יום נזיכרון הוא תמיד יום עצוב, אבל מאז שיש לי ילדה, סף הרגישות שלי עלה בהרבה.

היום כשאני רואה את השמות של החללים רצים על המסך, אני חושבת על האמהות שלהם והאבות שלהם, שהחייל הזה היה פעם הילד הקטן שלהם, שישן בשקט במיטה שלו בחדר, שצליל הנשימות שלו היה הדבר הכי מרגיע בעולם, שהם הציצו מפתח החדר וחשבו בשבילו את כל העולם כולו.

היום מתמיד זה קרוב לי, הגודל של האובדן, היום מתמיד קרובות לי הדמעות ויוצאות בכל הזדמנות.

היום מתמיד אני יושבת וחושבת על כושר ההישרדות של המין האנושי. על האינסטינקט הקדום הזה שגורם לנו להביא ילדים לעולם. כי בלעדיו, אין סיכוי שהיינו עושים את זה. למראה כל הכאב, למחשבה על כל הדברים שיכולים לקרות לו, לילד שלך, זה מדהים שאנחנו בכל זאת בוחרים להביא ילדים לעולם.

ולי, אפיקורסית שכמותי, יוצאת רק קריאה אחת מהלב ביום הזה: אלוהים, שמור עליה. אלוהים, שמור על כל הילדים של כל האמהות.