דעותיי הימניות הינן ידועות.
מאז שאני זוכר את הקונפליקט שלנו כעם יהודי עם הערבים על הבעלות על ארץ ישראל, אני תמיד חשבתי, ועדיין חושב שהפיתרון במזרח התיכון הוא "החזק ינצח".
אני זוכר טיולים לגוש קטיף, את הנסיעה באוטובוס לירושלים דרך חברון ואת המכוניות הערביות עם האות העברית שמסמלת את העיר הערבית (ש' שכם, ק' קלקיליה וכו')
אני זוכר את ההפגנות נגד ועידת מדריד, את האינתיפאדה הרשאונה והשניה, את המדבקות "אל תתנו להם רובים" ו"זהירות אוטונומיה". אני זוכר איך עם השנים המצב הביטחוני פה בארץ נהיה יותר ויותר גרוע.
התגייסתי לקרבי ונתתי את חלקי באירועי מנהרות הכותל, במחסומים, בקרב אחד או שנים עם מחבלים.
תמיד יעדתי שאנחנו יותר חזקים מהם ותמיד חשבתי שמתישהו הערבים יבינו שאנחנו ננצח והם יפסידו. חלמתי להיות חלק ממשהו ששווה למלחמת ששת הימים.
חונכתי על ברכי הציונות הדתית. ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל. החוט המשולש לא יינתק. לשטחים אני קורא יש"ע. (טוב, עכשיו זה רק יהודה ושומרון).
תמיד התנגדתי למשא ומתן עם יאסר עראפת. למדתי מהתקשורת שאיכשהו עם השנים אש"פ היה בסדר אבל אסור לדבר עם החמאס. בשבילי הסכמי "עזה ויריחו תחילה", הסכמי "ווי" קמפ דיוויד #2 ודומיו היו אסון לאומי, שלא נדבר על אוסלו.
פיגועי ההתאבדויות ההמוניות בשנות התשעים לא הוסיפו למורל.
אבל מה בעצם רציתי כל השנים? שלום? ארץ ישראל השלימה? רציתי את שניהם. גם שלום וגם ארץ ישראל השלימה. תמיד ידעתי שכשאני רוצה שלום, הערבים רצו רק להרוג את כולנו. ולכן אין עם מי לדבר. כל ההסכמים בעצם שירתו רק את הצד שלהם. שטחים תמורת שלום. אנחנו ניתן להם שטחים, והם יתנו לנו שקט. שקט זמני עד הסבב הבא. ככה זה היה מתחילת שנות התשעים.
הבריחה מלבנון.
ואז בחרנו את אריק שרון לרה"מ וחשבנו שהמשיח הגיע אבל במקום זאת היתה התנתקות.
ומאז פצמרים וגראדים. בעופרת יצוקה שמעתי בממוצע אזעקה אחת ביום. בכל סבב הממוצע עלה. בעמוד ענן זה הגיע ל12-13 ביום.
אז מה עכשיו?
חלק מהבעיה היתה אי הכרה שלהם בנו כמדינה יהודית עצמאית. היישות הציונית הם קוראים לנו. למרות ההסכמים המילה "ישראל" לא מופיעה בספרי הלימוד שלהם. זה מה שמפריע לי.
אני חושב שהגיע הזמן לעשות את השינוי.
מה שאני הולך להגיד עכשיו לא הופך אותי לשמאלני.
אני חושב שצריך לדבר עם החמאס. אז נכון, הם ארגון טרור וכל זה אבל אני חושב שאם הערבים רוצים מדינה פלסטינית בארץ ישראל זה חייב לבוא בהסכם אמיתי. אני לא מדבר על הפסקת אש, על מסמך הבנות. אני מדבר על ישיבה סביב שולחן אחד, עם מתווכים רוסים, ארופאים, מצרים, טורקים, אמריקאים וכל מי שצריך. אני מדבר על קבוצה של מנהיגים אמיצים, מכל הצדדים, שמה שעומד בראש מעייניהם הוא הרצון לחיות בשלום. ובוסופו של דבר הסכם שבו כל הצדדים אשכרה מכירים בלגיטימיות של הצד השני. דמיינו לעצמכם, ישראל מסכימה להכיר במדינה פלסטינית לגיטימית בתמורה של הכרה ערבית כוללת (כן, גם איראן) במדינה יהודית לגיטימית. קץ כל המלחמות. הפיכת חניתות לאתים.
ובחזרה למציאות. הפסקה האחרונה שכתבתי לא תקרה. הערבים לא יכירו בנו כיישות עצמאית לעולם. ולכן אין טעם בכלל לחשוב על לדבר עם החמאס. אז כן, אנחנו יכולים להפוך את עזה למגרש חניה. אנחנו יכולים להשמיד את עזה כולה. זה בהחלט ישתיק את איראן לכמה שנים טובות. אבל גם זה לא מציאותי. ולכן, אין לנו אלא להמשיך להתפלל לנס. שום דבר פחות מנס כבר לא יעזור לנו.
כן, אני מיואש מהמדיניות של ממשלות ישראל בעשרים שנה האחרונות. צריך משהו חדש. משהו מקורי.
נקודה לסיום: הערבים משתמשים במילים כמו ג'יהאד, מלחמת דת, וכו'. אני, כאדם דתי חושב שזו היתה צריכה להיות נקודת הפתיחה שלנו. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כך על פי הדת שלנו. אנחנו היינו פה קודם. זה שלנו.

זה שלנו כי אנחנו מחזיקים בשטח ברגע זה, לא שום סיבה אחרת.
ותתנחם בזה שהפעם הראשונה הכי כואבת.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי y.e.f זה שלנו כי אנחנו מחזיקים בשטח ברגע זה, לא שום סיבה אחרת.

א"כ אנחנו סתם כובשים, ואסור שיהיה לנו טענות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי y.e.f ותתנחם בזה שהפעם הראשונה הכי כואבת.

מעניין כי בשבילי הקמת מדינת ישראל היא כבר הפעם הרביעית שיהודים מתישבים בשטח זה.

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur

יש לי רעיון יותר טוב. בוא נשכפל את כדור-הארץ, ואז יהיו שני עותקים של ישראל/פלסטין.
הערבים יוכלו לקבל אחד מהם ואנחנו את השני. נסדר שכדור-הארץ המשוכפל יהיה באותו מסלול שכדור-הארץ שלנו, אבל בהפרש פאזה של [tex]\pi[/tex].

(קרדיט למרשי)
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
אמר פסטן: שניהם גרועים, אבל עדיף להיות טיפש מאשר שקרן.

ואז בעצם יהיה אותו דבר, רק בלי הערבים

חחחחחחחחחחחחחח נכון איך לא חשבתי על זה חחחחחחחחח!!!!!11111111111111

(קרדיט למרשי)
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
אמר פסטן: שניהם גרועים, אבל עדיף להיות טיפש מאשר שקרן.

רק לגבי הפיסקה האחרונה שלך - פעם קראתי שלדתות יש תקופות בחיים בדיוק כמו לבני אדם
בתקופת ההתבגרות ההורמונים משתוללים ויש להט דתי בעיניים.

אצל דתות זה קורה בערך 1000-1500 שנה אחרי ייסוד הדת.
הנוצרים הוציאו את האנרגיה הזו במסעות הצלב
המוסלמים מוציאים אותה על כל העולם עכשיו.

לגבי היהודים... אנחנו עברנו את תקופת הג'יהאד שלנו בהשמדת עמלק ומלחמות דוד כ1000 שנה אחרי אברהם.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9....93.D7.99.D7.AA

האם אנחנו מסוגלים לגייס להט משיחי כזה שוב? להאמין בקשר לאדמה כמו שכמעט כל פלסטיני מאמין ב"צומוד"?
לפני 40 שנה היה נראה שכן... היום, אני לא בטוח...

אולי פשוט כדאי להכיר בעובדה שנחיה על חרבנו עוד כמה עשורים עד שהאש בדם המוסלמי תדעך והם יתחילו להתנהג כמו הדתות הוותיקות יותר שכבר נרגעו.

משלי י"א י"ד

יש להם אג'נדה דתית, "מלחמת ה' בכופרים", זה מופיע בקוראן שלהם והם מאמינים בזה.....
אין לי ראיה היסטורית על הדברים, מצטער, אבל אני כן יכול להגיד לך שהמצב דומה לתקופה שלפני חורבן הבית....
היו הצלחות די רבות בשמירת החומות של ירושלים, וכל פעם שבאו ברומאים הם נתקלו בקושי, הן מצד הקושי לפוצץ את החומה, והן מצד התוקפנות והאסטרטגיה של "הביריונים" כפי שכונו אז, אבל בסופו של דבר, הם נצחו, ושברו את החומה האחרונה בירושלים.
צריך להבין, יש להם אג'נדה דתית איסלמית קיצונית, ועקשנות בעקבות כך.
אני אישית רואה את המצב הזה בתקופת ה50 שנה האלו, דומה מאוד לתקופה דאז.
אבל הפרספקטיבה שלי דתית מדי

-פעם היה מעט מידע ובאיכות, היום יש המון מידע ובשיטחיות.

שים לב לנקודה משותפת לכל האירועים שגרמו לך לדכדוך: בכולם, הגורם העיקרי למה שקרה היה בסופו של דבר ישראל. הלחץ הערבי תמיד היה חלש מישראל. לחץ בינלאומי לא היה מה שהוביל לאוסלו, הבריחה מלבנון וההתנתקות. אם כבר, ישראל קיבלה יד חופשית בזמן לבנון השניה.

מכאן אפשר להסיק שהבעיה האמיתית היא אנחנו והערכים המעוותים שלנו. שכח מפנטזיות על "שלום של אמיצים" (או לחלופין על "השמדת עזה"). האתגר העיקרי הוא לשנות את ישראל, ואויבנו לא רלוונטיים לקטע הזה. ברגע שזה יקרה, יהיה קל הרבה יותר לטפל באתגרים האחרים.