היה היה איש שהרגיש את המצוקה להיות יהודי בעומק נשמתו. הוא היה אמן. במוצאו היה יהודי ובדת אבותיו חדל כבר מזמן להתעניין, והנה חזרה ונתגלתה השנאה הנושנה בלבוש של סיסמה חדישה. יחד עם רבים אחרים האמין האיש הזה, כי הנחשול במהרה יחלוף. אבל המצב לא נשתנה לטובה, אלא הורע יותר ויותר, וההתקפות הכאיבוהו כל פעם מחדש, אם כי לא פגעו בו פגיעה בלתי-אמצעית; עד שהיתה נשמתו לאט-לאט לפצע אחד שותת דם. והנה אירע לו, שעל- ידי היסורים הפנימיים, הכבושים האלה, הגיע ליתן את דעתו על מקורם, כלומר על יהדותו, ומה שהיה אולי נבצר ממנו בימי הטובה, משום שכבר היה רחוק מזה כל-כך: הוא התחיל לאהוב את היהדות בלב ונפש. גם על נטייה מוזרה זו לא עמד במחוור תיכף ומיד, עד שהיתה לבסוף כל-כך אדירה, שעלתה כמתוך הרגשות האפלולים ונתגבשה לרעיון צלול, שאותו גם הביע אחר-כך באזני רבים. זה היה הרעיון, שיש רק מוצא אחד ממצוקת-היהודים, והוא - השיבה אל היהדות.
כשנודע הדבר הזה לידידיו הטובים ביותר, שנמצאו במצב דומה למצבו, הניעו עליו ראשיהם והיו סבורים, שמא יצא האיש מדעתו.
....מנורת-חנוכה נרכשה, וכשהחזיק בידו לראשונה את המנורה בת תשעת הקנים, נתמלא רגש מופלא. גם בבית אביו דלקו הנרות הללו בתקופת-נעורים רחוקה, וזה היה משהו חביב-ונעים, ביתי-וחמים. המינהג המסורתי לא נראה כמשהו מת, כמשהו קפוא. זה עבר כך מדור אל דור, תמיד הודלק נר בנר. גם הצורה העתיקה של המנורה עוררה בו מחשבות. מתי נוצר המיבנה הפשוט של כלי-המאור הזה?
ברור שהצורה הזאת נלקחה לפנים מן האילן. באמצע הגזע החסון. מימין ומשמאל ארבעה-ארבעה ענפים, זה מתחת לזה, וכולם נמצאים במישור אחד, וכל השמונה הם בגובה אחד. צירוף-סמלים מאוחר-יותר הביא את הקנה התשיעי הקצר, הבולט קדימה ונקרא "שמש". מה סודות הצפינו הדורות, שבאו בזה אחר זה, בצורת-אמנות זו, הפשוטה במקורה ושאולה מן הטבע? והאיש הזה שלנו, שהיה אמן, הרהר בלבו, האם זה לא יהיה אפשר להחיות מחדש את צורתה הדוממת של המנורה, להשקות את שורשיה, כמו את שורשיו של אילן. גם צלצולו של השם, שביטא אותו בכל ערב בפני ילדיו, היה נעים לאוזנו. צלילו היה ערב בייחוד, כשנשמע מפי התינוקות.
הנר הראשון הודלק, ועם זה סופר על מקורו של החג. ההתרחשות המופלאה של פך השמן, שהספיק באורח בלתי-צפוי לזמן רב כל-כך, ונוסף לזה פרשת השיבה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. ידידנו סיפר לילדים מה שהיה ידוע לו. זה לא היה דווקא הרבה, אבל לילדים זה הספיק. עם הדלקת הנר השני סיפרו הם לו את הפרשה בחזרה. כשסיפרו הם לו, נראו בעיניו הדברים, שהיו ידועים להם מפיו, חדשים לגמרי ויפים ביותר. מכאן ואילך שמח כל יום על הערב, שאורו היה מוסיף והולך. נר בצד נר קמו ועמדו במנורה, ועם הילדים ביחד שקע האב בחלומות על הנרות הזעירים. זה היה לבסוף יותר ממה שביקש ויכול לספר להם, כי זה היה עוד למעלה מכוח השגתם.
כשגמר בלבו לשוב אל גזעו העתיק ולהודות בשיבה זו בגלוי, לא נתכוון אלא לעשות משהו ישר ונבון. כי ימצא בדרך- שיבתו זו גם סיפוק לגעגועיו על היופי, דבר זה לא שיער. ודבר גדול זה קרהו. המנורה עם זוהר-נרותיה המוסיף והולך היתה משהו יפה ביותר, ולאורה יכול האדם להרהר בדברים נשגבים מאוד. והנה הלך והעלה בידו המנוסה רישום של מנורה, שביקש לתיתה במתנה לילדיו בעוד שנה. ביד חופשית עיצב את המוטיב של שמונת הקנים, היוצאים לגובה אחד והם נמצאים מימין ומשמאל במישור אחד עם חתך-הגזע. הוא לא ראה עצמו קשור בצורה המסורתית הנוקשה, אלא יצר שוב מתוך היסוד הטבעי, בלא להשגיח ברמזי-משמעות אחרים, שאמנם גם הם יכלו להיות מוצדקים כשלעצמם. הוא ביקש את היופי הבא מן החיים. אבל גם אם הכניס לתוך הצורות הנוקשות תנועה חדשה, שמר בכל-זאת באמונה על חוק ישותן, על הסיגנון האציל העתיק של עירוכן. היה זה אילן עם ענפים תמירים, שקצותיהם נפתחים כגביעים ובגביעי-הפרחים האלה נעוצים יהיו הנרות.
מתוך התעסקות רבת-הרהורים זו חלף השבוע. בא הערב השמיני, שבו דולקת כל השורה, גם הנר התשיעי הנאמן, ה"שמש", שבדרך כלל אינו משמש אלא להדלקת הנרות האחרים. זוהר גדול שפע מן המנורה. עיניהם של הילדים הבהיקו. אבל האיש הזה שלנו נעשה לו כל זה משל להלהבתה של האומה. מתחילה נר אחד, עדיין אפלולית מסביב, והאור הבודד נראה עוד עצוב. אחר-כך הוא מוצא לו רע, עוד אחד, עוד רבים. החשכה מוכרחה לסגת. אצל הצעירים והעניים עולה האור לראשונה, אחר-כך מצטרפים האחרים, האוהבים את הצדק, את האמת, את החופש, את הקידמה, את האנושיות, את היופי. ושעה שכל הנרות דולקים, מוכרחים להשתאות ולשמוח על המעשה שנעשה. ושום תפקיד אינו נותן-אושר יותר מתפקידו של שמש האור.
בפני עם ועולם, כתבי הרצל, ז, עמ' 190-188
|