שעת לילה מאוחרת בנתב"ג. אשתי ואני מחכים לה שתשוב. קבוצת בנות דתיות לבושות בחולצות מסע לבנות אשר שבה כנראה בטיסה מוקדמת יותר עומדת חבוקה במעגל ושרה בשקט מצמרר את 'התקווה' ואח"כ את 'אני מאמין' בלחן שאינו מוכר לי אך חודר ללב.

זה לא 'טיול' הבהרתי לכל מי ששאל אם כבר שבה מפולין. זו 'משלחת'. מ-ש-ל-ח-ת.

כן. הם ישנים במלון, וטסים במטוס וצוחקים בערב או עוסקים בדברי חול כמו ילדים רגילים אבל הם מהווים 'משלחת' מ'כאן' ל'אין הגדול' ש'שם'. מעבירים מסר לשדות המוות כי יש חיים לאחריהם. זו גם משלחת שלהם לתוך עצמם. הענקת קמצוץ הבנה של למה הם חיים בארץ ישראל ושל עומק הרוע האנושי שהם צריכים להתגונן במשמרת שלהם מפניו וגם של היותם חלק משרשרת ארוכה.

לא חששתי מפני שבריריות רגשית. היא נסעה מוכנה היטב. למדה, קראה וחשבה לא מעט על הימים ההם. עדינה אבל בוגרת. יציאה ראשונה אל מחוץ לגבולות הארץ הטובה שלנו ושבוע ראשון של ריחוק כה גדול - נכון כי יעשו דווקא למקום המספק בשתיקתו הסבר לכמה שאלות קיומיות בחיי כל יהודי.

שבוע לא קל היה לי במהלכו צפיתי עם המשפחה שבארץ בתמונות ממחנות ההשמדה או מהגטו. מאזין להסברי מדריכים שהועברו בעזרת הטכנולוגיה העכשוית ומנסה להבין לפי שפת הגוף והלבוש אם קר לה או חם לה או עד כמה עצוב לה.

אשתי ציידה אותה בצמד נרות לערב שבת. אני בקשתי כי תשים בין חפציה את הדיסקית הצבאית הפנסיונרית שלי. הרי המסע הזה הוא במידה מסויימת גם שלי ונועד לענות או לחזק תשובות שסיפקתי לעצמי בכל השנים הללו.

הבנות הדתיות התפזרו. קבוצת יפנים חביבה מגיחה לתוך מעגל מקבלי הפנים ומופתעת מיער הבלונים המקיף אותם בידי ההורים המצפים. היפנים שולפים מצלמות ומתקתקים מוקסמים.

הנה היא מגיעה. לנו אין בלון מה שמותיר את הידיים פנויות לחיבוק גדול. קדימה ילדים של ארץ ישראל, זמן לחזור למיטות. עוד רגע קט יעירו אתכם לשמירה.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

וואו, מרגש, חשוב וכל כך מעביר את התחושות שלך - הגעגועים, הדאגה ובד בבד ההבנה של כמה המשלחות האלה חשובות. חשובות לנו כעם ישראל בארץ ישראל, וחשובות לנערים והנערות האלה, בתהליך לא פשוט של התבגרות תוך קבלת מושג על מי הם, מאיפה באו, מה השורשים שלהם ולאיזה עם הם שייכם, וגם, הערכים והמהות המצופים מהם כאנשים ונשים בוגרים יותר.
אני את ההתנסות הזו, של המסע לפולין, לא עברתי. לא ביקרתי באף מחנה השמדה. הייתי במקום זה בטיול שורשים עם הסבים שלי, שכלל ביקור בגטו בו סבא שלי חי במהלך חודשים רבים מחייו. בהמשך הצטרפתי למשלחת שכללה ביקור בבוכנוולד ובמקום שהיה מחנה עבודה לנשים מסופח לדכאו. הסבים שלי מדברים ומספרים לא מעט, ובכל זאת, אני מניחה שאחרי מותם ארגיש נוח יותר לנסוע לפולין במסגרת כלשהי (אולי הורה מלווה לילדי?). הם עצמם מסוגלים ואף נסעו פעמים רבות לגרמניה ואוסטריה, אבל לפולין הם לא היו מוכנים להגיע. אני חושבת שביקור במקום הפיזי בו נרצחו הוריהם ורבים כל כך ממשפחתם המורחבת, לא היה יכול לעבוד על הפרק. מצד שני - זה באמת משהו שאי אפשר לתפוס ולהבין (וטוב שכך).

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20