http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1232250.html

אם עוד לא מצאנו הכל - לא חפשנו הכל. לפי אמירת חז"ל:
"לא יגעת ולא מצאת-אל תאמין"

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

אלא נסיון של בולשיביק http://www.nrg.co.il/online/1/ART/942/478.html

לשכתב את ההסטוריה.

המילים "הקרב בין צה"ל לאצ"ל" הינו בטוי שאינו שונה משימוש במילים "הקרב בין אריק קרפ ללוחמי החופש המקופחים" בדיווח על ארוע אחר בשפת ימה של תל אביב.

בגין שיחק באש בחוסר אחריות, בן גוריון 'כיבה' את האש בבנזין, גלילי וידין לא הנמיכו את הלהבות ורבין הוסיף קיסמים רבים למדורה. שרשרת הארועים תוארה היטב וחכמתנו היא חכמה שבדיעבד.

אפשר להתווכח על מה קרה ומה היה צריך לקרות סביב אלטלנה. אפשר לדון מה היה תפקיד האגו של בן גוריון ובגין במשחק הדמים ואיזה דיווחים לקויים דרדרו את המצב. אבל - "קרב"...?

מי שמשתמש במילה "קרב" בהתייחס לירי על לוחמי האצ"ל במים אינו ראוי לכבוד רב אבל העיתונאי הנ"ל לא היה ראוי לכבוד כלשהו עוד קודם לכן.

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...%EC%E8%EC%F0%E4

אני שותף לחוסר הערכתך את אמיר אורן, אבל מה שהתרחש בין צה"ל לאצ"ל היה קרב.
צריך לזכור ש3 חיילי צה"ל נהרגו בחילופי האש, ושההרוגים נהרגו ברובם לא על הספינה ובמים כי אם בכפר וויתקין במחסום בדרך אליו וסביב מטה הפלמ"ח ברחוב הירקון.
רובם המכריע היה אגב, חברי אצ"ל ארץ ישראליים ולא עולים.
הירי על השוחים (שהוכחש על ידי אנשי מפא"י והוגדש על אנשי חירות) היה חלק קטן מן הסיפור.
זה לא היה קרוב שקול - זה לבטח. יחידות צה"ל (עד לא מזמן ההגנה) נהנו מייתרון גדול בכח אדם ואש, ויש שיאמרו מהססנות מצד אנשי האצ"ל להשיב אש.

אז מה

אני לא מנקה לרגע את בגין ואת ראשי האצ"ל ממשחק הדמים בו שיחקו. לסיטואציה של ירי כלפי אוניה בוערת המצויה על שרטון איני יכול לקרוא קרב.