[font='David','sans-serif']מוזיקה ישראלית באנגלית
[/font][font='David','sans-serif']חן טפר ונחום לוז[/font]

[font='David','sans-serif']בשנים האחרונות אנחנו נחשפים ללהקות נוער צעירות שבוחרות לבצע שירים בשפה האנגלית. מדוע שיבחרו צעירים שנולדו וגדלו במדינת ישראל לשיר בשפה אחרת? [/font]

[font='David','sans-serif']הרוק'נרול הומצא והושר לראשונה בשפה האנגלית, לסגנון זה לקח הרבה זמן לפלס את דרכו ולמצוא את מקומו אל לב הישראליות, תלאות רבות והתנגדויות לאין סוף עברו עליו עד שקיבל את צורתו העברית הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה היום, צורה המשתנה כל הזמן בהתאם להלכי רוח ואופנות עולמיות ומקומיות.[/font]

[font='David','sans-serif']בעבודה הזאת נרצה להתמקד בעוד שלב אבולוציוני נוסף הפוקד את מוסיקת הרוק הישראלית, גל שהוא מעין המשך לחדירת הרוק'נרול אל הישראליות, וזוהי תופעת המוסיקה הישראלית באנגלית.[/font]

[font='David','sans-serif']ההיסטוריה של התהליך[/font]

[font='David','sans-serif']בישראל של שנות השישים, התחילו הצעירים לשמוע מוזיקה מעבר לים. הוקמו להקות רוק שהתכתבו עם הלהקות מחו"ל כמו הביטלס, הסטונס, לד זפלין.
אסתר ואבי עופרים הגיעו לאירופה עם להיטים באנגלית, אבל להקות הרוק כמו הצ'רצ'ילים, עוזי והסגנונות, האריות וכו') היו הראשונות שהצליחו גם בישראל עם מוזיקה מקורית באנגלית, דבר שביטא מרידה בכל מה שנחשב אז "ארצישראלי". זו הייתה אנטיתזה של הפריפריות של אותה תקופה לקאנון העברי ושירי המלחמות (ולדמן, א. 2004). בימים שהעופרים היו במקום הראשון במצעד הבריטי, החרימו אותם בארץ.[/font]

[font='David','sans-serif']הרבה מאד אמנים כמו יגאל בשן, מייק ברנט (היחיד שממש הצליח), אריאל זילבר, שלום חנוך ורבים אחרים, הקליטו שירים באנגלית מתוך אמונה שאפשר להצליח מעבר לים. בשנת 1973 חזר שלום חנוך לארץ אחרי שלוש שנים קשות בלונדון, בהן הוציא אלבום באנגלית שלא זכה להצלחה, והקים את להקת תמוז, שביחד עם כוורת, הוכיחו שאפשר לעשות מוזיקת רוק בעברית. אקט זה של נסיון להצליח בעולם התקבל בחשדנות, שכן נתפס כסתירה לפטריוטיות הציונות של אותם ימים. [/font]

[font='David','sans-serif']ב-1979 נבחרה גלי עטרי לבצע את השיר "הללויה" עם להקת "חלב ודבש" באירווזיון שהתקיים בארץ. בזכות הצלחתם, הקליטו עטרי והלהקה מספר שירים באנגלית ובשפות נוספות. [/font]

[font='David','sans-serif']בשנות השמונים, המוזיקה הישראלית באנגלית הייתה בעיקר בשוליים של התחום בישראל. לאמנים ששרו באנגלית לא הייתה הצלחה במיינסטרים. להקות שהצליחו בחו"ל (לדוגמא, מינימל קומפקט) לא הגיעו לתודעה בישראל. להקות ששרו באנגלית היו נחשבות אזוטריות וסבלו מהתעלמות וכישלון. [/font]

[font='David','sans-serif']חברי להקות הרוק באנגלית אמנם החלו את דרכם כמי שהתקיימו בשולי המוזיקה הישראלית ולא צעדו במשעול הקולקטיבי של הלהקות הצבאיות, אבל עד מהרה התמסדה נוכחותם, ורבים מהם מצאו את דרכם אל ליבו של הזרם המרכזי. הבולטים בחברי להקות הרוק חברו לבולטים שבאמני הרוק העברי הממוסד, וזכו ללגיטימציה: בתחילת שנות השבעים אימץ אל חיקו הנסיך של המוסיקה הישראלית, אריק איינשטיין,את חברי להקת הצ'רצ'ילים כלהקת הליווי שלו, יצחק קלפטר הגיטריסט שהקים את הצ'רצ'ילים ב-1965, הצטרף ללהקת כוורת, שבה כיכבו יוצאי להקת הנח"ל גידי גוב ודני סנדרסון. מיקי גבריאלוב, עוד יוצא להקת הצ'רצ'ילים הפך למלחין נחשב בעולם הרוק הישראלי באמצע שנות ה-70. בשנות ה-70 קלידן השמנים והרזים, צביקה פיק, הפך לכוכב הפופ והנוער של ישראל. הגיטריסט גרי אקשטיין מלהקות כובשי הקצב והכוכבים הכחולים, הפך לגיטריסט ומפיק מבוקש בשנות ה-80, ועמד מאחורי הלהיטים "אני הולך לבית שאן" ו"קפטן ג'ק". עוד חבר בלהקת כובשי הקצב, בועז שרעבי, הפך לאחד הכוכבים הגדולים של הזמר הים תיכוני" (שור, לרקוד עם דמעות בעיניים, רסלינג 2000 ).[/font]

[font='David','sans-serif']הניסיונות במשך השנים ליצור מוזיקה ישראלית באנגלית התקבלו על ידי הקהל ובמיוחד אצל קובעי ומובילי התרבות בישראל (עורכי רדיו, עיתונאים, חברות תקליטים וכדומה) כחוסר אותנטיות ונסיון חיקוי לא מוצלח.[/font]

[font='David','sans-serif']כיום, היצירה באנגלית הינה צעד מקובל ביותר ומתקבל על ידי הממסד התרבותי, וכפועל יוצא על ידי הקהל הישראלי, כמוצדק, מובן ונורמלי ויותר מכך – כ"קולי". תהליך זה, וזו טענתנו בעבודה, מעיד על שינוי חברתי תרבותי שהתרחש ומתרחש בישראל, ועל שינוי ברור בהגמוניות הותיקות אשר הכתיבו בעבר את הנורמה. אמנים והרכבים בוחרים לשיר באנגלית מבלי לחוש צורך להתנצל או לתרץ את הצעד, היום יצירה ישראלית באנגלית היא לגיטימית וכבר לא נחשבת לפורצת דרך. [/font]

[font='David','sans-serif']ישראל של שנת 2011 היא מדינה ככל העמים לפחות במה שקשור לפס הקול המוסיקלי שלה, או כמו שבחרנו לקרוא לזה – "רוק'נרול – באנגלית זה נשמע יותר טוב".[/font]

[font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']
[/font]

[font='David','sans-serif']הסיבות לעשייה מוזיקלית ישראלית באנגלית[/font]

[font='David','sans-serif']הסביבה התרבותית:
[/font][font='David','sans-serif']הסביבה התרבותית השתנתה בשנים האחרונות, תרבות ה-[/font]MTV[font='David','sans-serif'], הטלוויזיה הרב-ערוצית והאינטרנט מאפשרים להיחשף למגוון רב של סוגי מוזיקה. האמנים נהיו מחוברים הרבה יותר לאנגלית. [/font]

[font='David','sans-serif']גלובליזציה:
[/font][font='David','sans-serif']הגלובליזציה בימינו גרמה לחלקי כדור הארץ להיות מקושרים זה לזה באינטנסיביות ובכך "הקטינה" אותו לכדי כפר גלובלי, במקביל, מרחב החיים של אדם בן ימינו גדל (באומן, 2002). עם הגמשת הגבולות הבינלאומיים חלה ירידה בחשיבותה ובמעמדה של המדינה וקיים פתח גדול יותר לעשייה מחוץ למדינת הלאום, דבר שהביא לכך שהשפה האנגלית בישראל היא הרבה יותר משפה שנייה וגורמת לאמנים לבטא את התחושה שלהם שהם אזרחי העולם.
"אין יותר דבר כזה תרבות של מדינה זו או אחרת. מוזיקה בפרט היא דבר שלא מסמל כבר מדינות ותרבויות. הכל מתערבב" (אלי חיון).[/font]

[font='David','sans-serif']המצב הביטחוני בישראל:
[/font][font='David','sans-serif']המצב הביטחוני המורכב בישראל גורם לאמנים להביע את עצמם בדרך שתנתק אותם ותרחיק אותם מהמציאות היומיומית.
"המצב הישראלי בתקופת האינתיפאדה לא ממש גורם לצעיריה להתאהב במזרח התיכון, והבחירה באנגלית יוצרת מציאות חלופית לזו השוררת בישראל. היא מבטאת ניתוק פנימי מהאקטואליה המקומית, מאפשר אשליה של נורמאליות או לפחות של קצת מוזיקה טובה. אמנים כותבים כשרע להם, אז תאר לך דור שלם שרע לו, הוא מחפש דרכי הבעה אחרות" ([/font][font='David','sans-serif']גלעד כהנא, סולן להקת ג'ירפות ברעיון ל[/font][font='Arial','sans-serif']NRG[/font][font='David','sans-serif'] 28/01/2004)[/font][font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']התפתחות הטכנולוגיה:
[/font][font='David','sans-serif']אמנים עובדים על מחשב בבית ולא צריכים כמעט עזרה מאף אחד בתהליך היצור, הם מגיעים עם מוצר כמעט מוגמר לחברות התקליטים, מה שמעודד הוצאת חומרים אלטרנטיביים, בלי התחשבות בשיקולים כלכליים. כמו כן, הטכנולוגיות של התקשורת מאפשרות "להגר" מבלי לנתק את הקשרים הכלכליים, התרבותיים והמשפחתיים עם ארץ המוצא, מה שמאפשר לאמנים ליהנות מהעשייה בחו"ל מבלי לשלם את המחיר של מרחק מהארץ, מעבר דירה וכדומה.[/font]

[font='David','sans-serif']שיקולים כלכליים
[/font][font='David','sans-serif']יש תחושה שישראל היא פלטפורמה קטנה מידי כדי להתפתח ולהרוויח מהתחום של העשייה המוזיקלית. אמנים רוצים להרוויח מהעיסוק שלהם ומעוניינים להגיע לקהלים רבים.[/font]

[font='David','sans-serif']התנגדות למיינסטרים
[/font][font='David','sans-serif']הרדיו הישראלי מעודד קו מוסיקלי אחיד ומתעלם ממוסיקאים שיוצרים יצירות שונות מהמיינסטרים. אמנים אלה מקווים שבחו"ל יגלו בהם יותר עניין. דוגמא לכך היא להקת "איזבו" שזכתה להתעלמות מגלגל"צ והצליחה לעורר עניין בחברות התקליטים הגדולות בעולם.
רמי פורטיס אמר בראיון לשגיא בינון ממעריב: "[/font][font='David','sans-serif']"אמנים רבים שעושים רוק ודאנס התייאשו בגלל שאין להם מה לחפש פה, הרדיו לא תומך בהם כי הוא מנגן רק מיינסטרים, ואין להם קהל גדול בארץ. אמנים הבינו שרוקנרול זאת שפה בינלאומית, ואם אתה עושה מוסיקה טובה יקבלו אותה בכל מקום. הם חושבים, אם באיסלנד יכולים לעשות את זה, אז למה לא אנחנו?"[/font][font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']עברית בחו"ל לא מתקבלת
[/font][font='David','sans-serif']קיימת דחייה של אלמנטים יהודיים, ישראלים או ים תיכוניים בדרך להצלחה עולמית. שיר שמבוסס על השפה העברית לא יצליח בחו"ל. שיר שכולו בשפה זרה מצליח לעיתים רחוקות בעולם ובמקרים שכאלה השפה נתפשת כגימיק (כמו בשיר "מקרנה"). [/font][font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']התנערות מסממנים ישראליים
[/font][font='David','sans-serif']חלק גדול מאד מהאמנים יוצר מוזיקה באנגלית נטולת טקסטים או התייחסויות אקטואליות למזרח התיכון מתוך רצון שתהיה הקשבה רק למוזיקה ללא הקונטקסט שלעיתים פוגע בהתייחסות הראשונית לשיר.
[/font][font='David','sans-serif']"לדעתי, חשוב שייצא מישראל אלבום רוק שלא נוגע להשקפתם של [/font]CNN[font='David','sans-serif'] או פוקס ניוז על האזור, לשמחתי, את חברות התקליטים הבינלאומיות לא מעניין מאיפה באתי או מה הקשר שלי לרבין. מעניין אותם רק הרוק שאנחנו עושים". (אביב גפן ל"הארץ" 12.10.2010)

[/font][font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']
[/font]

[font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']הויכוח: האם זו מוזיקה ישראלית?[/font]

[font='David','sans-serif']"אין רוק'נרול בעברית
אף פעם לא היה ולא יהיה
אין רוק'נרול בעברית
לא יהיה [/font][font='Arial','sans-serif']yeah; yeah; yeah[/font][font='David','sans-serif']"[/font]



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.[font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']שר חמי רודנר בסוף שנות ה-90 והביע כך, בעזרת שיר רוק טוב, את המלכוד הזה בו אנו חיים – אנשים שגדלים כאן בישראל - ארץ העברית אך הכול קורה לנו כאן בסגנון אחר -התרבות המערבית.[/font]

[font='David','sans-serif']השנה היא שנת השפה העברית במערכת החינוך ואולי בשל כך כתב העת "פנים" האחרון (דצמבר 2010 הוצאת הסתדרות המורים בישראל), מוקדש כולו לזמר העברי, כותרתו היא – "הזמר הוא בנפשנו" . בין מאמריו ותחקיריו הרבים והמעניינים אנו רוצים להפנות את הזרקור אל רב שיח שכותרתו – חלון לים הגדול, הציטוטים אשר יובאו כאן לקוחים משם ( פנים – דצמ' 2010 הוצ' הסתדרות המורים).[/font]

[font='David','sans-serif']השאלה עליה הם מנסים אולי לענות ברב שיח הנ"ל מצוינת כבר בכותרת המשנה –
"האם העברית מספיק חזקה כדי להתמודד עם כל השירים שנכתבים באנגלית והאם מדובר רק ברצון של הזמרים לפנות לשוק הבינלאומי, או שיש כאן משהו מעבר לכך." [/font]

[font='David','sans-serif']מנחה השיח - יורם רותם (גלי צה"ל) מונה בתחילת הדיון, רשימה מאד ארוכה ומכובדת של יוצרים ולהקות ישראליות אשר כותבים ושרים בשנים האחרונות באנגלית ומחדד את השאלה : "... בניגוד לעבר, התקשורת והקהל מחבקים את מי שכותב ושר כאן באנגלית. השירים האלה מככבים בפלייליסט של רוב תחנות הרדיו ובראשן גלגל"צ. השאלה היא האם התופעה הזו טובה או רעה למוזיקה הישראלית, והאם מדובר כאן בכלל בשירים ישראליים לכל דבר."[/font]

[font='David','sans-serif']עולה כאן שאלה המאיימת למשוך את השטיח מתחת לרגלי הדיון הזה בפרט, ובכלל כלפי כל התופעה הזו – מוסיקה ישראלית באנגלית. ובכן, חד וחלק לדעתנו התשובה היא כן, מדובר במוסיקה ישראלית , כי אם לא כן, לשם מה כל הדיון? היכן הקושי? מוסיקה אשר יוצריה חיים, גרים, מתפרנסים, חושבים וחולמים בישראל הינה מוסיקה ישראלית, גם כשהיא מדברת בשפה שונה. יותר מזה – בכך שהינה מביאה שפות זרות אל מרכז הישראליות – רדיו, שפה וכו' , היא מבטאת את אותה רב-תרבותיות בה אנו חיים היום ואת אותה "זהות מורכבת" עליה דיברנו כבר [" בחברה פלורליסטית ודמוקרטית ריבוי זהויות של פרט מקובל ולגיטימי " (1996, לוי אצל פרס ובן רפאל)]. ע"י כך באה לידי ביטוי אותה מורכבות בתוך החברה הישראלית, וכידוע- יש מורכבות והרבה מורכבות. במקביל היא מבטאת את חוזקה של העברית ואת הביטחון שיש לנו בתור חברה בשפה שלנו- העברית היא (כמעט) מובנת מאליה. [/font]

[font='David','sans-serif']ויפה מסביר זאת פרופ' ניסים קלדרון (אונ' בן גוריון) : "היו שנים רבות שהעברית הייתה שפה בסכנה.... ההתחדשות של השפה העברית כשפה מדוברת היא דרמה מאד גדולה. לכן היה מה לחשוש שמא יצירה שאינה בעברית אינה יצירה ישראלית. אני חושב שלתרבות הישראלית יש הרבה כישלונות, אבל יש לה גם הרבה הישגים. העברית היום לא צריכה לפחד משום דבר. היא מבוססת, היא חיה,היא נושמת, היא לא בסכנה... לכן, כשהעברית בטוחה בעצמה היא יכולה לאפשר כמה תופעות. קודם כל היא יכולה לאפשר לריבוי התרבויות של הישראלים לחיות בשקט. אם אתיופים רוצים לפתח להקה של זמר אתיופי זה טוב מאד. אם עולים מרוסיה רוצים במשך זמן מסוים לשיר ברוסית זה טוב מאד. זה רק ביטוי לכך שהעברית מכילה קודם כל את העם היהודי כמו שהוא. " [/font]

[font='David','sans-serif']והוא ממשיך לשדה אחר, אותו גם הזכרנו – ההתפתחות הטכנולוגית והגלובליזציה שבאה בעקבותיו – "קורה משהו היום בעולם, שלא קרה עד עכשיו. בעשרים השנים האחרונות, בעקבות הגלובליזציה ובעקבות מהפכת הידע, נוצר דבר שהעולם לא ידע אותו אף פעם, וזו שפה אחת גלובלית. תמיד היו שפות משפיעות, הייתה תקופה שהגרמנית השפיע, הייתה תקופה שההולנדית השפיע, הספרדית וכדומה, אבל הן לא היו גלובליות. היום יש מצב שיש מעין אספרנטו מודרנית... מי שמתחת לגיל 40 מדבר אנגלית בצורה שוטפת. לכן, קם דור של ישראלים שבשבילם ידע העברית וידע האנגלית הם שני ערוצים מקבילים. האנגלית היא שפה שטבעי להם להשתמש בה לא פחות מאשר העברית."[/font]

[font='David','sans-serif']אך הוא גם מסייג את דבריו ומציין את דעתו על הרמה והעומק שבאים לידי ביטוי בשירה הישראלית באנגלית, הוא טוען שחלק מהיוצרים הללו עושים להם ולקהל שלהם עוול מכיוון שהם יוצרים ומוסיקאים טובים אך רמת הטקסט בשירים שלהם מאד נמוכה – " חלק מהעובדה שהאנגלית הפכה להיות האספרנטו של העולם המודרני היא שיש לנו גם אנשים שחושבים שאם הם יכולים לשלוח אי מייל אז הם יכולים גם לכתוב שיר. לכן אנחנו מקבלים הרבה מאד שירה שהטקסטים שלה דלים מאד"[/font]

[font='David','sans-serif']מנחם בן[/font][font='David','sans-serif'] (מבקר ספרות ותרבות) מסכים איתו חלקית אך מרגיש הרבה יותר מאוים, הא לוקח את הביקורת הזו צעד אחד קדימה – " ... לא מבינים שזה חלק מהשחתה ומאמריקניזציה כללית. הרי אין חנות שרוצה להצליח שתקרא לעצמה בשם עברי... נוצרים כאן שתי מחנות. מחנה אחד הוא מחנה של המוזיקה המזרחית, שהידרדרה בצורה חמורה מבחינה לשונית ורוחנית... מצד שני, אלה שהם קצת סנובים וקצת אליטיסטים פונים למוזיקה אמריקאית ושרים באנגלית. הבסיס הנפלא הזה של זמר של זמר ישראלי שליווה אותנו כל השנים הולך ומצטמצם. לפני כמה שנים מיטב השירה היה שירי משוררים מולחנים ומושרים. גם הזמרים עצמם כתבו שירה ברמה משוררית נפלאה, היום הם פשוט הולכים ונדחקים. ניסים קלדרון הציע לנו לבחון את האנגלית שלהם, הם לא מספיק טובים באנגלית..."[/font]

[font='David','sans-serif']כאן בעצם מפנה מנחם בן את הזרקור לעבר נקודה אחרת – אל דלות הטכסט, הרמה נמוכה ואולי אפשר לקרוא לזה השפה הרזה בה לדעתו משתמשים הכותבים הישראלים באנגלית. המעניין הוא שכפי שמציין בן, אנו עדים לתופעה רוחבית - באותה תקופה קורות שתי מגמות זו בצד זו - הזמר המזרחי העכשווי, הפופי, דל הטקסט והשבלוני הן בעיבודים מוזיקליים והן במלל, הולך ונעשה שולט בכיפה ונהיה למרכזי ורווח, ולצידו שירה ישראלית באנגלית אשר חלק מהמומחים טוענים שהיא מאפשרת טכסט דל ושפה רזה. תופעה זו היא אולי תוצאה והמשכו העקיף של אותו "מרד שפוף" אותו היטיב לתאר גדי טאוב בספרו משנות התשעים אשר מתעסק בתרבות צעירה בישראל. מרד בכובד הראש הישראלי, מאבק ברצינות הציונית לאומית- [/font]

[font='David','sans-serif']"... המאבק על האפשרות לפוזה, היה חלק חשוב מהעניין. חלק מהניסיון להשתחרר מאיזו תחושת חנק של רצינות, של הרות גורל מתמדת. ההערצה לצבא, ההקשבה הכפייתית לחדשות כל שעה, המגויסות המתמדת, הביטחוניזם, שעד תחילת שנות השמונים היו הטון ששלט בכול, הפכו להרגל שהיה קשה להיפטר ממנו גם כשהסכנה המיידית פחתה. ודור שלם, לא רק בעיתונות, התקומם נגד החנק הזה. דור שלם אמר אנחנו רוצים לשמוח, ללכת למועדונים, לכתוב על פינוקים, לשים עגיל בפופיק, להיות בפוזה ושיהיו לנו מניירות, מפני שהקולקטיב הנצור, ההתגייסות המתמדת לטובת הכלל, חוסמים את האפשרות ליצור אינטימיות, אינדיווידואליות. בעצם היה כאן מרד שאמר את הדבר הבריא והחשוב: אנחנו רוצים להיות נורמאלים. כמו בלונדון, כמו באמסטרדם." (טאוב גדי. 1997 . המרד השפוף. תל אביב . הקיבוץ המאוחד)[/font]

[font='David','sans-serif']יואב קוטנר[/font][font='David','sans-serif'] (איש רדיו ומומחה למוזיקה ישראלית), איש השולט בעובדות ובמספרים, מרגיע ומוריד את הלהבות אך מצטרף להבחנה זו ממקום אחר – "... מתוך משהו כמו אלף להקות שפועלות כרגע בארץ, יש באמת ארבעים להקות שעושות את זה באנגלית. בלי פאניקה. עוד ימשיכו לדבר עברית כמה שנים בארץ. אני הרבה יותר מודאג משירים ופזמונים לא מוצלחים בעברית, ומההשפעה שלהם על הנוער, על המאזינים, מאשר ממישהו ששר משהו מעורפל באנגלית..." אך מי כקוטנר יודע עד כמה קצרה הדרך מ"מישהו ששר משהו באנגלית " למימדי תופעה גורפת ועד כמה תופעות ומגמות בשוליים הולכות וזולגות אל תוך המיינסטרים. אך גם מכך הוא לא פוחד ואפילו מברך – "אני חושב שאחד הדברים היפים בתרבות ובאמנות זה שכל הזמן, במשך כל הדורות וכל השנים, המעגל הזה שנחשב לדבר הנכון הולך ומתרחב. בשנות השישים, כשהיינו ארץ קטנה ומוקפת אויבים, גיטרה חשמלית נשמעה דבר נורא ומפחיד. כשהביטלס היו צריכים לבוא לארץ אמרו שזה לא תרבות. נורא פחדנו מדברים שהם לא חליל ואקורדיון, הזרם העברי הרוסי-צרפתי שהיה פה. אחרי זה פחדו ממוזיקה מזרחית, ממוזיקה ערבית, ממוזיקה אתנית. כל פעם פוחדים פה ממשהו שיהרוס את הישראלי האמיתי והנכון. אני חושב שהתעשייה תמיד מרוויחה מזה שיש עוד ועוד שוליים שלאט לאט חודרים פנימה."[/font]

[font='David','sans-serif']ד"ר צביה ולדן[/font][font='David','sans-serif'] (המכללה האקדמית בית ברל) מנצלת את כך שקוטנר חוזר אחורה עם הזיכרונות והולכת עוד יותר רחוק בהיסטוריה של העברית - "תמיד בתולדות העברית חיינו על דיגלוסיה, דו-לשוניות. היהודים תמיד חיו בשתי שפות, תמיד חיו עם עברית כשפת קודש ועם שפת המקום כשפת חול. יותר מזה, היהודים תמיד לקחו את שפת המקור, הזריקו לתוכה מילים בעברית , כתבו את השפה שנוצרה באותיות יהודיות, וכך נוצרו השפות היהודיות. זאת היידיש, זאת היהודית הערבית, זאת הלדינו." [/font]

[font='David','sans-serif']מבחינת ד"ר ולדן כשמדובר בשפה אצל היהודים אין באמת תחרות, זה לא "או – או" אלא "זה בצד זה" ולראיה היא מביאה את מדעי החיים (המדעיים וגם הרגשיים) – "... היום יש לנו כבר עדויות מצילומים של המוח, שהמוח שלנו הוא קצת כמו לב של אמא. בפעם הראשונה שנולד תינוק האמא אוהבת אותו ונדמה שאי אפשר לאהוב אותו יותר, שהלב מלא עד גדותיו. כשנולד התינוק השני יש מקום גם בשבילו. אין תחרות בין התינוקות על האהבה של האמא."[/font][font='Arial','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']וכנראה שכאן המקום להזכיר את השיר הנפלא של אהוד בנאי – [/font][font='Arial','sans-serif']HEBREW MAN[/font][font='David','sans-serif'] . שגם הוא שיר ויצירה המבטאים את הקונפליקט הזה בין השפה העברית לתרבות הגויים (המערבית). [/font]



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.[font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']"ספיק אפ, דה לנגוויג' אוף דה היברומאן,
לאוד אנד קליר! דה לנגוויג' אוף דה היברומאן.[/font][font='David','sans-serif']"[/font]

[font='David','sans-serif']בנאי מוביל אותנו להתמודדות עם הקונפליקט הזה בהרבה אופטימיות ומלא בתקווה. אפשר לומר שבנימת השיר אין תוכחה למרות שלכאורה המילים מדברות כך אך הוא חיובי וע"י השיר עצמו הוא מוכיח את השילוב האפשרי הזה בין השפות, בין התרבויות. גם רודנר מוכיח בשורה התחתונה שיש רוק'נרול בעברית אך הוא עושה זאת בבוטות, בפסימיות ובאיזו נימה של ייאוש , למרות ששוב – שניהם בשירים שלהם מוכיחים את ההיפך- את קיום הרוק'נרול בשני השפות זו בצד זו, עברית ואנגלית- סיבה ומסובב ולהיפך. [/font]

[font='David','sans-serif']לסיכום רב-השיח נביא את דבריו של פרופ' ניסים קלדרון אשר בעצם הגותם מרחיב את הדיון הפורה אל רבדים והקשרים נוספים – תרבותיים-היסטוריים-אנטרפולוגים–חברתיים-ציוניים:[/font]

[font='David','sans-serif']" במשך דורות רבים הקיום היהודי היה מבוסס על נכסים תרבותיים, ורק תרבותיים. המצב של העם היהודי היה היעדר נכסים מדיניים, היעדר נכסים כלכליים, היעדר נכסים חוקתיים. התוצאה הייתה שבמובן מסוים גורלנו היה תרבות. אני מציע לאף אחד לא לזלזל, דווקא בגלל שאני רואה את עצמי חלק מזה, בעוצמת המהפכה הציונית שלקחה את היהודי ונתנה לו בנוסף לנכסי הרוח הרבה מאד נכסי חומר. זה מצב שמשנה גם את מצבם של נכסי הרוח שלנו. נכסי הרוח לא הופכים להיות פחות חשובים. [/font]

[font='David','sans-serif']חשובה לנו מאד הספרות היהודית, וחשוב לנו הציור העברי, חשוב לנו מאד המחול העברי, חשובה לנו מאד המוזיקה בעברית. זה ממשיך להיות חשוב, אבל ברגע שיש לנו לא רק נכסי רוח, נכסי הרוח שלנו נמצאים יחד עם נכסי החומר שלנו. לכן מי שחרד לגורלנו באמת צריך לחרוד ביחד לשפה, לאמונה, למדיניות, לכלכלה, לחינוך ולחלוקת נכסים בין עניים לעשירים. להפנות את כל מנגנוני החרדה שלנו כלפי התרבות בלבד זה מצב שלא מתאים למצבנו.[/font]

[font='David','sans-serif']אני חושב שהיהודים עשו את המהפכה הציונית כדי שהאדמה תהיה מולדת והשפה לא מולדת בלבד. די היה להם במשך דורות שהשפה הייתה רק מולדת. אני בעד מולדת שמטפלת בנכסיה הקרקעיים, הביטחוניים, הכלכליים והתרבותיים יחד, ודואגת לכולם באותה מידת חרדה. אין לי חרדה מיוחדת כלפי השפה." [/font]

[font='David','sans-serif']
[/font]

[font='Arial','sans-serif'] [/font]

[font='David','sans-serif']רב השיח הנ"ל אינו נולד בהיכלי האקדמיה ובספריות המחקר, הוא צמח מהשטח והיום כשאומרים שטח מתכוונים בעיקר לאינטרנט וגם קצת לעיתונות הכתובה. עיקר הדיון בנושא הזה קרה בשנים האחרונות בבלוגספירה, דעות לכאן ולכאן עלו ונרשמו בבלוגים אשר עיקר התעסקותם במוזיקה, בתרבות ובתרבות שוליים, וכן בעיצוב ובשפה. להבדיל מרב השיח שהצגנו כאן (מתוך כתב העת "פנים") האקדמי –תרבותי – מכובד ולרוב מנומק, השיח בבלוג ספירה, כמו רוב הדיונים באינטרנט, הוא יותר מ"המותן"- בוטה, כסאחיסטי, אמוציונאלי וכדומה. האמוציות קיימות והויכוחים סערו. הדיון בזמן האחרון דעך וכנראה שהמציאות חזקה מכל ויכוח.
זה פשוט קורה – יש מוסיקה ישראלית באנגלית.[/font]

[font='David','sans-serif'] [/font]

[font='David','sans-serif'] המאמר הוא חלק מהתהליך המחקר במסגרת "אמפי הפקות"[/font]
[font='David','sans-serif']www.Amphi.co.il[/font]
[font='David','sans-serif'][/font]

[font='David','sans-serif']
[/font]

[font='Arial','sans-serif'] [/font]

[font='David','sans-serif']
[/font]

[font='Arial','sans-serif'] [/font]

[font='David','sans-serif'] [/font]

[font='David','sans-serif'] [/font]

אולי תרצה להעתיק את זה יותר טוב או משהו?
כי זה לא בדיוק נוח לקריאה