לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל החברים ובני משפחותיהם !!! :-) חג שמח !!! חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חברה וקהילה > מה שבלב
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 05-12-2011, 20:02
צלמית המשתמש של MS_Rogue
  משתמש זכר MS_Rogue MS_Rogue אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.03.10
הודעות: 17,061
כשהגבר הוא דווקא הקורבן ביחסים

אנחנו נוטים לשכוח שנשים אינן היחידות שנופלות קורבן לבן זוג מתעלל. לעיתים, דווקא הגבר הוא הקורבן, אם כי רק בנדיר הגבר סובל מהתעללות פיזית. בדרך כלל זה רק התעללות נפשית - אבל גם זו יכולה להיות מרה וכואבת מאוד.

החלטתי לחלוק את סיפור היחסים שלי שבהם אני הייתי קורבן להתעללות, כי אני בטוח שיש עוד גברים שם, ואלו הרגישים, שהם הכי פגיעים לכזו התעללות, הם גם אלו שבדרך כלל סופגים אותה.


בדייט הראשון שלנו, היא שינתה לי את השם. קוראים לי אהוד (זה די ידוע פה בפורום). רק המשפחה שלי קוראת לי אוּדי, וגם זה, לא בפומבי. טוב לי עם שמי, כמה שהוא לא כזה שם סקסי, כמה שאנשים משבשים לי אותו לאוֹהַד כל הזמן... אבל אהוד היה "זקן מדי" עבורה. אז בדייט הראשון היא החליטה שהיא תיקרא לי אודי. השמעתי קול מחאה קל אבל היא התעלמה ממנו, התעקשה על אודי, והמשיכה הלאה בלי להותיר לי הרבה ברירה.

בנקודה זו הייתי צריך לקום וללכת. במבט לאחור, איזו מין בחורה לא מכבדת את השם שלך? לאיזה קשר זה יוביל? אבל הייתי בן 23, קצת בודד, והיא הייתה מבריקה, דיברה על נושאים מעניינים ודוגרי, די מושכת. אז עברתי לסדר היום. הייתי בתקופה כזו בחיים של פאסיביות יתר, מין פיצוי על שנים של לעשות דווקא למערכת, להורים, לכל העולם. הורדתי את הראש ושתקתי, גם במקומות שלא היהי נכון לעשות זאת. לא התעקשתי... על שום דבר.

אם בכך זה היה מסתיים, ניחא. אבל זו הייתה רק ההתחלה. כשהציגה אותי לחבריה, למשפחתה, לא עזר שהצגתי את עצמי כאהוד. בכל פעם שאמרתי "אהוד" היא מיד התערבה ואמרה "אודי", נותנת בי מבט כזה של "מה אתה עושה שטויות, אל תביך אותי".

היא גרה בחצרים, אני בנען. באוטו, זה משהו כמו שעה ועשרים דקות נסיעה, אם אין פקקים. באוטובוס - שעתיים. כמעט מהתחלה היא הבהירה שרחוק לה לנסוע יותר מדי פעמים לנען. "תבוא אתה אלי" היא הייתה אומרת, ואני בצייתנות באתי. לא אכפת לי לנהוג, וגם בנסיעה באוטובוס, יכולתי לקרוא ספר. אז לא התעקשתי. כמה פעמים אמרתי לה שיהיה נחמד אם מדי פעם את הסופ"ש נעשה בנען. זה קרה... פעמיים.

ואז הגיע הרגע שבו התחילו לדלוק לי הנורות האדומות, הרגע שבו היא החלה להשתיק אותי. יש מעט מאוד דברים שמעליבים כמו שבנאדם נכנס לך באמצע הדברים, משנה נושא בלי לשאול אם סיימת, ומתעלם לחלוטין מכך שהיית באמצע. כשזה קורה פעם, פעמיים, מילא. כשהיא עשתה את זה בכל פעם שפגשנו מישהו מהוריה או חבריה זה היה מטריד. כשהיא התחילה לעשות את זה עם החברים שלי, הייתי צריך לשים לזה סוף. אז, לא שתקתי. ביקשתי ממנה, בנימוס, באופן פרטי, שכשאני מדבר, שתיתן לי לדבר ותכבד קצת את דבריי. היא הקשיבה, הנהנה ואז אמרה, "כן, אבל תנסה לא להביך אותי מול החברים". אז איכשהו, יצא שזה לא שהיא משתיקה אותי אלא שאני עושה בושות. כדי שלא ניכנס לריב, הרכנתי ראש והבטחתי לא להביך. אך היא המשיכה בשלה, משתיקה אותי בלי בושה. פעם, פעמיים, בפעם השלישית כחכחתי בגרון כדי לרמוז לה. התגובה שלה, מול אימא שלה ואחיה, "אודי, זה לא מעניין אף אחד, תעזוב את זה". אז הרכנתי ראש, הרגשתי קטן, הרגשתי דמעות עולות לי בגרון מרוב בושה וסתמתי. באותו ערב, כשהיינו לבד, שוב דיברתי איתה על הנושא. הפעם, היא זרקה טנטרום מוחלט והודיעה לי שאם אני לא יכול לקבל אותו "על כל פגמיה" אז עדיף שאני אגמור את זה כבר עכשיו. "עדיף שתלך," היא צעקה עליי ביום שישי בשמונה בערב. אז לקחתי את הרגליים, את הרכב של נען, ונסעתי חזרה. באחת עשרה היא דיברה איתי בטלפון, אמרה לי שאני לא רגיש מספיק, שאני לא מקבל אותה. "זה לא נכון," התחננתי, "אני אוהב אותך כמו שאת". "אז בוא חזרה," היא אומרת לי, "בוא נהיה ביחד בסופ"ש הזה כמו שתכננו". אז ככה, שעה אחרי שהגעתי הביתה היא קוראת לי לנהוג אליה חזרה. על נושא ההשתקה לא דיברנו עוד.

במשך שישה חודשים היא עשתה מאמץ מרשים להפוך אותי למין בנאדם שהוא "תהיה יפה ותשתוק". כשלא הסכמנו, זה הלך תמיד לצד שלה - כי מה לעשות, היא הייתה זורקת טנטרום ואני כמו ט'טלה, עוצר, מוריד את הראש ואומר "זה אשמתי".

בפנים הזעם הישן והטוב התחיל להתעורר. היא מחצה את האני. לא הייתי אהוד. הייתי "החבר שלה". זהו. וכמו אישה מוכה, בכל פעם שהנחיתה עלייה מכה חדשה, דרישה חדשה , אמרתי "אני אשם". כרטיס האשראי שלי הפך להיות החבר הכי טוב שלה. בסוף הקשר - הייתי ב15,000 שקל חוב לבנק, ואלמלא הלוואה מהקיבוץ, אלוהים יודעת איפה הייתי גומר. רוב הכסף - הלך על דברים בשבילה.

בסוף, מה שהביא אותי אל מעבר לסף היה עניין הביגוד. אני לובש שחור. כמעט אך ורק. כשאני מגוון, בדרך כלל זה אפור או כסף. למה? כובע. זה מה שאני אוהב. ככה נוח לי. מי שלא אוהב - שיחנק.
עד שמצאתי את עצמי לובש חולצת פלנל לבנה מכופתרת, לבוש (בהשאלה מזילאזני) "בצבע של מובי דיק וגלידת וניל. איכס".

איכשהו כשהסתכלתי במראה על עצמי, בחולצת פלנל לבנה, וראיתי שם זר גמור, עם עיניים טרוטות כי מה לעשות ,גם כשהוא מגיע מהעבודה בחמש בערב היא רוצה שיסע עד אליה בשמונה, יהיה איתה עד שתיים-שלוש ואז יסע חזרה כדי להספיק לעבודה בשמונה בבוקר, זר שדי חרא לו עם החיים, זר שבפעם הראשונה זה שש או שבע שנים זוכר מדוע פעם, לפני הרבה הרבה שנים, חשב שהתאבדות זה לא כזה רעיון רע.

אז הורדתי את החולצה. לבשתי חולצה שחורה ואמרתי לה שאני לא מרגיש בנוח בלבן. היא זרקה טנטרום - "אני אוהבת את איך שזה נראה" - כאילו שמה שאני חשבתי בכלל לא שינה... ואז זה היכה בי. זה באמת לא שינה שום דבר. היא החליטה בשבילי. היא כל הזמן מחליטה בשבילי.

אז אותו חבר מגיל ההתבגרות שהחזיק אותי בסערות הגדולות בחיי, הזעם, החליט שנמאס לו. הפעם, אני זרקתי טנטרום בחזרה. "אני מצטער אם לא טוב לך," הודעתי לה, "אבל אני זה שצריך לחיות עם עצמי ובנקודה זו אני שם את הקו. אני לובש שחור. אם לא טוב לך, בעייה שלך". אז היא צעקה עליי, אבל הפעם אני צעקתי חזרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותי מרים את הקול. צעקתי עליה שנמאס לי ואינני מוכן לספוג זאת יותר. הודעתי לה שמבחינתי, אם היא לא מסוגלת לכבד אותי, שתקפוץ לי. ואז קמתי והלכתי, כי משהו עמוק בלב רצה להנחית לה סטירה וחששתי שאם אמשיך עם הויכוח אאבד שליטה ובאמת אעשה זאת...

כשהגעתי הביתה בכיתי במשך שעה... אבל למחרת בבוקר התחלתי להרגיש הקלה....

לקח לי שנים להבין כמה היא מחצה כל שריד של "אני" אצלי... לקח לי שנים להתאושש מכך. עד היום, אני מתקשה להאמין שפשוט נתתי לה למחוץ אותי כך...

אבל היום אני יודע שבאיזשהו מובן הזמנתי את זה. אם היא לא מכבדת את הדברים הבסיסיים ביותר שלך - מה אתה עושה איתה? הזמנתי את זה כי שתקתי. הזמנתי את זה כי הייתי פאסיבי, כי טעיתי ולא שמתי את הגבול, כי לא הבנתי שגם כשאתה מקבל אדם, על כל פגמיו, זה לא מצדיק שהוא יזלזל ברגשותיך ולא יכבד אותך....

שווה ללמוד מזה, אולי.
_____________________________________
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 05-12-2011, 20:23
צלמית המשתמש של פאקטשלי
  פאקטשלי פאקטשלי אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 09.12.06
הודעות: 12,669
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי MS_Rogue שמתחילה ב "כשהגבר הוא דווקא הקורבן ביחסים"

זה מאוד תמוה בעיני למה הפוסטמה הזו המשיכה להיות איתך אם היא "חשה מבוכה" כשאתה מדבר. אחד הדברים היותר בסיסיים במערכת יחסים זה הדיבור.

יש להתגמש בדברים עקרוניים ויש לבטל לגמרי את האחר. אני שמחה שבסוף התעשתת והעפת אותה מכל המדרגות. אני רק מקווה שלא בזבזת עליה יותר מדי זמן, הן באורך הקשר והן בתהליך ההתנתקות לאחר הפרידה.

איזה כיף זה להזכר בתקופות רעות בראייה לאחור, ולראות כמה התקדמת בחיים, שהתחתנת עם הבחורה המושלמת בשבילך, שהתפתחת..

תודה ששיתפת אותנו, אני מקווה שלפחות קורא אחד שנמצא בסיטואציה כמו שאתה היית בה ילמד מההתנסות שלך

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 06-12-2011, 03:49
צלמית המשתמש של MS_Rogue
  משתמש זכר MS_Rogue MS_Rogue אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.03.10
הודעות: 17,061
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי student1 שמתחילה ב "תודה על השיתוף, היה מעניין..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי student1
תודה על השיתוף, היה מעניין ומרגש.
בת כמה היא היתה? בטח בסביבות ה 30?


פחות. בתחילת שנות העשרים לחייה (21-22).

ציטוט:
במקור נכתב על ידי student1
לא יודע, איך החזקת מעמד. אחרי שמונה חודשים עם אחת כמוה, או שהיתי נהפך לנירוטי, או שהיא היתה נשארת נכה לכל החיים.


האמת, במבט לאחור גם אני לפעמים תוהה... אבל זו אותה תהיה שאנשים הרבה פעמים מרגישים מול אישה מוכה. הסיבה שיחסים כאלה נמשכים היא כי האחיזה של המתעלל בקורבן היא קודם כל נפשית ורגשית. כשהקורבן מרגיש שהוא בעצם מי שאשם בבעיות, הסיכוי שישבור את הכלים נמוך יותר.
_____________________________________
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 06-12-2011, 20:38
  Gilleh Gilleh אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 18.11.11
הודעות: 56
בתגובה להודעה מספר 11 שנכתבה על ידי MS_Rogue שמתחילה ב "[QUOTE=student1]תודה על..."

למה נשארת איתה כל כך הרבה זמן?

בדיעבד קל לומר איפה טעינו, איפה היינו צריכים לחתוך וכד'.
אישית, לא הייתי שורד כל כך הרבה זמן בקשר בו הייתי מרגיש שאני מאבד את עצמי, או שאין לי זכות דיבור
אין משהו יותר מעליב מזה שבנאדם משתיק אותך בפני אחרים.. על זה אני מתחרפן.

לפעמים כשבנאדם מתפרץ עליך, מלא רגש, אתה מרגיש שאתה אשם
וזה בסדר, לפעמים אתה אשם. אז אתה מנסה להשתפר
כשאתה מרגיש שזה מגיע לנקודה בה לא משנה כמה אתה נותן, כמה אתה משנה..
אתה מתפכח. אתה מבין שאתה לא האשם

הויכוח על הבגד היה דבילי לחלוטין, דבר פעוט שכזה
אבל זה הצליח להצית בך משהו שהתלבה כבר הרבה זמן

אני מקווה שהתאזנת מאז. הנטיה היא, אחרי דבר כזה, להיות 180 מעלות הפוך, להפוך לעקשן, להפסיק לפחד להתעצבן, לצעוק, לא להתגמש, לא להתכופף.. אני יודע שלי לקח זמן להתאזן ולהרגע אחרי סיפור דומה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 19:47

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר