פרש - אתגר - סיפור בהמשכים של פורום כתיבה וספרות !

סיפור בהמשכים, הוא רעין נפלא לפעילות שתשתף את כול חברי הפורום.
הנאה רבה, הכרה של סגננות כתיבה חדשים (של גולשים אחרים), והשתתפות במשהו שיכול להפוך ליצירה מצויינת !

הרעיון הוא פשוט, מתחילים מפסקה / שתי פסקאות, שמתארות סטואציה / דמות... והגולש שימצא רעיון או יחפץ להמשיך,
יכתוב המשך שלא יעלה על פסקה עד שתיים, ואז הגולש הבא ימשיך וכך הלאה.

אם מישהו ירצה לערוך את הסיפור בתוך התהליך (כלומר מבחינת דקדוק / שגיאות כתיב וכול מיני שטויות)
זה יהיה נפלא, אבל אם אין מתנדבים אני אגש לעבודה

לסכם את האמור למעלה, כמה כללים:

1. כול המשך לא יעלה על שתי פסקאות. (כמעט חצי דף וורד)
2. אין לסטות בצורה מסאיבית או לא היגונית מעלילת הסיפור שהתפתחה (כלומר אי אפשר לכתוב ואז פתאום מופיע ברווז ויורה בו...)
3. אפשר להמשיך בסיפור רק מהפסקה האחרונה שנכתבה (אי אפשר לחזור חזרה).
כלל אחרון וחשוב:
נא להגיב בשרשור הנכון, על מנת שהגולש ידע מאיפה להמשיך.

בכול פעם שיהיה חידוש בסיפור, אני אעדכן את ההודעה הראשית עם הטקסט שנכתב עד הלום.

בהצלחה וכתיבה פורה לכולם !

*הסיפור מתפתח בצורה נפלאה, גולשים יקרים הרגישו בנוח להצטרף בכול עת*

הסיפור לעת עתה (לא ערוך):

זהירות - ספויילר!

הגשם התדפק לו על חלונות האוטובוס, בעודו עולה במעלה ההר. בכניסה לעיר, פקקי תנועה מחרידים. יש משהו מיוחד בעיר הזו, בעיר שחוברה לה יחדיו. ליד התחנה, עמד לו ילד קטן וקיפץ בשמחה בין השלוליות על המדרכה ואז זינק מעליהן ורץ אל אימו שחיכתה לו בצד. לא ידעתי בשביל מה אני נוסע, שהרי אף אחד לא באמת מצפה לבואי. לא ספרתי לאיש שאני בא לבקר. עברו יותר משש שנים מאז שהייתי כאן לאחרונה, שש שנים מאז שנפרדתי מאבי ואימי ושני אחי הקטנים ונסעתי לניו יורק הגדולה. אבא עד היום לא מבין בשביל מה.

הכניסה לשכונת הקטמונים נראתה בדיוק אותו דבר כמו ביום שעזבתי. ביקשתי מנהג המונית לעשות סיבוב קצר מסביב לשכונה. בחצר המשחקים שגדלתי בו בנו מרכז מסחרי גדול, בבית הספר תלו שלט הריסה ורק הרחוב שבו אני גר לא השתנה בכלל. המונית נעצרה מול הבית. בפתח ראיתי אישה מבוגרת, יושבת על כסא מפלסטיק וסורגת. רק כשהתקרבתי ראיתי שזו אימי. "יא איבני" צעקה לי מרחוק וקראה לאבי שקילל אותה ברצף של קללות עירקיות על שהפריעה לו באמצע משחק הכדורגל. רק כשיצא הבין על מה השמחה. החיבוקים נמשכו בדיוק חצי שניה עד שאבא הלך צעד אחורה ושאל במבט מופתע "מה קרה בן? לא אמרת שאתה בא". "שום דבר, רק רציתי לבוא לבקר" עניתי לו ושיקרתי. רק חסר לי שהוא ידע מה באמת קרה.

הרהרתי לי במחשבותי על מה שקרה באוטובוס, אילו רק יכלתי לחזור לשם ולהגיד לנהג שזה לא היה באשמתו הוא לא היה מקפץ היום הין שלוליות בדיוק כמו אותו ילד קטן, שמח וטוב לב שבתי להכרה וקמק הבאה לי ביצה קשה, אך אבוי, אמא שחכה את הביצה לקלף ואני נאבק על נשמותי חרב הקליפה הקשה שנתקעה בגרוני, אמא הסתכלה לעברי, כולי מתנשף ומבוהל, ושאלה, מדוע אינך אוכל את החביתה "יא איבני".

"אכלתי בדרך במטוס" אמרתי לה והתחמקתי מהעלבון. התישבתי על הספה בסלון. אותה ספה, אותם רהיטים. שום דבר לא השתנה כאן. ממש כמו ביום שעזבתי. אבא התיישב על כורסת הטלויזיה שלו והביט על הפרסומות בזמן המחצית. "אז מה?" הוא אמר לפתע. "איפה דניאל ודורון?" שאלתי כדי לנסות להתחמק מהשיחה. "דניאל בצבא, יגיע מחר ודורון, בטח משחק בחוץ. אז מה קורה עם הלימודים?" שאל. "הכל בסדר אבא" עניתי לו, "פשוט בא לי לראות קצת את המשפחה אז לקחתי חופש מהעבודה ובאתי בחופשת הסימסטר". "מתי אתה חוזר?" שאלה אמא. "יש זמן. אולי שבועיים - שלושה. אני יכול להשאר לישון כאן?" שאלתי. "איזו שאלה" אמר אבא. "החדר שלך עדיין פנוי" אמר וחייך.

"אתה יכול להוריד את החולצה הארוכה" אמרה לפתע אמא. "חם פה גם ככה ויש לך גופיות לבנות בארון". היא הוציאה מהארון גופיה לבנה. הורדתי את החולצה. אמא נבהלה. "מה זה? מה זה כל המכות האלו על הגב שלך?" אמרה בלחץ. "זה שום דבר" אמרתי ומיהרתי ללבוש את הגופיה. "מה שום דבר?" אמר אבא. "פצעים לא נגרמים משום דבר."

היה רגע של שקט, רגע כזה שאחריו אתה יודע שתשתולל סערה.
הפנים של אבי האדימו מכעס והבעת הפנים שלו הייתה נוראית, אמא מובהלת עם יד על הפה, ואני עומד בגופיה הלבנה, שמעבר לה אפשר לראות את הפצעים.
"הסתבכת עם מישהו?" נהם אבא לעברי, "אני יודע שאתה לא מאלה שמתנפלים עליו".
"לא זה העניין בכלל אבא" ניסתי להסוות עם חיוך מאולץ, "פשוט התחלתי לקחת כמה שיעורי ג'ודו, והיריב שלי היה קצת נוקשה איתי".
"שיעורי ג'ודו, אה?" אמר אבא בזלזול.
אמא כבר קיפלה את החולצה שלבשתי, והלכה למטבח, ואבא שלי נשאר בחדר.
"ספר לי מה קרה באמת, עכשיו!" אמר כמעט בלחישה, "אמא לא פה אז אל תתביש".
"זה בסדר אבא" השבתי, "פשוט התקוטטי עם איזה בחור בחצר שהעליב אותי".
"לפחות נתת לו כמה בעיטות בבצים?" אמר פתאום בצחוק תוך כדי שהוא טופח לי על הגב.

ידעתי שהם יתחילו לדאוג לי עכשיו, וישאלו על כול דבר קטן, אבל זה עכשיו לא הכי חשוב, יש לי שיחת טלפון לעשות.

"שלום. הגעתם למענה הקולי של..." קיבינימט. ניתקתי. מנסה שוב ושוב ושוב. הוא תמיד עונה. בטח משהו קרה לו. אני חייב להתקשר למפקדה. "שירותי הובלות ניו יורק, במה אוכל לעזור?". "דניס, אני חייב לדבר עם יצחק, זה דחוף" אמרתי. "בוקר טוב גם לך, יוני. יצחק לא ממש יכול לדבר כרגע. המשטרה כאן. אולי תרצה להשאיר טלפון?". "אני כבר אתקשר אחר כך", אמרתי וניתקתי.

משטרה? מה פתאום משטרה? העניין באמת התסבך מאז הפעולה האחרונה. משהו במודיעין לא עבד. עוד לפני שנכנסנו, אמרתי לגידי ואריק שאני מרגיש שמשהו לא בסדר. גידי אמר שהכל יהיה בסדר ונכנס ראשון. לפתע שמענו יריות. ראיתי את גידי מוטל מדמם על הריצפה. חמישה ימים היינו שם אני ואריק עד שהצלחנו לברוח. עכשיו הוא לא עונה ובמטה מגיעה המשטרה. בעודי מהרהר צלצל לפתע הסלולרי.

"אתה צריך לצאת מאיפה שאתה ע-כ-ש-י-ו !" אריק אמר מעבר לקו, נראה לי שהוא רץ ממישהו.
"הם יודעים?" אמרתי בגמגום.
"כמובן שהם יודעים" הוא אמר בכול כועס, "גידי לא היה הוכחה מספקת בשבילך?"
"אוי לא, אוי לא, מה נעשה" השבתי בקול מודאג, וכמעט נכנסתי לפניקה.
"אל דאג, תפגוש אותי ברחוב ההוא, אתה יודע על מה אני מדבר?"
"כן, כן אני זוכר את שלב ב' של התוכנית."
פתאום ברקע נשמעו יריות וכמה צעקות של אנשים, זה בטח התרחש במקום ציבורי.
בבת אחת השיחה התנתקה, אני לא יודע אם אריק בכלל בחיים, אבל שלב ב' חייב לצאת לפועל.

פתחתי את הארון שלי, ודחפתי לתוך תיק גב ישן כמה בגדים, את הלפטופ וההארד דיסק החיצוני.
אני רק צריך להסתנן בלי שההורים ישימו לב.
זרקתי מבט, החצר האחורית הייתה ריקה, וקולות של בישול והטלוויזה היו גבוהים, פתחתי את החלון וקפצתי אל השדה בגלגול.
הנחיתה לא הייתה נעימה, אבל אין זמן להתבכיין, אט אט יצאתי, ועליתי על האוטובוס הראשון לכיוון התחנה המרכזית.

התחנה.
אותו מתחם מפואר כלפי חוץ, אולם מעופש ומכוער מבפנים.
אותו מתחם מקולל שנותן לרעש של החיים ולנהמות ההמון לשאת אותך ולשאוב אותך החוצה, אל האילמות, אל הבדידות בין אנשים, שהיא הבדידות הגדולה ביותר.
שם פגשתי אותה.
עמדתי אז בין הרציפים, התיק ביד והראש נשען על הקיר הקריר שליד דוכני המזון. סרקתי את הקהל במבט אפל, חלול. ריק.
ובין המון האנשים, בין אדום המעילים ושחור המגפיים,היא ישבה. נשענת ברישול על מושבי המתכת, תיק גדול מונח לרגליה, מביטה בי. מבט אפל וחלול.
היא חייכה.
כשאנשים בודדים נפגשים, הם תמיד מרגשים מעין מתח ביניהם, באוויר, ביקום שמסביבם. אנשים שעיצבו את עולמם סביב עצמם, עולם עם קירות גבוהים שער ברזל נעול המסתיר מעיני העולם החוקר את נפלאות נפשם, מושכים זה את זה, איש לאפלת נפשו של האחר.
חורים שחורים תאומים.
אבל כשראיתי אותה לראשונה, ראיתי מעבר לקירות ולשער החתום. ראיתי ברק בעיניה הירוקות, ברק שבישר על שמחת חיים, על חופש מחשבה וריקוד מטורף מעבר לשער, שהפך מחתום ומרחיק למלא סוד והבטחה.
אז ידעתי. אנו לא מושכים זה את זו. הכוח הזה, של הבדידות והחופש, משך אותי אליה כמו קרן אור.
ברגע זה ידעתי שאני שלה, ושלא אנוח עד שאפתח את השער בנגיעה, אסחף עם צלילי הסופה ואתעוור מהשמחה שפעמה בנערה הזו.
אנשים בודדים הם תמיד האוהבים הגדולים ביותר.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה