האביסי אותי במבט, במראה.
בשפת הגוף, במגע, בחיתוך הדיבור.
ללא רחמים-
נפצי את כל מה שבנינו
אצלי בראש.
דקרי לי מה זה עושה לך
בבטן, בירכיים.
בראש.
אני רוצה לנשוף ולשאוף.
אני רוצה להיות הכל.
אני רוצה שייצא ממני האוויר.

אני מפורקת
תחתייך.
דקירה דקירה
את פוצעת.
דם האמירות שלך נכנס לי
לתוך האורז,
תיבלת אותו בהצהרות שאת
לא רוצה לממש.
אין לי תיאבון.
אני לא יכולה.
לא יכולה לדעת.

השארת את המחט הזאת.
אני רוצה שתמצי בי את הכאב.

הבהרה- הקטע נכתב לפני כ-9 שנים לאחר פרידה קשה. הוא אינו משקף את מצבי כיום

יפה, כרגיל.
אני אחלק את דברי לשלושה חלקים (ולא כי אני בצבא):

הבית הראשון:
מאוד יפה, היה אפקט נהדר של אירוניה בשבילי, כי החזרה על המילה "ראש" גרמה לי לחשוב על השורה של שלומי שבן "מותק את אצלי בראש".
זה מכוון? כי אם כן, זה מצויין, ומוסיף הרבה לקריאה.

הבית השני:
הבית מעניין, אבל לדעתי השתמשת יותר מדי באמצעי של הקטיעה של המשפט (ואני מתכוון גם לקטיעה "הפיזית" של המשפט לשניים, וגם הקטיעה הרעיונית - שתחילת המשפט אומרת משהו אחד וסוף המשפט משהו אחר כמו למשל:
דם האמירות שלך נכנס לי
לתוך האורז)
זה אמצעי חזק מאוד כדי לגרום לקורא שאת מרגישה כאב, ולגרום לו להרגיש את השבר שאת חווה, אבל חשוב לא להשתמש בו יותר מדי. לדעתי השתמשת בו קצת יותר מדי בבית הזה, או לחלופין, היית צריכה לוותר על אחד מסוגי הקטיעות (או הפיזית או הרעיונית) כדי לשמר את האפקט.

הבית האחרון נהדר. אני ממש אוהב את היכולת שלך לומר משפטים שהם במבט ראשון לא מדברים על משהו ברור, אבל במבט שני מתברר עד כמה הם קולעים בול.

תודה לך על השיתוף ועל השיר.
אני משער (מאחר ואין לי ניסיון בנושא) שמדובר בחוויה לא קלה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

ישי, תודה על ההערות והביקורת

אני מסכימה שבבית השני יש קטיעות רבות מדי, אשקול לשנות זאת (הטקסט נכתב לפני 8-9 שנים בערך ואני רואה אותו כיום באור קצת אחר)