18-04-2012, 20:44
|
|
|
|
חבר מתאריך: 15.08.11
הודעות: 208
|
|
|
אני יודעת שזה יום השואה אבל גם לי מותר להתלונן..
היי קודם כל לכל הותיקים שנטשתי- מה שלומכם וזה?
אני פשוט מרגישה שהגיעו מיים עד נפש, ואני חייבת לפרוק, אז הינה זה מגיע:
כבר חצי שנה אני משרתת ביקר ולא במפקדהץ למי שלא יודע יקר זה משרד של ר"מ 2 אבל בשם היותר מתייפיף שלו.
הספקתי לעבור כבר שלושה מקומות בחצי השנה+ האלו ואף להחליף מפקדות רבות( שלא באשמתי אלא כתוצאה מן הנסיבות הקיימות- כמו מפקדת שיצאה לחופשת לידה וכו')
מבחינת מיקום- קרוב לבית- ונוחות, היחידה בה אני משרתת טובה לי מאוד.
גם האנשים מקסימים(אני אמנם מתגעגעת נואשות ליחברות שלי ולמפקדת שלי שיום אחד אמרה לי ששוקולד זה יותר טוב מסקס- כאילו איפה עוד תמצאו כאלה מפקדות??) ויחסית לבית החולים הקודם ששירתתי בו , אחרי שעזבתי את תל השומר, באמת שאני נמצאת בחממה של ממש.
אבל מבחינת ת"ש אני נדפקת לחלוטין. לאף אד ביחידה שלי לא אכפת אם אני חולה, מתהף, או על כיסא גלגלים העיקר שאני מגיעה כל יום בשעה שמונהאפס אפס בבוקר ועוזבת בחמש אפס אפס בערב.
לצורך העניין פעם הקודמת שהייתי חולה והתקשרתי לקבוע תור למרפאה(שנמצאת שתי שניות ממני) נתנו לי תור לעוד שבועיים.
שתבינו, זו ניראית לכם תלונה קטנונית ומטומטמת, אבל לרכזות ר"מ 2 אין טיפה של אויר לנשום. בניגוד לתפיסה הרווחת שאנחנו מזכירות נטו, אנחנו עם המון אחריות על הכתפיים(והיא למנוע מהחיילים לדעת שהצבא חושב שהם בזבוז של כסף, ועל כן לבלות כל רגע ורגע בלהחתים אנשים על טפסים שיעקבו אחרי הכסף, ומילוי דוחות ותיעודים שנועדו למנוע בזבוז של כסף ותביעות מהצבא, אבל לא שמעתם את זה ממני...מממני שמעתם שמה שאני עושה זה מלווה את החייל בכל מהלך תקופת האישפוז והשיקום שלו ודואגת שיקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר- מין משקית רפואה נירקא לזה..)
===> כן טוב לרכזות רמ 2 בקיצור אין זמן לעצמן, וכאשר אני מעיזה להתלונן יוצאים עלי.
אני נמצאת כל היום בתוך סיר לחץ שלא משחרר קיטור- אני חוטפת מהורים וחיילים השפלות, צעקות, קללות ואפילו הטרדות.
אני נמצאת במצב כל כך לחוץ שכבר בדרך קבע יש לי כאבי ראש מרוב שאני מכווצת את המצח מעצבים, ובול נשכח את דפיקות הלב המואצות וכאבי הלב הרבים שאני סובלת מכל אותן ההשפלות, מאחר ואני 'נותנת שירות' ואסור לי להחזיר או לענות בחוצפה בשום אופן.
אני צריכה במשך יום שלם לענות לטפונים ולחיילים מעצבנים ובנוסף לספוג השפלות ובנוסף כאשר זה באמת מגיע לשיא לענות בשלווה בנימוס כמו רובוט כאילו אין לי בכלל דעה משלי.
רגע באמת אין לי דעה משלי, אני בצבא!
וזה עוד כלום,
כי אז אני חוזרת הביתה לאמא שלא מבינה אותי ושכשאני שואלת אם יש משהו לאכול היא מסננת תכיני לעצמך, ולחדר ומבולגן שאינלי זמן וכוח לסדר כי זה כרוך בלכבס לעצמי את הבגדים ואני מותשת מכדי לבצע את זה, ולכן מצתבר לי עוד ועוד בלאגן בחדר, ואמא שלי מתקרצצת עלי שאני לא משתפת אתה במה שעובר עלי ומתפלאת על כך למרות שהיא פשוט לא מבינה שלחטט לי בחפצים וביומן ובחיים שלי ולנסות לסחוט ממני מידע בכח זה לא נחשב להתעניין ואז מתפלאת למה אני לא אוהבת להיות בבית וחופרת על זה שהיא אף פעם לא רואה אותי בבית.
ובל נדבר על העובדה שכשאני צריכה בגדים אמא שלי טורחת להגיד לי קודם לסדר את החדר, ואז מה שאני עושה זה לקנות מהאשראי כשבכלל אין לי כסף באמת(וזה לא שחסר לה כסף היא סתם מעצבנת!) ואם כלללל זה לא מספיק
אחי היקר שגם הוא חטטן ומעצבן מוצא דרכים להציק לי ולעצבן אותי בכוונה וזה באמת בכוונה כי הוא מנסה למצוא דרך שאני אתיחס אליו- הפסקתי לדבר איתו!- ואז הוא באמת מעצבן אותי ואני צועקת ואמא שלי צועקת עלי שאני צועקת וגם אבא שלי ואז אחי אומר לי שאני ילדה קטנה וצריכה להתבגרואחי השני מתערב ואחוצתי צורחת עלי לסתום כבר את הפה,
ואני רוצה להירם טלפון למתן אבל הוא לא מדבר איתי כבר שנה וחצי ואני רוצה להרים טלפון לליאור או למוריה או ליפעת או ללילוש אבל הן לא מדברות איתי, כולן.
והקשר שלי עם החבר שלי בכלל לא טוב ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי כי אפילו לבכות אני כבר לא יכולה.
_____________________________________
"בתגובה לשרשור- במה חברי הפורום עובדים? חברה קדישא. הלקוחות לא מתלוננים שאני חופר." 
(שחכתי את שמך, ולבטח תזכיר לי כשתתקל בחתימה הזו שוב..)
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
