זה היה יום גשום מאוד כשעמדתי בתחנת אוטובוס ברחוב דיזנגוף בתל אביב. שמעתי מוזיקה עם הMP3 שלי בזמן שהמתנתי לאוטובוס שיאסוף אותי לאוניברסיטה. התחנה הייתה גדושה באנשים וכולנו הצטופפנו מתחת לקורת הגג שסיפקה לנו התחנה. רעם חזק במיוחד הדהד ברחוב כשלפתע חלף מולנו אדם חרדי לבוש שחורים וכובע אשר אחז בבובת ג'ירפה גדולה. ברגע שראיתי אותו חוויתי תחושת דז'ה וו חריפה. העיניים שלי ננעלו עליו ועקבו אחריו. הרגשתי שאני איכשהו יודע שהכובע שלו הולך לעוף לו לכביש. בחלוף מספר שניות, רוח חזקה החלה לנשוב בפתאומיות והכובע של אותו חרדי התעופף לכביש הסואן.

"אוטובוס לבן עומד לבוא..." מלמלתי לעצמי בקול, כאילו ניסיתי להיזכר במשהו. הגברת המבוגרת שעמדה לצידי שמעה את המלמול שלי ונתנה לי מבט של "אתה מוזר" עם הרמת גבות. הרגשתי מבוכה רגעית אבל כאשר הבטתי לכיוון ממנו צפוי להגיע האוטובוס לו חיכיתי ראיתי שהאוטובוס שאני ממתין לו מחכה ברמזור אדום בקצה הכביש. הוא כולו היה מכוסה באיזושהי פרסומת לבושם כאשר הצבע ששלט בפרסומת היה לבן.

"אנחנו חייבים ללכת מכאן מיד!" צעקתי בקול בזמן שיצאתי מן התחנה אל הגשם. "תראו, אני שם!" אמרתי והצבעתי על רכב וולבו שהיה מעבר לכביש. האנשים בתחנה נעצו בי מבטים כאילו הייתי תימהוני.

________________________________________

כשהייתי בן 10 נסעתי עם אבא שלי ברחוב תל אביבי. זה היה יום גשום ועשינו את דרכנו לביקור אצל אמא שלי שהייתה בבית חולים מכיוון שיום קודם לכן היא ילדה את אחותי הקטנה. לפתע, בזמן שרכב הוולבו של אבי חיכה ברמזור אדום, ברק היכה בגג הרכב ושמעתי רעם חזק מהדהד מעלינו. הוצפנו באור לבן. האור היה כ"כ חזק שלא יכולתי להשאיר את העיניים פתוחות.

כאשר פקחתי אותן ראיתי שאבי מעולף על ההגה. מיד הרמתי את בלם היד של הרכב כדי שלא נדרדר קדימה. ידעתי לעשות זאת תודות להסברים המייגעים של אבי שתמיד אהב לדבר על מכוניות. כאשר הבטתי החוצה בשביל לראות האם יש מישהו שאני יכול לקרוא לו לעזרה, הבחנתי מעבר לכביש באדם חרדי לבוש שחורים וכובע אשר אחז בבובת ג'ירפה גדולה. המראה המוזר הזה משך את תשומת ליבי ועקבתי אחריו עם עיניי. הוא חלף על פני תחנת אוטובוס עמוסה באנשים ובחלוף מספר שניות הכובע שלו התעופף לכביש הסואן והתגלגל במהירות אדירה לכיוון אוטובוס לבן שעמד בקצה הכביש.

אף פעם לא ראיתי אוטובוס שכזה והתחלתי לקלוט שכל הסביבה שלי נראית שונה מעד לפני שהברק הכה ברכב. המקום היה אותו מקום אבל הבניינים נראו אחרת, ישנים יותר. טלטלתי את אבא שלי כדי שיתעורר וכעבור מספר שניות נשמע פיצוץ מחריש אוזניים. כל הרחוב כאילו רעד ואזעקות של מכוניות חונות התחילו לצפצף. הבטתי מעבר לכביש וראיתי את האוטובוס הלבן חתוך לשניים ועולה באש. הוא היה מול תחנת האוטובוס שהייתה עמוסה באנשים.

לפתע ברק נוסף הכה ברכב הוולבו שלנו ואז רעם נוסף נשמע מעלינו. שוב אותו אור לבן מסנוור הציף את הרכב. כאשר פקחתי את עיניי האוטובוס המפוצץ נעלם כלא היה והסביבה חזרה להיות כמקודם. שוב טלטלתי את אבי והפעם הוא התעורר מהעילפון שאליו שקע. "מה קרה?" הוא שאל אותי כאשר הביט בפני הנסערות. לא ידעתי איך להסביר את מה שראו עיניי אז שתקתי ואז פלטתי "נראה לי שברק הכה ברכב". "ברק??" שאל אבי ואז יצא החוצה בשביל לבדוק את הרכב. לאחר ששב פנימה הוא אמר לי שיש לי דמיון פרוע כמו לאמא שלי והמשכנו בנסיעה לבית החולים.

________________________________________

פתאום נזכרתי במה שקרה כשהייתי בן 10. בזמן שיצאתי מן תחנת האוטובוס צעקתי בקול "אנחנו חייבים ללכת מכאן מיד! תראו, אני שם!". הצבעתי על רכב וולבו שהיה מעבר לכביש אך האנשים בתחנה נעצו בי מבטים כאילו הייתי תימהוני.

"האוטובוס הזה הולך להתפוצץ!", צעקתי תוך שהצבעתי על האוטובוס ההולך ומתקרב, "אתם חייבים להתרחק מהתחנה!". התחלתי לדחוף את האנשים ולזרז אותם. כנראה שהיה משהו בנחרצות שלי שהבהיל אותם כי הם התחילו להתרחק ולברוח אפילו שירד עלינו גשם. גם אני התחלתי לברוח כשלפתע נשמע מאחורי פיצוץ מחריש אוזניים. הדף הפיצוץ העיף אותי באוויר ונחתי על הקרקע.

הייתי בסדר. בעודי שוכב על הקרקע הסתכלתי אחורה וראיתי את האוטובוס הלבן חתוך לשניים ועולה באש מול התחנה שכולנו עמדנו בה עד לא מזמן. אזעקות של מכוניות חונות התחילו לצפצף בקרבתי כשברקע נשמע רעם אימתני. הבטתי אל מעבר לכביש, לכיוון בו ראיתי קודם לכן את הוולבו הישנה של אבי אך היא נעלמה.