שיר שכתבתי בערך חודשיים לפני שפגשתי את אשתי לראשונה... שיר של געגוע לאחת הראשונה, המיוחדת, זו שאתה מתגבר עליה אבל לעולם לא שוכח ובמובן מסויים לעולם לא מפסיק לאהוב...


יפה, עדינה

שותקת בין הפרחים

ניצבת נטועה

מפוסלת כמו ונוס

מושלמת, יפה, קרה כשיש

זיכרון אחרון

כתמונת ארכיב צרובה

רודף שוב את לילותיי

קורא לך,

מושיט ידי ללטף את לחייך

אך מסך דק של זכוכית מפריד בינינו

מסך של שנים, של פרידה, של דרכים שונות

זוכר לילות, רבים מספור

קול צחוקך הענוג על קו הטלפון

רחוקה אך כה קרובה

"אלי" אני לוחש, "בואי אלי

חתולה אסיאתית מושלמת"

לרגע, נדמה כמו יש תנועה

כמו תתעוררי לחיים

תגיבי אלי

אך את ניצבת

יפה, עדינה

שותקת בין הפרחים

זוכר אותך על דרכייך השונות

על דרכייך המשונות

זוכר יום מתוק אחד

נמתח כדרך חתחתים ממרשמלו שרוף

ונדמה כי נמשך על פני שנה ושבעה חודשים

זוכר איך זכרת

כשכולם שכחו

חתולה אסיאתית עם חיוך עדין

בוחן לרגע רגשותיי

תוהה מדוע צצת שם פתאום

זוקר גבה אל דמותך המפוסלת

אך את נותרת נטועה

יפה, עדינה

שותקת בין הפרחים

זוכר לילה קר אחד

חלומות מנופצים

גשם שוטף

וקור כה נורא עד כי דבר לא יכול לחממי

זוכר עצמי מכווץ

מתייפח וממאן להינחם

הן רציתי רק שיהיה לך טוב

ואם טוב הוא ממני, טוב הדבר בעיני

אך בלב הן לא יכולתי לא לתהות

האם טוב יותר לא היה לו היית איתי

חתולת אסיה וההוא בשחור

אך אלו חיי

כך נותר לבדי

בקומה השלישית

ולי אין גם לו חתולה כושית

כה רבות השנים הן עברו כך נראה

מי הלך ומי בא, אנשים כה הרבה

והיו לי נשים

גם יפות גם טובות

אך אין בליבי מקום לעוד אהבות

כך בליל קיץ חם, עת הקור שוב מכאיב

שוב שולח ידי וקורא לך בשמך

ואת כתמיד, לא תזוזי מאום

יפה, עדינה

שותקת בין הפרחים

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים