אני פה ושם . אותו זמן , מקום שונה אחת פה ואחת שם .
אחת נמצאת ואחת כאילו . המקום משתנה אך הזמן איננו .
לא רק במקום בו אני נמצאת אלא גם במקום בו אני כאילו .
במקום בו אני כאילו אין זמן , והקצת ששם הוא הכול בעצם .
הקצת ממלא אותי בהכול , בכל מה שתמיד אחלום עליו , בכאילו הוא באמת מתגשם . אם תמיד הייתי יכולה לחיות בכאילו הייתי עושה זאת ללא צל של ספק .
שם יש את אותי , אנוכי ואני באותו הזמן כביכול .
שם אני משחקת בבובה שבבאמת כבר מזמן נסחבה אל מגרש האשפה .
שם אני נמצאת על פסגת הר מונטנה עם אהוב ליבי שהוא...כבר לא איתי. שם אני פשוט אני .בלי מסכות הבאמת .והבאמת ששורר בי אוכל אותי מבפנים ונאבק עם הכאילו שממלא אותי .
כמעין וירוס נכנס הבאמת לתוכי ומשתלט על הכאילו , עליי .
__________________________________________________ _________
לא בדיוק סיפור אלא יותר קטע שקפץ לי לראש .. (:

מבעד לטיוטה אפשר לראות מה הכיוון, אבל הדרך שבה הצגת אותה היא ממש גורעת מהיצירה.

מעבר לניסוח משפטים בצורה מוזרה, השתמשת במילים רדודות על מנת לתאר משהו עמוק יותר (במיוחד ה"כאילו" שהוא סלנג של בני נוער).

אני ממליץ לך מאוד על עריכת היצירה כדי למצות את הפוטנציאל.
(בהנחייות של: שימוש במילות תואר יותר טובות ומתאימות / ניסוח משפטים לקריאה יותר מאשר היותם מחשבות לא מובנות).


בהצלחה ותעדכני

קשה מאוד לקרוא ככה ואני לא מדבר על הקטע כטיוטה, אלא על הפיסוק המוטעה.
נקודה, פסיק, סימן שאלה, סימן קריאה וכדומה - באים בצמוד למילה שלפניהם,
וברווח אחד מהמילה שאחריהם. כמו שעשיתי עד עתה, השינוי בעיני המתבונן הוא
עצום שתדעי לך. אולי זה יישמע מעט הגזמה, אך גם לחוסר ריכוז זה יכול להגיע.