לצערנו מידי שנה נוספים לרשימת החללים.
השבוע התבשרנו ששלושת הכבאים שנהרגו באסון הכרמל לא יוכרו כחללים.
מצד שני יש לא מעט חיילים שכן מוכרים כחללים למרות שמותם נקבע כשלא בשדה הקרב (תאונות דרכים למשל)
והשאלה-האם נכון להפריד בין דם לדם?
הרי הכבאים נחשבים כחלק מכוחות הבטחון שהיום הזה מוקדש גם לזכרון החללים שלהם.
אז מדוע קיימת ההפרדה בהכרה?

עשיתי בדיקה קטנה יתכן שפשוט לא מצאתי בגלל חוסר יכולת, אתם מוזמנים לודא בעצמכם:
1. בארה"ב ובריטניה ביום הזכרון לחללי המלחמות לא מדובר על מכבי אש, לרבות לא אלו שמתו עקב הטרור ב9/11 - (שאין ספק שמכבי האש שם קצת יותר זכאים מאשר מכבי האש שלנו, לא כי הם יותר גיבורים אלא מתוקף הסיטואציה המלחמתית המדוברת, ובקריטריונים שלנו: פעולות איבה.)
2. לא מכיר מידע שמכבי האש הם חלק מכוחות הבטחון, גם לא כל כך מעניין אם הם כן או לא כי זה סתם עניין פורמלי. זה לא מה שהופך אותם לחללי מערכות ישראל.

מדוע הזילות הזו ביום הזה? כי זה יהיה פופולרי להכיר במכבי אש כחללי מערכות? כי זה יזכה אותם בכסף? כבוד שלא מגיע להם?

ושוב אני לא אומר שהם לא עשו עבודה טובה או שמותם לשווא או שהם לא גיבורים. הם פשוט לא חיילים ולא השתתפו בלוחמה. הם כיבו שריפה.
ואם יכירו בהם, למה לא להכיר במי שמת תוך כיבוי שריפה אחרת? אש שונה מאש?

יהיה משהו, כי יש משהו

האם העובדה שהם ביצעו את המעשה בעת שהיו חיילים,הופכת אותם לחללי צה"ל בשורה אחת עם חיילים שחרפו את נפשם במלחמות ונהרגו במהלכן?

אם אני הייתי קובע את הקריטריונים לא הייתי מחשיב אותם כחללי מערכות ישראל.

אגב, אם הייתי נתניהו הייתי מכיר בהם משיקולי בחירות ציניים.

יהיה משהו, כי יש משהו

מתאבדים או כבאים?

אם אני הייתי קובע את הקריטריונים לא הייתי מחשיב מתאבדים כחללי מערכות ישראל.

יהיה משהו, כי יש משהו

התסכול מחיי חייל ו/או אי נוחות ו/או התעללות חברים ובמיוחד מפקדים ו/או אי עמידה בלחץ ובמיוחד הדרך הקלה והזמינה לבצוע ב"עת צרה", נובע בפירוש מעובדת היותו של המתאבד חייל.

אבל למה בכספי המיסים שלי הכבוד הזה?
(לא נראה לי שאני רוצה לשלם כל חודש בין 6 ל-9 אלף ש"ח למשך כל חיי ההורים של מי שלא באמת מתאימים לקטגוריה של חללי מערכות ישראל)

יהיה משהו, כי יש משהו

אני מוכן...

אני חושב שאם המדינה מגייסת מישהו לשרות חובה היא צריכה לקחת עליו אחריות מוחלטת

ולמה המדינה אשמה אם החייל נהג שיכור ומת על הדרך?

אני אמרתי אשמה?

אחריות זה לא רק עם אשמה...

אם הילד שלך הלך מכות עם מישהו ונפצע, לא תיקח אותו לבית חולים? ואתה אשם שהוא נפצע?

אז לדעתך אם תלמיד מתאבד עקב התעמרות תלמידים - משרד החינוך צריך לשלם להורים אלפי שקלים כל חודש עד סוף חייהם?
אם הילד נישא לאהובת ליבו והיא בגדה בו והוא התאבד - היא תשלם להורים שלו אלף שקלים וכו' וכו'?

אז הוא היה בצבא. אז מה?

ואם זו תאונת דרכים בדרך חזרה מבית הספר?

יהיה משהו, כי יש משהו

לא ידעתי שאתה מתגייס לשרת בבית ספר...
תמיד חשבתי שזה הפוך, שבית הספר משרת אותך...

אתה באמת משווה שרות צבאי, ולימודים?

מסגרת שאחראית עליך שעות רבות ביום משך 12-14 שנים בודאי מובילה למקרי התאבדות רבים,
תאונות דרכים רבות נגרמות בדרך הלוך וחזור,
כשאתה במערכת אתה ילד נוח להשפעה זה בודאי שונה מכשאתה בן 18-22... כן. אני משווה. בית ספר זה מקום מועד לתאונות והתאבדויות.

יהיה משהו, כי יש משהו

אני בעד הפרדה אפילו יותר גורפת.
לא כל כך ביחס לגבי יום הזכרון עצמו, אלא בעיקר מהבחינה הכלכלית.

בקצה אחד של הסקאלה צריכות להיות המשפחות השכולות שהבן נפל או בפעילות מבצעית או בתאונת אימונים. במקרים מסויימים ניתן להחיל גם סוג ספציפי של תאונות עבודה. (מכונאי טנקים שנפל מהטנק)
אותו כנ"ל לגבי נכי צה"ל.

בקצה השני של הסקאלה נמצאים אלו שנהרגו ביום שישי כתוצאה מתאונת דרכים, נפצעו כתוצאה ממשחק בנשק. או חלו בסוכרת בגיל 38 במהלך שירותם הצבאי בתפקיד פקידותי.

כמובן שייצטרכו לשבת לא מעט זמן כדי להגדיר את אלו הנמצאים בתחום האפור. לעניות דעתי, אנשי צבא שאינם בתפקידי שדה צריכים לשלם ביטוח לאומי ולהיות תחת אחריות הביטוח הלאומי ולא תחת משהב"ט.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

כולם שווים וכולם ממלאים את תפקידיהם.

סיסמה שאין מאחוריה כלום.
מצטער, אבל בחור שנהג שיכור בחופשה בבית אינו דומה לחייל שנהרג בלבנון.
זאת לא הפרדה בין דם לדם. אלו החיים.
אם תלך מחר בפארק תיפול ותשבור את הרגל, התמיכה שתקבל תהיה קטנה יותר מאשר אם התאונה תקרה בדרך לעבודה.

אני לא מפחית מעוצמת הכאב של המשפחות. אבל היחס שאנחנו מקבלים בחיים הוא תוצא של ההתנהגות שלנו.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

אולי כתוצאה מהתראומות שהוא עובר במהלך שרותו בצה"ל והוא "מטביע" אותם בכוס.

נו באמת...
חייל שנהרג בתאונת דרכים הוא לא חלל מערכות ישראל והגדרתו ככזה פוגעת במונח.

אחרי חללי מכבי האש יבואו חללי מד"א ואז זק"א ובנות שירות לאומי שאתרע מזלן להדבק במשהו בבית החולים ואנשי חברת חשמל שסיכנו את נפשם וטיפסו על עמוד חשמל בלב סערה כדי להבטיח זרם לאותו בית חולים שבדיוק נהרס לו הגנרטור ואחר כך פליטים מאריתראה שנפלו חלל כקורבנות הצבא המצרי האכזר לאחר שחצו את כל המדבר דרך סודאן ובסוף נעניק לכל עם ישראל את התואר "נפגעי פעולות איבה" ועוד בחייהם , כי למה להפלות בין דם לדם?

מספיק גרוע שהוסיפו ליום הזכרון לחללי צה"ל את נפגעי פעולות האיבה, זה היה הפתח הראשון לערעור ההגדרה של יום הזכרון. ובמילים אחרות - אם כולם קורבנות נאצלים אז אף אחד הוא לא קורבן נאצל ואין שום חשיבות למי שנפל במלחמות.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

ורסיה אחת טוענת "יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה"
ורסיה אחרת "יום הזכרון לחללי צה"ל,כוחות הבטחון ונפגעי פעולות האיבה"
אם השני זה השם הרשמי אז לא צריכה להיות בכלל מחלוקת מי זכאי להכרה-כל לובשי המדים שנהרגו בעת שירותם ואזרחים שנרצחו בפיגועים
אני לא יודע מה מרגישות משפחות שכולות שאיבדו את יקירם במלחמה על כך שחייל ששם יד בנפשו זוכה לאותה הנצחה,אותה ממלכתיות ואותם הספדים כמו יקירם
אני מנחש שגם להם לא נוח ועדיין אומרים שמה שמאחד אותנו כעם זאת האחדות בימי הזכרון
האומנם?

נועד על מנת לתת בטוי וההערכה לאלו שלחמו את מלחמות ישראל והבטיחו את קיומה הפיזי. אליהם צרפו, בצדק, גם את כלל כוחות הבטחון העושים לילות כימים על מנת שנוכל לחיות בארץ הזאת ואת החללים ששרתו בארגונים שעסקו בבטחון ו/או לחמו, לפני קום המדינה.

כל הצרופים לאחר מכן אינם במקומם.

כמובן שאני מתייחס כאן לנושא הערכי ולא לנושא הכלכלי.

אני בהחלט בעד הפרדה. עם כל הכבוד לצערן של המשפחות, אין שום סיבה שחייל שהתאבד או מת
ממחלה (או כבאי שנספה בשריפה) יוזכר בנשימה אחת עם חייל שנהרג במלחמה או במבצע צבאי.
יותר מדי אנשים מבקשים את ההכרה הזו, על כל מיני נסיבות מוות לא עלינו, שהקשר בינם לבין מלחמה...
well...
די הרגיז אותי לראות, למשל, איך משפחתו של חייל שערק מצה"ל נאבקה כדי שיחלקו לו את אותו הכבוד
שמקבל חייל שנהרג במלחמה.
דוגמא לאיך זה צריך להיות:
ראו למשל בארה"ב: שם יש זיכרון נפרד להרוגי ה-11 בספטמבר, זיכרון נפרד להרוגי מלחמת וייטנאם וכו'.

יש להם יום זיכרון אחד.

אני חושב שזאת תהיה זילות של שתי הקבוצות.

לגבי חיילי צהל, אני בתור אזרח שבעצם להגנתו חיילים נלחמים, חושב שכל מי שלבש מדי צהל (במובן המטאפורי) בעת שהוא נהרג זכאי להכרה כחלל צהל, גם אם הוא התאבד, או נהרג בתאונת דרכים.

אני נגד ההפרדה.
וזאת מהנימוק הפשוט, שברגע שנתחיל להפריד בין דם לדם, יתחילו השאלות הקשות "חייל ביחידה עורפית, שנסע בנסיעה מנהלתית, ונהרג בתאונת דרכים, האם הוא מוגדר כחלל מערכות ישראל?"
שלא לדבר על "חייל, עריק מצה"ל, שנהרג בתאונת דרכים, לאחר שנהג בשיכרות"

את ההפרדה הייתי עושה במסגרת הפיצוי הכספי. לפי "טבלה" מסויימת.
אבל להגדרה של כוחות הביטחון הייתי כולל את חיילי צה"ל, שוטרים, מתנדבים במ"י, מד"א וכב"א.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

חייל/איש כוחות הביטחון שנהרג בפעילות צבאית שמטרתה לחימה/עקב פעילות צבאית שמטרתה לחימה הוא חלל מערכות ישראל.