את מעריב שלי, הטמון בזכרונות הילדות אפילו בן כספית לא יצליח לקחת. עיתון בימים הלא רחוקים ההם היה חלק מתעודת הזהות של בית ואדם ומעריב היה חלק מביתנו. לא שופר סוציאליסטי כ'דבר', לא פומפוזי כבגין ו'חרות', לא מתנשא כ'הארץ' ובעיקר 'לא כמו ידיעות'. על הקיוסק השכונתי התנשא שלט לאמור: 'מעריב, העיתון הנפוץ ביותר במדינה' וזה אפילו היה נכון חלק מהילדות שלי. כשנחשבתי כ'מספיק גדול' ע"י הסביבה הוכנסתי אחר כבוד לרשימת הרשאים לקנות בצהריים את העיתון או לפחות קיבלתי את הזכות לרדת מטה בימי חופש ולשאול אם 'מעריב כבר הגיע'. צהרון קראו לזה אז שכן שעת יציאתו אפשרה הכנסת חלק מחדשות הבוקר לגליון.

בשנות השבעים כשהאינציקלופדיה העברית הייתה מקור הידע המעמיק ביותר הזמין לאדם מהישוב הייתה למילה הכתובה בעתון אצטלה של אמת מוחלטת. בעתון 'שלנו' כמובן, לא בעיתונים 'ההם'. מן לוקל פטריוטיות שכזו מלאה בתמימות כמו זו בגינה הייתי בתור ילד בוחן את התפלגות המכתבים למערכת ו'לומד' מתוכה על הלכי דעת הקהל. שנים חלפו עד שהבנתי כי לצד חמשת המכתבים המתפרסמים ישנם עוד חמש מאות מכתבים שלא מתפרסמים ושרק עורך מדור 'מכתבים למערכת' הוא הקובע מה יתפרסם כ'משקף' את התפלגות דעת הקהל... עוד שנים חלפו עד שהבנתי כי לא מן הנמנע שחלק מהכתבים אפילו נכתבים במערכת העיתון ולא ע"י 'דעת הקהל'.

מעריב היה שלנו כי הוא היה לאומי, ציוני, ממלכתי ובעיקר על מפלגתי. הוא נשך אך מבלי לשבור את הכלים, הוא דקר, אך לא את הלב ואילו השפה בה נכתב כמו שמצופה מעיתון עברי הייתה עברית. ראויה ובסגנון מצומצם. לא כותרות צהובות, לא תמונות חצי ערום של חילות רטובות במזרקה, לא אלף מילים החוזרות ומעצימות את עצמן ואת ההסטריה. כותרת עם מידע ותוכן בכתבה ואם הנושא ממש חשוב אז לפעמים גם תמונה קטנה בצד, בשחור לבן כמובן.

כשהכרתי את מעריב, קרליבך כבר היה מת למדי מזה זמן ורק את הבדיחה אודות אשכול שהגיע להלוויתו כדי לוודא שקוברים אותו - הכרתי. הכרתי גם את סיפור האבות המייסדים של העיתון אשר פרשו מידיעות כדי לעשות עיתונות אחרת, אמיתית. אבל גם אם קרליבך לא היה הרי שהיו את דיסנצ'יק האבא ורוזנפלד וגם 'צעירים' מעט יותר כשניצר וז"ק ועיתונאי לא היה רואה כמובן מאליו את זכותו לשקר במצח נחושה או לטעות בתחזיותיו שבוע אחר שבוע ובטח שלא לבדות מקורות או לרגל ולסחור בסודות מדינה. קישון המיתולוגי עדיין כתב במעריב של אז והצליח להצחיק בלי להשתטות ובמוסף שנקרא כמדומני בזמן כלשהו 'ימים ולילות' התפרסם דף קריקטורות אליו נמשכתי עוד טרם למדתי לקרוא. גם מאיר עוזיאל שנחשב למצחיקן בכיר כתב שם סאטירה ימנית כשיונתן גפן שהיה מלנכוליסט צמרת איזן אותו בסאטירה שמאלית. זה היה כמובן בימים שיונתן גפן אומנם כבר 'שנא את המדינה' אך עדיין 'אהב את הפלוגה' כדבריו...

בימים בהם הגיע אבי הביתה למנוחת צהריים ניטש קרב של ממש על העיתון. 'החלק הראשון' היה כמובן שייך בראש וראשונה לו, פריבילגיה של ראש המשפחה כמובן. אחי הגדול שהיה קורא מסור של 'גול' ו'פנדל' היה מוכן לדחות את ההתעדכנות בקורות העולם לטובת 'הספורט' שהופיע במקבץ דפים נפרד. 'החלק השני' עניין יותר את הנשים שבבית, אימי ואחותי ואילו אני - הייתי צריך להאבק על פיסת האקטואליה שלי 'בזירה של הגדולים'. בעיתון נהג אבי להתחיל לעיין ליד השולחן בארוחת הצהרים המשותפת לקול מחאת אימי. לאחר סקירה של החדשות במיטת הורי ותוך קריאתן, נהג אבי להרדם מה שפינה לכאורה בשבילי את 'החלק הראשון' של העיתון. אך אליה וקוץ בה, הוא נהג להרדם כשהוא אוחז בעיתון תחת ידיו... אני הייתי מתגנב בשקט לחדר הורי ומנסה לקרוא את הכתוב בדף הפתוח מזויות שנות. מצפה בקוצר רוח שישנה תנוחה. אם לא שינה תנוחה הייתי עובר לשלב ב' של התוכנית ומנסה לשלוף אט אט את העיתון מבין ידיו לחזהו. צריך היה להחליק את העיתון אט אט ולהיות קשוב לנשימת הישן. לעצור בזמן ולהתקדם כשאפשר. אך מעריב של אז עיתון גדול מאוד היה ברוחבו ובאורכו ודפיו נפרדים זה מזה והמשימה לא הייתה כה קלה. לעיתים רגע לפני חילוץ החדשות הוא התהפך על צידו מושך את יריעת מעריב עימו וכמו ב'סולמות וחבלים' נאלצתי להתחיל מחדש. למרות שעם השנים צברתי מיומנות לא רעה במשימה הרי עדיין במחצית מהמקרים היה מתעורר בבהלה משנת הצהרים המתוקה שלו. הוא היה מביט בי, לעיתים מחייך לעיתים מאוכזב מהשינה שאבדה, נאנח אך אף פעם לא נוזף או צועק וקם להתארגן לקראת יציאה מחודשת לעבודה שתתמשך עמוק לתוך הערב. כיום מנקודת מבט של מבוגר המצפה למנוחת צהריים בשקיקה אני יכול להעריך הרבה יותר את ההבנה שגילה כלפי חמדנות העיתונים שלי...

ספרתי כי מעריב היה גדול וכך אכן היה אך ביום שישי היה הוא גדול כפליים... מוסף שבת עבה וגם חלק שלם של פובליצסטיקה ואקטואליה מפי עיתונאים שממש היו בשטח ושוחחו עם האנשים המשפיעים ופה ושם גם כתבות רקע על טבע או הסטוריה שנכתבו במחשבה ולא על ידי העתק הדבק עכשוי. דפיו התפזרו לכל עבר, במיטות ובסלון וגם במטבח. בימי חורף, בזמן אכילת סלט הבוקר החתוך דק דק ומלווה חצילים מטוגנים וביצה קשה היינו מדברים על העולם כפי שהכרנו אותו מתוך העיתון 'שלנו'. כל אחד באותם ימים של טרם כפר גלובלי עולמי הרי הכיר את עולמו מתוך 'העתון שלו'. צליל השבת שכללו את 'יומן הבוקר' של קול ישראל עם טיקטוק מכונת הכתיבה ואת קולו העמוק של עזריה אלון הפותח את 'מנוף ארצנו' במילות הקסם 'למאזינים שלום' העניקו לנו עוד נושאים לפטפוט או לשיחה שהייתה מפליגה לזכרונות או הרצאה קטנה שמוסר השכל וידע בצידה. על שולחן שבת-בבוקר עצמו אסור היה לדפדף בעיתון אבל בשבתות הגשומות היינו מזנקים למיטת ההורים מיד לאחר הארוחה ומנסים לפתור את התשבץ שבמעריב. אבן שושן, מילון גור וכמובן הקונקורדנציה לצידנו וכולם יחד מתמודדים עם תשבץ נטול תמונות של ידוענים אבל מלא 'בהמות משא טיביטיות שתי אותיות'...

הימים חלפו ואנו גדלנו והחכמנו. מעריב דווקא קטן בגודלו ומה שחמור מכך איבד מחוכמתו. אני עוד זוכר ויכוח עם חבר בצבא שהיה מאסכולת ידיעות בו הגנתי על כבוד מעריב ההולך וקטן. השלט אודות 'העיתון הנפוץ במדינה' נותר כמובן על הקיוסק אך כבר שנים שלא היה בעל תוכן מהימן כמו גם העיתון. מעריב וידיעות הלכו והתדרדרו. הפורמט הפך לצבעוני ונוח יותר אך העיתון לצהוב יותר ולרדוד. השמות המוכרים הלכו ונעלמו מדפי החדשות והפובליציסטיקה וגם התכנים הפכו נטולי עומק מחשבתי. סיסמאות פרסומות קצרות וצעקניות ותו לא במקום הבאת רקע וניתוח. הכותרות היו לעיקר והן היו לא אחת מוטות או לא משקפות את עיקר הנושא. הכתבות היו חזרה על הכותרת והנושאים בהם התמקדו כתבים היו נדמים יותר לנסיונות להוביל הלך מחשבה ולייצר מציאות מאשר לבעלי רצון לתאר אותם.

כשהגיע האינטרנט, החדשות שבמעריב כבר לא היו בגדר חדשות בזמן פרסומם. לא היה כל ערך בתשלום כסף ובטח שלא במרוץ בין בני משפחה בכדי ללמוד מכותרת את מה שכבר השתנה ונוגח מכל עבר באתרי המרשתת. וכשבנין עומד חרב ומוזנח נכנסים לתוכו העכברושים ואכן מעריב ואתרו NRG קלטו בהמוניהם כתבים שלא היו עוברים כפקידי דלפק את סף מפתנו של רוזנפלד. עברית קלוקלת, העדר ידע בסיסי רדידות וחוסר עניין מופגן במושג הפעוט הנקרא 'אמת בדיווח' או 'יושרה מקצועית'. גם הפוסט ציונות הגיעה שהרי היא מפלטם של כל המחזיקים בעברית קלוקלת, רדידות, בורות וחוסר יושרה. מעריב הפך להיות עיתון עויין לקוראיו. ממש בז להם, לארצם, לרצונם להתקיים בציון. הוא לעג לשיבתם למכורתם, צחק מתורתם גימד את אורחות חייהם בהבליטו את רף הנהנתנות של האלפיון העליון כסף קבלה לאנושות. הוא ביטל את בחירתם הדמוקרטית ומילא את דפיו ב40% של שינאת שמאל קיצון לפרה הציונית-יהודית שמפטמותיה הוא יונק וב40% של עיסוק אובססיבי בידוענים וברכילות זולה. גם 20% הנותרים מעידים יותר על מה שאין במעריב מאשר מצדיקים את קיומו.

בן דרור ימיני, ללא ספק עיתונאי ראוי ובעל מידה נאה של יושרה מייצג למרות כל מעלותיו את השמאל הציוני המצוי בעמדת מיעוט. עצם הצגתו של אדם כ'ימין המאזן שבעתון' רק בגלל שהוא נגד הרס מדינתו על ידי פולשים ממומנים מאפריקה או עמותות של כספי חוץ הבוחשות בישראל כבימי הקפיטולציות - הינה תעודת עניות למציגים ולתקשורת בכללותה. קלמן ליבסקינד היה יכול להחשב בשנות השבעים ל'עיתונאי בסדר', אחד מרבים. מן מנחם רהט או אורי סלע שכזה. לא כוכב על שמוביל עיתון או שמייצג לבדו מול גל עכור את דעות 60% מהצבור היהודי. ארא"ל סגל לא היה נכנס בשערי העיתון בשל סגנונו, בשל העדר ערך עיתונאי חושף או מחדש בפועלו ובשל שבלוניות חסרת עומק בדרך הבעת דעותיו. מה שטוב אולי למדורי הספורט ולטור אורח פה ושם לא אמור להחזיק מים כמדור קבוע גם אם יש לו פה ושם תובנות משעשעות.

וכך, כשגולדן הנוטל את הגרוע מכל שהוצג כאן משמש כסגן עורך ומוטציות של וירוסים התוקפים מעבדי תמלילים כבן כספית ופז מלמד בחזיתו - שעט מעריב אל אובדנו. אם אתה שמאלן קיצון מקושר שונא ציונות ויהודים אתה יכול כנראה לירוק על אנשים די בחופשיות אבל עדיין קשה למי שמעסיק אותך לגבות כסף על כך מהאנשים הרטובים. וכך, עיתון המעסיק 2000 עובדים מצא עצמו עם 60000 קוראים בלבד. שלושים קוראי מעריב לכל עובד. יחס הרבה יותר מרשים מהיחס המספרי בין כבאים או שוטרים לאזרחים במדינה...

היה שלום מעריב אבל אל תעצב. אתה יודע שבעצם כבר לפני עשרים שנים החלה פרדתנו. אנחנו אומנם גם השתננו אבל זה בעיקר אתה. נותרו לנו הזכרונות מימים של עיתונות אמיתית ונותר לנו המרחב האינטרנטי בו יוכל מי שירצה ללמוד היטב כל נושא שיחפוץ מכל כיוון, להתעדכן בזמן אמת וגם להגיב ולהביע את דעתו ללא חסדיו של עורך מדור 'מכתבים למערכת'. ואם ניתן לשער כי לכתיבת מכתם בלתי מוגה זה הוקדש יותר זמן מאשר מקדיש כתב ממוצע לדיווח על גבי דפיך - הרי זה זמן ללכת.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

ולכן אסתפק ב 1+ פשוט אך ממצה

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur

מצוין, כרגיל, אני כמעט ולא מפספס אף תגובה שלך..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000