לפני שבוע שבועים היתה איזו כתבה על ענין כיפת ברזל מול נאוטילוס שקלקלה לי את מיתוס פרץ
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי מרקויס שמתחילה ב "עמיר פרץ קנה את עולמו עם כיפת ברזל ואיבד חלק ממנו עם האנרכיסטית מירב מיכאלי.."
מהכתבה ניתן היה להבין שאכן האיש קיבל כשר בטחון את ההחלטה הראויה לפי המלצות ברורות של ועדה מקצועית. אני בטוח בלי ציניות שפרץ קיבל עוד החלטות ראויות בקריירה שלו במשרד שהרי זה מה שמצופה משרים לעשות בעניני חיים ומוות ובמיוחד כשיש מצד אחד המלצה מסודרת של דרג מקצועי ומהצד השני אין נימוקים משכנעים.
עד כאן - מחיאות כף.
בהמשך מסתבר כי ההחלטה מוסמסה למשך כשנה תחת אותו פרץ ותחת בן טיפוחיו המאותרג לשעתו גבי אשכנזי ורק שר הבטחון הבא בתור, ברק היה זה שדחף ליישם את ההחלטה ולממן את הפרויקט.
עדיין 'מחיאות כף' לפרץ? מבחינתי כבר לא ממש...
לענין מירב מיכאלי - פרץ מנסה ללא הצלחה לשחק אותה 'פואד מלך המרכז'. הרעיון של תרגום קולות מתפקדים לכח פוליטי לא מצליח לפרץ בגלל נטייתו לחפש 'ידוענים' ואלה אפעס חזיקים באגו מאוד מטופח משלהם ולא ממש זוכרים לו חסד נעורים. ראה מקרה ברוורמן ו...יחימוביץ [ושניהם להבדיל אלף אלפי הבדלות ממיכאלי]. עם כאלה עמיתים לסיעה יחימוביץ תתקשה להחזיק את המפלגה כגוף מתפקד [משמעת סיעתית, שת"פ בחקיקה, צימצום הודעות ביזאר לתקשורת, הצטרפות לקואליצה וכו'] אבל לפרץ יהיה קשה מנגד להשתמש בטיפוסים הללו כאופוזיציה פנים סיעתית כלפי יחימוביץ. יהיה מענין.