וגם לא כיסא ריק.
כן, כולכם קוראים עיתונים, יש פיטורים בבתי השקעות וחברות ביטוח. כן, אנחנו חתולים שמנים, וכן אנחנו לא מצליחים להכות את המדד וכן אנחנו חזירים קפיטליסטיים. אבל תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום, אני רוצה לדבר על החבר'ה שלי. בתור משלוח מנות קיבלנו שימוע, כמעט כל הקומה, וגם קומות אחרות. אני הצלחתי להתחמק מהכדור הזה אבל לא במחיר קל. נאלצתי לשכנע מדוע יש להשאיר אותי ולפטר אחרים, מדוע הם פחות טובים ממני ולמה החברה תיפגע יותר אם אני אפוטר.
לונג סטורי שורט, שרדתי. לונג סטורי שורט- אחרים כבר לא איתנו.
אבל אם נרחיב קצת יותר, חלקם נשואים, חלקם אבות/אימהות לילדים. חלקם מבוגרים, אולי מדי, בשביל למצוא עבודה חדשה, בטח כשכל השוק רועד וכולם מקצצים. חלקם עבדו איתי, חלקם עבדו מולי, חלקם עבדו מעלי וחלקם בשבילי.

אז הכיסאות ריקים, המחשבים מיותמים, מצב הרוח ברצפה והעיניים כבויות מעט. אבל היי, לפחות עכשיו תפסתי מקום מול הדלת ואני יכול לגלוש בפרש בלי פחד. לפחות עד ששוב יכניסו לנו אנשים למשרד כדי להוריד את מספר המשרדים שנשכרו ולקצץ עלויות.

ואם נלך לתחום מעט יותר אקטואלי- לו היינו עובדי ממשלה בעלי קביעות, כנראה שהייתי הולך הביתה, כי אני צעיר יחסית במקום העבודה הזה. אבל כשאין קביעות והעובדים "נאלצים" להיות טובים ויעילים, הביתה יילכו מי שנשארו מאחור. זה אולי קצת אכזרי אבל זה מה שצריך להיות, לא קומבינות והיכרות אישית, לא להיות הגיס של יו"ר הוועד, פשוט להיות טוב מהאחרים ולהתאמץ כל הזמן.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."