יצא קצת ארוך אז עמכם הסליחה... מי שלא מתאים לו, יכול לדלג.

הימים הנוראים ומנהג הסליחות מחזירים אותי אחורה כמעט ארבע שנים... ליום שבו החלטתי לסלוח. לא נשמע כמו משהו בומבסטי או חשוב במיוחד, בטח לא דרמטי... אבל אחד הימים הכי חשובים בחיי.

כרקע יש לציין שעל הגישה הייחודית לחיים (שתמיד הייתה לי) צריך להוסיף היפראקטיביות ודיסגרפיה... שלושה דברים שחברו יחד כדי ליצור מלחמה ביני ובין העולם. קחו ילד שגם כך מתקשה לראות את העולם כמו כולם, שלא מתאים לו להיות "כמו כולם", שחושב יותר מדי בשביל ילד בכיתה א'... ועל זה תוסיפו את הדיסגרפיה. מה יכול להיות יותר מתסכל לילד שמסוגל לקרוא היטב ואף לעשות חשבון מאשר להיות הילד "שלא יודע לכתוב"? כי לך תסביר לילד בכיתה א' שבין המוח ליד יש קצר וזו לא אשמתו שהוא יודע בדיוק איך נראית כל אות אבל לא מסוגל לייצר את הצורות האלו? ולך תסביר לילד כזה שזה בסדר להיות דיסגרפי כשכל העולם מתייחס אליו כאילו הוא לא יודע לכתוב... ואל הקלחת המעבעבת זו תכניסו את ההיפראקטיביות... שילוב הרסני למדי.

כך שבאופן לא מפתיע, הייתי בין ילדי הריטלין הראשונים, כש"תרופת הפלא" של חברת המחלות נובארטיס הייתה הפתרון לכל ילד שלא מסתדר בשיעורים... אל דאגה, מורים, מחנכים ויועצים, יש ריטלין והילד יושב כמו זומבי ובוהה בחלל. נכון שהוא לא לומד ונכון שהמוח שלו כבוי כמו טרנזיסטור שרוף אבל היי, לפחות הוא לא מפריע בשעורים...

רק שעם הילד הזה זה לא הלך. הילד הזה עצמאי מדי. הילד הזה שונא את הכדורים. הילד הזה לא מוכן לשחק את המשחק. הילד הזה זועם והוא יוצא למלחמה. הילד הזה... הוא אני.

לא אלאה אתכם בפרטים. אין בכך טעם. עשר שנים נמשכה המלחמה, המערכת מצידה מתערבת בכימיה של המוח, אני מצידי מתנגד להתערבות כזו. טיפול – סבבה. משמעת- אין בעיה. כימיקלים? תרעילו את עצמכם. הזעם הלך והצטבר וזה היה טוב, טוב כי רק הזעם נתן לי את הכוח להמשיך להילחם, לא להיכנע, לא לקחת שבויים, לא לציית לאמנות בינלאומיות. הנחישות הייתה בנויה סביב הזעם והידע המר אך בלתי מתפשר שהמלחמה הזו תיגמר בניצחון או במוות.

ובגלל שלא משנה כמה ניסו, הנחישות והזעם שלי היו חזקים מדי, אני ניצחתי. תוך ניצול של מצב טקטי גרוע, תוך ידיעה ברורה שהגשרים נשרפים, שמתי סוף לטיפול התרופתי... ויצאתי לחופשי.

באופן לא מפתיע, ברגע שלקחתי את האחריות הזו על עצמי המצב החל להשתפר. "יישרתי קו" מבחירה. לא היה עוד טעם להתריס. אני ניצחתי, עכשיו אני מוכן לעבוד איתכם, בני זונות שכמוכם. הפכתי לבן-אדם שלא מפריע יותר לחברה, לפחות לא באופן הזועק לעין. אבל את הזעם אתם לא תקחו ממני. אתכם אני תמיד אשנא. ניצחתי. לא סולח.

ועשר שנים אחרי הניצחון, כמו פנדורה סקרנית, לקחתי לידיים את התיק שלי, בוא רשומים כל מיני רישומים מאותה התקופה – חוו"ד רפואיות, פסיכולוגיות, פרוטוקולים של פגישות וכו'.... מה חיפשתי כשפתחתי אותו לקרוא בו? עד עכשיו אני לא בטוח... האם חיפשתי ראיות לקונספירציה אמיתית? ראיות לתחושה שדפקו אותי בכוונה, שמישהו לא רצה שאהיה ייחודי, שניסו לדפוק אותי עם פטיש גדי שאהיה באותה הצורה כמו כולם? לא יודע. מה שאני כן יודע זה שמצאתי בפנים... רישום של עשר שנות מאבק בלתי פוסק, של מערכת אובדת עיצות שלא מסוגלת להתמודד, של זוג הורים הרואה ביאוש הולך וגובר איך המצב מחמיר מרגע לרגע, שעובר משרלטן לשרלטן בניסיון למצוא מזור... ואותי שם, בין השורות, נראה כמעט משני למצוקת המערכת שאיננה מסוגלת להכיל... צועק להם שזה לא יעבוד, שעדיף להם לנסות את מה שאני מציע במקום לזרוק את יהבם על זרים.... עשר שנות מלחמה... שלא הייתה צריכה להתרחש? כל הזעם, כל הקרבות, כל הפגיעות... בגלל שלא התייחסו למה שאני אמרתי?

ישבתי שם חנוק מזעם ורציתי להרים את הטלפון לאבא שלי ולצרוח עליו "איך יכולתם??? אחד לא עבד, ניסיתי פעם שניה, ניחא... אבל שמונה שרלטנים שונים, אלוהים יודעת איזה טיפולים וכמה כימיקלים הכנסתם בי! איך יכולתם??? פעם אחת לא עלה בדעתכם להפסיק ולחשוב על כל העסק מחדש???"

לא עשיתי את זה. אני לא מגיב בזעם יותר. עבר הזמן לזה. במקום זה ישבתי והתפללתי לאלוהים, התפללתי שייתן לי הכוח לסלוח להוריי, כי אינני חושב שיש בי כזו גדלות נפש...

לקח לי שבועיים לספוג את כל העניין, לעכל הכל ולהתחיל לחשוב על כך...

בחרתי להבין.

זה נשמע משפט סתום לחלוטין (בייחוד בשביל משפט בן שתי מילים) אבל הוא מסכם את כל הפסקה הבאה נפלא. בחרתי להבין. בתהליך שהיה רק חצי רצוני, שנמשך חודש, ישבתי עם עצמי ופעם אחר פעם בחרתי לשים את הנעליים של הוריי וללכת, לא מייל אחד בהן, אלא עשר שנים של מאבקים. מי שלא מאמין יגיד שמצאת את הכוח בעצמי, מי שכן, יראה את אלוהים נענה לתפילתי. כך או אחרת, הרכבתי על עיני את משקפי ההורים ובחנתי עשר שנות מרורים דרך עיניהם שלהם, עת ראו בדאבון לב את הבן הולך ונעשה יותר ויותר מנוכר, יותר ויותר אגרסיבי, מתנגד יותר ויותר.... עת פעם אחר פעם הציעו להם תקווה ובייאושם למצוא עזרה לבנם, נתנו אמון... והתאכזבו, פעם אחר פעם... ולמרות זאת לא הרימו ידיים, לא התייאשו, לא הפסיקו לחפש את הדרך הנכונה לעזור לי.. בחרתי להבין מה היו הכוונות שלהם...

ומתוך ההבנה הזו באה ההבנה הגדולה יותר, המזככת ומנקה... ההבנה שהדרך לגהינום לא רצופה כוונות טובות. ההבנה שלכוונות טובות יש משקל.. משקל עצום... ומי שמתעלם מהןהרי הוא מחשק את עצמו מפני היכולת להבין. כן, הם טעו, כן הם כשלו, כן הם הולכו שולל בידי "אנשי מקצוע" רמאים... אבל מה גרוע יותר היה מצבי לו היה מרימים ידיים ואומרים "אין לנו היכולת להתמודד עם הילד, תאשפזו אותו, קחו אותו למוסד, תהרסו לו את החיים"....

וביום שהבנתי את זה סלחתי. סלחתי להוריי, סלחתי למערכת שכשלה, סלחתי לכל מי שניסה ולא הצליח...

וקמתי למחרת בבוקר עם נשמה נקייה ומצפון נקי. איכשהו, בתהליך הזה נפרדתי מהזעם, לתמיד, החלפתי אותו בהבנה, בקבלה, ביכולת להגדיל ראש ולשאול את עצמי "מדוע עשה את מה שעשה" ודרך זה לסלוח...

וכך אני מגיע לעוד יום כיפורים, שלישי ברציפות, בו אין בי כעס על אף אחד ובו האדם היחידי שאני עדיין צריך לסלוח לו... הוא אני.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

דיברת עם ההורים שלך על זה? אולי כדי לסלוח לעצמך אתה צריך גם 'לבקש סליחה' מההורים, או לפחות לפתוח יחד איתם את הדף החדש. אתה מצידך סלחת והבנת, ואני מניחה שמכיוון שהמניע שלהם היה אהבה, גם הם 'סולחים לך' על השנים הקשות ששלושתיכם עברתם. במיוחד כשאתה כבר בוגר, בעל משפחה ומצאת לעצמך את הנישה שלך.

אני לא מכירה אותך ולא את ההורים שלך ולא מה טיב היחסים בינכם עכשיו.. אבל ממה שקראתי, אני חושבת שאולי ברגע שתסגור את הפינה הזו תוכל גם לסלוח לעצמך.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

וואו איזה שיחות היו לי עם ההורים שלי על זה... את סליחתם קיבלתי כבר

הבעיה שלי לסלוח לעצמי איננה נובעת מתחושה של משהו שלא הושלם אלא מתוך אמונה שיכולתי לעשות דברים טוב יותר. יותר מדי בלתי מעורבים נפגעו ממני ולרוב, לא רק בלי סיבה אלא גם ללא פרובוקציה של ממש...

הבעיה נובעת בסופו של דבר מידיעה שהמניעים שלי לא תמיד היו טהורים וזו בעיה אמיתית. לסלוח לאדם שעשה טעות - זה בסדר גמור. לסלוח לאדם, אפילו לעצמך, על שפעלת ברוע... זה כבר סיפור אחר ומבחינתי, לומר שהייתי רק ילד או במקרה הטוב נער מתבגר, שהיו לי הרבה סיבות אובייקטיביות לכעוס, כל זה נכון.. אבל נשמע יותר מדי כתירוץ.
אשתי אומרת לי שאני יותר מדי מחמיר עם עצמי אבל אני לא בטוח בנושא...

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

תקשיב לאשתך. זה באמת מחמיר מדי. במיוחד לאור העובדה שהיית ילד- וזה בכלל לא תירוץ. זה כמו שהבן שלך יזרוק ואזה יקרה כי הוא כעס עלייך באותו רגע.. זה לא מוצדק, ככה בהחלט לא מתנהגים, אבל הוא ילד וככה הוא מתמודד עם דברים. זה לא נובע מרוע, זה נובע מהשקפת עולם חלקית, של ילד שלא רואה את התמונה השלמה. מן הסתם לאחר שבגרת וקראת והבנת, היה לך הרבה יותר קל לראות את התמונה השלמה ולהבין את המניעים של ההורים שלך. אין בזה שום "תירוץ", זו האמת

אני מניחה שאם זה המצב, זה לא באמת ישנה אם דמות וירטואלית תגיד לך לסלוח לעצמך, זה צריך לבוא מבפנים. אני חושבת שזה גם תהליך שתצטרך לעבור לבד כמו תהליך הסליחה לאחרים שעברת.. מאחלת שתגיע לסיומו מהר

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

היה מעניין לקרוא סיפור חיים שכזה.
אני עובדת בבית מרקחת ומידי יום רואה את האמהות שקונות לילדים ההיפראקטיבים איתם הן מגיעות את התרופות הפסיכאטריות, חלקן עושות זאת בצער וייאוש וחלק ממש נראה כאילו נכנסו חזק לתופעת עדר שתשתיק את הילד שלהם, כמה שיותר זומבי יותר טוב להן.קשה לי לראות את זה.
אני בטוחה שיש אלטרנטיבה למקרים האלה, צריך לא להיכנע למערכת החינוך, לנסות אולי הומאופתיה
וכמובן הרבה סבלנות ...
אני שמחה שאתה במקום אחר עכשיו ,
שלם ונקי בתוכך.

Life is hard and then you nap.

חשוב לזכור שאין תשובה אחת נכונה. למרבה הצער, כשמדובר בנפש האנושית, אחוזי הצלחה כמו של אקמול לכאב ראש זה חלום ותו לאו.

לכל אדם, לכל ילד כזה, צריך להתאים את הטיפול הנכון ויש כאלה שהתערבות תרופתית היא כן הפתרון המתאים להם. לגבי הומיאופתיה, אני אישית סקפטי.. אבל זו כמובן רק דעתי האישית הבלתי-מלומדת

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

לתת לילד סמים זה פשע. יש אולי מקרה של אחד למיליון, כאשר הילד חולה נפש פתולוגי גנטי, שזקוק לתרופה.

כשהייתי ילד בתחילת גיל ההתבגרות, לא היה לי סבלנות להקשיב בשיעור. הייתי מפטפט בלי הפסקה. מה הפלא? היינו חוזרים מביה"ס, נחים שעה, ואז הולכים למגרש ומשחקים כדורסל מהצהריים עד ללילה, עד שכבר לא יכולנו לראות את הסל. שותים כמה שלוקים מהברזייה המושחתת ורבים על כל כדור, כי אתה לא רוצה להפסיד ולשבת בצד. 5-6 שעות של פעילות ספורטיבית, יום אחרי יום, בלי הפסקה, ואף אחד לא שילם לנו על זה. עשינו את זה מאהבה. מהרצון לזוז ולהתפרע. מה אתה עושה כילד כשיש שיעור חופשי? רץ למורה להתעמלות ומתחנן לכדור.

המערכת רקובה. ילד לא אמור לשבת 5 שעות מול מורה מתוסכל ולספוג ערימות מלל בלתי רלוונטים לחלוטין לחיים שלו. מי שלא מסתגל למערכת הזו הוא הנורמלי. אין כזה דבר היפראקטיבי. ילד היפראקטיבי זה ילד שנאמן לעצמו.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי KenMasters לתת לילד סמים זה פשע. יש אולי מקרה של אחד למיליון, כאשר הילד חולה נפש פתולוגי גנטי, שזקוק לתרופה.

זו אמירה נורא כוללנית ולא נכונה. ראשית, ADHD היא מחלה אמיתית שנובעת מחוסר איזון בביוכימיה של המוח. על כך אין ויכוח. ג1ם על כך שניתן להקל את התסמינים באמצעות טיפול תרופתי אין ויכוח.

הבעיה מתחילה לא בטיפול התרופתי אלא באבחון שגוי (וזה קיים די הרבה), בבחירת טיפול שגויה ולעיתים באטימות של המערכת ובאנשי מקצוע שרלטנים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי KenMasters כשהייתי ילד בתחילת גיל ההתבגרות, לא היה לי סבלנות להקשיב בשיעור. הייתי מפטפט בלי הפסקה. מה הפלא? היינו חוזרים מביה"ס, נחים שעה, ואז הולכים למגרש ומשחקים כדורסל מהצהריים עד ללילה, עד שכבר לא יכולנו לראות את הסל. שותים כמה שלוקים מהברזייה המושחתת ורבים על כל כדור, כי אתה לא רוצה להפסיד ולשבת בצד. 5-6 שעות של פעילות ספורטיבית, יום אחרי יום, בלי הפסקה, ואף אחד לא שילם לנו על זה. עשינו את זה מאהבה. מהרצון לזוז ולהתפרע. מה אתה עושה כילד כשיש שיעור חופשי? רץ למורה להתעמלות ומתחנן לכדור. המערכת רקובה. ילד לא אמור לשבת 5 שעות מול מורה מתוסכל ולספוג ערימות מלל בלתי רלוונטים לחלוטין לחיים שלו. מי שלא מסתגל למערכת הזו הוא הנורמלי. אין כזה דבר היפראקטיבי. ילד היפראקטיבי זה ילד שנאמן לעצמו.

עד המשפט האחרון, כל מה שאמרת נכון. רק במשפט האחרון קלקלת קצת.

שמע, מאז ימי בית הספר הלא כל כך עליזים יצא לי ללמוד עם כמה מורים מרתקים שיכלו להושיב אותי ולרכז את תשומת הלב שלי במשך שעות... ועדיין הצורך לזוז קיים והוא מציק והוא בלתי נשלט כמעט. ההיפראקטיביות איננה סייג לשיעמום (אם כי השעמום בהחלט יכול להיתפס כהיפראקטיביות).

לגבי כישלונות המערכת, אם האנגלית שלך מתקבלת על הדעת, יש לי מישהו שירתק אותך (ויצחיק אותך תוך כדי):

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

אני בעיקר מזדהה עם מה שנקרא הזעם הפנימי שסיפרת עליו. עד היום כשאני שוקע במחשבות וחוזר לעבר ונזכר בדברים שקרו\עשו לי מצד הורים, חברים שהסבו לי סבל או פגעו בי אני מתמלא זעם פנימי ברמות מאוד גבוהות, תנסה לדמיין את זה כשאני מדמה בראש שלי כמה אנרגיות וצעקות אני מוציא על אותו אחד שעשה לי את הדבר הלא מובן או הלא נכון ואז אחרי כמה דקות שכביכול בתוך הדמיון הוצאתי את כל הזעם שלי, אני מתחיל לחשוב בצלילות יותר על הדברים ומנסה לראות אותם מזווית אחרת ופתאום קולט שהזעם הוא מיותר או מתחיל לסלוח ולהרגע. כמובן שיש בי תמיד את הייצר להוציא את התסכול מין המחשבה למציאות אבל אני מצליח בלי עין הרע לנתב את זה למחשבתיות בלבד וזה עוזר לי, בעיקר בהליכות.

אני מוצא לא מעט דימיון בין הסיפור שלך לשלי. ברגע שהבנתי, בתחילת שנות העשרים שלי, שההורים שלי בסך הכל עשו כמיטב יכולתם ושהכעסים רק מפריעים לי, הכל עבר. אני לא עסוק כלל בהיסטוריה ומקבל את הוריי כמו שהם. לאחר שנולדו לי ילדים, היו דברים שהתעוררו בגלל הרצון לא לחזור על הטעויות של ההורים (מה שכמובן מאלץ לחזור ולהרהר באותן טעויות והכעסים בהכרח חוזרים) אבל במקביל את גם מבין שכהורה, אתה בהכרח תעשה טעויות. גם זה נותן פורפורציות.