יום\ערב טוב, גולשים יקרים,

נושא האתגר החודשי יהיה תמונה, קחו אותה כהשראה, אולי כחלק מאירוע, חפץ מרכזי בקטע.
שיר \ סיפור או אפילו קטע קצר, התפרעו ביצרתיות.

להלן התמונה:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tricksdaddy.com/wp-content/uploads/2010/03/Time-Management.jpg]

במקרה של העלאה יותר מיצירה אחת לתחרות, על המפרסם לבחור אחת לפני סיום האתגר, אם לא יבחר, היצירה הראשונה שהועלתה תבחר בשבילו.

המנצח/ת במקום ראשון י\תקבל צל"ש בפורום למשך חודש שלם + באנר המיצג את היצירה המנצחת.
המנצח\ת במקום שני י\תקבל צל"ש לשבוע.

האתגר יסתיים בסוף החודש.
*לכול פניה בנוגע לאתגר הנוכחי, או רעיון לאתגר חדש בה"פ אלי או לMarin.

בהצלחה וכתיבה פורה .

שלכם,
Mnemosyne & Marin

הוא הסתכל על השעון והתחיל להלחץ. בימים כתיקונם הוא לא היה מאחר. אבל זהו לא יום רגיל. הוא קם מוקדם, האכיל את הכלבה ואפילו הספיק להכין לעצמו כוס קפה. אבל כשיצא מהדלת כבר ידע שמשהו הולך לקרות. הוא נכנס לרכב, סובב את הסוויטש, אבל כלום. דווקא היום הוא לא מניע. פתח את המכסה, שיחק עם החיבורים וכלום. היום הוא יום חשוב. אם לא יגיע לשם בזמן, הוא עלול להפסיד את כל העסקה ואז מה יעשה?

הוא הביט שוב על השעון. השעה כבר 12:22 והוא כבר היה צריך להיות לפני חצי שעה שם. איך הוא לעזאזל שכח לקחת מספר טלפון להודיע שיאחר? הוא החזיק את התיק בשתי ידיו, צמוד לעניבה האדומה, ורץ בכל כוחו במעלה השדרה. מרחוק, כבר ראה את המבנה מציץ מבין כותלי הבתים השכנים. הוא חייב להגיע לשם כמה שיותר מהר.

הוא נכנס בשער הכניסה, בקושי מחייך לשומר. לוחץ על הכפתור של המעלית. "המעלית מקולקלת" אומר לו השומר בכניסה והוא מוצא את עצמו עולה בשארית כוחותיו את 7 הקומות למשרדים. הוא נכנס בדלת, כולו מזיע ומתנשף. "הגעתי" הוא אומר לפקידה שבכניסה שמביטה עליו כמו אחרי קרב בנורמנדי, עם חצי חולצה לבנה מחוץ למכנס, מזיע מכף רגל ועד ראש ומתנשף בכבדות. "אתה יכול לשבת - הם יגיעו בקרוב" אמרה לו בשיא האדישות. "מה? הם עוד לא פה? הרי קבענו בשתיים עשרה" הוא אומר לה בהלם. "נכון היא עונה לו. ועכשיו רק 11:33... אני מניחה ששכחת להזיז את השעון אחורה הבוקר" ומחייכת. הוא מביט עליה ואז מרים את ראשו אל השעון הצהוב שמעל ראשה וצוחק בקולי קולות, עד שלא יכול עוד וצונח על רצפת המשרד.

מה קרה אחרי זה הוא כבר לא זוכר, הוא זוכר שראה דמויות ואז שמע אותה אומרת להם שזה הוא. אחר כך ראה את הרופא שאמר לו שהוא יהיה בסדר. מאז הוא בבית החולים, מסתכל על השעון שמולו. שיעברו כבר השעתיים האלו. שרק יעברו.

-----------------------------
S e g m a n y

יום ראשון בבוקר. הקוקייה יוצאת מהשעון שעל הקיר ומביטה בי בהיסוס. אני לא רואה את זה. לכן הציפור עושה את ה'קוקו' המפורסם שלה פעם אחת. פונה ימינה ושמאלה, מחפשת איזה סנדל או כרית העפים כלפיה. אחרי שהיא רואה שאין שום סכנה מיידית והשטח פנוי, היא נרגעת וקוראת את תרועתה עוד שלוש פעמים. אז היא נכנסת לתוך השעון לבדוק מה השעה וחוזרת כדי לבצע עוד שלוש קריאות הקרב שלה.


אני שומע את הציפור ומנסה להיזכר איפה שמתי את נעלי הבית שלי. אחרי שניה אני נזכר שהשלכתי אותן על קוקיה עוד ביום הראשון הקודם, אז הציפור צללה והן עפו דרך החלון. ומיד אני גם נזכר במיכאל — השכן מלמטה — צועק מופתע כאשר שתי נעלי בית נוחתות על ראשו אחת אחרי השנייה בזמן שהוא יצא למרפסת לעשן את הסיגריה השלוש-עשרה שלו.
האם יש לי עוד משהו לזרוק על הציפור היהירה הזאת? אני לא חושב על זה יותר מדי. (חשיבה בשעה כזאת? השתגעתם?) אני תוחב את הכר מתחת לאוזני ויורד לתוך צינוק הנשייה של לפנות הבוקר.

אבל האוזן השנייה מרגישה שמשהו נוגע בה. אני מנסה להבין מה זה יכול להיות, אבל צליל ה'קוקו' הפתאומי לתוך אוזני מבהיר לי מיד מי נגע בה לפני רגע.
השאלה היחידה היא, איך הציפור עפה הרחק מהשעון.
אני פותח את עיני השמאלית — הימנית עדיין תקועה בחלום. העין מנסה לקפוץ החוצה מתוך מקומה בגולגולת : הקוקיה טסה בחדר מהכיסא לשולחן, אל תמונה של סלבדור דאלי, ואז אל ציור של קורנליס אֵשר, ולאחר מכן אל השעון. כאשר העין מתרגלת לאור הבוקר, אני כבר לא רואה את הציפור, כי היא מתחבאת בתוך השעון.

"היי, גברת קוקיה. את שומעת אותי? מה יש לי כאן?"
ראש מזנק מתוך החור של השעון ומסתכל לכיוון שלי.
"גברת קוקיה. את רוצה לקבל את זה? קדימה. בואי אלי ואני אתן לך את זה."
הראש פונה שמאלה. פונה ימינה. המקור נפתח ונסגר. כנפיים נפרשות לצדדים והציפור קופצת למיטה שלי.
"אה. הנה את. ציפור ארורה! עכשיו אני אמרוט את כל הנוצות שלך, נוצה אחרי נוצה. תרגישי את מה שאני מרגיש כאשר את צועקת לי לתוך האוזן. ציפור מקוללת!"
ואני מתחיל לנער אותה. יותר ויותר, עד שהמיטה רועדת כולה.

"מה? מה את רוצה? למה את מעירה אותי כל כך מוקדם?"
"מוקדם? ביקשת ממני להעיר אותך בשעה שבע. עכשיו כבר עשר דקות אחרי זה. נמאס לי להעיר אותך. בפעם הבאה תשתמש בשעון מעורר! ועכשיו תפתח את העיניים וקום. אתה תאחר."
"אאחר? למה?"
"אמרת שאתה רוצה לרכוב על אופניים לפני העבודה."
"אני אמרתי את זה?
"כן."
"ואת האמנת לי? ... האם את בטוחה כי היום הוא יום ראשון? ... את יודעת, אולי טעית. ואולי, בעצם, אני חולם עלייך? כן. זהו זה. אני חולם עלייך."

הנשיקה הייתה הפתעה. עדינה מאוד, רטובה, ומשרה חום – ההפתעה שאסכים לקבל כל בוקר.
"לא שאני לא אוהב את זה, אבל למה נישקת אותי עכשיו?"
"שנים עברו מאז שאמרת לי שאתה חולם עליי."
"כן. נכון. אם כך, אולי נשלח את הילדים ונעשה ... את יודעת ..."
"אבל אתה צריך ללכת לעבודה."
"האם העבודה תברח אם היא לא תראה אותי היום?"
"הממם ..."
"בדיוק. בואי לכאן!"

מהסיבה שאין מעבר לשני משתמשים, שנכים מקבלים צל"ש לשבועים כתודה על ההשתתפות

האשכול ישאר מעוגן כדי ששאר חברי הפורום יוכלו לקרוא את היצירות.

יום טוב,
אמיל.