פרטים על הספר - כאן
האם מישהו קרא? המלצות?

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

כן
זה לא ספר קולח המספר סיפור אלא ספר מחקרי.
אני מאד נהניתי מהספר.

בעיקר מהשורה הבאה :
צה"ל הוקם על בסיס ההגמ"ר הצבא הסדיר והמילואים. (נכתב בזה הסדר). אבל זה רק מפני שזה אני.

אחרים ימצאו בו חומר מעניין על עלייתו ונפילתו? של צבא המילואים.
יכול להיות פתיח לדיון מאד מעניין.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

תודה

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

אני מצאתי את ספר העיון הזה כמרתק בצורה בלתי-רגילה (ואולי זה רק כי אני עושה מילואים מדי פעם ואוהב את זה, ואולי כי אני מאוד מעריך את תא"ל תמרי). אני חושב שאף שהוא מחקרי הוא כתוב בצורה טובה ומציג לצערי תחזית קשה על המשך קיומו של מערך המיל' כרעיון שהוך ופושט רגל בשל אי מוכנות החברה לשאת בנטל הגיוס והעלות של העניין.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

טרם קראתי את הספר, אך לטעמי אפשר לעשות מהפך אמיתי בכל היחס אל המילואים בקלות יחסית ותוך כשלוש שנים, בלי השקעה של מיליארדים.
השלב הראשון יהיה להתחיל למדוד (לא להגיד שמודדים, למדוד באופן אמיתי) את יעילות ניצול זמן המילואימניקים.
השלב השני יהיה בקרה ברמה של מפעל ייצור איכותי על אופן ביצוע משימות הקשורות במילואים, כולן.
בקרה יעילה משמעה איתור כשלים (שמעל שמונים אחוזים מהם לטעמי ידועים לרוב אנשי המילואים עד דרגת סא''ל כולל) ואז גם טיפול בהם, באופן שיעלים אותם או יצמצם אותם לרמה זניחה.
למשל: איכות הדרכה ורענונים.
תכנון וביצוע לו''ז.
התחשבות בזמן ומרחב כשמתכננים אימון, כמה זמן לוקח להזיז יחידה מא' לב', כמה זמן אמיתי לוקח ביצוע משימה.
התעקשות על אימון יעיל לרמת החייל. החל מהיסודות. (קליעה, מחסה, מסתור, חוליה, כתה, מחלקה, תנועה, החייל כחלק מכוח שלם, משימת החייל כחלק ממשימת הכוח השלם לאור המטרה).
למשל: לא להביא את כל המחלקה הרובאית לתרגיל גדודי מתגלגל שבו יש אילוצי שטחי אש אשר ימנעו מהמחלקה לבצע את תרגולותיה באופן מלא ונכון. תביאו כוח ייצוגי, ואת הימ''מ תחסכו לאימון מחלקה מרוכז.
כדי לאמן מג''ד בשליטה בכוח וקריאת תמונת קרב לא חובה שאחרון החיילים יגיע. המסגרת הגדודית תפעל למעשה יותר טוב אם המחלקות והפלוגות יהיו מקצועיות ברמת הדשא.
המג''ד יכול לראות בעיניו ולשמוע באזניו כוחות מייצגים וכך לא בזבזנו, חסכנו. אחת לכמה אימונים כאלה אפשר גם בוודאי לעשות תרגיל כולל, אבל לא לעשות מזה חזות הכל.
הדבר נכון בוודאי לדרגים יותר גבוהים אבל ברובו כבר מיושם נכון לדעתי בצבאנו.
עד שלא תהיה מגמה מפורסמת וברורה של תביעת אחריות אישית ממי שנכנס לתפקיד ועושה אותו לא טוב ברמה של הזנחה זרקנות או רשלנות ועצלנות, לא תשתנה ההתנהלות.
בצבא הכי קל להמריץ שינויים כאלו כי אין דמוקרטיה ויש דין משמעתי וחש''צ. כולם יודעים או כמעט כולם יודעים איך נראה יומו של המילואימניק באימון ואיך מתנהגים החיילים הסדירים וחלק מאנשי הקבע במעטפת, המשרתים ביחידה שתפקידה לא חדירה מעבר לקווים באיראן אלא הכנת אמצעי אימון והגשתם למילואימניקים. אם הייתי עושה משהו כזה בעבודה כצבעי בגיל 17 - 18, בעל הבית היה מן הסתם מכה אותי וזורק אותי לכל הרוחות.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

בשביל לעשות עשירית ממה שאתה מציע, צריך לפרק את צה"ל ולהקים אותו מחדש, מאפס. צה"ל של היום יותר מדי מסורבל, מסואב, מכוסתח, חסר יוזמה, רצון וכישורים לרפורמות שלך.

איך תתרגל את "הזמן האמיתי שלוקח להניע יחידות" בלי לאמן את כל היחידה, כמו שאתה מציע? החיסרון המרכזי של אימונים שלדיים הוא חוסר האמינות שלהם בדימוי המורכבות של ניהול כוח בלחימה - הזמנים קצרים יותר, השטח קטן יותר (או שההסתננות קלה יותר, או שניהם) ואין מה לדבר על אתגרים לוגיסטיים.

אגב, אני מסכים עם העיקרון שלך - ניצול מקסימלי של זמן האימונים - ואני בהחלט מאמין שניתן לעשות הרבה כדי לשפר את המצב הקיים.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

ראשית אבהיר כי האידיאל אינו אימון שלדי אלא גם וגם, או לפחות רוב הזמן לאימון מקצועי לכוחות והמיעוט לאימונים השלדיים והמלאים.
שנית, אחרי שהמסגרות הבסיסיות יבצעו תרגולות מלאות, יתבררו באופן מבוסס קבועי הזמן או לפחות סדרי הגודל למשימות היסוד.
לדוגמה: חציית שטח נחות בעל מאפיינים טופוגרפיים מסויימים.
תמרון נסתר ושקט בשטח שמוחזק על ידי כוחות אויב.
תנועה לקראת מגע עם משקלים X,Y, או Z והמשמעויות לגבי יכולת קרבית של חיילים לאחר תמרון באורך X בשטח בעל מאפיינים Y.
או משך התארגנות ממשימה אחת ועד מוכנות למשימה אחרת.
אפשר להמשיך אבל חבל לחלק מתנות חינם לרעים.
אני איתן בדעתי שאם תתרגל בנפרד את מחלקותיך כל אחת בנפרד בביצוע מלא ואמין של משימות ותרגולות היסוד, תדע לקבל תמונה טובה לגבי היכולת הקרבית של הפלוגה. זכור שאין לי כוונה להציע פתרונות שידרשו תוספת כסף, רק מיצוי טוב יותר של תנאי החסר שבהם אנו פועלים היום.
אפילו מ''פ חי''ר לא תמיד פועל כשהוא רואה בעיניו את כל חייליו. בעצם, גם מ''פ שריון לא תמיד רואה את כל כליו למרות מספרם.
אני הראשון לטעון שהאימון הנכון הוא צוות, מחלקה, פלוגה וכן הלאה לגובה בסולם, אבל אם זה בא על חשבון כסף לחינוך, סל תרופות וקצבאות לניצולי שואה, אני מוותר ומוכן לאימון ברמת 70% במקום 100%, למרות שברור לי שיש לי סיכוי גבוה יותר למות עקב פער מקצועי שלי ושל חברי לנשק.
זה לא רצוי, אבל אנחנו במצב נתון.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

לדעתי כצופה מבחוץ, ההערות החכמות שלך אינן נוגעות לשורש הבעיה בתחום המילואים.

הבעיה היא חברתית-פוליטית במהותה ולא צבאית. כשהממשלה והצבא מנסים ללהטט בכמה כדורים:
- לא לספוג אבידות
- לא לגרום להרג מיותר של לא-מעורבים (או לפחות, שלא יהיו תמונות)
- להשיג הישג מדיני מהלחימה
(וזה, לדעתי, סדר החשיבות בעיני המפקדים)
הרי שהדבר האחרון שהם ישלחו לחזית זו יחידה שהיא פחות מאומנת, פחות מכירה את השטח וההוראות, ויותר מבוגרת. יחידת מילואים. ואין הבדל רב אם היחידה התאמנה בשנה שעברה חודש או שבועיים, אימונים שלדיים או מלאים, האם במדדים המטכ"ליים היא קיבלה ציון נמוך או גבוה מיחידה סדירה, האם תקני "ורד הרים", מרכבה-4 ו-M16 מנוסר שלה מלאים או חסרים. היא תיחשב פחות טובה מיחידה סדירה.

כשצבא היבשה נתפס פחות ככלי לגיטימי לשמירה שוטפת על ההרתעה ויותר כאיזה מוצא אחרון למיקרים חריגים, וכשהארגון מסוגל להתמקד במשימה אחת בלבד, ברור שיכולותיו יוזנחו- ובפרט במילואים.
אפשר לבחון את התיזה שלי לפי מצב הסדיר: אם שם הכל טוב ורק המילואים מוזנחים, הרי שאתה צודק ורק צריך לתת יותר תשומת לב למילואים אם אני צודק, הרי שגם הסדיר אמור להיות מוזנח.

ממה שאתה אומר (ואני מסכים עם דבריך) נובע שהבעיה היא דווקא צבאית. הצבא הוא זה שקיבל החלטה שלא ממש צריך כוח מילואים מאומן, וזה מתבטא גם באיכות הציוד, גם בכמות ואיכות האימונים. בפועל יחידות מילואים משמשות כחברת שמירה מאוד יקרה ומאוד לא יעילה. ברור שהגישה הזאת מקרינה גם על חיילי המילואים ודרכם אל החברה כולה, מכאן שהאנשים מוכנים פחות ופחות לתרום כהרבה עבור משהו כחסר ערך.