שעות ערביים. השמיים מאפילים. הגוון שלהם הוא מן כחול חיוור, תכלת חולה. עננים חונקים אותם, מעפילים עליהם. פיסות מוזהבות וכתומות שזורות ברקיע, כמו שברי קסם שהולך ונמוג. יש מעט עננים כתומים בשמיים, דמויי פיסות צמר גפן רכות אשר יד ענקית ריססה בספריי זוהר. כמה ציפורים שחורות מעופפות בשלווה מעל הרקע הכחול, הנינוח.
עדנה מניחה את ידה על זגוגית החלון. הנוף המופלא נשקף אל עיניה מבעד לחלון מנוקד לכלוכים, עיניה שקועות ועצובות. לפעמים מתחשק לה להיות כמו החושך הגדול, הנורא, הנפלא. לעטוף ברכות את הרקיע, לעטוף ולעטוף, עד שהוא נחנק. להזליף עליו מעט מן טיפות האופל מטילות המורא שלבטח יהיו בכיסה. להיות אלוהים גדול, חזק.
לצחוק על הכל מלמעלה, צחוק מתגלגל ורועם שיורגש כברק מתייפח. מתחשק לה להיות הרוח, לנשב לה ממקום למקום, לעבור בין יבשות, סוחבת עימה את בעיותיוהם של כל איש ואישה ברחבי תבל, מדיפה ניחוח הרפתקאות קל, יודעת הכל הכל, וחותמת פיה בחיוך מתוק, אינה מדברת עם איש, רק עוברת בין עוד ועוד מקומות, בורחת ובורחת לה. מתחשק לה להיות גשם, מבול, יורה, מטר. בוכה לנצח.
דמעות טהורות, תמימות, צונחות בתנועות מסחררות על הארץ, מתנפצות לאלפי רסיסים קטנים. בנות המזל שבהן מוצאות מחסה על פרחים עדינים אשר זוקפים עלי כותרתם בגאווה אין סוף, ובנות הביש מתרסקות על מדרכה ברחוב הומה, נרמסות בידי מגפי עור ונעלי ספורט.
אבל כולן הן הבכי הגדול והנורא של אלוהים, לאלוהים עצוב, לאלוהים רע, אלוהים רוצה לפרוש מהמשחק, אבל הוא לא יכול, כי זה המשחק שהוא עצמו יצר, והוא לא יכול לפרוש, כי אז הכל יתמוטט בשביל כולם ואסור לו. אלוהים חייב לעמוד זקוף וחזק ולהיות שם תמיד.
"עדנה?" קול גברי נמוך מצטלצל באוזניה וקוטע את קו מחשבותיה. היא מנידה את ראשה, כמנערת את המחשבות שדבקו בה. קמה על רגליה, זוג מקלות דקיקות, ומדביקה על פניה הבעה חביבה למדי. הקפוצ'ון הסגול המוכתם והמרופט שלה גדול עליה בשלוש מידות לפחות ומגיע עד לברכיה הגרומות כשהיא נעמדת.
"שלום, ויקטור." עונה בנעימות קרירה כאשר חברה נכנס לחדרה הקריר, נושק על לחייה הקטנטנה ומתיישב על מיטתה הרכה. גם עדנה רוצה לשבת, אבל היא לא יכולה.
היא שמנה מדי וכשתושיב את הירכיים השמנות מדי שלה על המיטה ויקטור ייבהל, יגרד בעורפו במבוכה, כמו בכל פעם שאינו יודע באיזה מילים לבחור, ויתרץ מלמולים חלשים לגבי השעה המאוחרת. עדנה תהנהן בראשה, עושה עצמה מבינה ואמפתית, וכשהוא יילך, רכוב על האופנוע המבריק שלו, רעמתו המסולסלת מתבדרת ברוח החורף המכפישה, היא תאכל מיכל גלידה אגוזים, ואז תקיא הכל. את האוכל ואת הרגשות ואת הכאב ואת עצמה. תתקלח, ותבכה.
תבכה כל כך הרבה שתבזבז את המים של כל כולם, וכולם ישנאו אותה עוד יותר.
"רזית." מציין ויקטור באנחה, בוחן אותה בעיניו החמימות. עדנה חובקת את בטנה הבלתי-נראית, מייחלת להיות קטנה יותר ולהתגמד עד שתיעלם. היא משפילה את זוג עיניה הכבויות אל הרצפה, שלא תצטרך להסתכל על המבט הבוחן והנגעל של ויקטור. איכס, כזו בחורה שמנה מצא לעצמו. ומה יגידו השכנים. ינידו ראשם בחרפה וישפילו מבטם. שלא יצטרכו להסתכל יותר מדי על השומן המגעיל שלה. יגיפו תריסים ויימשכו וילונות.
עדנה נדה בראשה בפראות. "שטויות. שטויות במיץ עגבניות." מכחישה. "תראה." מושיטה לו את פרק ידה השלדי. האם ההזייה, חברתה משכבר הימים, ביקרה פעם נוספת במוחה העבש, או שויקטור באמת ובתמים החוויר מעט כרגע? כמובן, נזפה בעצמה על טמטומה הרב, הוא מחוויר כי את שמנה כל כך. גועל נפש.
"את פשוט רזה מדי." ממלמל לעצמו, מסיט את מבטו מן פרק ידה המצמרר, מווסת מבטו אל המצעים הצבעוניים של עדנה, בהם היא ישנה כל לילה, בהם היא חולמת ובוכה ונלחמת וצורחת. לשדים אין קורט רחמים, לעדנה אין קמצוץ מנוחה. עייפה היא, נלחמת מלחמות בלתי פוסקות, וכוחותיה אוזלים. גוויה לבנה בתוך בדים צבעוניים. ומעניין איך זה נראה.
"תפסיק." מסננת בעצבנות, ונשענת על הקיר הלבן, כמהה לסיגרייה מתוצרת נחותה וכוס קפה שחור.
ויקטור טופח חלושות על המקום אשר נותר לידו, מסמן לה לבוא ולשבת, להתנחם בחיקו, אך היא לא רוצה לשבת ליד ויקטור, אפילו שיש שם הרבה מקום. היא לא רוצה לשבת בכלל. רוצה לעמוד. היא תעמוד ותעמוד, ותחרוץ לשון חצופה לכל המעיזים לשבת ולהיכנע. היא עומדת, ויהי מה.
"לא מתחשק לי." עונה באדישות, לא מסגירה שום רגש, אוטמת את ברזי האנושות ולא נותנת לשום שביב רגש שעלול להסגירה לידי ויקטור.
"טוב." נכנע ויקטור. לא מתווכח. פחדן. לפעמים התנהגותו הכנועה, הצייתנית, הנקבית, מאוסה כל כך על עדנה. תמיד מתחבא מתחת למגן וקסדה, שפן כזה.
שייצא לשדה הקרב, לא חמוש בכלל, מצויד רק בידיו ורגליו. שיילחם קצת. שיילחם עליה. שתדע שאולי עוד יש מאור זעיר של תקווה, אולי לא כולם וויתרו עליה ללא יוצא מן הכלל.
שתיקה. ויקטור מתופף ברגליו על רצפת הפרקט חסרת הדופי, ועדנה משקיפה שנית על החלון, כמהופנטת. העננים שינו מסלולם, וכעת הם גדולים ושחורים הרבה יותר. עדיין יש שברים זהובים פה ושם, כזכר מהוה לצהריים החמימים ששררו פה היום ממש באמצע הרקיע, ונראו נצחיים. השמש הייתה במרכז השמיים, והשמיים היו בהירים וצחורים, ללא שום עב ושום ענן שיסתיר את יופיים. וגם זה עבר.
לבסוף האור נכנע לחושך, ואט אט הרג האופל ברכות מצמררת את קרני השמש החמימות, חובק בידיו העבות את הבהירות הנפלאה של אמצע היום. המחוגים שעטו קדימה והשמש ירדה ונבלה וכבר לא ראו אותה בכלל. ויקטור ממשיך לתופף על הרצפה.
דקה ועוד אחת נוספת חולפות להן, מסתלקות מן העולם ומתנדפות, והרקיע מחשיך, קובר בתוכו את הכחול והתכלת והלבן ושואב הכל הכל הכל. התיפוף הזה של ויקטור מתחיל קצת לעצבן. השעות משמיכות לדהור קדימה והשעון דופק ופסים מוארכים וכהים נשקפים מבעד לתריסים המוגפים למחצה, מוסיפים נופך אפל מעט לתמונות אשר תלויות על הקיר. תמונה של עדנה בת חמש, בקבוקים עדינים בשיערה, הולכת לאיבוד באפילה.
תמונה של פרידה בהיריון עם טלי ושמואל חובק את כתפה ועדנה על גבו חשוכה לגמרי. אי אפשר להבחין בכלום והכל הולך לאיבוד וחשוך וקר ומגעיל. השעון נשבר.
עדנה שונאת את השתיקות האלו. הן גורמות לה להרגיש כה עירומה, כה פגיעה, כה חשופה. כאילו הייתה בובת סמרטוטים ממורטת אשר ניתן לסחובה בידיים, להפשיטה, ולהביט בגופה העירום ומלא הפגמים. ובמוח ייחרטו כל הסודות, כל הפגמים, כל הצלקות. כל דמעה שציירה שביל של יגון על הלחי תיזכר, והבבואה במראה תעוררן מחדש.
בובת סמרטוטים טיפשית אחת. מי בכלל משחקת בבובות? בובות לא שימושיות כלל וכלל היום, וכך גם עדנה. בובות לא אוכלות ולא שותות ולא מדברות ולא מרגישות. עדנה משתדלת להיות כמוהן, אך לא תמיד מצליחה.
"הבאתי לך שוקולדים." שובר ויקטור את השתיקה בקול צרוד, מעובה, נועץ בעדנה מבט בלתי מפוענח. עדנה בזה לו. הוא הביא לה שוקולדים, שמעתם. ומה הלאה? אולי יביא לה ארגזי ממתקים, או מארזי סופגניות. חבל על הכסף של אמא שלך, רצתה להגיד לו באדישות ולמשוך בכתפיה.
"נחמד מצידך." אמרה, מותחת על פניה חיוך שמתקלף תוך שניות, ונושר כליל על הרצפה, נרקב שם מתחת למיטה, איפה שכל המפלצות מתחבאות. "תודה."
"על לא דבר." עונה ביבשות-מה, ושולף מכיסו חפיסת שוקולד קטנטנה, מעוטרת בסרטים ורודים יפים, ומקושטת בפרחי מלמלה. הוא משקיען כשהוא רוצה, ויקטור הזה. תמיד היה שתי ידיים שמאליות, ואם עמל על חפיסת שוקולד זעירה בשקדנות שכזו, כנראה שבאמת תפסה עדנה חלק נכבד מליבו. סומק צף בלחייה השקועות, שני כתמים אדומים ומכוערים, צובעים את פניה בפתאומיות.
עדנה נוטלת מידו את השוקולד במכאניות. מניחה אותם על שידתה המשופצת. לא מעיפה בו ולו מבט אחד, כאילו בזה לו, מכריזה עליו חרם מתמשך. שייעלב, שייפגע, שיילך מפה, לא רוצה. שוקולד זה משמין וזה רע, חום שכמותו, גורם לה להתפתות ולהקיא עצמה באישון לילה בחדרי השירותים. איכס, איזה מן רעל זה. מתיישבת בקרירות על כיסא עץ, נועצת מבט ארוך בקירות שמולה, ושום מבט בויקטור.
גם לא בשוקולד. על השוקולד מוטל חרם. ברוגז לנצח נצחים. עדנה אינה רוצה את השוקולד ואינה רוצה את המתוק. היא תסתפק לה בקפה המריר שלה, ואולי בסיגרייה או שתיים. כן, זה עשוי להיות נחמד. ובינתיים היא בסדר גמור. גם השכנים סבורים כך, וכשהיא שומרת מרחק מן השוקולד, הם מורשים להסיט מעט את הווילונות המצהיבים ולהציץ בעדנה מבט חטוף בעין אחת סקרנית.
"לא תאכלי?" שואל ויקטור, לא לומד. כה תמים עד שעדנה מחייכת חיוך חמים, מוקסם.
"לא, אני לא חושבת. אני בכלל לא רעבה."
"את אף פעם לא רעבה." מאשים.
"ככה זה."
כשויקטור הולך השמיים מחשיכים לגמרי, ואי אפשר לראות שום תמונות, ובובת הסמרטוטים שהיא עדנה מתפרקת לה לאט לאט, עוד חלק ממנה מתנתק ומתפורר לחלקים שמשוטטים להם כעת בחלל. אוכלת את השוקולד, ופשטידת גבינה, וחמש חפיסות שוקולד חלב, וריבה, ועוגיות, ונקניקיות שפרידה שמרה למחר, שיהיה לטלי מה לאכול אחרי הבית ספר. עדנה אכלה את האוכל של טלי, משאירה לה כלום.
שתרגיש קצת מה זה כלום. איך זה כשאין לך כלום, והבטן נדבקת לגב, ואת משתגעת. מתה מבפנים, וגם קצת מבחוץ.
לאחר מכן היא מקיאה את נשמתה בחדר השירותים. כולם שומעים, כולם שותקים. השכנים שוב מסיטים ווילונות. אם הברברית הקטנה מתנהגת כך, מקיאה בגסות מאחורי גבם של הוריה הטובים, עדיף שלא ייקחו חלק בעניין, ויחזרו לעיתון.
מתקלחת, בוכה. הגרון שורף, הבטן כואבת. היא לא מרגישה טוב, היא לא מרגישה טוב בכלל. הלוואי והייתה נעלמת, למען האמת. בוכה ונשברת, ומי כבר יכול לחברה מחדש.
אל תדאגי, עדנה, לוחש קול בלתי נראה, מלטף לטיפה בלתי מורגשת כשעדנה טומנת ראשה בין ברכיה הרועדות, בוכה וכואבת, נשמתה מדממת. היי חזקה, עדנה. רק אל תיאבדי בתוך עצמך. בבקשה, בבקשה. תחזיקי חזק, עדנה. אמנם החשיך לגמרי, אך הבוקר תמיד מגיע, ואיתו תקווה חדשה

שלום וברוך\ה הבא\ה,

קטע מעניין מאוד, בכללי, אהבתי את הטכניקה, את הסיפור התיאורים ואת צורת כתיבת הסיפור.

בעיון מעמיק מעט יותר, ישנן כמה דברים שצריך לתקן \ להיזהר מהן בכתיבה הבאה, בחלק מסויים יש לך בעיות פיסוק \ חלוקת פסקאות, ולפעמים השימוש במילות קישור.

הדימוים טובים, אבל דבר אחד הפריע לי הוא הנסיון להגיד לקורא, הביטוי הזה הוא על דפנה, כאשר זה ברור שזאת היא.
לדוגמא:

ציטוט:

כשויקטור הולך השמיים מחשיכים לגמרי, ואי אפשר לראות שום תמונות, ובובת הסמרטוטים שהיא עדנה מתפרקת לה לאט לאט

לדעתי וזה ברור, שהוקרא ידע לקשר את זה הייטב מהפסקאות הקודמות.

ולבסוף, הסוף, זה הסיפור שלך ואת זכאית לסיים אותו כפי שתחפצי, אומנם לפי דעתי פספסת פוטנציאל לסיום טוב, לפי דעתי סיום דרמטי של התאבדות \ עם הזמן "מחוסר אכילה" היא מתה, יכול להיות בעל כוח אדיר באוויר אפלולית שכזאת.

אומנם אם את\ה עדיין רוצה לדבוק באופטמיות לדעתי צריך להרחיב את הפסקה מעט, כי לפי דעתי סיום של מחר יום חדש, לא ממש משתלם עם התחושה של הסיפור ובמיוחד התיאורים של האפלה שבולעת את השמיים.

ולבסוף,בסוף בסוף, שוב ברוך\ה הבא לפורום
אני מקווה לראות עוד מיציורתיך וגם את תגובתך בשאר יצירות חברי הפורום.

אמיל.