מספר םעמים בחיי פגשתי את האיש המיוחד הזה . בשנת 71' ישבנו בתעלה , רפול היה אז קצח"ר . שבת אחת הופיע במעוז נ.נ. עמוס אנשים נשים וילדים .רפול לקח את משפחתו לסיור בתעלה , איתם היה גם ילד ג'ינג'י חמוד שלימים הפך לטייס בחיל האויר ונהרג בתאונה שמו היה יורם .רפול נשא עימו רובה מוזר שהוא היה האב טיפוס של הגליל. אז הוא נקרא בלשניקוב או שם דומה על שם מפתחו .הוא בהומור האופיני לו אמר "הוא מיועד קודם כל לצנחנים , גולני עדיפות שניה ".וקרץ בעינו .פעם שניה היתה בשנת 83' בזמן השהיה בעומק לבנון כשהוא כבר רמטכל .אישורי יציאה מהארץ לאנשי מילואים ביחידו רביות ניתנו בקמצנות רבהואם כבר ניתנו החתימו את האנשים על התחייבות לחזור בחזרה עד יום המילואים. אשתו של חבר היתה זקוקה לעבור ניתוח בחו"ל ולא איפשרו לחברי להתלוות אליה בתירוצים מתירוצים שונים הבחור היה מיואש ואז נודע לו שביתו של רפול בתל עדשים הפך למקום עלייה לרגל לכל החיילים עם בעיות שהמערכת לא פתרה .הוא התבייש לפנות אליו בצורה זאת וסיכמנו שאני אבוא עימו . נסענו בשבת אליו ואני העזתי ונקשתי בדלת , הופיעה אישתו מרים וקיבלה אותנו בצורה יפה. בחדר ישב אב שבנו ערק מהצבא וניסה בכל בוכים לשכנע אותו שהכל נובע ממצב כלכלי קשה בבית . רפול הרגיע אותו ואמר לו שעל בנו להתייצב למחרת בבוקר ביחידתו והוא מבטיח לו אישית לטפל בבעיה . הוא רשם במחברת את כל הפרטים וראית שהוא רציני בעיניין .חברי שטח בפניו את בעיתו ואז רפול החל להרים טלפונים , בשבת , לכל מיני גורמים והבטיח לבחור תשובה תוך יום ואכן היא היתה חיובית .הוא ישב ליד השולחן עם חולצת עבודה כחולה ישנה , מכנסיים קצרים ויחף . מרים הגישה לנו אבטיח קר והשיחה קלחה .כשנודע לו שהייתי בסדיר בגולני הוא שמח והחל לשאול אותי על מפקדי , הרל"ש שלו אז היה עמנואל הרט , לימים מח"ט גולני שהיה מ"מ ומ"פ שלי בסדיר וזה כמובן הוסיף לאוירה מה עוד שאחי שירת אצלו בצנחנים .כשנודע לו במה אני עוסק אמר לי שיש לו משהו בשבילי. לחברו במושב היה טרקטור שלא הניע ושאל אותי אם אני מוכן להעיף מבט . , כמובן הסכמתי . נכנסו למכונית השרד שלו והוא נהג עד הצד השני של המושב שם היה הטרקטור. לקח לי כשעתיים לסדר את העיניין בעזרת כלים לא כל כך מתאימים וכל מיני צינורות שיש אצל כל מושבניק המכבד את עצמו .בינתיים חברי מיהר לחזור לביתו במרכז ורפול הבטיח שהוא ידאג לי להסעה , לא רציתי לקחת תשלום , בכל זאת חבר של הרמטכל , אבל הוא התעקש על סכום מסוים .השבת יצאה כבר ורפול הכניס אותי למכוניתו ולקח אותי ל"אגד" עפולה . ממכונית השרד המפוארת הוא יצא יחף ונכנס לקנות פיצוחים באחת החנויות , הייתם צריכים לראות איזו אהבה הרעיפו עליו כולם והסתבר שהוא הכיר רבים מתושבי העיר בשמותיהם . פעם נוספת היתה כשנה לפני מותו .הייתי בנמל היובל באשדוד לרגל עבודתי ליד המזח המפורסם שעליו מצא את מותו . היה בוקר קר ונכנסתי לאחד המבנים כדי לחפש כוס קפה .לתדהמתי אני רואה אותו יושב ליד צלחת עם סלט ירקות וחביתה כשסביבו כל פועלי הפרויקט . היו שם עולים חדשים מרוסיה והרפובליקות , פועלים מתורכיה , ערבים מהצפון והמשולש ומרוקאים מאשדוד . בתוך כל זה הוא יושב משוחח עם כולם , מספר בדיחות ורואים שהוא מבסוט מהחיים .למרות שעברו הרבה שנים מאז הביקור אצלו במושב הוא שאל אותי מאיפה אני מוכר לו. כשסיפרתי לו על תיקון הטרקטור הוא הושיב אותי לידו , הכין לי כוס קפה ושוחחנו על עינייני העבודה . אין ספק שאיש כזה להיה וכנראה לא יהיה .מה שלא אהבתי אצלו זה היה הליכתו לפוליטיקה .הוא הכניס לכנסת במסגרת "צומת "חבורת אנשים שחלקם היו מאוד לא ראויים. גם תרומתו הציבורית בקטע זה היתה שולית מאוד . היום קראתי שאורי ירום ממפקדי המסוקים בעבר הלך לעולמו .נזכרתי בתוכנית חיים שכאלה של עמוס אטינגר מלפני הרבה הרבה שנים שבה סיפר ירום שכשרפול נפצע בראשו בששת הימים [ הוא היה אז מח"ט 35 ]הוא פינה אותו לבית חולים ואז הוא פנה לרפול שנכח באולפן ואמר לו שכשהעלו אותו למסוק הוא אפילו לא אמר שלום והוא ענה לו בהומור אופייני "רציתי להגיד לך שלום אבל הפה שלי היה מלא בחתיכות מוח ". כמובן שאי אפשר שלא להזכיר את הפרויקט שלו בנושא קליטת נוער בעייתי ושילובם כחיילים בצבא . רפול לחם גם בפלמ"ח במלחמת השחרור ותמיד הזכיר קרב אחד שבשבילו היהמעין מורה דרך לחייו בצבא בעתיד .זה היה הקרב על מנזר סן סימון בירושלים. המון ערבי גדול צר על קומץ אנשי פלמח כשהרבה נפגעו והתחמושת אזלה . לדבריו החלו כבר לדבר על קרב עד המות , רק לא להיכנע . ממש ברגעים האחרונים כשהם ראו את סופם קרב הערבים ויתרו והסתלקו .

דבר נוסף עליו . רפול היה חובב טייס . בשדה דב עמד פייפר שאותו היה מטיס כל יום לרמת דוד . על חזהו היו כנפי טייסת קלה .הוא גם היה שנים רבות אלוף הארץ בדאייה כשדאה מרמת דוד עד אילת .

בגירה . אני גיליתי את האינטרנט בגיל 60. מה זה לכל הרוחות אמנש ו ל ת ?

אני לא יודע למה הוא התכוון ב"אמנש", אבל הפירוש של (ל"ת) הוא "ללא תוכן", כלומר שלהודעה יש רק כותרת ואין גוף.

Tempus Fugit

אתה קיבוצניק בן 60 ואתה לא יודע מה אמנש (ץ')?

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

גולני 2 ,אני קיבוצניק שמתקרב ל60 ולא יודע מה זה אמנש - האם הכוונה למנטש (בן אדם) ?
וחוץ מזה לא נראה לי שחירניק הוא קיבוצניק

נכון , אני לא קיבוצניק .אבל הייתי מוכן להיות . החיים האלה מתאימים לי .
מה לעשות , עברנו את הגיל .

אז כנראה שערבבתי בין הסיפורים של הותיקים. התנצלותי.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

אני מניח שלזה הוא התכוון, אני לא רואה שום אפשרות אחרת, היות והוא גם חסום עכשיו נאלץ לחיות בחוסר ודאות...

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

בגירה חסום? על מה?

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

לא יודע, זה מה שמופיע מתחת לשם שלו.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

אני לא מוותר כל כך מהר על בגירה . אני קורא אותו לפעמים ב"קארס פורום " והבחור כותב לעיניין עם הרבה הומור .אני מציע לפנות בעצומה למנהלי הפורום . יופע בגירה ומיד ןן
. .

הוא נחסם לצמיתות, והסיבות לחסימתו מהותיות ומוצדקות ב100% (ואינן עניין לדיון ציבורי או ערעור).

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

גם אני קורא בענין את תגובותיו בקארספורום. חבל מאוד שהוא חסום.

יהודה

לא שיש לי משהו נגד בגירה מהפורום הזה, ממש לא.

אבל בוודאות זהו אינו בגירה מקארספורום.


וזו הפרעה ראשונה ואחרונה שלי לשרשור הזה.

תמיד נחמד לקרוא את הזיכרונות שלך מהסדיר והמילואים, והסיפור הזה לא יוצא מהכלל הזה, אבל שאלה אחת עד כמה שאני יודע הרל"שים של רפול היו אילן בירן מגולני ואחריו זאב זכרין מהצנחנים. לא שאני רומז שאתה טועה אבל זה לא מסתדר לי עם המידע שפורסם ומוכר לי.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

יצא לי לפני שנים, להיות עם רפול כמה שעות ולשמוע סיפוריםמרתקים ומלאי הומור ציני ולגמרי לא כמו שהדימוי שלו היה, כשהייתי במילואים, כשרפול הטיס בט-100 , סיורי ים

מהאינטרנט: בשנת 1965 הטיס רפול דאון מרמת דוד במשך שבע שעות וחצי ללא הפסקה ונחת בשדההתעופה באילת. טיסה זו קבעה שיא ישראלי בדאיה למרחק רצוף בדאון. שיא זה לאנשבר במשך למעלה מעשרים שנה

כשבועיים לאחר ששוחררנו משל"ג גויסנו בבהילות עם צו 8 כדי להתכונן לכיבוש מערב בירות. החטיבה ,צנחני מילואים היו בחלקם הגדול קיבוצניקים. הרבה רחש- בחש וביקורת על קרב ההתאבדות המיותר הצפוי לנו עלו בשטח , רפול כדרכו אסף את ה"חברה" מסביב והרביץ נאום מוטיבציה. את הנאום חתם במשפט שזכור לי היטב : "כאן זה לא שיחת קיבוץ ולא מקימים הצבעות, אנחנו עושים מה שהממשלה אומרת לנו לעשות, עכשיו תקפצו הביתה , תגידו יפה שלום למשפחות ותחזרו לעבודה".

כאשר איכשהו במסגרת איזה הסכם קואליציוני רפול הפך לשר לאיכות הסביבה הוא נשאל על החור באוזון ומה משרדו עושה כדי לצמצם זאת, תגובתו היתה שאינו מכיר חור שאי אפשר לסגור עם קרש וכמה מסמרים.

קרש וכמה מסמרים ? הייתם צריכים לראות מה הולך אצלו בחצר . כמו כל מושבניק טוב הוא לא זרק דבר . אלמנתו עופרה אמרה פעם שכמות כזאת של גרוטאות לא ראתה מעולם .

אני פגשתי את רפול כילד במסגרת כנס תלמידים עם השר לאיכות הסביבה. אני זוכר אותו כמי שבאמת התעניין בנו התלמידים ובמה שהיה לנו לשאול ובפרויקטים שהצגנו. מהמפגש הזה וממה שקראתי נראה לי שלאורך כל דרכו הוא לא איבד את החיבור שלו עם הכפופים לו ואם אנשים בכל הרמות.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

1000 אחוז ,מנו הרט היה רל"ש שלו . מידע אישי וגם לפי דבריו .

תודה רבה. תמשיך לשתף!

אבא שלי מספר שכשעשה מילואים פעם בגבול הצפון, הייתה חדירת מחבלים ומי שהיה המפקד במקום (אלוף פיקוד או מפקד האוגדה) היה רפול. אחרי שברור היה שהמחבלים מסתתרים באיזור מוגדר של מטעים, הוא אסף את כל הכוחות הרבים שהיו בסביבה ואמר להם-"אתם עכשיו תסתדרו בשורה ותהיה כמו הציידים בפטר והזאב שהיו "צועדים ויורים בלכתם"". וכך היה-הכוח צעד לאיטו בשורה והחיילים ירו באוויר. וזה עבד. המחבלים נלחצו, פתחו באש לא יעילה ומיקדו אליהם ירי מכל הכוחות. לפי אבי, תוך שניות הם התפוצצו וגפה אחת נראתה בבירור עולה בסערה השמיימה.

איפוה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא..
לי יצא "לפגוש" את רפול באחד הימים הראשונים של של''ג , עמדנו שיירה ענקית על כביש החוף בואכה דאמור, ופתאום אנחנו רואים נגמ''ש עם רפול, קותי וחיים סלע ועוד כמה קודקודים, כולם היו בניגוד להוראות עם כומתות אדומות שחורות ועוד..
צעקנו לרפול וסימנו לו עם היד על הראש שישים כפלס''ט אבל הוא חייך והניף ידו לשלום..
מה לא הייתי נותן כדי שיהיו לנו כמה כאלה בכנסת היום..ללא שום קשר לדעותיו הפוליטיות אני חושב שגם המתנגדים לו לא יכולים שלא להתגעגע לזן הנדיר הזה של אוהבי ארץ ישראל, אנשים שנתנו ולא רק לקחו, ההשקעה שלו בנערי רפול, האכפתיות...
יום אחד רפול הגיע להרצות בקיבוץ שלי..אני הייתי בין 2-3 שהצביעו לצומת וכמובן שבאתי להרצאה..כמובן שכמעט מיד הוא הותקף ע''י החברים בגלל דעותיו הפוליטיות, הכיבוש והשמיבוש...הוא שתק ונתן לכולם לדבר, וכשהעסק נרגע הוא שאל בקולו העמוק:"תזכירו לי איך קוראים לכפר הנטוש שהפרדס שלכם יושב עליו? גם אתם צריכים להתפנות..."
איזה גבר..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

כפי שכתבתי הוא לקח אותי מתל עדשים לעפולה במכונית השרד שלו , משהו אמריקאי . נהג כזה גרוע לא ראיתי מימי.

אני מניח שזו היתה הנסיעה האחרונה של קותי וסלע ז"ל .

כן, כמה שעות אח''כ שמענו על מה שקרה..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

רפול היה איש ימין מובהק . כמו הרבה מושבניקים ותיקים מהעמק הוא תמך בארץ ישראל השלמה ובהתנחלויות , אבל בשונה מרוב אנשי הימין של היום הוא היה חילוני גמור . היתה שמועה שהוא צאצא ל "סובוטניקים " אותה כת נוצרית שאימצה מנהגי יהדות ובעיקר את השבת, חלק ממיסדי תל עדשים באו משם . אבל התברר שזה לא נכון . אליק רון למשל בן תל עדשים שייך למשפחה כזאת .
למרות היותו איש ימין היה לו קשר טוב עם הרבה ערבים מהאזור . אני נזכר שהיו לו עימותים עם חברי כנסת ערבים ובעיקר עם דראושה . דראושה היה תושב איכסאל השכנה ובחיים מעבר לפוליטיקה הם היו חברים טובים
באשכול זה נכתב שבשיחות עם יריבים פוליטיים היה מזכיר להם שהישוב בו הם גרים נבנה על אדמות ישוב ערבי נטוש . במיוחד היה אוהב לציין את שמות הכפרים באזור ירושלים כי באיזור זה הוא נלחם בחטיבת הראל במלחמת השחרור והכיר אותו היטב .

כשהתמנה רפול לרמטכ"ל, היה אחד מצעדי המשמעת הבולטים שלו - החזרת הכומתה מהכותפת לראש. לסדירים היה קצת לא נוח, אולי גם התלוותה לעניין תחושה מסויימת של בושה -ולא כולם צייתו לפקודה החדשה ככתבה וכלשונה. המשטרה הצבאית נאלצה להתמודד מול סרבני הכומתות האלו בטרמפיאדות, בתחנות אוטובוסים ונערכו לא מעט מבצעי "מלביש" של המ.צ., כדי לאכוף גם את ההנחיה החדשה.
באחד מהימים עמדו שלושה סדירניקים בתחנת האוטובוס שביציאה מעפולה לכיוון חיפה ונצרת. לשלושתם היתה מונחת (ולמעשה: כמעט תלויה על סיכה) הכומתה מתחת לכותפת ובנסיונם לתפוס טרמפים לא שמו לב לרכב הצבאי המגיע לטרמפיאדה. כששמו לב, היה זה מאוחר מדי: רפול, בכבודו ובעצמו, הבחין בהם וסימן להם משהו בידו. שלושתם לא חשבו פעמיים ופתחו בריצה פראית בנסיון לברוח מהמקום. גם רפול לא חשב יותר מדי, יצא מהרכב, צעק לעברם לעצור והחל לרדוף אחריהם... הוא לא הצליח לתפוס אותם.
הסיפור אמיתי.

כתבתי בסיום פרק הפתיחה שאחד הדברים שעיצבו אותו היה קרב סן סימון
בהיותו מפקד אוגדת הגולן ביום כיפור הבין שהם חייבים להסתלק מנאפח , מקום המפקדה ,ולעבור מערבה יותר כדי שאפשר יהיה לנהל את הקרבות מבלי שהסורים יסתובבו לידם ,
הם התמקמו ליד בית המכס העליון ושם הוא אמר שזה הקו האחרון , הם לא יזוזו מילימטר יהיה מה שיהיה .. טוב שהעיניין לא עמד למבחן .

למרות תדמיתו הקשוחה , כנראה שבתוך תוכו היה אדם רגיש .לפני מספר חודשים אלמנתו עופרה מאירסון , בראיון לאחד העיתונים , סיפרה שכנראה הוא סבל מצורה מסוימת של הלם קרב . הסיוטים בלילות , הזעקות והבכי .
האיש איבד שני ילדים וכמות גדולה של מפקדים ופיקודים ,
לפני כחודשיים במוסף השבת של "ידיעות אחרונות " היתה כתבה על נסיבות מותו הלא ברורות . יש בכתבה זו יותר מרמז שהוא התאבד כי בניגוד לבטיחות ובניגוד להוראות שהוא עצמו היה שותף לקביעתן עלה על המזח ביום של סערה חזקה .
הכתבה גם גם העלתה שהוא היה שותף סמוי בחברה שסיפקה סלעים לבניית המזח שהוא היה אחראי לבנייתו . אני מקווה שזאת רק שמועה ולא יותר כי אני רוצה לזכור אותו כאדם נקי כפיים .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי חירניק אני מקווה שזאת רק שמועה ולא יותר כי אני רוצה לזכור אותו כאדם נקי כפיים .

אני איתך.
אני מאוד מאוד אתפלא אם רפול, איש של עגבניה ובצל ולא של מסעדות פאר, היה בתוך תוכו רודף ממון. הוא לא הטיפוס לחפש דירות יוקרה במגדלי פאר, טיסות לחו"ל במטוסים של טייקונים או עטים וסיגרים (כללתי פה שלושה ראשי ממשלה אחרונים משלוש מפלגות כדי לא להיות פוליטי...).

לדעתי הוא פשוט היה קצת נאיבי כשמדובר בכל מיני עסקאות של מעכרים שניסו להידבק אליו ולהיבנות דרכו, אבל אולי אני סתם שבוי בתדמית הציבורית שיצאה לו.

כשפרש מתפקידו כרמטכ"ל חזר למשק בתל עדשים והתחיל (בין השאר) ליצר שמן זית, ולמכור אותו ברשת שופרסל. כמובן שהיה ביקוש רב לשמן עם שמו של רפול. מאחר שסיפק כמויות גדולות היה מי שחקר ומצא שרפול קונה חלק מהשמן מאחרים, ומבקבק אותו עם הלוגו של רפול.

השיווק הופסק, ולא עשו כלום לרפול. אם היה מדובר על מושבניק אחר, היתה מוגשת תביעה.

ושוב, זה לא גורע מהאומץ שלו ומהדוגמא האישית בצבא.

יהודה

זה עוד כלום . האשימו אותו שיש קצת שמן במים שהוא מוכר . אני לא יודע איך זה נגמר .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי חירניק כתבתי בסיום פרק הפתיחה שאחד הדברים שעיצבו אותו היה קרב סן סימון בהיותו מפקד אוגדת הגולן ביום כיפור הבין שהם חייבים להסתלק מנאפח , מקום המפקדה ,ולעבור מערבה יותר כדי שאפשר יהיה לנהל את הקרבות מבלי שהסורים יסתובבו לידם , הם התמקמו ליד בית המכס העליון ושם הוא אמר שזה הקו האחרון , הם לא יזוזו מילימטר יהיה מה שיהיה .. טוב שהעיניין לא עמד למבחן .

להציב קו אחרון שממנו לא זזים פירושו שבנסיבות מסוימות כולם יהרגו. לא בטוח שזה חיובי. עדיף (אם אפשר) לנסות כמו דורון רובין שהיה עם כוח נחות והצליח בקרב ואדי מבעוק במלחמת יום כיפור.

יהודה

דורון רובין וגדודו היו כ 200 ק"מ מישראל , רפול קבע את הקו האחרון על הירדן , מאות מטרים מגדות .

אנו לא הצבא האדום שיכול להרשות לעצמו לאבד חילים בלי חשבון. אם המצב הוא שהקו האחרון הזה חלש מדי, יהיו לנו הרוגים נוספים בלי להועיל. היפותטית, האם לא עדיף במקרה כזה לפנות זמנית ישובים נוספים (בתוך הכפר הירוק) עד להגעת תגבורת?

במלחמת השחרור, ראשית אפריל 1948, בן גוריון דרש לפתוח מידית את הדרך לירושליים, ומבצע נחשון יצא לדרך. המצב היה קשה, לא היו מספיק רובים, ולצורך המבצע החרימו רובים מכל האיזורים לטובת מבצע נחשון. מפקדי השרון אמרו לבן גוריון שהצבא העירקי מטול כארם יכול לכבוש את נתניה ללא מאמץ כי לוקחים מהם חילים ורובים . בן גוריון אמר שאם כך יקרה, יעבירו אספקה מת"א לחיפה דרך הים, ואח"כ יכבשו את נתניה בחזרה מהעירקים. עד כדי כך המצב בירושליים היה חמור.

בשורה התחתונה, עדיף לפנות ישובים מאשר שיהיו לנו הרוגים ללא תועלת.

יהודה

בעקרון יהודה אתה צודק . חשוב מאוד לשמור על חיי אדם , אבל במקרה של רפול בגולן איפה היה אמור לעבור הקו ?
בראש פינה ? בצפת ? בצומת גולני ? הרי כאן הכל כל כך צפוף והמרחקים קטנים כל כך .
חייבים במצב כזה להכריז על קו מסויים שהוא "יהרג ובל יעבור " .

אני לא מכיר את פרטי המקרה, אבל ידוע שבתוך זמן קצר הגיעו המילואים והתחלנו לגבור על הסורים. לכן בהנחה שהכוח שרפול הציב על הקו (שממנו לא נסוגים) לא היה מספיק כדי לעצור \ להאיט את הסורים, זה לא היה עוזר אם הם היו נהרגים כולם בקרב.

לחיל האויר היה קל לפגוע בכוח סורי שהיה עובר את הקו הירוק, מכיון שלכוח כזה לא היה כבר מטרית הגנה של טילי נ"מ.

לכן היה עדיף לפנות זמנית אזרחים, גם מראש פינה.

יהודה

וגם עיטור העוז של רפול

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

עם כל הכבוד לגבורה, פשטות ההליכות וההומור של רפול, אני מוצא לנכון להזכיר כי בתפקידו כרמטכ"ל הוא פעל בניגוד לחוק יסוד: הצבא, ובתיאום עם שר הביטחון שלח את צה"ל למלחמה רחבה בהרבה מזו שהממשלה אישרה.

קצת קשה לי עם האמירה שלך, במיוחד שהמפות הראו מההתחלה חיצים מעבר ל40 הק''מ המפורסמים..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור עם כל הכבוד לגבורה, פשטות ההליכות וההומור של רפול, אני מוצא לנכון להזכיר כי בתפקידו כרמטכ"ל הוא פעל בניגוד לחוק יסוד: הצבא, ובתיאום עם שר הביטחון שלח את צה"ל למלחמה רחבה בהרבה מזו שהממשלה אישרה.

הסעיפים הרלוונטיים בחוק (מתוך ויקיפדיה):

ציטוט:

כפיפות למרות האזרחית: הצבא נתון למרות הממשלה. השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון. הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי. ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון.

כפי שאני רואה זאת, הרמטכ"ל מקבל הוראות משר הביטחון. אם הרמטכ"ל אוהב את ההוראות האלו או לא, זה כבר סיפור אחר והוא יכול לבחור לעשות היי-פייב עם השר או להתפטר אם ההוראות מוצאות חן בעיניו או לא.
בכל מקרה, מי שאחראי לתת הוראות לרמטכ"ל הוא השר, מי שמרכז את הקשר בין הממשלה לצבא הוא השר, מי שנושא באחריות (כך גם קבעה וועדת כהן) הוא לא אחר מאשר השר.

לא אתפלא אם הרמטכ"ל והשר היו "באותו ראש" בנושא הזה, אבל חוק יסוד הצבא קובע אחרת. ובנוסף, אצלי התקבל הרושם שרפול היה לוחם אמיץ (שרץ עם ראש בקיר), טקטיקן מעולה אבל לא עשה עלי רושם של אסטרטג גיאו-פוליטי מהמעלה הראשונה שייזום הונאת הממשלה.
לעומתו, על שרון אני יכול להאמין שבישל איזה "המפץ הגדול" להנדס את לבנון מחדש, והייתה לו היסטוריה קודמת של פעילות שלא בדיוק מתואמת עם מי שממונה עליו.

אבל עם כל הערכתי לרפול האדם ולקריירה הצבאית שלו, האחריות לצורה בה צה"ל ניהל את לבנון 1, שלא הייתה צורה מזהירה במיוחד, נופלת עליו.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

להלן תמונה שצולמה בפיקוד צפון (שהיה אז בנצרת) בעת חילופי מפקדים, כשרפול קבל את פיקוד הצפון מידי מוטה גור שהיה אלוף הפיקוד לתקופה קצרה אחרי חופי:





ואי אפשר מבלי להוסיף איזו אנקדוטה קצרצרה רפולית אפיינית, אחת מני רבות:






אלוף הפיקוד והש"ג



מפקדת פיקוד זה מקום שמטבע בריאתו מתרכזים בו כל מיני בעלי תפקידים בכירים. רק במטכ"ל אתה רואה יותר קצינים בכירים. יוצא מזה, שאם אתה משרת בפיקוד, אתה מתרגל מהר למצב, ומפסיק להתרגש מכל סגן אלוף או אלוף משנה מצוי, מה עוד שלא פעם נוצר מצב שבו רב"ט או סמל ממלאים תפקיד ייחודי ועל פיתחו משחרים כל רמי המעלה האלה. חד גדיא! דווקא באווירת פסגות שכזו, אתה צפוי יותר מבכל מקום אחר לאירועים לא שגרתיים. היה לי, למשל, הכבוד לשרת תחת שלושה אלופי פיקוד שונים, כל אחד ותכונותיו. אחד מהם, היה חייל מן השורה הראשונה, אך ידע שלא לשמור על ריחוק מן החייל הפשוט. בו בזמן, אף פעם לא שכחת בנוכחותו בפני מי אתה עומד, והוא לא נזקק אף פעם לתרגילי מנהיגות. הוא היה מסוגל לעצור ליד הש"ג ולשקוע איתו לשיחה מפורטת על מצב העגלים ברפת בקיבוץ, בעוד כל מיני קצינים בכירים בפמלייתו ממתינים שהאלוף יגמור לטפוח לש"ג על הכתף בלוית ד"ש לחברים. באחד הימים, בהיותי קצין תורן, יצאתי לסיבוב ביקורת על השומרים בבסיס. כדרכי, הייתי מתחיל סיבוב כזה בשער, וממנו מקיף את הבסיס עד חזרתי לשער מן הצד השני. בדקתי את מצבו של הש"ג, ומצאתי אותו שקט ושליו, ספון לו במלונה שבשער, ושומע מוזיקה להנאתו. המשכתי בסיבוב, ובהתקרבי שוב לשער מצידו השני, התחלתי לחשוד. בדרך כלל היו כלי רכב מתקרבים לשער בצפירות ובצעקות של חוסר סבלנות. הנהגים של הבסיס ציפו שהש"ג יכיר אותם ולא יעכב אותם לצורך ביקורת. אם היה איזה חייל חדש בשער, היה סופג לא מעת עלבונות מנהגים כאלה. בהתקרבי לשער, ראיתי מחזה מוזר ביותר: רכב שמתחיל לצפור בעצבנות כבר ממרחק של כחמישים מטר, מפסיק לצפור, עוצר בשער, ושומו שמיים – הנהג מצדיע לש"ג!! חשד איום התגנב ללבי, ופרצתי בריצה לכיוון השער. ומי עומד לו שם, לבוש בחגור לבן, עוזי על כתפו וקסדת ש"ג על ראשו? ניחשתם – אלוף הפיקוד! הרגשתי סחרחורת פתאומית, ויש להניח שאם מישהו היה מסתכל עלי, הוא היה מעיר משהו על חיוורון פתאומי. מה מסתבר? האלוף עבר ליד השער וביקש מהש"ג שירד לקיוסק שבפינה לקנות לו סיגריות. הבחור אמר לו שאינו יכול לנטוש את העמדה שלו, והאלוף אמר לו בלי להניד עפעף כי זה בסר גמור, והוא מחליף אותו.


מתוך כרך ג' של עזבוני.

רפול כשלא אהב אדם מסוים , הוא שנא אותו בצורה בוטה וגם היה מדביק לו שם מעליב .בזמן הקמת "צומת " ניסו כל מיני טיפוסים לתפוס טרמפ על המפלגה החדשה שאז ניבאו לה הרבה מנדטים . אחד מהם היה מתווך נדל"ן שרפול לא סבל אותו מההתחלה וכינה אותו בשם "פרצולטור "מהמילה "פרצלציה " .
אחי עבד ברשות עירונית גדולה כאחראי על הפיתוח . רפול כיהן אז כשר לאיכות הסביבה והיו הרבה התנגדויות של גופים ירוקים . ראש הרשות נפגש עימו פעם ביחד עם אחי , ורפול כרגיל דבר ראשון שאל את אחי איפה היה בצבא . כשנודע לו שאחי היה אצלו קצין בצנחנים אורו פניו והשיחה החלה לקלוח . ואז הוא אמר לאחי בשקט שהוא לא סובל את ראש הרשות שלו וכינה אותו "אדווקט "בגלל עיסוקו הקודם . מאז היתה לאחי דלת פתוחה אצלו .

מתוך תערוכת צילומי לוחמים כאן אלמנתו ליד תמונתו
וסיפור
באחד הימים השתתפתי בתרגיל גדול בו אנחנו צללנו מעבר מים (במקרה זה אגם כפר ברוך)
ובהמשך האוגדה בפיקוד רפול הבקיעה וכבשה בהמשך את הגדה המערבית
הייתי נוכח בפקודה ובתדריך האוגדונר
רפול אמר משהו בסגנון: עכשיו קיץ ושדות הדורה עומדים לפני הקציר
ואוי ואבוי למפקד כח שאשמע שהכח שלו רמס או פגע בשדה דורה....זה יהיה סופו....
גם כזה היה רפול.........

כשהייתי צעיר היה ברשותי הספר "אחרי לצנחנים " של אורי מילשטיין. הוא אבד לי . יש שם תמונות שלו ללא חולצה ועם המשפחה . אם למישהו יש את הספר אשמח אם יעלה את התמונות לאשכול .

אבי שירת בתקופתו של רפול במטכ"ל. תמיד נהג להלל את הקשר האישי שהיה לו לחיילים ואת העובדה שעם רפול יש תחושה שיש מנהיג צבאי, אדם אמיץ שגדל מחייל פשוט לרמטכ"ל שחי ונושם צבא, אהבת האדמה, האדם, והמדינה. בשנות השמונים זה היה מובן מאליו. ימי החד ערוץ, ימי התום.

אבי אהב לספר איך רפול הנהיג חסכון במיים, חשמל, אוכל, תחמושת. על המדבקות שהיית רואה בכל חדר שרותים ומסדרון שמזכירים לחסוך במים וחשמל (מישהוא מהוותיקים זוכר?). תמיד אותו סיפור, איך בתרגיל בו אבי נכח הוא ראה את רפול מבקש מסא"לים ותא"לים יחד איתו לאסוף תרמילים מהחול בנקודה בה עמדו (כדוגמא לחיילים).

ביקורות הפתע ביחידות השדה והעורף בהן מוציא רפול אוכל חדש וארוז מפחי הזבל, מציג בפני המפקדים ונוזף בהם על בזבוז ואותו לחם משמש להכנת לחם מטוגן בארוחת הבוקר למחרת. ועוד סיפר על הסדר שהכניס רפול לצבא.


אפשר לומר שרפול באופן מסויים יישם תהליכים ניהוליים דומים לאלו שיושמו בהצלחה בחברות יצרניות כגון טויוטה והונדה שבאופן שיטתי הורידו את ההוצאות שלהן שנה אחר שנה בתהליכי התייעלות.
כל הזכרונות הללו מרפול משאירים ולו שאלה אחת לגבי עתידו של צה"ל. תחילתה ברפול והמשכה בצה"ל של שנת 2020 (כדוגמא לשנה עתידית). התרבות הארגונית של צה"ל והכומתה על הראש כדוגמא. האם הצלחת צה"ל (בטחון שוטף, ניצחון במלחמה ובניית הכח) תלוייה ישירות ברמטכ"ל או הפיקוד העליון או האם כמו התרבות הארגונית היא מתהווה באמצעותם. צה"ל הוא צבא צעיר, עם משימות שמותחות אותו, מאתגרות אותו ומתישות אותו כארגון. הקמה וחיזוק קשים תחת תנועה קיימת ולחצים פנימיים (חברתיים, תקציביים) וחיצוניים - מלחמות, אילוצים פוליטיים וכיו"ב.

וכאן באה הכומתה כדוגמא. אנא אל תתרגמו את מלותי לביקורת על צה"ל. אין זו הכוונה. הכוונה היא להסתכל על צה"ל כארגון יצרני כפי שצויין מעלה. כארגון - איך נוצר מצב שהשימוש באביזר ביגוד כה בסיסי במרבית הצבאות המערב הופך לסמל כה בעל משמעות כשרמטכ"ל אחד (רפול) מחליט שיש לשנות את ההתייחסות אליו, ומכאן המעבר מהכותפת לראש ומייד לאחר פרישתו של רפול חזרה הכומתה לכותפת. וכאן הפרספקטיבה לצבא ארה"ב, נאטו וצבאות אירופה. אנחנו מנסים להתמקצע ולהתעלות עלייהם ביכולות, ביצועים טכנולוגייה ומצליחים במישורים רבים אך יחד עם זאת אנו עדיין מאותגרים בהחלטה איפה לשים את הכומתה. בניסיון הקצר שהיה לי עם האמריקאים תמיד התרשמתי מהמקצועיות שלהם. באופן שבו הקפידו על פרטים כפי שהקפידו על הלבוש והכומתה. כנ"ל גם בלבוש הצבאי. האם תרבות אירגונית כמו הדגשת החשיבות של הופעה צבאית הולמת תמשך גם בשנת 2020?
האם אחרי 50 שנה ייעשה דבר בפיקוד העליון ליצירת תרבות ארגונית שתחילתה בלבוש צבאי הולם וסיומה במסגרת אימונים חכמה, מתוקצבת ובעיקר מתאימה ליחידות הסדיר והמילואים? ממספר הכדורים במחסנית עד לניהול נכון של אימונים ובט"ש. האם יש קשר בין השניים אותו זיהה רפול כרמטכ"ל? הרי מדוע לו לעסוק בדבר כה פעוט כשלבנון בוערת ויש מלחמה עם סורייה-פרוקסי לבנון?

האם תרבות ארגונית יכולה להתקיים, להתפתח ולהשתפר מעבר, באמצעות ועל אף חבריי המטכ"ל והעומד בראשו? באופן עצמאי?

מתוך התכנית "כך היה" בערוץ 1: סיכום קצר של ציוני דרך במהלך חייו של רפול.



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

איזה אדם מדהים הוא היה..

רפול : "כל הכבוד לכם שאתם קצת השתנתם כלומר, אתם עומדים במקום רק הזמן הלך ( צחוק בקהל). כל הכבוד על הרוח, הרעות, החברות.. אפשר היה לעשות ממכם עוד פעם פלוגה". ערב טוב."

אני שם לב שרפול היה תמיד עם סוודר...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

בתמונה המשפחתית[ עם הסוודר ] לידו יושב בנו יורם , לימים טייס חיל האויר שנהרג בתאונה אוירית .זהו בנו השני שנפטר . בן אחד נפטר ממחלה בגיל צעיר . בתמונה בלשכתו רואים על הקיר שלוש תמונות . הגדולה היא של עובד לדז'ינסקי שהיה מ"פ אצל רפול במבצע סיני ונהרג בקרב על המיתלה בנסיונו לגונן על חייל שלו מפני רימון . בצד שמאל שלנו רואים את גדי מנלה שהיה קמב"ץ הבקעה כרפול היה המח"ט . גם הוא נהרג בקרב בזמן מירדף . לרפול היתה כלפיו חיבה מיוחדת . התמונה השלישית לא ניתנת לזיהוי .

עוד על התמונות .התמונה שבה הוא עומד לפני קבוצת חיילים כשבחזית המקלעון המפורסם [ דשנו בו בפורום ] , צולמה בתדריך לפני מבצע סמוע , לפני ששת הימים .אני יודע את זה משום שאחי היה אז בגדוד 50 והשתתף בתדריך .

התמונה הימנית היא של אל"מ אריק רגב ז"ל שנהרג כשהיה מח"ט הבקעה ביחד עם סרן גד מנלה ז"ל באחד המרדפים בשנת 1968 ליד הישוב פצאל.
הישוב ארגמן נקרא על שמם- אריק רגב גד מנלה.

עוד על תמונה זאת .בשורה העליונה , שני משמאל שלנו עומד יה יה עם חולצה בהירה .הוא היה אז מ"פ בגדוד 50.
הם חזרו עם זחלמים מהפעולה ואחי סיפר לי שכל העיר יצאה והריעה להם .

כתוב מתחת לצילום כי התמונה הימנית היא של אריק רגב (שנהרג במרדף יחד עם גדי מנלה).

אני עדיין בתמונות .תשימו לב למראה החדר והשולחן . על השולחן קופסת שימורים עם הצילום והשם "טל ". ברקע נראה ארון ספרים מבולגן . מדובר בבית קטן של מושבניק כמו שהיה פעם, מאז על כל חצר במושבים ניבנו טירות . האדם שמסב איתו לשיחה הוא אורי מילשטיין מחבר הספר ואז הוא היה "אלוף העולם בצנחנים ". כל ספריו אז עסקו בצנחנים ומטבע הדברים היה מקורב למפקדים . דרך אגב ,גם הוא שירת כצנחן [ חובש ] ואף עסק בכתיבה ובעריכה של ביטאון החטיבה . אם אני לא טועה שירות המילואים שלו בצנחנים הופסק אחרי יום כיפור כשכתב ביקורות לא מחמיאות על הקרב בחוה הסינית

מתוך הספר "קשת עילם" של עוזי עילם, עמ' 106 , בשנת 1969 - 1970
עוזי גל (מתכנן ה"עוזי"), באותו זמן איש התע"ש, פיתח רובה סער, אבל הנהלת התע"ש העדיפה את הצוות של בלשניקוב, מתכנן הגליל. לכן עוזי גל נחנק והואט מבחינת משאבים, בעוד שבלשניקוב הוצף בתקציבים ואנשים. הגיע שלב הבחינות וההשואה של הרובים, ולמרות הקיפוח של עוזי גל הרובה שלו נמצא עדיף.
אבל לצוות של בלשניקוב לא חסרו משאבים ומקדמי מכירות, ובין השאר נתנו רובה גליל לקצח"ר רפול לשימושו במשך כמה חודשים. בדיו המכריע אצל ראש אג"ם דדו, רפול הציג עמדה נחרצת בעד הגליל, ודדו שוכנע, למרות שהבדיקות הראו שהרובה של עוזי גל עדיף.

לקריאה נוספת על הרובה של עוזי גל:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=34243

רפול היה גדול, אך היו לו גם חסרונות.

יהודה

קטע שקראתי על רפול בספר "לוייתן לבן" מאת האלוף במיל' אורי שמחוני, אשר שירת עם רפול שנים ארוכות, החל בימיןהם המשותפים בגדוד 890 של הצנחנים בשנות החמישים, עבור במלחמת יום הכיפורים, וכלה כאלוף במטה הכללי כאשר רפול שימש כרמטכ"ל:


"רפול. לאחר הסכם הפרדת הכוחות בגולן, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ירדה חטיבת גולני, שהייתי מפקדה באותו זמן, לסיני. ישבנו בגידי ובמתלה. בוקר אחד מגיע טלפון מרפול, אלוף פיקוד הצפון:
'אורי, בוא הנה מיד'.
'איפה אתה?', שאלתי.
'בחורשת טל', ענה רפול.
'אני נמצא במתלה', אמרתי, 'איך אגיע אליך?'.
'אני שולח לך ססנה', השיב רפול.
עד שהגעתי אל חורשת טל היתה כבר שעת צהריים מאוחרת. במקום ראיתי כוח גדול של צנחנים עורך מסדר לפני יציאה. הבנתי שהולך להיות משהו הלילה אבל לא ידעתי מה. נכנסתי לחדר של רפול, והוא אמר מיד:
'הצנחנים עושים הלילה פשיטה על שובא. אתה המפקד'.
'בשום אופן', אמרתי, 'אני מח"ט גולני ולא מח"ט צנחנים, ואני לא יוצא לפשיטה אם אנשים ועם תוכנית שאני לא מכיר'.
'אתה מכיר את שובא', אמר רפול, 'אתה היית שם עם 'אגוז' בזמנו. אני רואה בעיניים של מפקד הצנחנים', הוסיף רפול, 'שהוא לא יעמוד במשימה'.
הוא נע בי עיניים קרות: 'מה, גם אתה מפחד?'.
'רפול, תפסיק, זה לא עובד עלי', עניתי לו. 'תדחה את הפשיטה למחר, נביא במשך הלילה פלוגה של גולני מהדרום. מחר נעשה נוהל קרב מסודר, אני לא צריך כל כך הרבה חיילים ולא נוהל קרב ארוך. שובא נמצאת שם כבר 600 שנה, היא תהיה שם גם מחר'.
רפול סירב. 'לא דוחים פעולה', אמר.
כיוון שלא היה לי איך לחזור נשארתי לצידו בחפ"ק. הפשיטה היתה כישלון גדול, רפול לא טעה במה שחש באשר למפקד הצנחנים. הוא כעס ולקח אותי איתו לבירור אצל הרמטכ"ל, מוטה גור. רפול שטח את סיפורו ואני את זווית הראייה שלי. מוטה הסתכל על שנינו מבודח.
'שני מטומטמים', הוא אמר לנו, 'עופו לי מהעיניים ותסתדרו לבד'.
רפול היה גדול המפקדים והלוחמים של עם ישראל. איש חכם וצנוע. ביום שישי האחרון לפני שטבע בנמל אשדוד היה בביתי לארוחת ערב.
אהבתי אותו."
(מתוך הספר "לוייתן לבן" מאת אורי שמחוני, הוצאת גלורי, 2006, עמודים 134-135)


הערת אגב על הפשיטה הנ"ל מופיעה בכתבה הזו:

מתנות בשטח\ מאת אביחי בקר

"המג"ד לא ידע את נפשו מרוב זעם. הכוח שפעל בסוריה חזר לפנות בוקר ממשימתו ללא נפגעים, הביצוע היה ללא דופי, אבל כל זה לא היה שווה בעיניו מול מחסנית אחת אומללה שנעלמה לה. "ביזיתם את גדוד 17", הוא צרח וברחבי גולני דובר באירוע השולי הזה ככישלון מחפיר. בגלל אותה מחסנית אבודה השתררה אווירת טרור בחטיבה ולכולם היה ברור שלהבא, אם מישהו יאבד שרוך בשטח, עדיף לו שלא יחזור. שנתיים אחר כך, 1975, פשטו צנחנים על הכפר שבעא שבמורדות החרמון, אזור שבשעתו נודע כפתחלאנד. הפעולה לא התנהלה בדיוק לפי התוכנית ותוך כדי הקרב נעזב מקלע מאג בשטח. רפאל איתן, אז אלוף פיקוד צפון, שלח בו במקום את המג"ד הביתה וכך החלה הקריירה המשטרתית של מי שלימים יתמנה למפכ"ל. תא"ל בני גנץ, מפקד עוצבת לבנון, ודאי שמע את הסיפורים האלה כשעוד היה חייל צעיר בטירונות צנחנים. אבל בשבוע שעבר, כשהתראין ב"מעריב" על פרשת פינוי רצועת הבטחון לא ניכר שהטמיע את הלקח. הוא הקל ראש בציוד שלא נאסף במהלך הנסיגה בנימוק שלא הושאר שום פריט 'רגיש או מסווג באמת'. העיקר שיצאנו בלי שריטה. היו ימים שכל חייל בצה"ל ידע שיש שני איסורים שהם בבחינת ייהרג ובל יעבור: לא משאירים פצועים ולא משאירים ציוד, בין אם זה מקלע, משקפת, מימיה או סתם פאוץ' עלוב. אחד המדדים למקצועיות של יחידה היה כמה מתנות היא תרמה לאויב כשנורתה עליה אש. מאז הפכנו רכים וחכמים מכדי לחרף את הנפש על קדושת שקי שינה. אלא שהסבריו של גנץ על נטישת הציוד בשטח לקחו את הנורמה החדשה כמה צעדים קדימה ונתנו לגיטימציה לפריצת כל האיסורים. נחמה פורתא היא שהמפקדים שעזבו את הבופור לא חשבו כמותו ונהגו בנחישות על פי העקרונות הישנים". (מתוך "הארץ", 08.06.2000)

הערה לסיום:
אתמול ששאלתי את אבא שלי (ששירת בצנחנים באותם ימים) אם הוא מכיר פשיטה של הצנחנים על הכפר שבעא שהסתבכה בשנת 1975, הוא ישר ענה "בטח, הם איבדו מא"ג." הוא לא ידע שהדיחו את המג"ד, ושזה היה אסף חפץ. ובעיקר התבאס לגלות שהגדוד המדובר הוא 202.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

העמדה של שמחוני (לדחות הפשיטה בלילה, כדי שיכין אותה כראוי) נראית מוצדקת, ואילו זו של רפול קצת תמוהה.

ההדחה של מג"ד (אסף חפץ) על השארת מקלע בשטח, גם היא משונה. כל אחד טועה ומפשל לפעמים, עוד לא מצאו את זה שתמיד מצליח. אם ידיחו מהצבא על כל בעיה, הצבא ישאר בלי אנשים טובים.

לעומת זאת,הרמטכ"ל דן חלוץ, ביקש מאוגדונרים שכשלו בלבנון, להישאר בצבא בתפקיד אחר, ולדעתי הוא צדק. אדם יכול להיות מצוין בתפקיד מטה ולא טוב בתפקיד שדה, וההיפך.

יהודה

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...03/85455091.pdf

לוחם נועז, איכר בנשמתו\ מאת זאב שיף

רפאל איתן, רפול, היה רמטכ"ל-איכר שזכה להערצת חייליו. לוחם אמיץ מאין כמותו שנפצע חמש פעמים במהלך שירותו הצבאי. בכל פעם שעלה בדרגה אמרו שזה הסוף ובקרוב יעזוב את צה"ל, עד שנעשה רמטכ"ל. הוא נשאר בתפקיד חמש שנים, כולל ניהול מלחמת לבנון ב-1982 ונחלץ בקושי מוועדת החקירה של אירועי סברה ושתילה. לאחר מכן נעשה פוליטיקאי של מחנה הימין, שר וראש מפלגה שרצה להיות ראש ממשלה ונכשל.
נוקשותו של רפול הסתירה נטייה לשירה. הוא היה חרזן בינוני של מקאמות ומכתבים. יותר משהיה חייל, היה רפול איכר בנפשו ובהתנהגותו או איכר-חייל. יש האומרים כי מוצאו ממשפחת סבוטניקים, איכרים רוסים שהתגיירו ועלו לארץ ישראל. פעם הזמין לביתו בתל עדשים שבעמק יזרעאל את אחד המפקדים הבכירים של צבא ארצות הברית. כשהאורח ישב בביתו של רפול, נכנס בעד לדלת הפתוחה אווז גדול וטייל בחדר.
יחסו לאנשים היה קיצוני - קירבה או ביקורת ודחייה - ונקבע פעמים רבות על פי התנהגותו של האיש תחת אש. כאשר נהרג ב-1981 בנו הטייס יורם בתאונת מטוס, היסה אחד המבקרים בבית המשפחה מתאבל אחר שפרץ בבכי, ואמר לו כי "בבית הזה לא בוכים".
חיי המחסור שלו בילדותו קירבו אותו לנערי שכונות עוני ולחיילים חסרי השכלה. אלה היו עולים לרגל לביתו בשבתות, כדי להגניב לו בקשה כלשהי. ראיתי חיילים שהמתינו שעות בין השיחים שליד ביתו, עד שרפול יצא לחצר והם פרשו בפניו את בקשותיהם. אחד ההישגים שהתגאה בהם ביותר היה מבצע "נערי רפול", שגילה את יחסו החריג לחינוך. כשהיה שר אמר פעמים רבות שהיה רוצה להיות שר חינוך, אך הסיכוי שראש ממשלה יעניק לו תיק כזה היה קלוש מלכתחילה.
חבריו הקרובים וביניהם אנשי צבא לשעבר, מגדירים את איתן כאחד מגדולי הלוחמים של ישראל ומהנועזים שבהם. בפעולות התגמול נרשמו על שמו מבצעים רבים, וביניהם פיצוץ מטוסי הנוסעים של החברה המזרח תיכונית בנמל התעופה בביירות, לאחר שפגעו במטוס אל על. באחת הפעולות, במבצע כינרת ליד מוצב השפך הוא נפצע. גם במלחמת העצמאות נפצע קשה וחשבו שנהרג, ובמבצע קדש היה מפקד הגדוד שצנח בסיני והחל את המלחמה. במלחמת ששת הימים נפצע בראשו, כאשר עמד בראש חטיבת הצנחנים שנעה בציר הצפוני בסיני, וכאלוף פיקוד הצפון נפצע בתרגיל שיריון.
בעבר ייחסו לשרון - שהיה מפקדו בצנחנים - את האמירה, כי רפול יעשה הכל כדי להצליח בקרב, כולל הסתערות חזיתית, ולכן בהרבה מהקרבות שניהל היו אבידות מעל הממוצע. ייתכן שהדבר היה נכון בדרגות נמוכות ובינוניות, אך אין זה נכון כאשר היה מפקד האוגדה שפרצה את החזית הסורית לכיוון דמשק במלחמת יום כיפור. כאן הקפיד יותר ממפקדי אוגדות אחרים לשמר את חייליו בשעות הקשות של הקרב.
מפקדתו כמפקד האוגדה המשוריינת 36 ברמת הגולן היתה במחנה נפח. כשעלו הטנקים הסורים על המחנה, שרף את המפות במפקדה ויצא מהמקום בג'יפ פתוח. בהמשך הלחימה אמר שגם כאשר נסוג מנפח החליט שלא יחצה חזרה את הירדן אפילו ייהרג. ב-11 באוקטובר הגיע עם האוגדה הצפונית שעליה פיקד עד לתל שמס. משם הפגיז בתותח מתוצרת רוסית את פרברי דמשק. כאשר הגיע שר הביטחון משה דיין לשטח אמר לאיתן: "חלמתי שנים לראותך פורץ לפרברי דמשק!" בתום המלחמה קודם איתן לדרגת אלוף, והרמטכ"ל דאז חיים בר-לב אמר לו: "רפולצ'יק. זה יפה להשתחרר מצה"ל כאלוף!"
אבל רפול לא השתחרר מצה"ל, ומונה לרמטכ"ל ה-11 של צה"ל על ידי שר הביטחון עזר ויצמן - מינוי שלא זכה לאישור פה אחד בממשלה.
בתקופתו בתפקיד זכורות במיוחד שתי פעולות גדולות. האחת, הפצצת הכור העיראקי אוסיראק. רפול היה מתומכי הרעיון בניגוד לעמדות שהביעו המודיעין והמוסד. בשנה החמישית לכהונתו שהוארכה, התרחש האירוע הגדול השני - מלחמת לבנון.
בניגוד לאריאל שרון, שהיה שר הביטחון, נטה רפול להתמקד רק ביעד המרכזי - להכות את הפלשתינאים בלבנון. הוא לא רצה בהסתבכות עם הסורים מחשש למעורבות רוסית, שתגרום להפסקת כל המבצע כולל המתקפה על אש"ף. משום כך לא שש להתקפה הגדולה של חיל האוויר על מערך סוללות טילי הקרקע-אוויר של הסורים בלבנון.
האירועים התגלגלו אחרת. רפול התפעל בצורה מוגזמת מהפלנגות הלבנוניות ותיאר את ביקורו אצלם לפני המלחמה, כפגישה עם אנשים היוצאים למלחמת העצמאות שלהם. בסופו של דבר, יצא בעור שיניו מוועדת החקירה על הטבח שביצעו הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה. יורשו בתפקיד, רב אלוף משה לוי, הוא שביצע את נסיגת צה"ל בשלבים מלבנון.
("הארץ", 24.11.2004)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...03/24115917.pdf

השבוע של רפאל איתן\ מאת אורי דרומי

מהו סוד הקסם האפל של רפאל איתן, רפול, שמת השבוע? בריבוי ניגודיו: לוחם נועז וקשוח אך רך כלפי בני אדם, נוקשה בעמדותיו אך מתפייט עם נכדותיו. דומה הוא להארי האלר, איש "זאב הערבה" של הרמן הסה, אשר "מוצא בתוככי עצמו 'אדם', כלומר עולם של הגיגים ורגשות, של תרבות, של טבע מאולף ומזוכך ובצדו של זה הוא מוצא בתוך עצמו גם 'זאב', כלומר עולם אפל שכולו יצרים, פראות, אכזריות, טבע היולי, נטול כל סובלימציה".
אכן, כשחנן רוצחי ערבים ואמר מה שאמר על הערבים, התחלחלתי על שאיש כזה משמש רמטכ"ל של צבא המדינה היהודית. אך לו בני היה נער שוליים, הייתי מברך על שרפול ולא אחר היה שם, מול כל הספקנים, כדי להקים את לב"י ולהעניק לנערים כאלה הזדמנות נוספת. כשהכריז כי לעולם לא נתפשר על ארץ ישראל, הוא עורר בי ייאוש מה, אך לו נקלענו חלילה למערכה גורלית על קיומנו, הייתי רוצה שרפול הוא שיעמוד בפרץ, כמו שעשה במנזר סן סימון בתש"ח וברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.
הוא האיש האחרון שהייתי בוחר לי כאויב, ולעומת זאת - לו נקלעתי לסכנת חיים, הייתי מייחל שרפול הוא שיבוא להושיעני, כמו ברפיח, במלחמת ששת הימים, עת נטל כמח"ט הצנחנים כמה טנקים וחש לחלץ את יורם יאיר (יה-יה) ואנשי הנח"ל המוצנח שנלכדו בלב מתחם מצרי אדיר. הוא הקפיד על משמעת קיצונית, לפעמים עד כדי גיחוך, ומנגד, כשלפני ההמראה לחץ את ידי הטייסים שיצאו להשמיד את הכור בבגדאד, אמר להם - לתדהמתם - כי אם לא יצליחו "לא נורא, ננסה בדרך אחרת". הוא אף השביע אותם שאם ייפלו בשבי, אל להם להיות גיבורים, שידברו. "העיקר שתחזרו לי בריאים ושלמים", אמר. הם ייחסו זאת לרושם הטרי של נפילת בנו הטייס בתאונת אימונים, זמן קצר לפני כן; אבל האיש היה חזק דיו כדי להפיק מעצמו רכות שכזאת.
את מותו מצא רפול כמו זאב הערבה, "שהוא עצמו תמיד מועד לפורענות וחשוף לסכנות בצורה מופלגת, כאילו ניצב היה על שן סלע צרצרה, מקום שדי בדחיפה קלה שבקלות מן החוץ, בשבריר השנייה של רפיון מבפנים, כדי להפילו אל תהום".
("הארץ", 26.11.2004)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

רפול – שלושה זיכרונות\ מאת מתן וילנאי

"היזהרו לכם מרואי הדמויות, משופכי האש וממדווחי השקר." זאת היתה כל תורת החיילות על רגל אחת של רפול, כמי שישיב איתו בלילה, סביב המדורה כשהיה בא כמח"ט הצנחנים לבקר בפלוגה עליה פיקדתי, זכיתי לשמוע ממנו משפט זה שוב ושוב. רפול, כמפקד מספר אחת, חשש והזהיר מאותם "רואי דמויות" חסרי שיקול הדעת, מאותם "שופכי אש" נטולי קור רוח, ומאותם "מדווחי שקר" המייפים את המציאות כדי לצאת ממנה טוב יותר. המשפט הבא מבטא יותר מכל את רפול המפקד והמנהיג – האומר את האמת במילים פשוטות, ללא התחכמות וללא התנשאות. רפול ייצג מנהיגות אחראית, שקולה ואמיצה, ומעל הכל מנהיגות ישרה, שכל-כך חסרה היום במחוזותינו. ברוח המשפט המיוחד הזה חינך, פקודיו, והשפעתו עלינו היתה מכרעת.
אני זוכר שכאשר חזרנו מפשיטה בג'נין, אז מעבר לגבול, לאחר שהחוליה שלי (סגני ואני) פגעה בארבעה ליגיונרים – שניים מהם הרגנו ושניים אחרים פצענו – עוד בשדות החיטה שליד הגבול מיהרתי ובדקתי כמה כדורים בדיוק יריתי בחילופי האש. וכשספרתי שמונה כדורים בלבד – נרגעתי. גם הזיכרון השני שלי מרפול קשור באותו סוג מיוחד של מנהיגות. זה היה בשנת 68', כששירתי כמ"פ סיירת צנחנים בבקעת הירדן. רפול היה מח"ט הבקעה, שהיתה אז "ארץ המרדפים". בגיזרה שלי הותקף מוצב, התחלנו במרדף, וכעבור זמן מה התפתח קרב עם המחבלים. הירדנים התערבו והחלו להמטיר עלינו אש ארטילרית. כולנו תפסנו מחסה. כולנו – מלבד רפול, שהמשיך לתצפת עם המשקפת והכובע האוסטרלי המפורסם על ראשו. הוא הסתובב והפטיר לעברנו בשקט ובחיוך: "תפסתם בהלה רגעית, מה?"
יש שיפרשו זאת כהפגנה של אומץ לב מיותר, או מעשה של שחצנות מצ'ואיסטית – אך לא במקרה של רפול. גם בסיפור הקצר הזה מתגלה רפול כמפקד שקול, אמיץ ואחראי, ממנו שאבנו אנחנו את הביטחון והאמונה ביכולתנו וממנו למדנו את ההבדל הדק שבין הזהירות (השקולה) ובין הבהילות. הזיכרון השלישי לא קשור ברפול האיש, אלא ב"נערי רפול" – מפעל אותו הוא הגה ויזם. כראש אכ"א, המשכתי לטפח מפעל מיוחד זה גם אחרי שרפול פשט את מדיו. כמפקד צבאי רפול הכיר בחשיבות העצומה של החוסן החברתי ובתרומתו לביטחון המדינה. הוא ראה בצה"ל מכשיר יעיל לצימצום הפערים החברתיים, על-ידי חינוך וטיפוח אוכלוסיות נחשלות – בכך הציב לו יעדים החורגים מהתחום הצבאי בלבד.
כראש אכ"א אירחתי ב-1986 בבית הספר של "נערי רפול" את מי שהיה אז שר החינוך, יצחק נבון. הוא נכנס לאחת הכיתות, בה מורה חיילת בת 19 לימדה חיילים בני גילה, שמעולם לא למדו באופן מסודר. בהפסקה נבון דיבר עם התלמידים החיילים, שאל שאלות, האזין לתשובות – ובסוף ניגש ושאל אותי: "איך אתם עושים את זה? משרד החינוך משקיע הון בניסיון לחנך מבוגרים, עם הצלחה מוגבלת מאוד – ואתם פה עושים ניסים, איך?"
ניסים כאלה ניתן היה לעשות עם רמטכ"ל כמו רפול, שבמסגרת הצבא נתן הזדמנות כמעט אחרונה לחיילים נחשלים להשתלב ולהיות חלק בלתי נפרד מהחברה. רפול, כאיש צבא, השכיל לראות את התמונה הכללית והמורכבת יותר, על-פיה לא תיתכן מדינה חזקה ללא חברה חזקה. הוא הבין מה שרבים אחרים לא הבינו. הבין ופעל. למרות חילוקי הדעות בינינו, ויש בי הערכה גדולה לרפול האדם, המפקד והמנהיג – עם יושר ויושרה, אומץ ורגישות חברתית. ("ידיעות אחרונות", 26.11.2004)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)