כל ההשכמות המילואימניקיות שלי נראות אותו דבר. הקצין שהיה מספיק אחראי בשביל לכוון שעון חוטף צעקות; הנחרן התורן מסיים לנחור את שלא הספיק בלילה; עצמון, שותפי לרס"פות, בודק שוב ושוב אם אני ער כדרכם של ילדים המזדחלים למיטת הוריהם בבוקר שבת; שחר הסמ"פ כבר עומד ליד מיטתו במדים מלאים, בדרך לשחרית, כמו נוזף בנו על עצלותנו; מזרחי, סמל מחלקה ומ"מ לעת מצוא, כבר טורח בחוץ על הקפה המתבשל; ורק דורון, שהלך לישון שעתיים אחרי כולם כדי להשלים עוד כמה סיבובי פוקר, ישן כמו ילד מרוצה. "כל הקצינים ישנים", מחייך שקד המ"מ בשביעות רצון כשאני חוזר מהמקלחות. משהו בהחלט משובש כאן

לכתבה המלאה-
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4121635,00.html

מגש הפח
+1

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

תגובה 84:



רס"פ פלוגת שריון
,
מרכז
(17.09.11):






צאלים אמנם אינו מקום מושלם אך מרבית תלונותיך נובעות לדעתי משימוש לא נכון באמצעים שהועמדו לרשותך.

חבל שהדברים זוכים לביטוי באופן כזה באמצעי התקשורת, עניינית הייתי מציע לך קודם כל לבדוק את המקצועיות שלך או של הסגל שלך לפני שאתה מצייר תמונה מסוג זה.

ללא ספק השקעת מאמץ ודאגת לפלוגה אבל עדיין נראה גם מהכתוב וגם מהתמונות, שהשקעת את המאמץ לא מעט בחוסר הארגון שלכם, אפילו יותר מזה של הצבא.



גם אני רס"פ של פלוגת שריון (פעילה) וגם אני סיימתי, רק לפני מספר שבועות אימון.

רק מהתייחסות לתמונות, כבר מהן, רואים שלא הצלחת לנצל את האמצעים העומדים לרשותך.

הפלוגה שלנו לא סבלה לרגע ממחסור של מים זורמים או מים קרים, צל יעיל ומקום מסודר ונקי לנשום בין תרגיל לתרגיל היה בכל שלב של השבוע.

לאיש מהחיילים (כמעט) לא נגמרה סוללת הטלפון, מנות הקרב עשו מהפך לארוחות טעימות בכל יום, איש לא התייבש ואף אחד לא נאלץ לזחול מתחת לשולחן לחפש צל.

זה היה (כרגיל) שבוע מורכב ומאמץ אך עם זאת בהתארגנות נכונה של צוות הרס"פיה, בניצול כל האמצעים שהעמידו לרשותנו בצורה יעילה, הצלחנו גם להפוך אותו לשפוי וחוויתי לפלוגה.

אשמח לשלוח תמונות ואולי גם לתת מספר עצות לפעם הבאה.

מעבר לזה, אני בטוח שלא מעט מקוראי בלייזר חובבי הג'יפים היו אפילו משלמים על נסיעה במדבר בגפ"ס האגדי...

יואל

מי שמגיע למילואים בראש של טייס קרב - רק לעלות לקוקפיט ולהמריא - יש לו בעיה. מי שלא מבין שמילואים זה "מה שיש לנו", כלומר זה הצבא ואין בלתו - יש לו בעיה. מי שמגיע למילואים וחושב שרק על זה מגיעות לו תשואות ולכן הוא רשאי לשבת בפרצוף חמוץ ולהמתין שהכל יתקתק כמו שצריך מעצמו - יש לו בעיה.
אני אומר שאם אתה כבר בוחר לשרת, ואתה מודע לכך שאתה חלק ממיעוט הולך ומתכווץ שעושה את זה כי זה חשוב לו (אין דבר קל יותר מלהשתמט) אז אתה לא יכול להיות פאסיבי. אני עושה מילואים כבר 19 שנה, עוד כ-5 שנים למנאייק הסופי-סופני. ממצב צבירה זהה לזה של שטנדל בשנותיי הראשונות עברתי בהדרגה להבנה שפעולות שונות כמו לשוחח מראש עם החברים ולתכנן מי מביא מה, רכישה של ציוד אזרחי נחוץ, שמירה בבית על "זיכרון ארגוני" שכולל רשימות ולקחים שעלו מאימונים קודמים (ובכלל, ההבנה שצריך לערוך אותם!), נדנוד לסדירים שמטפלים בנו לא רק אחרי החיול אלא הרבה לפניו - כל אלה הם פשוט מאוד חלק מהמקצועיות שנדרשת מקצין או חייל מילואים.
הצבא הסדיר הוא כמו תמונת רקע שנעה מול העיניים בתזזיתיות. סג"מצ'יק נחמד שראית באימון הקודם כבר לא יהיה שם בפעם הבאה. אנחנו (ואולי נגדי הלוגיסטיקה למיניהם) הם הדבר הקבוע. הסדירים בדרך כלל מלאי רצון טוב, אבל נאיבי ומיתמם מצד חייל מילואים לתבוע מהם לתפקד בצורה מושלמת, לשביעות רצוננו המלא, כשניסיון החיים שלהם הוא חלקיק משלנו. זאת מערכת שצריכה ויכולה לעבוד בשילוב, בהתבסס על המטען שמילואימניקים מביאים עימם מהבית.

ורק כדי להסביר קצת את דבריי. אני לא חושב שצריך לרכוש, נניח, אפודי מגן או כוונות טלסקופיות. אבל איש קשר שמארגן לעצמו ארגז כלי עבודה כי הוא יודע מניסיונו, שנה אחר שנה, שבכל הבסיס הוא לא ימצא מפתח חצי-9/16 מסכן לרפואה כדי למתקן רכבים - אין לי שום בעיה עם זה. ואפילו גדוד שמארגן מגבית קטנה, או תרומות, ומשיג לעצמו ברכיות כי זה פריט שתמיד אין, או שתמיד יש אבל בלוי - אין עם זה בעיה. וכך הלאה.