איך צה"ל הצליח למנוע* חדירות של מחבלים וכוחות מיוחדים מצרים לחצי האי סיני לאורך השנים בהן השטח היה תחת חזקה ישראלית (1967 - 1982)? הרי מדובר בשטח שגדול בערך פי 3 מישראל ונכון לשנים האחרונות צה"ל לא מצליח למנוע חדירות (של עשרות אלפים של מסתננים אפריקאים) לאורך קו הגבול הנוכחי.

*אולי היו חדירות שאני לא זוכר אותן או לא מודע להן. זה לפני שנולדתי.

אם אפשר להצטרף - מה עשו הבדואים בסיני באותה תקופה? היום הם אלו שאחראים לתעבורת הסמים, הנשק, הנשים והמסתננים, ומעורבים בפיגועי טרור (כמו למשל בצינור הגז). איך התמודדנו איתם אז?

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

כאחד שעשה את רוב תעסוקות המילואים בדרום סיני משנות ה 70 ועד הפינוי אני יכול להעיד שהבעיות הבטחוניות היו די מינוריות .
אז עוד לא היו אירגוני הטרור של היום. הבדואים נהנו מרווחה כלכלית ובדרום סיני הם היו חלק בלתי נפרד משרותי התיירות .
צה"ל גם השתמש בהם לעבודות שחורות בבסיסים ואינני זוכר בעיותץ מיחדות
יותר מזה , בחבל ימית הישובים החקלאיים נבנו על אדמות הבדואים והם הפכו לעובדים שכירים אצל הישראלים , ולמרות זאת הם לא השתמשו באלימות כנגד המעבידים שלהם .
אני מניח שהיום המצב היה שונה ולצה"ל לא היה פשוט להתמודד עם אירגוני הטרור בחצי האי שזוכים לשיתוף פעולה מצד הבדואים .

אכן, הבדואים נהנו מאוד תחת השלטון הישראלי שפיתח את כלכלתם והעניק להם תעסוקה. עזיבת ישראל את סיני הותירה חלל ריק והשאירה תחושה של בגידה - שאנחנו בגדנו בהם, ומקור הפרנסה שלהם כיום אלה ההברחות, מבחינתם זה שני ציפורים במכה אחת, גם לנקום בישראל וגם להנות מהרווחים הבאים של ההברחות (סמים, נשק, סודנים...) הטרוריזם ריחף מעל ראשנו בכל עת, אולם אנחנו מדברים על תקופה ששלט הטרור השמאלני הרדיקלי, שיתוף פעולה בין תאי שמאל קיצוניים באירופה לבין ארגוני הטרור הפלסטינים השמאלים, החזית הלאומית, אש"ף, החזית העממית, החזית הדמוקרטית.... הארגונים האסלאמים עוד היו מתחת לאדמה, ובשמנות השמונים כשניסו לצאת, הם נטבחו בצורה קשה.

"זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש" - וינסטון צ'רצ'יל

פעם היה מושג כזה שנקרא הרתעה...

פעם פחדו מאיתנו

הרתעה הייתה, אבל פעם העולם הערבי הרגיש מושפל מאיתנו ולכן הצלת הכבוד הלאומי שלו קדמה להרתעה שלנו. היום יש הרתעה, בגלל זה לנו יש שקט.

"זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש" - וינסטון צ'רצ'יל

ציטוט:

במקור נכתב על ידי teddy002 היום יש הרתעה, בגלל זה יש לנו שקט.

אני לא מסכים עם מה שנאמר פה.

עזה יורה על ישראל ללא הפסקה. אויב שמורתע ממך לא מרשה לעצמו להכניס את האזרחים שלך לממ"דים בכל שני וחמישי.

מצרים, בעידן של אחרי מובארק, מתחילה להראות לנו שהיא לא סופרת אותנו וכשהדרג הצבאי הבכיר יתחלף אנחנו גם נראה אותם עושים מולנו שרירים בתחומים נוספים מעבר לניתוק אספקת הגז.

סוריה וחיזבאללה עסוקות היום בעניינים הפנימיים של סוריה וזו הסיבה העיקרית לזה שהפסיקו לעסוק אצלנו באפשרות של התלקחות הגבול עם לבנון למרות שחיזבאללה אכן מפגין גמגום מול ישראל מאז מלחמת לבנון ה2.

האיראנים חוששים מתקיפה ישראלית/אמריקאית אבל בסופו של דבר לא סופרים אותנו וממשיכים לרוץ קדימה לגרעין.

זה לחלוטין לא נכון.
אם תבחן את האירועים, תגלה שבכל פעם שהערבים החליטו לבצע, הם בצעו.
בשנת 1967 נאצר רצה לחסום את מיצרי טיראן ועשה זאת.
בשנת 1973 הסורים והמצרים החליטו להוציא לפועל מלחמה כוללת מתואמת ועשו זאת.
ארגוני טרור החליטו לבצע חטיפות מטוסים ועשו זאת. החטיפות המשיכו להתרחש עד שמאבטחי אל על קיבעו רושם אצל המחבלים שהנסיונות אצלנו פשוט לא יצלחו.
פיגועים נגד יעדינו בעולם הוצאו לפועל בכל פעם שהמחבלים חשבו שיש תועלת בביצועם. בחלק מהמקרים פעולות ישראליות סיכלו את הפיגוע, בחלק מהפעמים פאולו ישראליות או אחרות מנעו אותו לפני תחילתו. תזכורת בולטת אחת היא הפיגוע ברומא ווינה נגד הנוסעים הישראליים הממתינים לעלייה למטוסים, אשר הפך לקרב יריות בין המאבטחים למחבלים.

בתוך הארץ המצב ברור עוד יותר, אם תיזכר בפיגועי ההתאבדות באינתיפאדה, ולמעשה בכל מגוון הפיגועים שייצרו המחבלים. מאוחר יותר לאחר הנסיגה מלבנון היו פיגועי הרג החיילים וחטיפת גופותיהם, שוב כתוצאה של החלטת חיזבאללה שלא הורתעה ממדיניות או פעילות צבאית ישראלית.
היה גם הפיגוע במצובה ואפילו ירי קטיושות נדיר לאחר 2006 מדרום לבנון אל שטחנו.
זכור גם את הפיגועים נגד מוצבינו גזרת עזה, התקיפה על הטנק של חנן ברק, פבל סלוצקר זכרם לברכה וגלעד שליט.

המשותף לכל הפיגועים פשוט ובסיסי. המחבלים מוציאים לפועל פיגוע ברגע שלשיטתם וחישוביהם ביצוע הפיגוע טוב להם ורע לנו. להזכירך נתפסו בימים האחרונים במחסום בשומרון נערים עם מטענים ואף אקדח מאולתר.

לכן אין לדעתי לדבר על הרתעה, אלא על חישובי עלות תועלת של האויב. כפועל יוצא יש להניח אצלנו בכל הדרגים שאין מהלכים שירתיעו (יפחידו) את המחבלים מביצוע פיגוע, ואין מה לדבר על הרתעה באזני הציבור הישראלי, פשוט כי לרוב אין דבר כזה. כשהם רוצים הם מכינים ומנסים לבצע. מסתבר שלפעמים הם פשוט לא רוצים, ראה הודעתו של חירניק למעלה.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

רגב,
הערבים (לא כולם, פשוט ככה התחלת את המשפט שלך) רוצים כל הזמן ולאורך כל השנים לבצע פיגועים.
לפעמים הם גם מצליחים.

Keep your mouth shut and your pen dry until you know the facts!

זה נכון מאוד שהם רוצים כל הזמן לבצע, אבל לא כל הזמן הם מוציאים לפועל גלגול פיגוע. לא בכל פעם שיש ברשותם משגר תקין ורקטה תקינה הם משגרים, ולא בכל פעם שיש מישהו שמוכן להתאבד הם שולחים אותו.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

זהו, שכאן אתה טועה מרה.
מחבלים מנסים להוציא פיגוע כל הזמן, אין להם אסטרטגיה או טקטיקה לפיגועים.
הגבר שמשמש כווסת הוא כוחות הביטחון ולא רצונם הטוב של המחבלים להמתין עם חומרי הנפץ או המתאבדים שלהם.

Keep your mouth shut and your pen dry until you know the facts!

1. האוכלוסיה הבדואית בסיני גדלה מאד ב 30 השנים הללו (ראה מה קורה בצפון נגב...)
2. האוכלוסיה הבדואית בסיני הקצינה מאד ב 30 השנים הללו (ראה מה קורה בפלגים האיסלמיים בישראל)
3. האוכלוסיה הבדואית בסיני קופחה או נושלה על ידי המצרים "שמעבר לתעלה" ממשאבים כמו תיירות, תשתיות ואנרגיה והצבא המצרי מתייחס אליהם כמו לעבדים (בדומה ליחס לפלסטינאים אגב).

אני מאד מקווה שאתה לא מתכוון אילנו, כי למרות שהמוסר שלנו (במיוחד בעשרים שנים האחרונות) לא גבוה
במיוחד, אין אנו מתייחסים לשכינינו כאילו היו עבדים (זה לא אומר שאנחנו מתייחסים אליהם יפה או נכון - הם בטוח לא מכבדים אף אדם בעולם ... כן גם לא את עצמם, אם כבוד האדם זה כמו שאנו מכירים)

אם כוונתך היית ליחס המצרים כלפי הפלסתינאים אז בהחלט נכון אמרת.

ולסודנים ולאריתריאים ולסומלים וכו'

א. בהחלט היו חדירות של קומנדו מצרי. בתקופת ההתשה , חדירות לשטחנו ומארבים לסיורים היו שגרתיים למדי- אתה יכול לבדוק ברשימת ההיתקלויות כאן. ואם זה קרה בזמן מלחמה, עם סד"כ רב והוראות פתיחה באש מקלות- ברור שזה קרה גם לאחר ההתשה, למשל.
ב. לגבי חדירת מחבלים ממצרים לסיני: שאלה טובה. אינני יודע כמה הקשרים בין אש"פ ומצרים של סאדאת היו קרובים. בכל מיקרה- מבצעית, חוליה שהיתה חוצה את התעלה היתה מתקשה למצוא מטרות אזרחיות במרחב, מה שנתן מוטיבציה חזקה לפעול בגזרות אחרות. באותו אופן, אם אתה כבר מכין חוליה שיודעת להפליג ולתקוף את אבו רודס/אופירה- עדיף לך לשלוח אותה נגד ת"א עצמה.

בצירוף מקרים מעניין, נתקלתי בימים האחרונים בשני אזכורים לנושא:
א. באשכול "חוויות של טכנאי קשר ממלחמת יום הכיפורים" המחבר מתאר מארב לילי בחוף אבו-רודס, בשנת 75' לערך, שבו התורן איתר חוליית קומנדו מצרית בשפנפן הפאסיבי אך לא פתח באש מרחמים על המצרים ועל חבריו הנמים (-:

ב. לרגל יום השנה ה-30 להחזרת סיני למצריים, הארץ מספר על "פרחאנה חוסיין סלאמה, גיבורת סיני", בדואית ילידת סיני שחיבלה בכוחות צה"ל בסיני בשירות המודיעין המצרי.

ציטוט:

בין שלל הסיפורים על יום סיני בלטה, כמו כל שנה, דמותה של פרחאנה חוסיין סלאמה, בדווית בת 90, ואולי רק בת 85, תלוי היכן קוראים את סיפורה, שמתגוררת בעיירה שייח זוויד, כ-30 ק"מ מאל-עריש. וכמו בשנים שחלפו, היא נוהגת להצטלם כשהיא מציגה לראווה את מדליית האומץ שקיבלה מהנשיא המנוח אנואר סאדאת, "גיבור המלחמה והשלום". את המדליה קיבלה פרחאנה על תרומתה למלחמה נגד האויב הציוני, שבה השתתפה לראשונה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הניחה מטען חבלה ברכבת שהביאה ציוד לחיילים ישראלים בתחנת אל-עריש. "הכיבוש הישראלי אילץ את משפחתי לעזוב את ביתנו ולעבור לקהיר", סיפרה בראיון ל"אל-אהראם" לפני כמה חודשים. בקהיר היא התגוררה בשכונת העוני אמבאבה, שבה גם התוודעה לאנשי מודיעין מצרים, שלימדו אותה איך להבריח מטעני חבלה, היכן להטמינם וכיצד להפעיל אותם. "פעם אחת הייתי צריכה לעבור דרך מחסום של חיילים ישראלים ובין קפלי בגדי היתה מוטמנת פצצה. הייתי בטוחה שאלה הם רגעי האחרונים. החיילים בוודאי יגלו את הפצצה ויהרגו אותי. אבל הפגנתי כזה ביטחון עצמי ושלטתי בעצבי, עד שהחיילים הסתפקו בחיפוש שטחי ונתנו לי לעבור במחסום..בסופו של דבר לימדנו את החיילים הציונים לקח שאותו לא ישכחו כל חייהם". ".

הרכבת לאל-עריש היתה בשימוש תדיר שהצדיק חבלה בה?

ומלבד קטע ממש ליד צפון התעלה, לא היה רצף יבשתי בין השטח הישראלי לזה המצרי...

איפושהו בסוף שנות השישים, כחלק ממלחמה בטרור ברצועת עזה, ישראל עשתה נסיון "להגלות" פעילי פת"ח מהרצועה בכדי להרגיע את הרצועה... לאן הגלו אותם? אי שם לעומק סיני... מה שאומר שככל הנראה קרוב למצריים נחשב בטוח יותר.

סיני חבל ארץ עצום בגודלו וצחיח מאוד. קשה מאוד למעבר בצורה של הסתננות רגלית, ומה עוד שכמות האוגלוסיה המקומית היה זעום ביותר ו"נפח התנועה" שלה לא אפשר הטמעות של מסתננים בה... כמה וכמה ישראלים (בעיקר חיילים) שילמו בחייהם על נסיונות לקצר דרך, או טעויות בדרך... (חיילים שנעלמו ושרידיהם נמצאו זמן רב לאחר מכן לאחר שמתו מהתייבשות, קבוצת חיילים שקפאו למוות בסופת שלג בהר סיני וכו'...). לא מדובר פה על אזור ידידותי למסתנן בהתאם למשאבים של שנות השישים-שבעים.

אני יודע מהיכרות אישית של אנשים שעבדו בסיני כחוקרים בין 1967-73 (במקרה אחד אפילו מדובר על משלחת שעלתה צפונה למנוחה בבוקר ה 5/10 1973...) שלמרות שהיו הוראות המחייבות נוכחות נושאי נשק בקרב קבוצות כאלה "מהר מאוד" אנשים "הרגישו מטומטמים" כשהם מסתובבים חמושים באזור כמו סיני...

מי אמר שהצליחו?