לא בטוח בכלל אם אני מרוצה מהתוצאה

הצדיק

הרכב החליק על הכביש הצפוני, בפנים המיזוג עבד היטב מרחיק את החום של החמסין שבישר שהאביב הישראלי הקצר כבר נגמר. בגלגלצ דיווחו על עומס כבד בכניסה לאילון. הוא החליט שאין לו מה למהר לחזור, העדיף להגיע כשהתנועה כבר תזרום.
הוא לא אהב את הנסיעות הללו מטעם החברה לצפון, שלא כמו הנסיעות לחו"ל כאן זה היה קצר מדי ופריפרי מדי. אבל לא הייתה ברירה, הטבות המס הגלומות במפעל באזור קו עימות השתלמו מאוד לחברה. הוא השתדל לסיים את העבודה מהר, לראות שאנשי הפריפריה מסתדרים עם הנהלים שהונחתו עליהם מהמרכז ושהעסק סך הכל דופק.
מאחר וזמנו היה בידו, הוא החליט לוותר על כביש 90 ולעבור בכבישים צדדיים, הרי עדיין אביב ואפילו איש עולם גדול כמוהו לא היה יכול להתכחש שהירוק הזה בדרך למרכז כשהר מירון משמאלו, החרמון מאחוריו והכינרת מלפניו, יפים כמעט כמו באירופה.
באחד הצמתים הוא ראה אישה מניפה יד לטרמפ, הוא נהג לעצור לטרמפיסטים מכל סוג, קצת חברה אף פעם לא הזיקה.
הוא פתח את החלון החשמלי, יש משהו ברגע הזה שבעל הרכב מוריד את החלון ומאפשר לטרמפיסט רגע של תקווה "לאן אתה מגיע?" היא שאלה. הוא בחן אותה, שם לב לסנטר הכפול, לשיער המעט מוזנח ולבגדים הארוכים מדי ליום חם שכזה.
"לאן את צריכה" הוא החזיר בשאלה, הוא תמיד הרגיש שזה לא עניינם של אלו שהוא הועיל בטובו לאסוף מאין הוא בא ולאיפה הוא הולך. "לרשב"י” היא ענתה.
"עלי אוכל לקדם אותך קצת".
היא נכנסה, מודה לו ומודה להשם יתברך ולצדיק.
אחרי רגע של שתיקה הוא שאל בהתממות מועשה למה היא נוסעת למירון. "בשביל הצדיק" היא אמרה בביטחון. הוא הסתכל במבט מעט מתנשא "ואת חושבת שהצדיק יעזור לך" היא הסבירה שגם היא פעם הייתה כמוהו, אבל עכשיו היא חזרה בתשובה והצדיק נותן לה כוח. אז אחת לאיזה זמן היא נוסעת לעשות אצלו שבת.
"וזאת יהדות?" הוא מייד הפגין את היכולות שלו כאינטלקטואל סקרן, מסביר לה שכל הקברי צדיקים האלו בכלל לא מסתדרים עם העקרונות של היהדות. "סתם עבודה זרה" הוא הוסיף.
"לאיפה נעלמה השכלתנות היהודית המפורסמת?!"
"את רוצה להתקרב לדבר הזה שנקרא רבונו של עולם, שאת מאמינה בו אז תפתחי ספר, תלמדי" הוא כל כך אהב את הרגעים הללו בהם הוא הרגיש חכם ועליון על פני סתם אחת.
היא דווקא לא ממש התבלבלה. היא הסבירה לו שאם היא רק מתפללת זה מרגיש לה סתם, סתם להגיד את המילים. הלב שלה רוצה יותר והצדיק מצליח לתת לה את זה.
"הצדיק מת" הוא חש הנאה כשהוא הכריז זאת. אין דבר יותר נעים מלהראות לבורים הללו את האור.
"אז מה אם הוא מת, עדיין יש לו כוחות, עובדה". היא ציינה, בלי לחוש שום צורך לפרוט את העובדות הידועות לה.
מה שהכי הרגיז אותו הייתה הנחת שלה, זה לא שהיא התווכחה בנחת. היא בכלל לא התווכחה. היא חייכה ללא כל התנשאות, שמחה, בדרכה למפגש עם הצדיק שלה.
בנתיים הוא בחר להאריך לעצמו את הדרך, לא נורא הוא חשב לעצמו ניסע דרך מירון נעזור לנבערת.
היא ראתה שהוא פונה לכיוון מירון ומיהרה להודות לו. "אין על מה, בכיף" הוא חש צורך לציין בפניה שזה רכב חברה ושהוא לא צריך לשלם על הדלק. ושהוא בכלל מקבל כסף והרבה על הזמן הזה. לא היה לו ברור למה היה לו חשוב להדגיש לה את מעמדו הרם.
הוא חזר לויכוח, טוען ביתר שאת, מסביר לה מה זה אלוהות ומה זה יהדות ושזאת לא הדרך. והוא חש איך לאט לאט הידע שלו מבקיע אצלה משהו גורם לה לחשוב מחשבות חדשות. ליבו התמלא גאווה, הוא חש כמו הלפיד שבראש המחנה מגרש החושך והבערות.
המבט המבולבל מעט בעינה מילא אותו בתחושת ניצחון.

ואז רגע לפני שהם הגיעו, והשלטים כבר בישרו שהנה הקבר של הצדיק. הוא נזכר בכמה הדברים מסובכים בחייו, כל הדברים שצפים בלילה לפני השינה עלו בבת אחת.
ועד עכשיו לא ברור לו למה הוא שאל, "תגידי, אולי תזרקי איזו מילה עלי אצל הצדיק?"
"בטח בשמחה, מה אתה צריך זיווג, פרנסה, בריאות?" היא ביררה
"רק תן לי את השם המלא שלך ושל אימך"
ובפעם הראשונה מזה זמן רב בדרך הבייתה הוא חש שהכל יהיה בסדר. הרי הצדיק מטפל בזה.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

המספר מוטה, לא היה דיון בין שני צדדים בעלי אנושיות שווה וסיכוי טוב לצאת מהדיון ברכב באור חיובי.
אבל זה טוב. זה הפך את הקריאה למעניינת יותר, כי רציתי לראות לאן תקח את זה וכמה בסדר תוציא את הגיבור בסוף הנסיעה.

יהיה משהו, כי יש משהו

יכול להיות שהייתי צריך לכתוב את זה אחרת, אולי בגוף ראשון.
תודה על הביקורת שמח שמצא חן בעינך

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

התגעגעתי ליצירות שלך, בהחלט כיף לקרוא אחת חדשה.

לדעתי את מייטב הקטע לא מציתה, משהו חסר בנקודת השיא, מה ששיפ ציין בהחלט נכון ועזר מאוד לסיפור, זה היה כמו ניתוח נקי לדיאלוג הידוע במצבים כאלה.

רק דבר אחד שמוטב לדעתי לעשות הוא לתקן את הניקוד וחלוקת הפסקאותאחרי שהטרמפיסת עולה עד נקודת השיא.

אהבתי מאוד.
אמיל

אחותי די קטלה אותי, יכול להיות שאעלה לכאן את הביקורת שלה, היא סוג של אשת מקצוע.
או שאעלה את הביקורת שלה או שאנסה לתקן לפי העצות שלה ואראה איך זה נראה בסיבוב שני.
תודה על המשוב. שמח שנהנת

חוץ מזה בפיסוק אני תמיד נופל. כשיום אחד אמצא את המקום והזמן ללמוד לכתוב, אני מקווה שילמדו אותי גם לפסק.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

זה יהיה נפלא אם תעלה את הביקורת, כך אולי נלמד משהו חדש.
ועם הזמן משתפרים לא לדאוג.

אם לא מעט ממה שאחותי כתבה אני לא מסכים.
חוץ מזה המשכנו לדון בזה גם אחר כך
אבל בכל זאת יש משהו נחמד באיך שהיא מפרקת את הקטע לגורמים.

אני הרבה פחות אוהבת את הקטע הזה מכל מה שכתבת עד עכשיו.
אני חושבת שמה שמייחד את הכתיבה שלך זה העמידה על הגבול בין פרוזה-בדיונית לבין משהו אחר תיעודי-פובליציסטי.
במובן הזה אתה קצת ממציא ז'אנר, וזה נפלא.
סגנון הכתיבה הייחודי שלך הופך שפה נמלצת ואמצעים ספרותיים מורכבים כגון תיאורי נוף ושפה פיגורטיבית (שפה פיגורטיבית זה הגדרה כוללת לכל האמצעים הספרותיים כמו דימויים, אלגוריות ומטאפורות) למיותרים.
אתה עושה משהו אחר, ואתה טוב בזה.
יש לך גם כשרון מיוחד בתיאור אישיויות של אנשים, אתה קולע בכתיבה שלך למחוות ולתיאורי אופי ותכונות באופן כזה שאפשר להבין על מה אתה מדבר, בלי שאתה מתיימר ליצור "דמות" במובן הספרותי של המילה (זו לא דמות ספרותית, עם עומק, שעוברת מהפך, למשל. אבל אלו דמויות שיש בהן עירוב של סטרואטיפים (הרופא, המטופל) ושל דברים שמייחדים אותם. בגלל זה אפשר לקרוא ולחשוב - הי אני יודעת בדיוק על מי הוא מדבר, בלי לחוש שזו קריקטורה).
אני מתרשמת שהקטע שכתבת הפעם מצוי באיזור הרגיל של סיפורים קצרים, איזשהוא סיפור פואנטה. ובסוג הזה הסגנון המיוחד שלך הולך לאיבוד. כאן מורגש חוסר בעומק ספרותי, חוסר בעיצוב דמויות. הסיפור מאד חסר, ולכן לא כל כך משכנע. איך פתאום הנהג שינה את דעתו? מי היא החוזרת בתשובה הזו? למה הוא מרגיש שהוא זקוק לצדיק? מה בכלל מפריע לו בחיים? הסיפור הוא על הנהג (הוא זה שמשתנה, הוא נמצא במרכז), אבל הוא לא דמות מעניינת במיוחד, ובוודאי שלא דמות מעוררת הזדהות. במובן מסוים נראה שהמחבר של הטקסט (אתה...) לא אוהב את הדמות שאני אמורה להזדהות איתה (עם מישהו אני אמורה להזדהות, או לפחות מישהו אמור מאד לעניין אותי, בסיפור, לא?) האפיון של הנהג מההתחלה הוא כזה שלא עושה לי חשק להיות איתו ברכב. במובן מסוים, אני אפילו מרגישה שאתה (ככותב) מתנשא מעל הנהג, כל הסיפור רק אמור להוביל לזה שנבין שהנהג הזה, שהוא אולי כל אחד מאיתנו הקוראים (כי גם אנחנו לא מאמינים בצדיקים) טועה, אבל אין שום דבר משכנע באיך שמסתבר שהוא טועה או למה הוא טועה. בקיצור, זה נראה כמו מניפסט לא משכנע, ואפילו קצת מעצבן, איזו מין הטפת מוסר לנו המייצגים את הנהג, אלו שחושבים שאמונה בצדיקים היא שטות.

אני חושבת שאם תכתוב את הכל מחדש, באופן שבו אתה כותב דברים בדרך כלל. למשל, כתיבה בגוף ראשון, כשאתה מספר איך נתת טרמפ למישהי, כאשר כל תיאור ספרותי (כמו תיאורי נוף, או תיאור היחסים שלך עם החברה) בא רק כאשר הוא תורם משהו משמעותי לסיפור - זה יצא לך הרבה יותר טוב.

יותר מפעם הזדמן לי לשמוע מאנשים שעוסקים בהוצאת ספרים, שספר חייב להיכתב מנקודה פנימית אמיתית, של כאב או של משהו אחר שמניע אותך, שמזיז אותך.
נדמה לי שאם כל מיני סופרים כותבים סיפורים קצרים ורומנים גדולים מתוך חוויות ורגשות חזקים, הרי שאתה כותב ממקום אחר לגמרי - לא של רגש חזק, אלא של אמת פנימית, אתה כותב מתוך עמדה פובליציסטית, יש משהו שאתה מאמין בו שאתה רוצה להעביר הלאה. כלומר, יותר מאשר רגשות או חוויות, אתה רוצה לכתוב על מחשבות, על עמדות, על אידיאולוגיות, ואתה משתמש בעלילות ובחוויות אנושיות כדי להעביר את זה.
בדיוק בגלל זה הסגנון הייחודי הקבוע שלה, הז'אנר הזה שהוא בין כתיבה ספרותית לכתיבה לא ספרותית כל כך הולם את מה שאתה כותב.
מקווה שלא הייתי קטלנית מדי.

תמשיך לשלוח לי דברים, כל דבר, אני נהנית לקרוא אותך בכל מקרה.
נשיקות

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי eshely77 הרי עדיין אביב ואפילו איש עולם גדול כמוהו לא היה יכול להתכחש שהירוק הזה בדרך למרכז כשהר מירון משמאלו, החרמון מאחוריו והכינרת מלפניו, .

[1] באיזה מקום ספרותי בארץ ניתן לסוע מהצפון למרכז כשהר מירון משמאלך, החרמון מאחריך והכנרת מלפניך?

[2] יש מבוגר או לפחות GPS שמלווה אותך מצפת הביתה בסוף הלימודים?

יש רגע ממש קצר בכביש המתפתל בין צפת לנהריה שאומנם לא רואים עדיין את הכינרת אבל הר מירון לגמרי משמאלך החרמון מאחוריך והכינרת עוד רגע תופיע.
אבל בגדול רגע אחרי שסיימתי לכתוב הבנתי שטיפה התבלבלתי. כי בראש שלי הוא הגיע מאזור קריית שמונה.
אם בעזרת השם יהיה לי מזל בהגרלה של הסבבים, אז החל משנה הבאה אגור בנהריה.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

אהבתי,אם כי הסוף קצת קלישאתי (למרות שעם השירים שלי - מי אני שידבר על קלישאות...),אני הייתי מסיים את זה תוך הדגשת מצבו העלוב של הנהג.

שמח שמצא חן בעינך
הייתי כותב את זה שוב בגוף ראשון. החלק שמפחיד אותי בכתיבה בגוף ראשון, בעיקר כשהגיבור הוא ממש לא חיובי זה שיחשבו שגם אני כזה. צריך להתגבר.
חוץ מזה, עצם האומץ לכתוב שירים מרשים אותי מאוד. אני לא חובב שירה גדול. (חובב שירים, לא כל כך מצליח להתחבר לשירה) אבל זה בכתיבת שירה יש משהו מאוד חושפני.
וש. ארצי אמר פעם שגם בקיטש יש שמץ של אמת.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)