|
רעיונות בפיתוח טנקים שלא זכו להיכנס לשימוש נרחב
רעיונות בפיתוח טנקים שלא זכו להיכנס לשימוש נרחב
פרק ראשון: חימוש
הקדמה
בראשית היה ווילי הקטן, שלא נשא שום חימוש. כל מה שהיה עליו לעשות זה להוכיח שכלי רכב משוריין זחלי (וזאת לזכור שהמכונית המשוריינת כבר הייתה מקובלת באותה עת), הוא לא רק אפשרי אלא נחוץ לשם שבירת הקיפאון של מלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה.
את משימתו זאת הוא אכן עשה ומאז הוא נח לו במוזיאון בבובינגטון שבדרום האיים הבריטיים. אלה שבאו בעקבותיו כבר נשאו חימוש, ממקלעים ועד תותחים. לא אכנס כאן להיסטוריה של התפתחות חימוש הטנקים, רק אזכיר שהיו הרבה מאד חיפושי דרך, לא רק במלחמות אלא לכל אורך הדרך. תותחים ומקלעים הותקנו בכל צורה אפשרית: ככלי היורה דרך פתח בשריון (למשל מקלעי הטובה בטנקים כגון שרמן ו- T-54), צריחי צד SPONSONS בטנקים הבריטיים הראשונים, כתותח בטובה עם צריח לחימוש המשני (M3 LEE-GRANT), או בצריח ממש. היו גם טנקים עם שני צריחים, שלושה, ואף חמישה! היו טנקים ללא צריח כלל, ואלה נקראו לפעמים "משחיטי טנקים" ()SU-100, אך היה גם ה- S השוודי המפורסם.
...ולפני שאני ממשיך – כמה מילים על ה- S. נכון שהוא נכנס לשירות, אך יש בו לקחים חשובים, ובעיקר מדוע לא אומצה התפיסה הזו בעולם. זה הטנק היחיד שאינו מסוגל לנהל קרב ירי בתנועה. אמנם, הייצרן טוען שישנה דרך (למדוד טווח ולהגביה התותח בהתאמה, ואחר כך להתחיל להסתובב עם כל הטנק וליירות כאשר המטרה "חולפת" בכוונת. נו שויין...
כל כיוונונו של החימוש נעשה ע"י מערכת המזקו"מ ההידרופנאומטית הייחודית, המאפשרת הרכנה והגבהה של אפו של הטנק, ואפילו להתגבר על שיפועי צד ע"י הפעלה אסימטרית של המערכת. צידוד נעשה ע"י סיבוב הטנק כולו. בהתחלה היו ספקות האם ניתן בכלל לשלוט על תנועותיו של הטנק בדייקנות מספקת כדי להעסיק מטרה בטווח משמעותי. הוכח שזה בר ביצוע, אך במחיר כבד מאד
·כל הירי – בעמידה בלבד.
· כדי שהתמרון הזה יהיה אפקטיבי, דהיינו השגת זוויות הגבהה והנמכה משמעותיות, על הטנק להיות קצר מאד יחסית לרוחבו. זה מה שהכתיב שימוש במזקו"ם בן ארבעה גלגלים בלבד, במקום 6-7 בטנקים אחרים. יש לכך השלכה ישירה על עבירותו של הכלי הן מבחינת מכשולי גובה, והן מבחינת חציית תעלות]
·אין לצוות גישה למטען ולתחמושת בעת תנועה, וכדי לגשת עליו לצאת מן הרכב.
צריח הוא כעת המבנה המקובל ביותר, אך בחיפושי הדרך הועלו, ועדיין מעלים חלופות מחלופות שונות. כמה מאלה אציג להלן.
[
הצריח הוא מבנה כבד, מסורבל, ומגביל. עקב הצורך במיגון עמיד, אי אפשר לבנות צריחים גדולים מדי, מה שמגביל הן את מרחב התמרון של הצוות, והן את מרחב התנועה של התותח. תותחי טנקים מוגבלים ביותר בציר העלרוד, יותר בהנמכת הקנה, דבר המגביל את האפשרות להעסיק מטרות בטווחי גובה מעבר לגזרה צרה. על סיבוב הצריח אין מגבלות, אך בירי לגזרה האחורית הקנה עוד יותר מוגבל בהנמכתו עקב העובדה שברוב הטנקים הסיפון האחורי גבוה יותר.
זו דוגמה טיפוסית לטווחי ירי במשור האנכי. שימו לב לתקרת הצריח במחציתו האחורית, המורמת, כדי לאפשר לתותח מרחב רתיעה נאות בעת ירי בהנמכה מרבית.
מבחינה גאומטרית גרידה – די להרים קצת את אצילות התותח, כדי לאפשר לו מרחב תנועה גדול יותר.
המחיר הוא כבד – תרתי משמע: צריח כבד יותר (= טנק כבד יותר = מנוע גדול יותר = יותר דלק = יותר משקל = מזקו"מ חזק יותר = עוד יותר משקל = וכן הלאה), צללית בולטת יותר, מרכז כובד גבוה יותר, הגבלה בתמרון (גם במהירות הנסיעה וגם בשיפוע צד.
בניסיון להתגבר על המגבלות האלה, הועלו מספר רעיונות[font='Arial','sans-serif'][/font]
הצריח המפוצל (CLEFT TURRET)
הרעיון הזה מפצל את הצריח לשני חצאים שביניהם ישנו חריץ עמוק, ובתוכו מותקן תותח חיצוני, אך הגנתו קלה מאד, היות ורובו נהנה מהגנת הצריח, ורק חלקו הקדמי דורש מיגון כבד.
תכנון הזה, למשל, הוגש כהצעה בעת הדיונים על התצורה העתידית של טנק הצ'יפטיין הבריטי. אמנם נעשה כאן שימוש במטען אוטומטי, אך ניתנה האפשרות להזנת תחמושת למחסנית התורנית מתוך הצריח ותחת מיגון מלא, ללא הצורך לצאת החוצה. יתרונו של הסידור הזה בקלות שבה ניתן להגדיל את טווחי התנועה של התותח, אך מאידך ישנם כל החסרונות של תותח חיצוני, ובנוסף לכך צריח הרבה יותר כבד, מסובך לייצור (בין אם ביציקה ובין אם בהלחמה) ויקר מאד
דוגמה אחרת לצריח מפוצל, הפעם בפרופיל נמוך מאד, עם פוד תותח חיצוני גדול למדי. כאן בולטת עוד תכונה לא רצויה של הצריח המפוצל: פיצול פיזי של הצוות. אנשי הצוות יושבים משני צדי התותח ללא כל מגע ביניהם, תלויים לחלוטין במערכת קשר הפנים לצורך הקומוניקציה, וללא אפשרות להגיש עזרה לפצוע, מבלי לצאת החוצה. כמו כן, אין להם אפשרות להתחלף ביניהם במידת הצורך מבלי לצאת.
הדגמה של הצללית הנמוכה.
רעיון אחר, המוכר לנו, הוא הצריח המתנודד OSCILLATING TURRET
זה רעיון שהגיע לשימוש מעשי רק פעם אחת, בטנק הצרפתי AMX-13 אך עלה שוב ושוב כהצעה לפתרון.
הרעיון בצריח כזה הוא פשוט:
צריח הבנוי משני חלקים: החלק התחתון נושא את סל הצריח, מתחבר לטבעת הצריח, ומעליה ישנה תושבת הנושאת את אצילות הצריח. אני משתמש במונח זה למען הפשטות. לתותח עצמו אין כאן אצילות, והוא מותקן בצורה קשיחה בחלק העליון של הצריח הבנוי מקשה אחת. תנועת הסבסוב נעשית כרגיל על טבעת הצריח, ואילו תנועת העלרוד נעשית בציר המחבר את שני החלקים.
פרט למרחב תנועה משופר יש לסידור זה עוד יתרון – היות והתותח מותקן בצורה קשיחה בצריח, קל לחבר אליו מערכת טעינה אוטומטית.
הטנק הצרפתי הקטן הזה היה הישג הנדסי בלתי מבוטל, היות והוא הצליח להתקין תותח של טנק כבד ממנו בהרבה (התותח הוא גרמני במוצאו ושרת על הפנתר) על מרכב קל וזריז.
חסרונותיו של הצריח המתנודד מרובים:
· הצריח יקר לבנייה ולאחזקה.
· ישנה בעיה (כמו גם בטנקים אחרים הנושאים תחמושתם באחורי הצריח, למשל "אברמס") של מרכז הכובד של הצריח המשתנה לפי כמות התחמושת. דבר זה מעמיס מאד על מערכת טבעת הצריח.
· המרחב בצריח מאד מוגבל.
· לצורך טעינה מחדש של תחמושת (ל- AMX-13 היו שני תופים בני 6 פגזים בסה"כ) היה על הצוות לצאת מן הצריח, לפתוח את אחורי הצריח, לשלוף תחמושת מבטן הטנק ולהטעינה. פעולה איטית, מסורבלת ומסוכנת.
· שלא כמו בטנקים רגילים, יש כאן צורך בייצוב כל הצריח ולא רק התותח.
· המבנה הוכיח את עצמו כפגיע לתקלות מכניות ולפגיעות חיצוניות.
שימו לב – זה לא תותח חיצוני אלא הצעה לצריח מאויש מנותק למעשה מן הטובה!
 
צריח מתנודד על בסיס מרכב של M-47
וגם גרסת ה- 105 מ"מ שלו
ואם זה לא מספיק – אז גם 120 מ"מ.
גם הצרפתים לא הניחו לרעיון, ובעת הדיונים על פיתוח הטנק העתידי שלהם בשנות החמישים, שתוצאתו הייתה ה- AMX-30 אישרו פיתוח של אבטיפוס כבד עם תותח 100 מ"מ וצריח מתנודד, הלא הוא ה- AMX-50.
הוא נבנה גם בדגם של 120 מ"מ, אך כאן גם המשקל הכולל של הטנק חרג בהרבה ממה שהצרפתים רצו, והוא נגנז.
ואגב: מי שמראהו של הראשון מזכיר לו משהו גרמני, וחזיתו של השני – משהו רוסי – זה לא במקרה.
[
צריח לא מאויש
רעיון אחר להגנה מרבית על הצוות ויחד עם זאת לשמור על תפקוד מלא של הטנק, היה הצריח הלא מאויש. ההבדל לעומת תותח חיצוני הוא שרוב מערכות הצריח, כולל טען אוטומטי ומלאי תחמושת – עדיין בצריח.
תפיסה מוקדמת לכלי כזה דומה מאד לתותח חיצוני בטווח התמרון של התותח, אך המבנה כבד מאד ופגיע עוד יותר מצריח מתנודד, שכן פגיעה של חימוש נפיץ בתחתית הצריח יכולה להעיף אותו. כמו כן קיימת הבעיה של ייצובו בתנועה.
עוד דוגמה שלא עברה את שלב הנייר, מאותן סיבות. בעיה אחרת שבה התחבטו בעבר הייתה הבק"ש, שכן, שלא כמו היום, לא היו מצלמות טובות וזעירות, וכל נושא התצפית, איכון המטרות, מדידת הטווח והכוונון נעשו באמצעים אופטיים ידניים. ישיבת הצוות נמוך בתוך גוף הטנק היוותה חיסרון גדול. כנ"ל לגבי תפעול תקלות בעת קרב, ובחירת תחמושת בכל מקרה שבו לא הסתפקת רק בשני סוגים.
שתי סקיצות מזמן התכנון הראשוני של ה-MBT-70: בשניהם הצוות יושב נמוך בקדמת הטנק, מוגנים בשריון עבה ביותר, שנועד להגן עליהם בפני קרינה גרעינית. מימין – צריח לא מאויש
הצריח הכדורי
הרי לכם רעיון מקורי: צריח שכל תחתיתו בצורת כדור, מתגלגל לו חפשי בכל כיוון בשלושה צירים, עם טווח גדול מאד, תותח עילי קשיח הניזון ממלאי תחמושת שכולו בצריח.
כל הצוות יושב בצריח, והיות והצריח מיוצב בשלושת הצירים (לפחות כך אומרת התאוריה), הוא מהווה משטח מאד יציב ונוח, ואין יותר צורך שכולם ישבו עם הפנים קדימה, כך שאפשר לחסוך מקום ולהושיב את שלושת אנשי הצוות מסביב לקונסולה מרכזית בת שלושה לוחות מכשירים. נחמד? כעת תחשבו על איך מיישמים את זה. למשל – הצריח אינו יכול להיות לגמרי מעוגן לגוף וגם להתגלגל חפשי, וזה אומר שרק משקלו מחזיק אותו במקום. בעת התהפכות – הוא יתגלגל ויעזוב את הטנק מאחוריו.. וחוץ מזה – איך מחברים את כל הצנרת והחיווט לגוף הטנק?
תותח חיצוני
בצורתו הפשוטה ביותר הוא נראה כך:
]תצורה זו חוזרת ועולה יותר מכל תצורה אחרת. המבנה הוא קל, קומפקטי וזול יחסית לטנק צריח רגיל. כבר במבט ראשון עולה בעיית האיזון של הנשק. שלא כמו בצריח, ששם מבנה הצריח ומיקום אצילות התותח מחושבים מראש להשגת איזון על טבעת הצריח, הרי שכאן כל מרכז הכובד הוא לפני הטבעת, מה עוד שטבעת הצריח קטנה מהרגיל. זה מסבך כהלכה את מבנה הטבעת האמורה לשאת כאן לא רק בעומס עילי של משקל הצריח, אלא גם בעומסים הפוכים.
ובפועל:
  
בכל מקרה של תותח חיצוני, יש צורך לפתור את בעיית אספקת התחמושת למטען האוטומטי. כאן – דוגמה לתותח היושב נמוך (על כל מה שזה אומר על טווח הנמכת התותח) וניזון מתחמושת העוברת דרך טבעת הצריח. אם רוצים לפשט את המערכת, הרי שתהיה טעינה רק כאשר התותח ישר קדימה, ומורם בזווית מסוימת, כך שמטען הנמצא מתחת לטבעת הצריח יוכל לטעון אותו. אם רוצים להימנע מכך, דרושה מערכת כפולה – מטען עילי בתוך מבנה התותח, הניזון ממגיש השולף את התחמושת מן הבטן, ומסתובב לאזימות המתאים למיקום הקנה באותו רגע. שני הפתרונות לא מהירים דיים, וכרוכים בסיבוך מכאני לא קטן.
תותח חיצוני הוצע גם עבור האברמס, ובתמונה קל להבחין בחיסכון הרב בגודל הצריח.
שלושת אנשי הצוות יושבים בשורה בקדמת הכלי. התותח נראה דומה יותר לצריח בלתי מאויש, עם טען אוטומטי הניזון מקרוסלה בסל הצריח. ניתן לטעון כמות ניכרת של תחמושת היות והעדר הצוות מן הצריח מאפשר לנצל את המקום טוב יותר. מבנה התותח עצמו טיפה יותר פשוט מבחינה זו שאין צורך במפנה גזים.
הצעה חלופית לאברמס מאפשרת נשיאת תחמושת תורנית בצריח התותח החיצוני, עם אספקת תחמושת נוספת מבטן המופרדת לחלוטין מו הצוות ע"י קיר פלדה.
תפיסה יותר מתקדמת של תותח חיצוני מוצגת להלן:
 
כאן מורכב החימוש על מערכת פרקית המסוגלת לדרגת חופש נוספת והיא הרמת והורדת כל המכלול מעל לסיפון הטנק. זה נותן אפשרויות נוספות כגון ירי מעבר למחסה, וזוויות ירי עוד יותר גדולות, אולם יש לזכור שטנק קל זה לא אמור להילחם בטנקים, אלא להיות בעיקר כלי סיור. החמוש במקרה זה כולל תותח 75 מ"מ בעל מהירות לוע גבוהה, תותח 25 מ"מ ומקלע מקביל 0.5. במקור כללה ההצעה גם מקל"ר 40 מ"מ, אך אפילו החברה הנלהבת הבינה שזה כבר יותר מדי. בעיית הבעיות עם כלי שכזה, פרט לסוגיית בקרת האש, היא יציבותה הגרועה עקב המבנה הקל והגבוה מאד. מעבר לכך נשקפת לטנק סכנת התהפכות מאד ממשית בירי הצידה בהגבהה מרבית!
[  
מערכת אחרת, דומה, המדגימה את הגמישות הגדולה של החימוש החיצוני.
למרות היותו של התותח החיצוני מאד מושך מבחינה של קומפקטיות ומיגון הצוות, בעיותיו עמו. מעבר למה שכבר ציינתי קיימת הבעיה של תפעול תקלות פגיעות ומעצורים בעת קרב. אי אפשר לטפל בו מבלי לצאת מן הטנק, ולרוב יש צורך במכשור ומיכון שלא עומדים לרשות הצוות. אין אפשרות חליצה והחלפת חימוש, וגם עניין בחירת הפגז מוגבלת ביותר. אין לחימוש חיצוני כל גיבוי ידני! כדוגמה שכנגד, עולה בדעתי שריונר בשם צבי לאופר (אם זכרוני אינו מטעני) שהטנק שלו נפגע במלחמת ששת הימים, והבחור מצא את עצמו לבד בטנק נטוש ובלתי שמיש. האיש נלחם לבדו בשטח אויב על טהרת התפעול הידני: טען את התותח, צידד וכיוון ידנית וירה ידנית. טנק עם חמוש חיצוני ובעיית מנוע הוא ברווז מת.
חימוש חלופי
זו הצעה לטנק קל וקטן, עם צריח מתנודד קטן, אך תותח גדול. התותח הוא תול"ר 105 מ"מ הבנוי עם צינור ונטורי נפרד מגוף התותח – וזה גם עקב האכילס שלו, היות ולא הצליחו להגיע לאיטום משביע רצון. מעבר לכך – כל חסרונותיו של התול"ר – בעינם עומדים: תחמושת גדולה ומסורבלת, אי היכולת לירות תחמושת קינטית, מהירות לוע נמוכה = טווח ודיוק מזעריים, חתימה חזותית וטרמית ענקית בעת הירי.
נשק חלופי אחר היה התותח הקל היורה חימוש רקטי. זה זיווג בין פגז רגיל למטען הודף רקטי (מה"ר). חסרונותיו – מהירות לוע נמוכה מאד, טווח קטן, אי היכולת לירות על מטרות קרובות, דיוק נמוך.
מאידך – שימו לב למכסה המנוע המאפשר מילוט הצוות מאחור!
מקורות:
        
נערך לאחרונה ע"י DZZ בתאריך 02-07-2011 בשעה 10:58.
|
ראשי
צ'אט
02-07-2011, 10:49
מצב כלאיים
