27-10-2011, 19:10
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,222
|
|
אמיל צודק, כרגיל.
פעם, לפני המון שנים, עשרים וארבע ליתר דיוק, פרצה פה התקוממות שלימים נודעה בשם האינתיפדה ואחרי שבאה אחת נוספת, גדולה וגרועה ממנה, האינתיפדה הראשונה.
כיום, אחרי שעברנו את אינתיפדת אל אקצה על גל פגועי הזוועה שלה ומאות, יותר מאלף, ההרוגים הישראלים (ובערך פי ארבע הרוגים פלסטינאים) נראית האינתיפדה הראשונה כמעט נסבלת, היא עלתה לנו ב״רק״ כ13% מכמות ההרוגים שספגנו בזו השניה והנשק הפלסטינאי היה בד״כ אבנים. ובכל זאת, כשפרצה, נראה חורף 1987 כמו סוף העולם. היום קשה לזכור אבל עשרים השנים הראשונות של השלטון הישראלי ביו״ש היו בעצם שלוות למדי, לאזרחים ישראלים לא היתה שום בעיה להסתובב לבד וללא נשק בערי הגדה, צה״ל אימן טירונים בבסיסים ירדנים לשעבר ומדינת ישראל מלאה פועלים ועובדי כפיים ערבים.
בסערת ימי המהומות הראשונים נזכר בערגה איזה ח״כ שמאז צלל לתהומות השכחה, נדמה לי ששמו היה שליטה משהו, כיצד דיכא המלך חוסיין בזמנו מהומות דומות. הירדנים, כך על פי שליטה, הביאו משאית שבארגזה הותקן מקלע, עצרו בכיכר של איזה כפר, פתחו הארגז והתחילו לרסס. כשהגיעו לחמישים הרוגים, כך לפחות ספר השליטה, הפסיקו וזה הספיק, נרגעו הרוחות. נהרוג חמישים ערבים ונקבל שקט המליץ הנ״ל לממשלה.
בשש השנים הבאות הרגנו הרבה יותר מ1000 (לצד מגוון עונשים קולקטיביים), פי עשרים מהמספר של שליטה ואני זוכר איך מדי פעם, בעיקר בתקופת לימודי על הר הצופים, כשלפעמים היינו חשים את ריח הגז המדמיע העולה מעיסאוויה, הייתי נזכר בנאום שלו והרגשתי שלמדתי משהו על נחישותו של האויב, נכונותו לספוג אבידות ומגבלות הכח הישראלי.
אין דרך, גם לא תיאורטית, לנצח את הערבים מעבר לנצחונות טקטיים זמניים. פשוט, למדינת ישראל אין את הכח הזה. ב״ג ידע זאת וכך גם רבין, שמיר ולדעתי גם נתניהו. כמו שאמיל כותב פה אפשר וצריך לנהל את הסכסוך כי לנצח, כאמור אי אפשר וגם שלום, למרבה הכאב, לא יהיה פה בקרוב. אפשר להתקשקש על ״מחיר מדיני״, זה נכון, אבל אפילו אם היינו יכולים ומוכנים לשלם את המחיר הזה אין כאמור דרך, גם לא גרוטסקית, לנצח את הערבים נצחון מוחלט וקבוע כמו, למשל, הנצחון שנצחו הארופאים את הילידים הצפון אמריקאים.
כל מי שטוען אחרת שוגה באשליות.
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|