בסרטים אמריקנים כל הזמן מראים חיילים לשעבר בויאטנאם שכשחוזרים לחיים רגילים מקבלים פלאשבקים מהמלחמה כל הזמן, וממורמרים על כל העולם. לפני כמה ימים הייתי בטקס הענקת מדליות לזכר 60 שנה לסוף מלחמת העולם השנייה. ראיתי לפחות 100-150 אנשים שעברו את מלחמת העולם בצד הרוסי, ואף אחד מהם לא נראה ממורמר על משהו, או אפילו שונה מאדם רגיל. להיפך, הרבה מהם צחקו על המלחמה וכו' (היו כמה שכשקראו בשם שלהם אמרו בצחוק שהם מתים).
אז מה קרה שם בויאטנם שמשפיע כ"כ על האמריקנים, אבל לא משפיע על השאר?
או שזה פשוט הסרטים ההוליוודים שמגזימים?

עשיתי ● חפרתי

אתה מנסה להשוות את "בוגרי" מלחמת וויאטנם בארה"ב עם "בוגרי" מלחמה"ע ה-2 ברוסיה. אין בסיס סביר להשוואה. תשווה אותם ל"בוגרי" מלחמת אפגניסטן - ויהיה בסיס להשוואה מעניינת. גם השוני בין ה"ווטרנים של מלהחמ"ע השניה וה"ווטרנים" של וייאטנם בארה"ב יכו להיות מעניין. (או ההקבלה בין הוטרנים הרוסים של שתי המלחמות.

בגדול. מלחמת העולם הייתה מלחמת אין ברירה. ככזאת זכתה בקונצנזוס ובתמיכה מלאה בעם. שתי המלחמות האחרות (וייטנאם ואפגניסטן) היו מלחמות "ברירה" ויצרו קרע בעם. ועל כך כמובן יש להוסיף פרט "שולי" - בראשונה האמריקאים והרוסים ניצחו. בשתי המלמות השניות הם נחלו מפלה. קל יותר להיות "גיבור" ניצחון מאשר "גיבור" מפלה. (גם אצלנו מספר הלומי הקרב במלחמת יום הכיפורים היה גדול הרבה יותר מאשר במלחמת ששת הימים, גם אם ניקח בחשבון שבששת הימים הייתה פחות מודעות לעצם קיום הבעיה, אני מאמין שזה משמעותי).

ז"א בעצם שהלם הקרב הזה מתרחש רק בגלל ש(בהיעדר ניסוח אחר) החייל מודע אליו?
כלומר, הבעיה קיימת רק בגלל שהיא קיימת?

ד"א, ניסיתי להשוות דווקא את המקרים האלה כיוון שמעולם עוד לא נתקלתי בכ"כ הרבה בוגרי מלחמה ביחד.

עשיתי ● חפרתי

התחושה של התבוסה בוודאי מחזקת את הטראומה, ולא מקרה שהלומי קרב באים יותר ממקומות
שחוו טראומה של תבוסה. קרב כשלעצמו הוא חווייה טראומטית - אבל ההגיון מחייב שלהיות בצד
המפסיד שלו, יהיה גרוע מלהיות בצד המנצח...

על כך החיילים הרוסים עברו הכשרה לפני כניסתם למלחמה לעומת רוב החיילים האמריקים אשר גוייסו ותוך זמן קצר מאד עברו לוויטנאם

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

במלחמת העולם השנייה? בתחילת המלחמה, הרוסים שלחו את כ-ו-ל-ם. רק 3% מהחיילים שהיו בני 18 בשנת 1941 (כלומר, אלה שנולדו בשנים 1922-1923) כשהתחילה המלחמה שרדו!
אם כבר, אז האמריקנים בטח שלחו לוויאטנם רק חיילים מנוסים.

עשיתי ● חפרתי

ציטוט:

במקור נכתב על ידי jtm אם כבר, אז האמריקנים בטח שלחו לוויאטנם רק חיילים מנוסים.

שמעת פעם על ה-Draft (ולא זה של ה-NBA)? האמריקאים הנהיגו גיוס חובה, שממנו חמקו בני טובים רבים ע"י לימודים בקולג' - בעוד שהעניים ובני המיעוטים גויסו באחוזים גבוהים יותר. עוד סיבה טובה לתחושות הקשות...
ובכל מקרה, חיילי גיוס החובה וגם מרבית הקצונה הזוטרה היו נטולי נסיון לחלוטין.

סיבה שעולה לי כרגע בראש וראויה לבדיקה: במלחה"ע ה-2 הגיל הממוצע של החייל הקרבי היה 24, בעוד שבוייטנאם הגיל הממוצע של החייל הקרבי היה 19. מכאן שאפשר להתווכח האם נכנס למשוואת ההתמודדות גם גורם הבגרות הנפשית.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

התכוונתי לשים דגש על ה-"אם כבר" ועל ה"בטח"... בכלל, לא ניסחתי טוב במיוחד את התגובה הקודמת, אבל התכוונתי שבמלחמת העולם השנייה בטוח לא שלחו רק בעלי נסיון. בקשר לויאטנם, אין לי מושג.

הגיל הממוצע במלחמת העולם השנייה (אני יודע רק לגבי הצד הרוסי) כנראה נובע מכך, שברגע שגרמניה פלשה לבריה"מ, בריה"מ הוציאה צו גיוס של כל מי שנולד החל משנת 1906 (פחות או יותר אנשים עד גיל 36), ולאחר חצי שנה, הם הוציאו עוד צו גיוס על אנשים שנולדו החל משנת 1900 (פחות או יותר עד גיל 42). אז הם היו יותר מבוגרים, אבל הם לא היו חיילים מנוסים. חוץ מזה, הרוסים גם שלחו המון אסירים ללא כל נסיון (שהיוו בערך 2% מהצבא הרוסי, אם אני לא טועה), שאני מסופק שמישהו מהם שרד (כי שלחו אותם לחזית ללא נשק - שיהוו מעצור לנשק הגרמני).

עשיתי ● חפרתי

והוא תפס חלק משמעותי יותר מהנראטיב של המלחמה במלחמות פחות "מוצלחות" - אפגניסטאן, יוה"כ, וייטנאם

בוייטנאם הוא באמת הפך למוקד עיקרי של סרטים שנעשו לאחר המלחמה, כאשר הסרטים היותר גבוהים אפוקליפסה, צייד הצבאים, רמבו 1 (כן, כן, יש שיתווכחו איתין), פלאטון עסקו בפצע והסרטים ה"פחות איכותיים" - רמבו 2, צ'ק נוריס בעורף האוייבים וחבריהם ניסו לתקן את ההיסטוריה על ידי ניצחן סינמטי על צ'רלי המלוכסן ועל תוקעי הסכין בגב החיילים - ה"גנרלים ופוליטיקאים המלוכלכים", הסי-איי-אי ומדי פעם גם ההיפים ה"סמולנים"

נ.ב

סירפד, ראית את הכתבה על הבנות במחסומים במוסף הארץ?

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

הלם קרב היא תופעה שמאפיינת את שדה הקרב המודרני, ומתוארת בצורה כזו או אחרת כבר במלחמת העצמאות האמריקנית ואחריה במלחמות נאפוליאון. אז, היא לא הוגדרה כמחלה. במלחמת העולם הראשונה האמריקנים, כינו אותה בשם "הלם פגזים", בגלל הסברה שיש קשר בינה ובין הדף הפגזים. המרשל פרשינג, אחד ממפקדי הצבא האמריקני באירופה, נתן הוראה ליות באומללים האלו, בגלל "פחדנות" וסירב להמתיק את גזר דינם.

רק בעקבות מלחמת קוראיה, בשנות החמישים הראשונות, הוגדרה התופעה בספרות המיקצועית הפסיכיאטרית והחלה להיווצר מתודה של טיפול בה. מתודה שיושמה, לאיטה בתקופת מלחמת ויטנאם. בארץ, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, טופלו נפגעי הלם הקרב ברובם בשיטות שהיו מקובלות בזמנו, ("בידוד הלוחם, ו"החזרתו" לחוויה באמצעות תרופות כדוגמת סודיום אמיטל + ריטאלין, בתהליך הידוע בכינויו העממי "זריקת אמת" או בשמו המיקצועי, נאקרו אנליזה)

החוקר הישראלי ד"ר שבתאי נוי, חיבר שני ספרים מצויינים בנושא ("לא יכול יותר" בספריית מערכות וספר נוסף על נפגעי טראומה בהוצאת "שוקן) ואילו החוקר האמריקני gregory belenky פירסם קובץ מצויין המשווה נפגעי הלם קרב בצבאות שונים ובתרבויות שונות.

כיום הגישה הרווחת היא לטפל בנפגע הלם קרב, בדרך הכרוכה בהחזרה מהירה אך מבוקרת לסביבתו החברתית ביחידה. ניתוק מהמסגרת הזו, עלול להכביד מאד על ההחלמה וסיכוייה.