די הרבה זמן לא כתבתי כאן, אז החלטתי פעם ראשונה ללכת על קטע פרוזה


היא לא תמיד היתה ככה. פעם היא היתה שונה, היא היתה התלמידה הכי טובה בכיתה, הילדה הכי יפה בכיתה, חברה של כולם, כולם היו חברים שלה. זה השתנה כשהיא היתה בת 16. היא הכירה את החבר שלה, גבר מבוגר, כבן 30. בהתחלה הכל נראה מבטיח, אהבה, בילויים, כיף. לאחר מכן התחילו הריבים. והמכות. והסמים. לא פעם חשבה לעצמה מה היה קורה אם לא היתה פוגשת אותו, אם לא היתה מתאהבת בו. איך חייה היו נראים. השוטר נכנס והחזיר לה את התיק שלה, לא מצאו בו כלום. "תראי, אנחנו יודעים שאת ילדה טובה, אל תסתבכי בגללו" הפציר בה במבט רחום, כמו אב שמנסה ללמד את ביתו דבר מה. היא הביטה אליו במבט תמים ואחזה את רגלה המקופלת מתחת לשמלת התחרה שאמה קנתה לה כשהיתה ילדה. היא עדיין התאימה לה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אני לא מכירה אותו". היא עיסתה בעצבנות את כף רגלה, ניסתה להראות סקסית, אולי ירצה לשכב איתה וכך תוכל לצאת מן התסבוכת הזאת.
היא עשתה בדיוק את מה שהחבר שלה לימד אותה. אחרי שאמה נפטרה, הוא הכניס אותה לעסק.
זה היה בבניין מוזנח בחלק הרע של העיר, ליד התחנה המרכזית, בין מוסכים ובתי תמחוי. היה לה חדר ובו מיטה, שידה קטנה, ומקלחת. היא היתה יושבת בחדרה ומקבלת את הלקוחות המובחרים של החבר שלה. היו לילות שבהם היתה יושבת וקוראת. היא אהבה לקרוא רומאנים של ימי הביניים. אבירים, נסיכות. היא תמיד אמרה לחבר שלה שהוא האביר שלה, שהוא מציל אותה. היו לילות בהם הם היו נכנסים אחד אחרי השני. נכנסים לחדרה, לגופה, לנשמתה. סוחרי סמים, מלווים בריבית, לפעמים גם סתם חיילים של החבר שלה, שכירי חרב. הם היו נכנסים, שוכבים על המיטה והיא כבר היתה מטפלת בהכל. לאחר מכן היתה נכנסת למקלחת ומנקה את עצמה מכל הזוהמה שעטפה אותה.
לאחר מכן, התיישבה באופן קבוע על יד השידה ומסדרת כמה שורות, אותן הסניפה אחת אחרי השניה, ובסופן כבר לא היתה מרגישה כל כך מושפלת, כל כך מובסת וכנועה, היא פתאום הרגישה טוב. פתאום הרגישה כמו אישה מכובדת, כמו הילדה הטובה שפעם היא היתה. השוטר הביט בה במבט מלא רחמים והגיב באנחה נוגה "את לא משאירה לי הרבה ברירות" אמר לה תוך שהוא מסמן לשוטר נוסף להיכנס לחדר החקירות. "חבל... את ילדה טובה" אמר בלי להסתכל אליה. השוטר השניה התקרב אליה "תוכלי להתלוות אליי בבקשה?" הוא שאל בנימוס והובילה אל חדר המעצר. "ברוכה הבאה, כאן את תהיי עד שתלמדי על מי שווה להגן ועל מי לא". היא התיישבה על המיטה שהוקצתה לה והחלה להרהר במה עליה לעשות. היא כל כך אוהבת אותו, חשבה לעצמה. איך תוכל להפנות את גבה לגבר שלה, לאהבת חייה. היא הביטה על שאר הנוכחות בתא. נרקומניות, זונות. היא נרתעה מאוד מהמראה שלהן, מהריח שלהן, מכל מה שהן. לפתע היא הבינה שהיא בעצם לא שונה כל כך מהן. היא מעולם לא חשבה את עצמה לכזו, אבל פתאום היא הבינה מה היא עושה, פתאום היא הבינה מה היא נהייתה.
היא הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה, היא לא חוותה את ההרגשה הזו מאז שאימה נפטרה. אחרי שבוע הכירה את החבר שלה, אחרי שבוע נוסף הכירה את החשיש והמריחואנה וכשאלו חדלו להשפיע עליה הכירה את הקוקאין. היא מעולם לא התמודדה עם האובדן שלה.
מעולם לא נתנה לעצמה, מיד הרגישה את התחושה הקשה הזו ומיד היתה בורחת. כאילו אם תעשה מספיק סמים הקושי יעבור ולא תצטרך להתמודד איתו יותר. היא התגעגעה לחבר שלה, למיטה שלה, לאמא שלה. בלי ששמה לב פתאום נזכרה ביום אחד, היא היתה בת שמונה או תשע, היא נסעה עם ההורים שלה לטיול בצפון, את כל הנסיעה היא עברה בזרועותיה של אמה, התחפרה בתוך החיבוק שלה. היא נזכרה בכמה נהנתה ממגע ידיה, מהחום שלה. בלי ששמה לב היא התחילה לבכות. ולא דמעה או שתיים, מבול של דמעות נזל מעיניה ונספג במזרון הדק של מיטת המעצר שלה. לאורך כל הלילה היא בכתה. בלי הפסקה, בלי מעצורים.
בבוקר היא פקחה את עיניה כשאחד הסוהרים פנה אליה, היא הביטה אליו בעיניה האדמות מבכי וחוסר שינה. "את יכולה ללכת" אמר לה בעוד הוא תולה את מבטו בתקרה, מעליה. היא ניגבה את עינייה מהדמעות והלכה. היא לא ידעה מה הסיבה ששיחררו אותה, היא גם לא שאלה. היא הלכה לעסק של החבר שלה, ליד התחנה המרכזית, עשרות עובדים זרים והומלסים איכלסו את המדרכות המלוכלכות, המולת רחבים ועשן אפפה את כל סביבתה.
היא נכנסה לבניין שמבחוץ נראה נטוש לחלוטין, הוא לא היה שם. היא נכנסה לחדרה ופתחה את הספר שקראה מאותו המקום שבו הפסיקה. האביר הציל את הנסיכה הכלואה בטירה, יש סיפורים עם סוף טוב, חשבה.

ברוך השב ! אני ממש שמח שאתה מנסה את סגנון הפרוזה (ולא רק שירה).

אני לא רוצה לבקר את כול הקטע ממשית כי עדיין אתה חדש בתחום - ואני מבין למה פה ושם יש לך טעויות מסויימות. אבל אני בטוח שעם הזמן (כמו בשירים) תשתפר

מה שכן ארצה לתת עליו דוגמה הוא קטע מהסיפור שיכולת לנסח אותו ביותר עוצמתיות.
לא פשוט לראות - אבל כאשר בפרק \ קטע אתה קורא משהו ויש פסקה שבה יש התרחשות גדול וחשובה, חיוני שדרך העברת הטקסט אל הקורא תהייה בהתאם.

אומנם הב"התאם" הזה כול אחד יוכל ליצור לעצמו !

למשל הינה דוגמה איך הייתי מנסח את הפסקה הבאה:

ציטוט:

היא הביטה על שאר הנוכחות בתא. נרקומניות, זונות. היא נרתעה מאוד מהמראה שלהן, מהריח שלהן, מכל מה שהן. לפתע היא הבינה שהיא בעצם לא שונה כל כך מהן. היא מעולם לא חשבה את עצמה לכזו, אבל פתאום היא הבינה מה היא עושה, פתאום היא הבינה מה היא נהייתה.

מבט באלה שונכחו בתא הרתיע אותה - זונות ונרקומניות - המראה שלהן, הריח שלהן וכול עצם קיומן.
כמכה הולמת התחוור לה פתאום לגלות שהיא לא שונה מהן, היא אף פעם לא החשיבה את עצמה לאלו שסובבות אותה כעת - ועכשיו האמת התגלתה לה בשעותיה הכי צרות - "מה נהיה ממני?" היא חשבה.


מובן שפה הוספתי את המשפט האחרון (רק במטרת השמירה על הקונספט של הפסקה המקורית).
ההבדל בין מה שכתבתי לשלך הוא הזרם המאיט ומאיץ בקריאה של הקורא, אם תשים לב השורה הראשונה היא מתארת את הסביבה - פאתום הבחורה במצב הנ"ל.
ואז בא הטוויסט בפסקה שהוא שהדמות גילתה שהיא לא שונה מהן, תוך כדי שאני מקשר את הנאמר עם התוכן (התיאור) של השורה הראשונה.
השורה השלישית היא מעין סיכום וגם איך ש"המכה ההולמת" השפיעה עליה ועל מחשבותיה.

בהסבר זה אני לא אומר לך שעכשיו אתה צריך לערוך את כול הטקסט כך - זה מתאים במיוחד לפיסקה הזאת ולסגנון שהיא שרויה בו. אומנם מהרעיון הכללי נסה לנסח בעצמך פסקאות בסגנון שלך .

טיפ אחרון: בכתיבת פרוזה נסה כמה שפחות לכתוב משפטים שחוזרים על עצמם אבל בצורה אחרת. זה משעמם את הקורא וגורם לאיבוד עניין.

--------------------------------------------------------------------

בכללי (מבחינת תוכן הסיפור) הוא טוב, אבל למשל הסוף שהוא די טוב יוכל להיות יותר מיוחד, איך?
תצטט את הספר שהגיבורה קוראת (למשל):

היא נכנסה לחדרה ופתחה את הספר שקראה:

"... ואז הם האביר בא על סוסו הלבן - והציל את הנסיכה... וחיו באושר ועושר."

אולי יש סופים טובים רק באגדות?

למשל בצורה כזאת אתה נותן לקורא סוף סגור \ פתוח, מבחינת העלילה ברור מה קרה, אבל מבחינת המחשבות של הגיבורה השארת את הקורא לתהות (פה פועל אלמנט טוויסט העלילה - שנותן אור חדש על הסיפור).

יש עוד מה להגיד אבל אפסיק לעת עתה

נשמח לקרוא עוד מיצירותיך ולראות את השתתפותך באשכולות של חברי הפורום

ערב טוב,
אמיל.