22-08-2011, 22:34
|
 |
מנהל בפורום צבא וביטחון
|
|
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,240
|
|
באזעקות אני מוצא את עצמי קודם כל רץ אליה על מנת להכניס אותה לממ"ד, למקם אותה בפינה ואת שאר בני המשפחה ורק אז סוגר את החלונות והדלת.
אני לא מתרגש מירי הרקטות כי אני חושב טכנית, רש"ק של רקטה כזו לא יכול לחדור ממ"ד, לכן מי שדואג להכנס בזמן למקלט/ממ"ד או למרחב מוגן מצמצם את הסיכוי להפגע כמעט לאפס.
מבחינת כמות נפגעים זה טרור לא יעיל (מחבל מתאבד אחד הרג הרבה יותר מכל אלפי הרקטות שנורו על ישראל מאז מלחמת המפרץ הראשונה), הבעיה עם הטרור הזה שהוא משתק אוכלוסיה שלמה ומכניס אותה לחרדות (כמיליון איש חיים תחת איום - לא עובדים, לא לומדים, לא חוגגים, כמעט לא חיים).
אשתי נילחצת יותר (אני חושב שהבת משפיעה עליה, אולי גם כמות הנפגעים לאחרונה..), אבל עדיין בזמן האזעקה היא מחבקת את הבת, נותנת לה לשתות, מרגיעה אותה..
המטחים האחרונים כללו כבר פיצוצים רבים ולצערינו היו סמוך לבית שלנו שתי נפילות קרובות מאד (הקטלנית של מוצ"ש והפגיעה בביה"ס אתמול) שגרמו לבית להזדעזע, תמונות נפלו מהקירות, דברים נפלו ממדפים וכו'.
אני חושב שפניה אל הרציונאל (אין לך מה לפחד, הממ"ד בטוח וכו') היא הפעולה הפחות חשובה כי כשיש פחד אז הוא בלתי נשלט, לכן חשוב יותר שהיא תדבר עליו, תתאר אותו ותנסה לעשות אותו יותר מוחשי, יותר טכני, יותר פשוט ואולי אז הוא גם יהיה פחות מאיים.
אתמול נורו מטחי רקטות כל שעה עגולה (8,9,10 בבוקר), התקנתי בממ"ד מצלמת וידאו ובזמן שהיינו שם ביקשתי ממנה לספר לי מה מפחיד.
היא שיתפה פעולה, סיפרה על החששות שלה, הפחד להפגע, הלחץ מהאזעקה, סיפרה שגם חברות שלה מרגישות כך וכו' וכו', אח"כ הראיתי לה את עצמה בסרט והיא פרצה בצחוק...
אתמול לקחתי את הילדים אל אחי בהרצליה להירגע. מכייפים בקאונטרי קלאב.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
