אני לא כותב מדופלם וגם לא מתיימר להיות, כולה ילד שמנת מפתח תקווה, בכל אופן, הנה קטע שכתבתי, שבערך עוסק בחיי.


-לשכב עם ערבי-
בכיתה ג' הוא הגיע, סלאח היה שמו, הגיע משום מקום אל עיר שלי, אל השכונה שלי, אל הכיתה שלי, והוא היה ערבי. אז הוא ערבי, לא צריך לעשות ביג דיל. כן, את אחיותי אני לא אתן לו, אבל כל עוד הוא כמעט כמונו אין לי בעיה איתו.

מדי פעם נשמע לעברו בדיחה גזענית, ואז תמיד הגיע אותו שקט מביך, אבל גם על זה התגברנו.
ואז הגענו אל כיתה י', הצבא כבר בפתח. אני רוצה להיות טייס קרב, להיות הלוחם הכי מובחר. המדינה במלחמה תמידית, חשוב לתרום ולהרחיק את האויבים מהמדינה שלנו, אמרתי. "אני לא חייב כלום למדינה הזו", אמר סלאח , "אני מעדיף לעשות פסיכומטרי ולצאת עם תואר כבר בגיל 21" לך סביר לו כמה זה לא אתי, בכל זאת- הוא לא משלנו.


מצד אחד אני רוצה לתרום- שחלק ניכר מזה יגיע לידיי ביטוי בשנאת עמו של סלאח , ואולי הריגת האחים שלו.
מצד שני הבחור איתי מכיתה ג', איך אני יוכל להסתכל לו בעיניים אחרי זה?
אני מתאמן בקבוצת הכנה לצבא- והוא חיי בפנן, בלה-לה-לנד, לא מרגיש במתרחש, במתח שנוצר ביננו. מתי יגיע המועד שיסביר לו באיזה צביעות אני נמצא כעת, איזה קונפליקט פנימי אני נמצא. מתי זה יתפוצץ?


תחילת כיתה י"ב, "אם יש גן עדן" נמצא על השידה- הספר שכה חיזק בגופי את הלאומיות והרצון להרחיק כל מי שפוגע במדינתי, בכל צורה שהיא. עמדתי הימנית התחזקה עד כדי כך- שבזמן ששמעתי את השיר "נתתי לה חיי" של להקת כוורת, הורדתי את האוזניות בשורה "ואולי יש מספיק אוויר למדינה או שתיים". הבנתי מה קורה במדינה שלנו, שאין זמן לשאננות והמדינה מתחילה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.


ואז אותה התמונה, יום שישי, יושבים אני וסלאח על הברזלים, שותים מאותו הערק איילים, המחשבות רצות.
- סלאח מציע סיגרייה מהקאמל שלו- ואני רק עונה.. "מצטער אחי, היום יום שישי".

לא צריך להתנצל על כך שאתה לא כותב מקצועי, אף אחד פה לא אחד כזה, אבל לא יפה לנסות לעבוד עלינו ("ילד שמנת פתח תקוואי", כן בטח, כולם יודעים שפ"ת לא קיימת).

ולעניין הסיפור, אני מרגיש שהיית אמורה להיות פואנטה ושדי פיספסתי אותה.

Alas, poor Yorick! I knew him, Horatio: a fellow of infinite jest, of most excellent fancy

מחזק. אשמח להסבר..