|
פריקה. אשמח לחיבוק וירטואלי :(
כתבתי את זה לעצמי עכשיו בשעת לילה לאחר שהיום עוד מישהו קרא לי מפגר בנוכחותי וגיחך לעצמו. והאמת- אני לא מאשים אותו.
אני מניח שזה מוגזם, אבל זה התחושה שלי כרגע וחשבתי שזה יתן לי הקלה אם אבטא את זה.
אני בן 23.
הנה מה שכתבתי לעצמי ואמרתי שאולי אפרסם ואקבל הבנה ועידוד מבן אדם אמיתי באינטרנט הוירטואלי הזה:
אני לא שווה אהבה.
אין לי סיכוי לגרום למישהו לחבב אותי.
אני נראה מפגר.
הערך האמיתי שלי נמוך כי אני טמבל גמור בעיני כולם.
החיים שלי ימשיכו להיות מלאים בסבל מכיוון שאני מפגר שיכלית ונראה גם טמבל, והכי גרוע- אין לי שום אפשרות לשנות את זה.
כל מי שמדבר איתי עושה את זה מתוך תחושת רחמים, כולם בליבם מתעבים אותי. כולל האחים והאחיות שלי.
לא מעריכים אותי כי אני מפגר, ולא מהסוג חסר הכשרון, אלא מהסוג המעורר שנאה מיידית וחוסר רצון להיות בקשר, אנתגוניזם. כולל אנתגוניזם ויזואלי.
ואני עוד לפעמים משלה את עצמי שאני נראה טוב, אני נראה מכוער. מכוער דוחה.
אז המסקנה היא שלא אקבל אהבה. אקבל דחייה. כולם ימשיכו לתעב אותי לנצח, להתרחק ממני ובמקרה הטוב לרחם עלי. יהיו לי פה ושם רגעים של אשליות שכן אוהבים אותי, אבל זה יהיה תמיד שקר שיתנפץ מול האמת- אני מפגר מנודה חברתית ורגשית לנצח.
כן. אני בתחתית הסולם, או ממש קרוב אליו. 99% מאוכלוסיית העולם לא יסמפטו אותי זה בלשון עדינה. בלב שלהם הם יחשבו וירגישו ״שמישהו יעיף את הקרציה הזו מהעיניים שלי, הוא מרגיז אותי, איזה חולה נפש מפגר אומלל״.
הם ירגישו שאני רוצה אהבה, וזה יגרום להם לגיחוך פנימי בסגנון ״למה הוא חושב שיאהבו קרצייה אנטיפתית מכוערת וחסרת טאקט שכמוהו? חה. אומלל. אולי אני אחליף איתו מילה או שניים כי אני אדם הומני, ניתן לו קצת להנות באשליה ההזויה שלו״.
וכעת תגובתי.
זה בוודאי תיאור מעט מוקצן, אבל זה מה שאני מרגיש כ״כ הרבה פעמים, והערך החברתי שלי מעסיק אותי מאז שאני זוכר את עצמי. בגן בגיל 2. היסטוריה של ילד דחוי, יש כאלו. סוג של אופי שגורם אוטומטי לדחייה ולשנאה. כשרון מדהים לגרימת אנטגוניזם שממש לא רציתי ותמיד לא ידעתי להניח את הנקודה על למה? למה כולם שונאים אותי והופכים אןותי לילד כאפות. ואני רציתי מעמד של ״נורמלי״ והציק לי כשמשהו בפנים אמר לי ״לא, אתה לא נורמלי, אתה משונה ומפגר״. תמיד הסתירה בין מה שרציתי להיות- נורמלי, ומה שבאמת הייתי- טמבל מכוער ומפגר גרמה לי לעגמת נפש. במיוחד שאני באמת חברותי, אוהב חברה ורוצה מאוד אהבה, אולי כי זה תמיד היה כ״כ חסר לי. כולם בעצם לא אהבו אותי כאשר אני אהבתי אנשים ורציתי לקבל גם אהבה, אבל למה שאקבל? אני משוגע ומכוער ובנוסף גם דוחה חברתית, מין בואש חברתי.
אבל אני לא רציתי את זה.
רציתי להיות רגיל.
לא יכולתי.
ניסיתי להיות מקובל ונורמלי בחברה, בבית הספר, בעבודה, בעוד מקומות שהייתי...
זה היה הנושא המרכזי בחיי.
לקהל אהבה והערכה שאני בעצם נורמלי.
אבל אני לא.
אני סוג כזה של מפגר שלא יכול להיות נורמלי, להפך, כמה שהוא מנסה יותר לזכות באהבה אנשים קולטים את האבסורד ונרתעים יותר.
אז זה המצב כנראה, פחות או יותר. טמבל, ידידותי לסביבה, משתדל לא לפגוע, אבל נפגע הרבה.
רוצה להיות נורמלי ולקבל אהבה אבל ככל הנראה זה בלתי אפשרי.
האישיות האנטגוניזית שלי לא מסוגלת למשוך אהבה או הערכה אישית כלשהי. לא משנה אילו טריקים אשלוף מהשרוול, כמה הערכה אביע לזולת, הוא פשוט לא יכול להתחבר ולא להרתע מבן אדם כמוהו. אין לו את היכולת, זה לא באשמתו.
זה לא בן אדם אחד. זה 99% מהאנשים שפשוט לא יכולים להתחבר לאדם מעורר דחייה כמוני, פיזית ואישיותית.
זה לא יכול להיות אשמתם. הם מאוד נחמדים, טובים ונורמליים ויפים ומקבלים הערכה אמיתית ולא של אשליות, האדם הרגיל הנוח, אבל הם פשוט לא יכולים, הם לא יכולים לגרום ללב שלהם להתחבר אל אדם כמוני. זה לא אשמתם, הם סבבה, הם פשוט לא יכולים.
אני גם בסדר מבחינתי ומבחינת היכולות שלי, תמיד ניסיתי, לשנות לבוש, לשנות אופי, לשנות צורת התבטאות, תמיד ניסיתי להתחבב על אנשים, זה היה הדבר המרכזי והגדול בחיי. הדבר שחשבתי עליו יותר מכל, ללא כל השוואה.
אולי בגלל שהסתירה הכתה בי, בתוך תוכי הייתה איזו מודעות שאני לא רגיל. וזה עצבן אותי כשהייתי מושלה שאני תקין ודומה לכולם. ההשוואה המוטעת שלי גרמה לי לצער רב. אף פעם לא קיבלתי את היחס שחשבתי שמגיע לאדם תקין כמוני, והמחשבה על כך שאני אינני תקין גרמה לי לצער רב- כי הרגשתי חסר ערך, וגם כי ידעתי שזה יגרום לי לא להיות אהוב, ידעתי שיש לי בעייה אישית שלא בחרתי בה אבל היא קיימת- אנטגוניזם חריף.
אני לא באמת יכול ומעולם לא יכולתי לקבל יחס רגיל. אני הרי לא רגיל. אני מפגר ומכוער.
אז מה הלאה? אשתדל פשוט להרגיש טוב עם המצב שלי. לדעת כי אני אישיות דוחה ולקבל את זה שזה לא תלוי בי ולא ניתן לשינוי.
מה שכן ניתן לשינוי הוא המצב רוח שלי. זה שאתה חריג זה רק אומר שיש לך בעיה יחסית לנורמות ולחושים המחודדים והמפותחים של בני האדם. דבר מסוים שנקרא אהבה אני לא אוכל לקבל. זה המצב.
אבל אני עדיין יהנה מכל מיני דברים אחרים בחיים.
יהיו לי מצבי רוח טובים, כי מצב הרוח זה דבר כימי שנע ונד, בלי קשר לאישיות הדוחה שלך.
יהיו דברים שאהנה לעשות, כמו לראות יום יפה, לשחק פלייסטיישן, לקרוא ספרים, ואפילו להיות בקונטקט עם אנשים למרות שהם לא אוהבים אותי, למרות שהם נמצאים איתי בקשר טכני של רחמים וצורך שלהם, אבל לי יהיה נחמד כי אולי אטעה ואחשוב שהם לא שמים לב לאישיות ולפיזיות המכוערת שלי, יהיה לי נחמד כי גם לאהוב בצורה חד צדדית ולדמיין שזה הדדי זו פנטזיה נחמדה. יהיה לי נחמד כי לי אין בעיה עם עצמי.
ויהיו לי רגעים קשים גם. שבהם אתעורר מהפנטזיה ואזכור כמה באמת אני מכוער ויישאר כזה לא משנה כמה קשה אשתדל להראות נורמלי.
והאישיות שלי דוחה ותשאר כזו לא משנה כמה אשתדל להיות חברותי ונורמלי ולא דוחה.
אז אלו החיים, רגעים שמחים ורגעים עצובים.
חריגות, חוסר יכולת להיות בסטנדרט של ראוי לאהבה, יכולת מדהימה ולא מוערכת הפוכה, של לדחות אנשים.
ולמרות שאני לא רגיל.
החיים שווים את זה.
לפעמים כן טוב.
נערך לאחרונה ע"י דחוי חברתית בתאריך 19-04-2012 בשעה 02:03.
|
ראשי
צ'אט
19-04-2012, 01:57
מצב כלאיים
