אדם אשר איבד הכל זוכה בדבר אחד, חופש, ועל כן היה טום אדם חופשי במיוחד. כל אשר היה לו לפני המלחמה אבד. תשוש ופצוע הוא חזר אל עיירתו הירוקה והשלווה, שאנשים בה היו מתבגרים, מקימים משפחות ומזדקנים ללא כל חשש, נטולי דאגות מן העבר ההווה והעתיד. אותה עיירה פסטורלית רווית זיכרונות נעימים וחברים וותיקים מן העבר, וכן מלאת הבטחות וציפיות אל העתיד, נעלמה כאילו מעולם לא הייתה.
את השקט והרוגע החליפו דממה קודרת ואימה. העצים הירוקים והרמים אשר שימשו כצל לילדים המתרוצצים בחודשי הקיץ החמים נעלמו. במקומם יכל המתבונן מהצד להבחין בגזעי עץ עקורים שחורים כמו המוות ועליהם שרופים ומתפוררים ומשמשים כצל מטיל אימה על מה שנראה כשרידים של עיירה מלאת חיים לשעבר שטיבה ההרסני של המלחמה ביקר בה והשחית כל נפש חיה ואת כל יצירותיה של אמא אדמה. טום נשבע שלא ילבש יותר מדים לעולם ושידיו לא יאחוזו בנשק שנית. ההרס הרב אשר נגלה לעיניו בזמן המלחמה והבזבוז הרב של חייהם של המוני חיילים שלחמו לצידו ואף כנגדו, גרמו לו להעריך מחדש את ערכם היקר של חיי האדם ואת יופיו של הטבע אשר פוחת מיום ליום. דברים אלו, ספק אם במודע או לא, ייתכן וגרמו לו להימצא שנים רבות מאוחר יותר, כאשר שיערו כבר החל להאפיר וקימוטים החלו להופיע על עורו, תופס את משרתו של אב הבית במוסד לתשושי נפש. מדי יום טום היה מטפח את הצמחייה ושומר על התחזוקה של מקום בו אנשים אשר איבדו את חייהם מנסים לחזור למוטב. בכך הרגיש טום שהוא מכפר על חלקו במלחמה הגדולה אשר הסבה הרס רב הן לטבע והן לכמות רבה מספור של חיי אדם. לולא השילוט בכניסה היה מורה על כך שאכן מדובר במוסד שיקומי שכזה, יכל עובר האורח הפשוט לחשוב שהגיע אל כפר נופש מיוחד ביופיו. מיקומו של המוסד היה בדרך בין עירונית, עמוק בתוך היער מוחבא היטב משאר הציביליזציה. קשה היה להגיע למקום זה בטעות מכמה סיבות: -לא היה קיים שום שילוט בדרכים אשר הורה לכיוונו של המקום. באף מפה או ספר כתובות לא ניתן היה למצוא עדות לקיומו של המקום. - ההר עליו שכן המוסד היה גבוה במיוחד, העליה אליו תלולה וארוכה מאוד והמוני העצים והערפל הכבד שהיה נוטה לכסות את האיזור בחודשי החורף טשטשו את הראות כך שללא ידע מוקדם של המקום, שלאף איש לא היה וגם לא היה צורך שיהיה, הסיכוי למצוא את המוסד היה קלוש ביותר. בנוסף על כך, לא קל היה להגיע למקום זה לצורך טיפול. האנשים אשר שכנו במקום, אותם פגושי נפש אשר לא יכלו להמשיך כחלק מהחברה הנורמטיבית ואולצו להעתיק את חייהם (או לפחות את מה שנשאר מהם) אל המקום השומם והיפהייפה הזה, היו מקרים מן הקיצונים שבקיצונים. חלקם טום יכל לזכור משדה הקרב. אנשים שההלם והאימה נתקפו בהם בחוזקה ובפתאומיות, ללא שום אזהרה על קו האש, רגע לפני ההסתערות, ומאז לא משו מהם לרגע. טום הספיק לראות הרבה במלחמה. אינספור מערומי גופות, פצועים קטועי גפיים, פגזים שחותכים את האוויר ומרסקים חיילים, בני תמותה עם חיים שלמים מלפניהם, לחתיכות קטנות שהנצים והעורבים יחוגו מעליהם בזמן שהוא ושאר השורדים ינסו למצוא פצועים, או את מה שנשאר מהם, בשדה הקרב. מראות קשים הוא זכה לראות, אך את המראות הקשים ביותר, של אותם פגועי נפש, הוא לא הפסיק לראות לרגע. חלקם כפי שנאמר, יכל טום לזהות במוסד בו עבד כאשר היה עובר מאגף לאגף לצורך התחזוקה היומית, אך הזמן או ההדחקה עשו את שלהם וטום כבר לא הכיר את הזרים המשוגעים הללו, שכבר ממזמן לא מכירים את עצמם או את עולמם שחרב עליהם. טום התגורר בבקתת עץ קטנה וצנועה אשר נבנתה לאורך העליה אל המוסד. חדר שינה וחדר אורחים שמעולם לא התארח בו איש, היו מהות הקומה הראשונה שדרכה ניתן היה להגיע לקומת הקרקע ובה שכנו פסנתר אשר טום דאג לנגן בו מידי יום וכן ספריה ענקית אשר הכילה כשמונה מאות שלושים ושישה ספרים פזורים על גבי עשרות מדפים שבכולם יצא לטום לעיין ולקרוא עד שלמות. טום בחר לחיות חיים שקטים בבידוד מוחלט מיתר העולם. עם עלות השחר היה קם ועושה את דרכו למעלה אל המוסד, מברך ב"בוקר טוב" את אנשי הסגל איתם היה נאלץ לדבר לצורכי עבודה. לאחר מכן היה מוציא את כלי העבודה מן המחסן שלעולם לא טרח לאבק, ניגש לאגפים השונים ומבצע את עבודותיו תוך כדי התעלמות מוחלטת מן הסביבה הלא שפויה אשר הקיפה אותו ובחנה אותו בעינייה הלא מאוזנות וחסרות האנושיות. בדרך כלל היה מסיים את עבודתו מעט לפני הערב, מחזיר את כלי עבודתו אל המחסן ובירידה חזרה אל ביתו הצנוע היה מאלץ עצמו לברך ב"ערב טוב" את אנשי הסגל בהם נתקל לצערו. עם שובו לביתו, היה היה מתקלח במים רותחים ומנקה את גופו מן הטינופת האנושית שחש שאפפה אותו מיד עם דריכתו הראשונה מעבר לשערי הכניסה אל המוסד. לעתים היה חתול בא בימים ממתין לו ליד דלת ביתו מחכה למעט חלב שטום היה טורח להגיש לו, ספק אם מתוך אכפתיות ספק אם על מנת להיפטר ממנו בדרך נוחה. לאחר מכן היה נוהג לרדת למטה ומנגן במעין היפנוזה על הפסנתר מנגינות קודרות ומלנכוליות שאיש מלבדו לעולם לא זכה לשמוע. בדרך כלל היה יושב מאוחר יותר למעלה בחדר האורחים מול האח המחמם, בוהה שעות באש הלוהטת ונזכר בחיים שהיו לו פעם, לפני המלחמה. היה רואה את עצמו כשהיה ילד קטן בעיירה שלווה, משחק עם אחיו בשדה או יוצא לדייג עם אביו בנהר. את השמחה העזה שחש כאשר עלה דג זעיר בחקתו הבלויה שאחז בשתי ידיו הקטנות והרועדות, עדיין לא הספיק לשכוח. גם לא את אותם הרפתקאות שעבר ביבשת רחוקה עם חבריו כאשר החליטו לראות את העולם מחוץ לעיירתם הקטנה לא שכח. על האישה שנשא והוולד שהיה אמור להגיח לעולם חשב בכל יום. את אותם ערבים בהם הקהל נעמד על רגליו והריע למשמע נגינתו המפוארת, את החום שעטף את גופו למשמע מחיאות הכפיים הסוערות, ידע שלעולם לא ייזכה לחוש בשנית. את שמחת החיים ואופיים החם והנדיב של אנשי העיירה בה הוא התגורר בעבר, לא שכח גם כן. גם לא את החברים שהתגייסו עימו ועמדו לצידו בקרב לא שכח אף פעם. אך היו דברים שהיה מעדיף לא לחוות מעולם: את תחושת הייאוש וחוסר האונים כאשר שכב פצוע חודשים רבים בבית החולים בידיעה שחבריו נאבקים למען האומה וחירותה, את הבכי העז שבו פרץ ואת ההלם שחטף כאשר יצא אל עולם שונה ממה שהכיר, בלי החברים שהיו לו, בלי ההורים והאחים, בלי האשה והוולד, בלי העיירה הנפלאה שבה העביר את כל חייו, בלי שום טעם לחיות, את הבכי המר הזה שנמשך גם היום עמוק בפנים הוא לא יוכל לשכוח לעולם. טום איבד אמון בעולם, בבני אדם, בהכל. היה לו טוב יותר לבד, בלי אנשים מסביבו. כך, לא היה לו מה להפסיד או את מי לאבד, הוא ידע שלעולם לא יוכל להתאכזב שנית וכך הוא החליט להעביר את חייו עד יומו האחרון: בבידוד מוחלט, בנתק ובחוסר מגע מן האנושות.

שלום וברוך הבא
קראתי בעיון את הפרולוג ונהנתי מאוד, יש לי טעם של עוד...

כמה הערות ברשותך:
1. גודל הכתב וחוסר החלוקה לפסקאות גרע מאוד מחווית הקריאה שלי, עימוד קל והקטנה לפונט נורמלי יתרמו מאוד לקטע.
2. תיאורי הנוף טובים - לא מפורטים מידי וציוריים במידה הנכונה.
3. טום ה"חופשי" מצטייר לי כאדם הפחות חופשי שישנו - מתנזר מחברת האדם ומהעולם כולו, יפה בחרת לכתוב זאת כך.

מצפים לעוד