שלום , אני חדשה בפורום וזה , אז תהיו נחמדים ואשמח אם תגיבו על הסיפור שאני הולכת להעלות עכשיו .
הוא נכתב לפני כמה חודשים ויש לו עוד חלק אחד , אם תאהבו אני יעלה גם את השני .. (:

__________________________________________________ ________________________

איך אפשר להגיד להתראות בפעם האחרונה למישהו שאתה אוהב ?
בידיעה שהוא לעולם לא יחזור , שאף פעם לא תראה אותו יותר ?
איך אפשר להשלים עם זה .. להבין .. שבעצם אחרי שמתים אין דרך חזרה ?
אולי קיים העולם הבא , אולי יש גן עדן וגיהנום ואולי בסופו של דבר רק הגופה נשארת בתוך האדמה לעשרות שנים עד שהיא מתפוררת ונעלמת ללא כל רוח חיים?
אף אחד לא באת יודע. אף אחד לא יכול להוכיח. קשה להאמין שכל הדברים האלו קיימים מכיוון שאין הוכחות לאף דבר.
אני מאמינה שבסוף הכול נגמר מתחת לאדמה . לא מתוך פסימיות אלא שכבר האמונה אבדה . אולי גם האופטימיות במקום כלשהו . שהייתי ילדה קטנה תמיד האמנתי שאחרי שנגמרים החיים ומתים הנשמה עולה למעלה ומגיעים לשערים כסופים גדולים כשהשערים נפתחים נכנסים לתוך חדר לבן עם הרבה מלאכים לבנים עם כנפיים שם גם ניצב אלוהים , לא גדול ומאיים אלא קטן ונעים.
הוא משוחח איתך על כל הדברים שעשית בחייך ולבסוף קובע לאן תלך לגן העדן או לגיהנום.
אחרי שהתבגרתי טיפה יותר והתפקחתי הבנתי שאולי זה לא קיים , לפגוש את אלוהים . אבל עדיין הייתה בי אותה אמונה. גם בגלל זה השתדלתי להיות נעימה ולהיות נחמדה לכולם , לא לעשות מאשים רעים תמיד לשמור על קור רוח כדיי שאני ימות אני יישלח לגן העדן.

כשאני מסתכלת על החיים שלי לפני כל מה שקרה , החיים היו אז כל כך חסרי משמעות . כל כך שקריים.
חייתי תחת ערמת שקרים גדולה שההורים שלי נהגו לשתול בי . החיים לא ורודים והם בכלל לא טובים . אין מלאכים , אין אלוהים , אין אנשים טובים , אין עולם ורוד . אי אפשר לחיות תמיד מתחת למשקפיים הורודים שאמא ואבא נהגו לשתול בי . אי אפשר לחשוב שכל העולם טוב שאין רציחות , אונסים , מחלות , שודדים . אי אפשר להתעלם מהמציאות הקודרת.
כל החיים שלי היו שקר אחד גדול.
ככל שהבנתי יותר מהר את זה , נהייתי יותר חזקה. הגנתי על עצמי מכל דבר , אף אחד לא יכל לפגוע בי יותר . אך מצד שני הקמתי שריון מסביבי. אף אחד לא יכל להיכנס אליו . ומי שנכנס , לא יכל לצאת.
שמחתי להיות כזאת . ידעתי שזה הדבר היחיד שיחזיק אותי בחיים.
אם לא אעשה זאת יקרה לי מה שקרה לו.

כשעמדתי שם , מתחת לקבר שלו לא הרגשתי כלום . החזקתי הכול בפנים . במילה אחרת הדחקתי . לא רציתי להפנים ..פשוט שתקתי .
ראיתי את כולם בוכים מסביבי ואני שתקתי . לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי .
אחרי שכולם הלכו נשארתי שם . הסתכלתי שוב על הקבר ובדקתי כל פרט ופרט את השם הפרחים שהונחו מתחתיו הכיתוב שכתבו עליו .
התרוצצו לי מחשבות ,מעין סרט שמורכב מהמון חלקים על הרגעים שהיינו יחד . הטובים והרעים . העצובים והשמחים . הקשים ו..הפחות.
בלעדיו אני כלום .

לקחתי את האקדח ויריתי 3 יריות במפתח הלב . השתטחתי על החול שהקיף את כל שאר הקברים וקיוותי שכאשר הנשמה שלי תעלה למעלה אני יראה אותו שוב.

אחלה שם
לגבי היצירה:
אני חושב שיש בה הרבה פוטנציאל לא ממומש, ואני מציע לך לעיין שוב במה את רוצה להדגיש כדי להבריק את היצירה ולתת לה את אופי שראוי לה.
אני ראיתי כמה כיוונים ביצירה, ולכל אחד מהם מוצמד פספוס לצד פוטנציאל טוב:
1- וידוי של נערה לגבי אובדן אמונה בעקבות אובדן. רוב היצירה משווה בין מה שהדמות חשבה בהתחלה לבין מה שהיא חושבת עכשיו. מצד שני, את לא חושבת שהדגש יהיה עוצמתי בהרבה אם תתארי את השינוי שהדמות עוברת? אם את מתארת שינוי של השקפה, אז חבל יהיה לתאר רק מה קרה לפני ומה קרה אחרי. הרי עיקר הסיפור הוא השינוי שהיא עוברת, ולמה.
אם לכיוון הזה התכוונת, הייתי מציע לך לכתוב סיפור ארוך יותר, ולתאר איך הדמות לאט משתנה. סיפורי שינוי לרוב יהיו ארוכים יותר ומפורטים יותר מהסיפור הקצר הממוצע.
2- סיפור פאנץ'. היצירה שלך מסתיימת "בבום", מאורע מפתיע, שאומנם נרמז בין השורות לפני כן, אבל עדיין תופס את הקורא בהפתעה. כותבים רבים כותבים יצירות רק עבור האפקט הזה, שהוא בין הרגשות הבולטים (והיחסית קלים) להוציא מקורא. מהבחינה הזאת הצלחת. אני הופתעתי לקרוא את השורה האחרונה, ומאוד מאוד אהבתי את זה שהשורה האחרונה בעצם מופיעה בכל הסיפור, בשוליים, ורק בסוף קופצת ומקבלת נוכחות.
למרות היופי הזה, אני עדיין חושב שלסוג סיפורים כזה, כמו בכיוון הקודם, דרוש סיפור ארוך יותר. סיפור פאנץ' הוא פורמט קלאסי לסיפור קצר (גם אם ההפתעה של הקורא תהיה יותר מפתיעה בפן "הבידורי" ופחות בפן המחשבתי, כמו בסיפורים ארוכים עם פאנץ'. תשווי למשל סיפורים של מארק טווין וג'ונתן ספרן פוייר), אבל עדיין נדרשת איזו היכרות עם הדמות או עם התחושות שלה כדי שהפנאץ' יהיה עוצמתי. אני הרגשתי שקצת רפרת על ההיכרות עם הדמות לטובת הדגשה של מה היא חושבת, אבל כדי שיהיה אכפת לי שקורה לה משהו קיצוני כמו התאבדות את חייבת לספר לי מי היא.
לכן גם כאן הייתי ממליץ על סיפור ארוך קצת יותר, אבל בכיוון הזה הייתי מציע לך לפרט על הדמות, ופחות על המחשבות שלה.

ועוד שתי הערות קטנות ומרגיזות: אני אומנם לא חובב גדול של ריאליזם, אבל בכל סיפור צריכה להיות מידה מסוימת של היגיון. כתבת: "לקחתי את האקדח ויריתי 3 יריות במפתח הלב". אני לא חושב שיש אדם שמסוגל לירות בעצמו שלוש יריות במקום כמו מפתח הלב. הוא יתמוטט אחרי כדור אחד.
ודבר שני, יש לך לא מעט טעויות כתיב (נפוצות, אומנם, אבל כסופרת את חייבת להקפיד על עברית תקינה): "אני ימות"במקום "אני אמות" ו"אני יראה" במקום "אני אראה".

בסופו של דבר, יצירה עם הרבה פוטנציאל. אם את רוצה להתפתח בכתיבה הייתי ממליץ לך לעבור מהשלב של "כתיבה וזהו" (שמאפיינת יוצרים חדשים) וקצת לתכנן קדימה על מה את רוצה שהסיפור יהיה, ואיך תציגי אותו, וכך תמצי את היכולת שלך.
בברכה,
ישי.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

חן חן על התגובה !!
מסכים איתך בהחלט.

מה שהגבתי לך גם ליצירה הקודמת גם תקף פה.
אם את רוצה להתקדם, נסי לעבוד על הטקסט הזה לפי ההערות שנתנו לך.

ואם יש לך שאלה או משהו, בכיף נעזור לך

יום טוב,
אמיל.

תודה רבה רבה , נתת לי חומר למחשבה (: