 |
01-06-2012, 23:56
|
|
מנהל
|
|
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,967
|
|
|
משה דיין מול יגאל אלון: קווי דמיון ושוני והערכה בדיעבד
משה דיין ויגאל אלון הם שניים מגדולי מעצבי דמותה של ישראל בכלל,ובהיבט הביטחוני בפרט. השניים צמחו מרקע דומה, עברו מסלול כמעט זהה עד נקודה מסוימת, וסופם שהיו גורמים מובילים בנקודות הכרעה ביטחוניות-אסטרטגיות מרכזיות מתקופת היישוב ועד שנות השיבעים. למעשה, השפעתם ניכרת עד היום על דמותו של צה"ל ומערכת הביטחון. לכן, מן הראוי לבחון מעט את דמותם של השניים, הדמיון והשוני ביניהם, ועד כמה ההערצה או הזילזול בהם (וניתן למצוא הרבה מזה ומזה-בייחוד ביחס לדיין) מוצדקים. כאמור, דיין ואלון צמחו מרקע בסיסי דומה. שניהם ילידי הארץ, בני ההתיישבות החקלאית של תחילת המאה העשרים. דיין נולד ב-1915 בקיבוץ הראשון, דגניה, וגדל בנהלל. יגאל אלון נולד (1918) וגדל במושבה "מסחה" (כפר תבור). שניהם גדלו כחקלאים במשק של אבות דומיננטים והיו מעורבים מילדות בהתקלויות עם השכנים הערבים, בהם הוכיחו תושיה ואומץ לב. מתוך המגעים החיוביים והשליליים עם השכנים הערבים מינקותם הם למדו להכיר היטב את פני הארץ ודרכי תושביה ובכך נבדלו מהוריהם שהיו אומנם נועזים ופורצי דרך אך גלותיים.
שניהם היו מעורבים פורמאלית בעניני ההגנה מגיל העשרה, ובלטו עת פרץ "המרד הערבי הגדול" ב-1936. שניהם הצטרפו למשטרת היישובים העיבריים ("הנוטרות") והיו למפקדים זוטרים ביחידה הנבחרת של אותה מסגרת: המשמר הנע. הם הוכיחו אומץ לב, תושיה וכושר מנהיגות וכך השתלבו שניהם במסגרות החדשניות והמהפכניות שהוקמו אז ושפיתחו טקטיקות התקפיות מנוגדות לחלוטין ששיטת ההגנה הפאסיבית שהייתה מקובלת עד אז באירגון ההגנה. מדובר כמובן בפלוגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט ופלוגות השדה (פו"ש) של יצחק שדה ואליהו בן חור. במסגרות אלו פותחו טכניקות של לוחמה בלילה (שעד 1967 העניקה לכוחות הישראלים יתרון גדול מול כוחות ערבים עדיפים), של סיור ושל פעולות גרילה נועזות שהיו בסיס לפעולות הצנחנים והסיירות עוד עשרות שנים מאוחר יותר. באותם שנים בלטו מאוד דיין ויגאל אלון וכך נישלחו לקורס הפיקוד הבסיסי של הנוטרים הבריטים (קורס סמלים קצר) ולקורסי המפקדים הראשונים של ההגנה, ובראשם קורס המ"מים הראשון שהיה יוצא דופן באורכו (שישה שבועות) ובתכנים שנלמדו בו. עבור שניהם זאת הייתה פיסגת ההכשרה הצבאית הפורמאלית שקיבלו עד אחרי מלחמת העצמאות. אלון ודיין היו מהחניכים הבולטים בקורסים, ומחביביו של יצחק שדה. ידועה לכל התמונה המפורסמת שצולמה בעת העליה לחניתה, ובה יצחק שדה, גוץ ומבוגר, במרכז חובק את יגאל אלון הבהיר הנאה והאתלטי מצד אחד, ואת משה דיין הזקוף והצנום מצד שני. השניים צברו נסיון רב בפעולות לחימה זעירה (בניגוד לדברי אורי מילשטיין-אלון בהחלט השתתף בלחימה ממש כלוחם ומפקד) והדריכו בהמשך בקורס המ"מים השני של ההגנה, במהלכו נתפסו חלק מהמשתתפים (כולל דיין והמפקד-משה כרמל) בידי הבריטים וישבו בכלא עד תחילת מלחמת העולם השניה.
לאחר כיבוש צרפת בידי הגרמנים, והחשש מפני הגעת המלחמה לתוך ארץ ישראל, הוחלט על שיתוף פעולה עם הבריטים והקמת הפלמ"ח. דיין (ששוחרר לרגל זה מהכלא) ויגאל אלון היו מומעמדים טבעיים לגוף חדש זה ומונו למפקדי 2 הפלוגות הראשונות. כקוריוז-משה דיין גייס את יצחק רבין לפלוגתו. דיין ואלון, יחד עם מקצת מאנשיהם, שימשו כסיירים ומובילי דרך בפעולות זעירות שביצעו הבריטים בשטח לבנון, לקראת כיבוש סוריה ולבנון מידי צבא וישי, אוהד הנאצים. הפעולות האלו זכו למעמד מיתולוגי אף כי בפועל השיגו מעט מאוד והיו בעלי חשיבות שולית.
יש לומר שלצד קווי הדמיון, היה גם שוני רב בין השניים. אומנם שניהם ניחנו באינטליגנציה טיבעית וכושר מנהיגות, אך אלו היו שונים באופים. ליגאל אלון הייתה ערמומיות טיבעית ופיקחות אך הוא נעדר השכלה עמוקה, ולכן גם יכולת לראיה אסטרטגית רחבה. רבות מהמסקנות האסטרטגיות שהגיע אליהן עד תום מלחמת השיחרור (כולל הסיכוי שכלל תהיה מלחמה כזו) היו לפיכך מוטעות. הוא היה מסודר ושיטתי. כאדם הוא היה קונבציונאלי מאוד, שאף להיות מקובל וניזהר מלחרוג מהנורמה. אניטה שפירא טוענת שהדבר נבע מהרגע הדל שבו גדל, ללא אם ועם אב קפדן, פשוט וספרטני. ביישוב עלוב ושולי. מנהיגותו התבססה על כושר שיכנוע ועל יכולתו להתחבב על אנשים ולדבר לליבם.
משה דיין היה שונה מאוד. פיקחותו הטיבעית הייתה משולבת באינטליקט גבוה וביטחון עצמי שמקורם בבית הוריו שהיה יחסית עשיר מבחינה תרבותית, והיה בחוד החנית של תנועת ההתיישבות העובדת (אביו היה מנהיג פוליטי ולימים ח"כ בכנסת הראשונה). כפי שאראה להלן, דומה כי דיין היה לאחד מהמנהיגים היותר מפוכחים ובעלי ראייה אסטרטגית שהיו לישראל. דיין היה בעל אומץ לב אישי שגבל בהפקרות ואינדבדואליסט שהיה חסר עניין בדיעתם של אחרים עליו. הוא היה בעל חוש הומור מפותח ויכולת אישית גבוהה אך לצד זה נטה לעיתים להתבודדות והיה קצר רוח כלפי החלשים והטיפשים מימנו. כושר מנהיגותו התבסס על כריזמה שהייתה במידה רבה, כדבריא אניטה שפירא, הקסם של הרשע. אנשים העריצו אותו והלכו אחריו אך לאו דווקא אהבו אותו. מבחינה זו היה כאמור שונה מאלון.
בחזרה ללבנון של 1941, כאן אירעה נקודת ההתפצלות הבולטת בין אלון ודיין. דיין יצא לפעולה עם כח קטן ומעורב של אוסטרלים וישראלים. אחרי שמטרת הפעולה התבררה כלא רלבנטית, הציע דיין לבצע פעולה לחלוטין לא מתוכננת ולא נידרשת-כיבוש תחנת משטרה מקומית. דיין הוביל הסתערות על המשטרה והשתלטות עליה. הוא התמקם על גג תחנת המשטרה והפעיל בה מקלע על מנת לבלום תיגבורת צרפתית שניסתה לכבוש את התחנה בחזרה. במהלך חילופי הירי, בעודו מנסה לאתר את מקורות הירי, פגע קליע במשקפת שאחז והוא איבד את הראיה בעינו. פציעתו הייתה חמורה משנוטים לחשוב. האצבעות שאחזו במשקפת שותקו בחלקן וארובת העין ניזוקה קשות ודיין עבר בה עשרות ניתוחים עד גיל מבוגר. הרטיה השחורה לא הייתה בחירה מודעת להידמות לנלסון אלא תוצאה של כישלונות חוזרים להתאים לו עין מלאכותית שתיוותר במקומה בהצלחה לאורך זמן (הוא יכל לשים עין מלאכותית לתקופת זמן קצרות ויש אף צילום שלו עם אחת כזו). עד יומו האחרון הוא סבל מקשיי ראייה ומכאבי ראש קשים כתוצאה מהפציעה. הכאבים הפכו אותו לעוד יותר קצר רוח משהיה גם כך והוא לא היה אדם נעים וסובלני במיוחד חלק גדול מהזמן.
לאחר פציעתו, לא חזר דיין לפלמ"ח אלא הועסק באופן לא רציף בענייני מודיעין ומדיניות. אלון לעומת זאת, לאחר אפיזודה של ניסיון כושל לנהל רשת מודיעינית מקבילה לזו של דיין בסוריה, התמנה לסגן מפקד הפלמ"ח ובמידה רבה היה מפקדו בפועל שכן יצחק שדה לא התעניין במיוחד בניהול השותף של האירגון. אחר כך התמנה באופן פורמאלי למפקד. בפלמ"ח הוא צבר נסיון חשוב באירגון ובניהול של מבצעי גרילה מורכבים, כגון ליל הגשרים שבמסגרתו פוצצו בו זמנית 13 גשרים בין ארץ ישראל לשכונותיה השונות. הישג מרשים מאוד של תיכנון ותיאום בהתחשב בכך שהתרחש בתנאי מחתרת ועם אמצעי תיקשורת ופיקוח פרימטיביים וחלקיים. עם זאת, לא היה לאלון, או לשום איש פלמ"ח אחר, נסיון כלשהו בפיקוד על יחידה בסדר גודל של פלוגה ומעלה בקרב קונבנציונאלי. למרות זאת, אלון במלחמת השיחרור ניהל בהצלחה (בדרך כלל) מבצעים בסדר גודל חטיבתי ולאחר מכן אף אוגדתי ועל-אוגדתי. הוא היה המצביא הבולט במלחמת השיחרור ומרשים מאוד לחשוב על יכולתו לנהל כוחות בהיקפים כה גדולים ללא הכשרה צבאית פורמאלית רצינית, ללא נסיון קודם בפיקוד מבצעי בכיר ובגיל 30 בסך הכל. משה דיין, לעומת זאת, שותף בלחימה, לפחות בתחילה, באופן שהלם יותר את נסיונו. הוא החליף בהצלחה את משה מן כמפקד עמק הירדן בלחימה מול הפולשים הסורים ואחר כך מוננה למפקד גדוד 89 ("קומנדו") בחטיבה 8 של יצחק שדה. ניגודו לאלון בלט כאן בכך שבעוד אלון היה ונשאר מפקד פוליטי שעמד בראש יחידה מזוהה עם השמאל המובהק של אז, דיין היה נאמן בעיקר לעצמו ולבן גוריון והגדוד שלו היה מגוון מאוד בהרכבו, כולל יוצאי אצ"ל ולח"י בשיעור גבוה לצד לוחמים ומפקדים מצטיינים מההתישבות העובדת (למשל, יצחק בן מנחם ז"ל) שהיו לימים חלק מהגרעין המייסד של ה-101. דיין לא הפגין במלחמה כישורים טקטיים מרשימים במיוחד. בכיבוש לוד יחידתו הפגינה נועזות אך לא ברק טקטי. אחר כך דיין מונה לפקד חטיבת ירושליים ובתפקיד זה הצטיין יותר בניהול מדיני ופוליטי מאשר בלחימה ממש. בהתאם לכך, מונה בהמשך למציג ישראלי במשא ומתן לשביתת נשק ברודוס.
לאחר המלחמה, אלון בעל התהילה מניצחון על הצבא המצרי כמפקד פיקוד דרום, ומועמד ברור להיות רמטכ"ל יצא למסע טיול ולימודים באירופה. בן גוריון, שחשד בו בשל זיהויו הפוליטי, ניצל את שעת הכושר למנות את משה דיין במקומו לתפקיד. "בחור טוב" כהרגלו, סירב אלון להתעמת עם בן גוריון והעדיף לפרוש מצה"ל. דיין מילא כמה תפקידים בכירים, יצא לשנת לימודים צבאיים בצרפת, ומונה לרמטכ"ל. יש אומרים (למשל מאיר פעיל) שדיין מעולם לא הצטיין כמפקד ואף לא התעניין במיוחד בענייני צבא (בניגוד לאישים כמו אלון, ידין או ישראל טל) אלא יותר בענייני אסטרטגיה ומדיניות. ריאליסט ומפוכח הוא הבין שלא היה פיתרון קרוב לעימות עם הפלסטינים ולכן צריך להערך בהתאם (נאום ההספד לרועי רוטברג) כרמטכ"ל הוא הוביל, גם בניגוד לדעת הממשלה, מדיניות קשוחה של פעולות תגמול ובהחלטה חשובה ביותר פירק את יחידה 101 ומינה את שרון למפקד הצנחנים.
במבצע קדש, היו לדיין החלטות שניראות תמוהות עד שמבינים שהיה ער לחשיבות התיאום האסטרטגי עם בריטניה וצרפת.לאחר שיחרורו, נכנס פורמאלית לפוליטיקה לצד בן גוריון. בשלהי שנות השישים נסע לוייטנאם כאורח של ארה"ב שרצתה מאוד בחוות דעתן החיובית על המלחמה. בדיווחיו משם דיין הפגין שוב את ראייתו הנבונה כשאומנם הביע את התרשמותו מהישגיהם הטקטיים וחדשנותם של האמריקאים (למשל בשימוש בכוחות מוסקים) אך הוסיף כי בשורה התחתונה האמריקאים "מנצחים בכל דבר פרט למלחמה" ובכך סיכם אז באופן ממצה את מה המומחים אמורים כולם היום.
במלחמת ששת הימים דיין מונה לשר ביטחון רק ערב המלחמה ממש, ולמרבה האירוניה, בעיקר בגלל שנתפס על ידי היונים בממשלה (כגון חברי המפד"ל) כמי שמתנגד למלחמה וימנע אותה. אלון הוצע גם הוא לתפקיד אך שוב לא הפגין את הנחישות והנכונות "להתלכלך" הנידרשים. מקובל היום לומר שדיין גנב את תהילת המלחמה שלא הייתה ראויה לו שכן אשכול היה זה שבתקופתו התכונן הצבא למלחמה, ואת המלחמה עצמה לא מנהל שר הביטחון. הדברים אינם מדוייקים.ראשית, גם טרם קיבל את המינוי הייתה לדיין השפעה חשובה. בפגישה עם רבין הוא ביטל בבוטות את התוכנית שהציע רבין לכבוש את עזה כקלף מיקוח מול המצרים כנגד מיצרי טיראן. הוא אמר, ומן הסתם צדק, שלמצרים אין שום עניין בעזה וישמחו שישראל תישאר תקועה איתה. בתקופתו הקצרה כשר ביטחון הוביל שינויים משמעותיים בתוכניות של צה"ל ובמלחמה עצמה לקח החלטות אסטרטגיות חשובות. החלטה אסטרטגית חשובה אחת שלו שלא מולאה על ידי כוחות צה"ל בשטח, הייתה לא להגיע לתעלת סואץ. דיין הבין ששליטה בתעלת סואץ היא מלכודת. לתעלת סואץ וותפקודה התקין חשיבות אסטרגית גדולה לעולם. כל עוד היא מהווה איזור עימות, קל וחומר שהיא סגורה, העימות בין ישראל ומצרים ישאר בולט בסדר היום העולמי ויהווה מקור לחץ על ישראל לוויתורים. לכן הוא גם תמך בהסדר אי לוחמה עם מצרים במסגרתו תיסוג ישראל מהתעלה ותיערך על קו ההרים. דומני שאף הציע בשלב מסוים נסיגה חד צדדית בנוסח זה. מכתביו של שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום כיפור, עולה שגם המצרים הבינו זאת ולכן התנגדו להסדר חלקי שבו תוחזר להם תעלת סואץ.
לרוע מזל, דומה כי כמו אצל רבים אחרים, גם אצל דיין המפוכח בדרך כלל השתבשה הדעת בעיקבות הניצחון הסוחף של מלחמת ששת הימים. נעדר הבנה של ממש (או עניין) בענייני צבא נטו (חוסר הבנה שבו גם הודה בפני וועדת אגרנט) הניח שפער העוצמה בין ישראל והערבים הוא כזה שהערבים לא יעזו לתקוף וגם אם כן, יוכל הצבא הסדיר לבלום בהצלחה. כך תיזכר לדיראון עולם קביעתו כי רק "צריך 100 טנקים ברמת הגולן, ואז אלוהים ירחם על הסורים". בפועל, היה ברמת הגולן ערב המלחמה 177 טנקים ישראלים ואלמלא הגעת המילואים לפני הזמן הצפוי, היו חיילי סוריה כבר טובלים רגליהם בכינרת.
לזכותו של דיין ייאמר שהבין את טעותו מהר מאוד. למעשה הוא הבין את חומרת המצב ומשעויותיו לפני כל אחד אחר. כשבאי ה"בור" דיברו על פסימיות היתר שלו, אמר להם "גנדי" שלדעתו הם טועים והם האופטימיים מדי. היו לו כמובן הצהרות היסטריות מיותרות על "חורבן הבית" אבל הצעותיו לנסיגה בסיני לצורך ייצוב קו הגנה באיזור עדיף אסטרטגית היו בסופו של דבר נבונות. מה היה הטעם להחזיק בסיני אם אין כוונה להשתמש בשיטחו הרחב של חצי האי? לא היה כל הגיון במדיניות "אף שעל" בסיני, ובייחוד כאשר האמונה שהסדיר יוכל לעמוד על בוא המילואים התבססה במידה רבה על כך שבניגוד ל67, עתה היה לישראל "את כל סיני" כמרחב הגנה.
בסופו של דבר, אחרי המלחמה, דיין אומנם יצא "זכאי" מוודעת אגרנט אך התגובה הציבורית, ככל שהיה אטום לה, עשתה את שלה ואילצה אותו להתפטר. אך הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה .בעוד יגאל אלון מתבזה והופך פתטי יותר ויותר כשר בממשלתו של בן חסותו מהעבר, יצחק רבין, דיין המתין לשאת כושר ובסופו של דבר היה מאדריכלי השלום עם מצרים.
שני האישים נפטרו בראשית שנות השמונים. כשהם מותירים אחרים אמוציות עזות שנעות בין הערצה לעבר שהיה ואיננו (ואולי מעולם לא היה כפי שנותר בתודעה) בנוגע ליגאל אלון (בבית ספרי עוד היה נהוג לחלק את סיפרו האטוביוגרפי כמתנת סיום כיתה ו') וסלידה גדלה והולכת מדיין, שתכונותיו השליליות הלכו והתעצמו עם השנים. הבוז שלו לחוק, יחסיו העכורים עם משפחתו, יהירותו וחוסר האחריות שבו נהג ערב מלחמת יום כיפור, כל אלו מעיבים על כך שבסופו של דבר הוא אכן היה מהאישים הגדולים שלך ישראל בזירה הביטחונית-אסטרטגית.
את דברים אלו כתבתי בעקבות קריאת סיפרה של אניטה שפירא "אביב חלדו". חלק מהכתוב בו מקורו בקריאת מקורות שונים לאורך השנים ואני מתנצל שאין באפשרותי לשחזר בדיוק מה הם. מטרתי היא לעורר דיון מחודש באישים אלה, מהזווית הצבאית-ביטחונית וללמוד משהו נוסף. יש בזה מין הרלוונטיות גם להיום.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
