|
עלילות BA בהגמ"ר. או, איך שמרתי על עם ישראל.
את חטאי אני בא להזכיר היום.
נולדתי וגדלתי במושב קטן ומאובק. רוב הקוראים ודאי לא שמעו את שמו מעולם. משהוא כמו עין-כמונים מספרו של קישון "השועל בלול התרנגולות".
תחילתם של הדברים עוד בשנות ה-50 של המילניום הקודם. באותם ימים , היה בכל מושב וקיבוץ כח מאורגן של הגמ"ר, בו אורגנו גברי הישוב ככח לוחם שנועד להגנת הישוב. לכל ישוב היה רכז בטחון שוטף, שיכונה להלן "הרב"ש". זה היה מופקד על נשקיית הישוב, שהייתה מוכרת בשם "מחסן הנשק". בדרך כלל חדר, לא מבוצר במיוחד, עם דלת ברזל, נעולה במנעול ומפתח מפוקפקים, ובו היו שמורים כלי נשקו של הישוב, שנועדו לשמירה שוטפת, ולכח הלוחם המקומי בעיתות חירום.
עוד בהיותי ילד קטן נמשכתי אל אותו מחסן נשק כבמטה קסמים. נהגתי לארוב לרב"ש- שהיה יהודי לא צעיר, בעל נסיון צבאי שלא היה ידוע לי, אבל עיסוקו העיקרי היה כמחלק דואר. כאשר הלה היה פותח את המחסן הנשק, נהגתי להצטרף אליו, על מנת להזין את עיני בארסנל שהיה שמור שם. בתחילה, היו שם מספר תמ"קים מסוג סטן, כמה עשרות רובים , שניים או שלושה אקדחים קטני קוטר, והיהלום שבכתר היה שני מקלעי 34-MG , אשר הלהיבו את דמיוני. חברים שהיו בישובים קרובים יותר לקו הירוק טענו שאצלם יש גם מרגמות.
ככל הזכור לי, בתחילה הרובים היו רובים אנגליים (לי אנפילד), אך אלה הוחלפו מאוחר יותר, ברובים צ'כיים (מאוזר).
תמיד דמיינתי לעצמי את גברי הכפר- אלה שלא היו אמורים להקרא לשירות מילואים- נאזרים עוז ועיזוז, מצטיידים, כפלוגות קרביות, בכלי הנשק, ומתארגנים להגנה היקפית כנגד כל צר ואוייב. הבעיה הייתה שמעולם איש לא ראה אותם מתאמנים, איש לא פיקד עליהם, ולעניות דעתי הצנועה, איש לא תכנן כל תכנית הגנה, הם אפילו לא ידעו מה לעשות עם המקלעים. מאוחר יותר הסתבר לי שלאקדחים גם לא היתה תחמושת, פרט לשלושה כדורי 7.65 יתומים. אני גם לא משוכנע כי מי מהלוחמים עזי הנפש המיועדים טווח אי פעם בכלים האלה.
בימים כתיקונם, היה הרב"ש מארגן רשימת שמירה, וכל ערב היו 2 חברי מושב יוצאים לשמירה- דהיינו להסתובב ברחוב שעל כתפיהם מוכתף רובה צ'כי. חברי מושב שלא היו מסוגלים לצאת לשמירה, נאלצו לשלם לשומר שכיר, וכך גם כאלה שנפשם לא חשקה לצאת לעבודת הצבא.
לימים, עברה השמירה לשני שומרים שכירים.שכרו של האחד שולם ע"י משטרת ישראל והשני קיבל את שכרו מן המושב. בימי שישי, המשיכו חברי המושב הגיבורים לשמור בעצמם, או-חלקם- למכור שמירות.
במקביל, הוחלפו הסטנים בתמ"קים עוזי וכל הרובים ברובים צ'כיים.
משנפטר הרב"ש, החליפו רב"ש חדש. הסתבר כי לרב"ש זה היה נסיון קרבי רב. שכן, כחייל בחיל החפרים הבריטי, הוא נפל בשבי הנאציים ביוון, ובילה את כל ימי מלחמת העולם השניה במחנה שבויים.
אני, כחובב מחסן הנשק, נהגתי לשבת עימו בערבים במחסן הנשק, לטבול יחד ביסקויט יבש בכוס תה, ולשמוע עלילות גבורה, כיצד ניצלו חיילי צבא הוד מלכותו מהפצצות השטוקות של הנאצים ביוון, כיוון שהסתתרו ב"חפירות חריץ".
ימי ההמתנה של ערב מלחמת ששת הימים הגיעו. רוב הגברים בישוב גוייסו למילואים. במושב נותרו רק הקשישים, הנשים והילדים. וכמובן- בוגר חיל החפרים. ערב המלחמה הוא כינס אסיפה כללית, בה הסביר את חשיבות המיגון- מיגון החלונות בסרטי דבק , האפלה, ובמיוחד את חפירות החריץ שהצילו את חיילי ה"מ. הוחלט, כי כל מי שביתו מרוחק מרחק מסויים מהמקלט הקרוב- תחפר עבור בני ביתו מחפורת ליד הבית על מנת להגן עליו ממפציצי האוייב. וכך מצאתי עצמי אוחז באת חפירה, חופר מחפורות הגנה בחצרות הקשישים וממלא שקי חול שהונחו על בלוני הגז שלהם.
ביום בו פרצה המלחמה, התחוללו חילופי אש עם חיילי הלגיון באיזור הקו הירוק- מרחק של קילומטרים מספר מהמושב. קולות הירי נשמעו היטב. לתומי סברתי, כי הנה יצא עתה כח המגן המקומי ויאחז בכלי הנשק שבמחסנו של הרב"ש. לתדהמתי, לא קרה דבר. איש לא אחז בנשק, ופרט לשני השומרים השכירים, אשר הפעם הסתופפו בלילות במזכירות הישוב, על מנת לזכות בהגנתו של הגימנזיסט התורן שישב שם. הגימנזיסט (דהיינו- אני) הופקד על מכשיר הטלפון שבמזכירות ,על מנת לקבל כל הודעה דחופה (כנראה שכבר אז ידעו שאהיה קצין קשר). את הישיבה עם השומרים ניצלתי לשיעורי נשק אינטנסיביים ברזי העוזי, למדתי מהשומר כיצד לתפעל אותו וכיצד לפרקו ולהרכיבו (הייתי אז בן 15). הדברים שלמדתי הועילו לי בהמשך.
למחרת היום, עם בוקר, זכינו לביקורו של מפציץ טופולב שחלף בשמיים והשליך מספר פצצות בכמה ישובים בסביבה. למרבה הצער, הסתבר כי בלילה השקו כמה מלקוחותיי את עצי הפרי שבחצרות בהם חפרתי. חלק מן המחפורות התמוטטו כתוצאה מכך. כך, שלקוחותי לא היו מרוצים במיוחד מהמחסות שחפרתי. במיוחד אלמנה קשישה אחת, שנאלצה לשכב בבוץ.
מכל מקום, המלחמה תמה כעבור 4 ימים וחזרנו לשגרה.
חלפו שנתיים. במהלכם שדרגתי את שיעורי הנשק שקיבלתי בעת המלחמה, לירי חי- שנעשה מתמ"ק של חבר ששירת בסיני ויצא לחופשה. כך, שבהגיעי לגיל 17- עת סיימתי את התיכון- הייתי כבר עוזיסט מדופלם.
רצה הגורל, והשומר הקבוע יצא לשירות מילואים למשך 40 יום. אני באותם ימים הסתובבתי בטל. כל חברי כבר גוייסו לצה"ל , חלקם כבר שירתו במלחמת ההתשה. אני, שהייתי הצעיר מכולם, המתנתי לגיוסי רק לאחר שאחגוג את יום הולדתי ה-18. ידידי, איש חיל החפרים פנה אלי בהצעה שאי אפשר לסרב לה: אני אגויס על ידו למשמר הגבול למשך 40 יום, ואשמש כשומר מחליף, כאשר שכרי ישולם ע"י משטרת ישראל. באשר לכישורי כשומר, הגענו להסכם שבשתיקה: הוא לא שאל אותי האם עברתי הכשרה כל שהיא בנשק. אני מצידי לא אמרתי דבר באשר להכשרתי. וכך, מצאתי עצמי בליל חורף אחד של שלהי שנת 1969, לבוש מכנסי קרב מנומרים, שנותרו לאבא במחסן, זכר למלחמת ששת הימים, נעול נעלי גיבורים (שנשארו לי משיעורי הגדנ"ע), וחמוש בעוזי.
בן זוגי לשמירה, היה יהודי מבוגר וקטן קומה, עטור זקן ופיאות, אשר הרובה הצ'כי, שהיה מוכתף דרך קבע על כתפו, היה כגובהו. לשומר זה היה דווקא נסיון קרבי עשיר. הוא סיפר לי כיצד התגורר בכפר יעב"ץ במלחמת השחרור. הכפר הותקף ע"י הצבא העירקי וכנראה שמגיניו התקדמו לאחור בחירוק שיניים אל מול האוייב. (הוא השתמש במילה : "ברחנו"). אני לא שאלתי אותו אם הוא יודע להשתמש ברובה והוא לא שאל אותי על העוזי. כך שמרנו אחד על השני. הוא נהג לסיים את מלאכתו שעה לפני, היה משאיר לי את הרובה, ואני נעלתי אותו, ולפנות בוקר גם את העוזי, במחסן הנשק. כך הסתובבנו לנו בלילות שנינו- אני נער בן 17 והוא יהודי מבוגר מאבי. בשעות השמירה הממושכות, הוא סיפר , בין יתר סיפוריו, על חברו- השומר אשר מילאתי את מקומו- אשר נוהג היה לעזבו כל לילה, על מנת "לנשק את המזוזה" בבית. מידי פעם היה עובר במושב סיור של מפקד האיזור- קצין מג"ב בדרגת פקד. בפגישתנו הראשונה, הוא ערך לי תחקור יסודי: "אתה השומר המחליף?" אני מצדי הנהנתי בראשי. "אני רואה שיש לך עוזי. בטח למדת להשתמש בו בגדנ"ע?". שוב הנהנתי בראשי. בכך הסתיים התחקיר. נראה שהשבעתי את רצונו ונמצאתי מתאים לתפקיד.
הלילות במושב היו שקטים. איש לא נראה ברחובות, פרט לרווק מזדקן, מאחר בנשף שהשתרך לו מעת לעת באשמורת שלישית. הוא נהג לחזור מהמושב השכן בשעות הקטנות של כל לילה. הוא טען שהוא שיחק קלפים. חברי, השומר השני, מלמל משהו על בעלת הבית.
במשך הימים, גילו אותי אנשי הכפר- אלה שאמורים היו לשמור בתורם בימי שישי -ומכרו לי את השמירות שלהם תמורת סכום נאה בלירות שעזר לי לרכוש טוסטוס משומש.
כך, שמרתי על עם ישראל משך ארבעים לילות רצופים.
לאחר מכן, הפכתי להיות מחליף שומר קבוע בימי ו' עד גיוסי לצה"ל בפברואר 70.
גם לאחר גיוסי, המתינו אי אילו חברי מושב נואשים שאצא לחופשה, על מנת שהחליפם בתורנות יום ו. לעיתים רחוקות הסכמתי.
זכור לי כי לילה אחד הסכמתי להחליף שומר. הייתי אז צוער בבה"ד 1. החלטתי לצאת עם הרומ"ט שלי, על מנת שלא אצטרך להתעסק עם מפתחות מחסן הנשק או לחפש בשבת את הרב"ש. למרבה זוועתי, הזדמן למקום בן השכנים, שהיה מד"כ בבה"ד 1 והחליט לערוך לי מסדר על הנשק שהיה במצב זוועתי....
כיום אין כבר מחסן נשק. שער המושב נעול בלילות. על המושב מגינה חברת אבטחה. נראה, כי השמירה שלה אינה מגיעה לאיכות השמירה שלי. עובדה היא, כי בימי לא היו פריצות לבתים, ולא נגנבו כלי רכב......
הערת המחבר: האמור לעיל הינו לכאורה פולקלור.
בשבוע שעבר קיבלתי ממבטחים מכתב, לפיו מופקדים לטובתי בקרן פנסיה כמה מאות שקלים אשר שולמו ע"י המעסיק: משטרת ישראל.
_____________________________________
.
נערך לאחרונה ע"י b.a בתאריך 20-08-2012 בשעה 11:16.
|
ראשי
צ'אט
20-08-2012, 11:14
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
) "זהב" אמרתי...!? 
מצב כלאיים
