מכירים את זה שיש הרגשה שהעבודה שוחקת אתכם?

יש לי סיטואציה. אני בעבודה מסודרת, יש לי הרבה מאוד תחומי אחריות וסומכים עלי. מצד שני, התגמול, לא ממש מוצלח והדרישות רק עולות ועולות. למעשה, יש לי חודש מטורף - אני אפילו לא יודע איפה להתחיל בו והוא גם קצר כי כבר ב24 לחודש אני טס לחו"ל לחופשה.

בחודשיים האחרונים, אני מגיע לעבודה בלי חשק. פעם היה לי המון מוטיבציה, הייתי נשאר שעות נוספות, משקיע המון זמן. פתאום זה נעלם. לא בא לי, אני גורר את עצמי מהמיטה בבוקר ומחכה שיגיע סוף היום בשביל לברוח חזרה הביתה.

יש לכך סיבות נוספות - אני מרגיש שלמרות שכבר סיימתי תואר השני, עדיין לא הגעתי להיכן שציפיתי להיות בגיל 31. ציפיתי להיות נשוי (או לפחות קרוב לזה), לגדל משפחה, לבנות בית, להתבאס מהמשכנתא. במקום זה, אני מקדיש את עצמי לעבודה אחרי שהקדשתי את עצמי כמעט 7 שנים לאקדמיה - רק עכשיו סיימתי לשלם את כל הוצאות הלימודים האלו. אני מתרפק על טיול פעם בשנה לחו"ל שגומר לי לא מעט מהחסכונות הזעומים שצברתי ואני לא רואה לאן זה מתקדם, אם בכלל...

פעם בחודש, אני נעצר מול דוכן של לוטו, ממלא טופס בודד ונהנה מהמחשבה שאולי יצא לי איזה 3 מיליון - חצי מיליון לתרומה, חצי מיליון למשפחה, מיליון אחד לקנות דירה ומיליון שני בשביל לנוח מכל הכאב ראש שאני נמצא בו. אולי יבוא יום.

-----------------------------
S e g m a n y

הייתה לי התחושה הזו לכל אורך הדוקטורט. כל בוקר לקום בלי חשק, לקבל בחילה קלה עם ההגעה לטכניון ולא להשאר שם דקה מיותרת.

ירון, אני אגלה לך סוד מאד גלוי - החיים הם מה שתעשה איתם. הקדשת את הזמן לדברים חשובים, אבל אולי עכשיו סדרי העדיפויות שלך משתנים. לי זה קרה עוד תו"כ האקדמיה, ועניין הזוגיות בהחלט שינה אצלי הרבה.

לגבי כסף - אמנם זה לא הכל בחיים, אבל זה בהחלט חלק חשוב, בעיקר כשמתכננים הקמת משפחה, רכישת דירה וכו'. בשלבים האלה סדרי העדיפויות, גם הכלכליים, משתנים.

לגבי זוגיות - אני מניחה שבגיל הזה (ואני לא מבוגרת בכ"כ הרבה...) כשזה מגיע - כבר לא כ"כ משחקים משחקים וההחלטה לאיזה כיוון הולכת מערכת יחסים יכולה להתקבל די מהר...

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

מכירה את זה...

יש לי הרגשה שאני עושה דברים כי מקובל לעשות אותם... דברים שהם כאילו מוכתבים ואין יותר מדי משמעות או אושר שהם מסבים לי.
מצד אחד אני גאה במקום שאני נמצאת בו, מצד שני אני לא מבינה למה אני כל כך גאה.
יש לי עבודה מסודרת ונוחה לסטודנטית כמוני, עם נגיעה במה שאני אעסוק בו בעתיד. אבל העבודה הזאת מאמללת אותי ואני מגיעה לעבודה בלי חשק ורק מחכה לרגע שאצא הביתה. המוטו שלי בחיים נהיה "כל משמרת, גם הגרועה ביותר, סופה להגמר" לפעמים אני מתגעגעת למלצרות ולברמון.
בלימודים אני מרגישה שאני לומדת רק בשביל לסמן וי, החומר לא באמת מעניין אותי, אני לא מסתקרנת, לא מרגישה רצון לחקור וללמוד ולדחוף קדימה. הכל פרווה כזה. רק לסיים תתואר כבר.
ותמיד רצות מחשבות של מה יקרה כשאני אסיים את התואר? "כשהמשמרת תגמר"? איפה הטעם...? מה עשיתי בזה?
אני לא שואפת גבוה מדי, כל החיים שלי שאפתי לבינוניות... אני לא חולמת על עתיד מטורף... גם לפני 10 שנים לא חלמתי להיות מליונרית מצליחנית... ועכשיו אני מסתכלת על חברות מהשכבה בבית ספר, שלא הלכו ללמוד, שעכשיו נשואות ובונות ציפורניים... ותכלס הן מאושרות... יש להן בית וילד בדרך וכלב. ואני רוצה גם כלב!
חייבים לעשות איזה שינוי שיזעזע את השגרה הזאת כבר

כמו כל דבר בחיים (ואם תשימו לב כל רגע אנחנו בוחרים במשהו גם אם זה לא במודע), אם אתה מרגיש שעבודה שוחקת אותך והשכר לא משהו ועכשיו גם אין סיפוק הגיע הזמן לעשות שני דברים , או לחפש עבודה חדשה או לדרוש העלאה בשכר ו/ או לחשוב מה יתן לך סיפוק.

בתור עצמאי אני יודע שבעבודה אני צריך להציב לי יעדים ומטרות כדי שהעסק יוכל להמשיך לתפקד וגם לגדול , גם בחיים האישיים כדי להגיע לדברים אנחנו צריכים להציב לעצמנו מטרות ולראות איך מגיעים לזה , לא דיי לרצות בדברים צריך גם לפעול כדי להשיגם

בהצלחה ואם אוכל לעזור אשמח :-)

שלכם,
The CHARM one

מנהל פורום "מה שבלב"

לפחות בעניין העבודה גם עוד עשור זה ככה...

תתנחם בזה שאתה מהמתבאסים, ולא מהמבאסים... רוב מקומות העבודה המתגמלים (פחות או יותר) מצפים שחייך ישאבו פנימה. זה הולך ומחמיר, אם להגיד את האמת. איפושהו אני די מפחד מאיפה נהיה עוד עשר שנים. פעם היה אפשר בכבוד וראש זקוף להגיד "אני עובד בשביל לחיות, לא חי בשביל לעבוד" היום זה יתקל בחיוכים אבל גם ינטרו לך טינה...

לצערי.. זה לא ממש עובר... תתמקד בלמקסם את מה שיש לך בתחום הזה - מספרן של עבודות הפלאים הולך ופוחת (או שהן מלכודות דבש). מספרם של המכורים לעבודה (אשר קובעים את הרף) הולך וגדל.

בימינו ב"עבודה" (אני מתכוון למשרה של ממש - "קריירה") צריך לנשום עמוק חמש פעמים ביום. להרגע. להגיד לעצמך שזה חלק מהחיים. לא צריך לקוות לזכיה בפיס (מליון שקל או שניים לא ממש ישחררו אותך מצרות...) אלא לכך ששילוב בין מה שאתה תקרין ותעשה, עם גורל/מזל יתנו לך להגיע למקום הסביר - ואת התבונה להבין שזה מקום טוב, לפני שמאוחר מדי...

סליחה שאני לא איש בשורות...

ובניית בטחון עצמי [כלכלי, חברתי, אינטלקטואלי] הנשען על העבודה.

כשאריקסון כתב את תאורית השלבים שלו הוא צדק כמובן אבל הוא בהחלט לא יכל לדמיין את שנת 2012 שבה הכל הופך למורכב יותר [אני בכוונה לא משתמש במושג 'קשה' שהרי לומר שלנו קשה יותר מהדור שלפני 40-60 שנים זו תהיה חוצפה]

כה טען אריקסון בתיווכה של הויקיפדיה: שלב הבגרות המוקדמת - אינטימיות לעומת בדידות (גיל 18-35)
שלב זה נמשך מסוף גיל ההתבגרות ועד תחילת גיל העמידה. האדם מבסס את עצמו ומעמדו באמצעות עבודה יצרנית, ובאמצעות ניתוק קשריו התלותיים עם מערכות קודמות כמו הורים ומוסדות חינוכיים. בשלב זה מתבקש האדם להגיע להחלטות חשובות בחייו הן בבחירת המקצוע והן בבחירת בן הזוג איתו יחלוק את חייו. האילוץ נוצר בשל הצורך להתמודד עם הקונפליקט שבין הרצון להיות ייחודי לבין האיניטימיות והקירבה של הזוגיות.

הבעיה היא שהיום רכישת המקצוע חוצה את שנות ה30. חיפוש ומציאת בת הזוג תלוי פחות באדם עצמו ויותר באין ספור מגבלות וכבלים חברתיים. המזל הוא לא בלוטו. המזל הוא במציאת בת הזוג הנכונה וברגע שתהיו יחדיו העבודה תקבל משמעות אחרת והכל יראה לך ורוד יותר. ובמילים אחרות ירון - זה לא אתה הבעיתי. זו 2012 היא הבעיתית.

מעבר לקירות בעיר מגוריך ממתינות סגמניות מושלמות רבות. איך שוברים את הקירות הללו? אנא עראף? זה אתה המהנדס שצריך לדעת את זה.

בהצלחה