28-10-2012, 19:53
|
|
מנהל
|
|
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,967
|
|
|
תפקיד מוצבים בזמן מלחמה וחשיבות הנ"ט: מסקנות מעדויות בפני ועדת אגרנט
קריאת עדויות של מפקדים בדרגים השונים בפני ועדת אגרנט מעלה סוגיות מעניינות ביחס למערך המוצבים בישראלי במלחמת יום כיפור (צפון ודרום) ובכלל.
רקע: הן בגבול הדרומי, לאורך תעלת סואץ (קו המעוזים-קו בר לב), והן בגבול הצפוני לאורך קו התילים ברמה, התקיים ערב מלחמת יום הכיפורים קו מוצבים דליל-הן מבחינת מספר המוצבים יחסית לשטח והן מבחינת עוצמתם בכח אדם ונשק כבד. הפגיעה במוצבים אלו במלחמת יום כיפור (ובייחוד נכונים הדברים לקו בר לב, אך גם לכמה מהמוצבים ברמה-כגון מוצב החרמון ותל סאקי) הייתה לאחד מסמלי המחדל של אותה מלחמה ולאחד מההישגים הטקטיים, ואף האסטרטגיים, הגדולים של האויב במלחמות ישראל.
בפני ועדת אגרנט העידו בהקשר זה שלל של מפקדים בכל הרמות: מפקדי מוצבים (ארדינסט מהמזח, אשכנזי מבודפשט, גור יוסף ממוצב 116 ברמה), מפקדי גדודים שמוצבים היו בגיזרת אחריותם (יא יא בצפון, סקל בדרום) וכמובן, מפקדים בכירים. מקריאת עדויות אֿלו עולה התמונה הבאה:
1. תפקיד המוצבים היה מוגדר היטב לבט"ש. הם היו בנויים לאפשר מתן תצפית מתמדת לנעשה בצד השני של הגבול ולקיום פעילות למניעת חדירות אויב. הם היו גם מתוכננים כראוי מבחינת מיגון וחימוש להגן על הכוחות שבהם מהפגזה מקומית במקרה של תקרית גבול או התקפת מוצב מוגבלת. לעומת זאת, דומה שלא היתה כלל תפיסה מוסכמת לגבי תפקיד המוצבים בזמן עימות רחב היקף (קרי-מלחמה). בין המפקדים הכירים הֿייתה מחלוקת מתמשכת על כך ועבור הדרגים הזוטרים יותר, כולל מפקדי המעוזים, העניין לא היה ברור כלל ולכן תפקידם בפתיחת המלחמה לא היה ברור להם.
2. הייתה ציפיה, לפחות בימי הלחימה הראשונים, שהמעוזים ימלאו תפקיד של בלימת האויב או לפחות מתן מודיעין מתמיד על תנועותיו, ולכן היה סירוב לפנוי מוצבים (בעת שהדבר היה עוד אפשרי).
3. בסתירה לציפיה לעיל, ובהתאם לעירפול ביחס לתפיסת תפקיד המוצבים טרם המלחמה, המוצבים לא היו ערוכים משום בחינה להדיפת הבקעת האויב לשיטחנו או אפילו להגנתם העצמית מול התקפה רבתי. המרחקים בין המוצבים היו גדולים מכדי לאפשר להם יכולת לסייע זה לזה באש ולבלום תנועת אויב בין המוצבים. בהינתן נשק כבד מתאים אולי יכלו לעשות זאת, אך בפועל רובם נעדרו נשק כזה כמעט לחלוטין. מרגמות היו מעט במוצבים, והן היו בעיקר מהסוג הקל (במוצבים היו בדרך כלל 2 מרגמות 52 ומרגמת 81 אחת) ועם כמות תחמושת מעטה אפילו מהתקן שבעצמו לא היה עצום (כפי שמעיד מפקד 116). נשק נ"ט ארוך טווח לא היה כלל ולכן לא היה למוצבים כל אפשרות למנוע לבדם מעבר רק"מ לשיטחנו (פרט לפגיעה ישירה באמצעות מרגמות-עניין נדיר) או למנוע ממנו מלטווח את המוצב בתותחים ומקלעים מטווח קרוב. למוצבים היו רק בזוקות. אומנם הבזוקות היו יעילות באופן מפתיע בבלימת טנקי אויב שניסו לעלות על המעוזים ממש (מפקד 116 אף מרחיק לכת וטוען שבקרב הגנה, שבו המסורבלות שלהן מפריעה פחות, הן עדיפות על האר פי ג'י או הלאו) , אבל לא היה להם כל ערך מול טנקים שירו על הוצבים מטווחים של מאות מטרים.
המשמעות היא שהן על מנת להגן על המוצבים מרק"מ והן על מנת לבלום חדירה לשיטחנו של רק"מ, המוצבים היו תלויים בכך שיתוגברו בטנקים (בודפשט, המזח ומוצב 116 ניצלו, לפחות זמנית, בזכות תיגבור טנקים בודדים). הבעיה הייתה בכך שלא בכל מקרה (ולמעשה-בהרבה מקרים) טנקים לא יכלו מסיבות כאלו ואחרות להגיע למוצבים. חמור מכך, במקום שישמשו ככח גדול לצורך תימרון, יחידות טנקים פוצלו לתת יחידות בעלות ערך טקטי מוגבל ביותר. כאילו נשכחו כל לקחי לחימת הטנקים בשילוב נ"ט במדבר המערבי במלחמת העולם השניה.
4. מיגון המוצבים הוכיח עצמו כעמיד ביותר מול הפגזות אויב.
המשך יבוא |
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
