ליסה חיכתה בקור במשך שלוש שעות, היא ניסתה להתעטף בצעיף שלה אבל זה נשל ממנה בעצבנות כל אימת שרעדה. תחנת האוטובוס הריקה נראתה לה לפתע המקום האידיאלי לפגוש בו. היא המשיכה לחכות כחצי שעה נוספת וכשראתה שהוא מאחר גם אז, גמלה בה החלטה לקום ולעזוב. ואז, ממש שנייה לפני שאספה את הדברים שלה, הוא הגיע. האוטובוס האפור עצר והוא ירד ממנו- נוסע יחידי, או אחרון- לובש גופיה לבנה קצרה, ולרגליו מכנסי המדים שלו. היא רצה אליו, עיניו העייפות מחייכות אליה ופיו מתעקל קמעה. הוא מחבק אותה בזרועותיו השריריות והיא נאספת אל החיבוק שלו כאילו היא יודעת ששם תמצא חום. הוא מנשק אותה על מצחה והיא מצטנפת.

"שלום ליסה" הוא לוחש לתוך האוזן שלה.

היא מרימה אליו מבט, מחייכת ואז מנשקת אותו בלהט, כשהם מתנתקים היא אומרת "שלום".
"בוא!" היא אומרת, ומנסה למשוך אותו ממקומו.

"לא. בואי נחכה כאן עוד קצת."

"אוקיי" היא לא מתווכחת, היא מכירה את הגחמות הקטנות שלו.

"תתחילי את" הוא אומר בטון חלוש.

הם מתיישבים והיא מניחה את ראשה על כתפו, הוא מחבק אותה מסביב לכתפה. היא נאנחת, שואפת את ריחו המוכר, ריח של חום ובית. "מה יש לומר," היא לבסוף פולטת, "היית חסר, רק המכתבים שלך החזיקו אותי פה."

"אני מצטער."

"על מה?"

"על המכתבים."

היא לא מבינה, אבל זה בסדר מבחינתה: היא לא סולחת לו על שעזב מלכתחילה. "חשבתי שלא תחזור".

"ולמה חשבת את זה? הרי אמרתי לך שאני יהיה חייב לחזור".

"לכמה זמן הפעם?"

"לתמיד, אני חושב."

"מה זאת אומרת חושב?"

"טוב זה תלוי בך."

היא מניחה לזה. "זה בסדר לך שם?"

"אני מניח, כלומר זה קשה. אבל בזמן הפנוי שלי אני קורא קצת".

היא מלטפת סימן קטן ואדום על פני היד שלו. "זה כואב?"

"כבר לא".

"וזה?" היא נוגעת בצלקת שעל הזרוע שלו.

"זה כבר מלפני כן," הוא מחייך, "את לא זוכרת אה?"

"אני כן," היא מתנצלת "שאלתי מתוך התעניינות".

הם מפסיקים לדבר, והשתיקה מעיקה.

"שמעתי בחדשות שרוצים להוציא את החיילים מעיראק?" היא מהססת.

"את צודקת".

השתיקה ממשיכה להעיק. לאט לאט מתבהרים לה רעשים שונים, איך הרוח מלטפת את העצים והשיחים המעטים שם ואיך היא סוחפת את עלי השלכת על האספלט.

"ליסה," הוא אומר בשקט לבסוף, "אני מצטער, אבל אני מאנשי הזאב". שניהם מחייכים. לאט לאט חיוכו דועך, "הפעם אני רציני". חיוכה דועך בבת אחת. הוא מוציא מכיסו קופסת מתכת קטנה ופותח אותה, בפנים מחכה לה כדור קטן ולבן שמזכיר קצת טי-טק.

"זה בשבילך, תבואי איתי?"

הדמעות זולגות על הפנים שלה והיא חונקת את הבכי. בתוך תוכה היא לא רוצה לבוא איתו, אבל היא פוחדת. שוטר מגיח מעבר לפינה והיא מבינה שהוא היה שם כל הזמן. הוא מתקרב אל רומי ואוזק אותו.

"זאת הייתה הבקשה האחרונה שלי," הוא אומר מהר, "לראות אותך פעם אחרונה בלי התערבות". השוטר גורר אותו לעבר ניידת שמופיעה גם היא, כאילו משום מקום. "ליסה!" הוא צועק אע"פ שהוא במרחק מטר ממנה, "אני לא עשיתי כלום! אני נשבע!, אבל זה מה שהשופט קבע! אני לא רצחתי אותו!". מכנסיו הכתומים מבצבצים לעוד רגע מהניידת כשהשוטר מושיט יד להכניס את הראש שלו שלא יפגע.

"ואני אומר - ששנים דרושים למשחק!"