http://blogs.haaretz.co.il/barakravid/232/

הבלוגר "אישתון" (האדם שעומד מאחוריו הוא אנונימי), פירסם בשנה האחרונה סדרה של שלושה תחקירים מאלפים על החיילים שמאחורי המספרים. החקירה במשטרה היא ככל הנראה בעקבות תלונה על שימוש ב"דו"חות חלל" מסווגים לצורך הכנת התחקיר, שלפי "אישתון" נמסרו לו ע"י חייל מתוך הצבא. יש לציין שפרט לשני דו"חות שפורסמו בצורה חלקית מאוד הדו"חות עצמם לא פורסמו בבלוג.

הידיעה הנ"ל על החקירה היא אמנם לא כזאת סנסציונית, אבל הפוסטים עצמם כן מעניינים בהתייחסותם לנושא שבדרך אף אחד לא מעז להתעסק בו, לרבות מספרים שאו שלא מפורסמים או שלכל הפחות צריך לעבוד מאוד קשה כדי למצוא אותם:
חלק א'
חלק ב'
חלק ג'


והערה שלי לגבי סטטיסטיקת ההתאבדויות שנדונה בחלק השלישי: אני אמנם מסכים מאוד עם ההערה שלו בתגובות שבכלל לא הוגן לצפות ששיעור ההתאבדויות בסביבה מלחיצה כמו צבא תיהיה זהה לשיעור הכללי באוכלוסיה, אבל הנגישות של כלי יריה מטה את המספרים מכיוון שבניגוד לאמצעי התאבדות אחרים (כמו הרעלה), אחוזי ההצלחה של ירי הם גבוהים ביותר, מה שמוביל ליותר מתאבדים שהצליחו להתאבד בניגוד לכאלו שרק פצעו את עצמם.

אכן מעניין מאוד.

ההערה שלי: להפריד בין מי שנהרג מאש האוייב ובין מי שנהרג מאש כוחותינו, הפרדה מוטעית לפי דעתי. טעויות בזיהוי או מה שלא יהיה, זה חלק מהמלחמה.

בהחלט מדהים.
בשנה לפני יום הזיכרון תשע"ב, מתוך 126 חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, רק פסקל אברהמי הי"ד נפל מאש אויב בקרב; שלומי אסולין הי"ד נפטר כתוצאה מדקירה במהלך ניסיון מעצר גנב רכב לפני כחמש שנים. היתר נהרגו בתאונות, פיגועים, תאונות דרכים, אש כוחותינו, טביעות, התאבדויות, מחלות וכו'. (ראה טבלה בפוסט השני).

ברור שזו שנה לא מייצגת, אך עדיין היחס מאוד לא אינטואיטיבי. מסתבר שמבחינת שמירה על חיי אדם- טיפול רפואי ונפשי נכון, גהות ובטיחות הן למעשה חשובות יותר, סטטיסטית, מיכולת לחימה.
אני תוהה כמה חיילים, מפקדים והורים חשים כך.
נאמר, כמה חשים "נו, הבן סיכן את עצמו כמה שבועות בשטחים ויצא לשבת- איך אוכל להעיר לו על הנהיגה עכשיו?", כשלמעשה הנהיגה היא המסוכנת יותר.

מהבלוג עולה רושם שביום הזיכרון נזכרים במי שנהרג ונפגע בכלל באותה השנה.
אני מעולם לא חשבתי כך. איכשהו גדלתי וכנראה חונכתי להאמין שאני בעיקר אמור לחשוב על מי שנתנו את חייהם
ונפגעו בכלל בהגנה על העם והמדינה או בהכנות לעשות כך לאורך שנות מאמץ השיבה היהודי לארץ ישראל.
אני מוכרח לומר שבאופן אישי, וכמי שכחייל עשה תאונה כתוצאה מנהיגה בעייפות בחופשה, לא ראיתי שום זכות מיוחדת במוות שכזה.
איזו מן טענה זו בכלל, שבשנה מסוימת נהרגו רוב הרוגי מערכת הבטחון לא מאש אויב?
מישהו אמור להתנצל על כך שלא היתה מלחמה?
מישהו חושב שמכריזים בתחילת השנה- לא תהיה מלחמה, קחו שנה חל''ת ונתראה בכוננות קיץ 2007?
לא מבין את ההתחשבנות הזו. כוחות הבטחון לשיטתי הם כמו ביטוח מקיף. משלמים על זה כל שנה שיהיה בתוקף כל
השנה, עם כיסוי להרבה סוגים של תאונות ונזקים, מקווים לא להשתמש ושתהיה הנחה בפרמיה לשנה הבאה, אבל
משלמים כל שנה לכל השנה. ותמיד מנסים להשיג את הפוליסה הטובה והמקיפה ביותר גם אם רוטנים על עלותה הגבוהה.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

בין השאר מזכיר הבלוגר את המקרה של דודו זמירלי
אחרי שסיים מסלול לוחמים בגולני, הפך להיות נהג וקשר בחטיבה 769
במרס 1996 מחבל התאבד בקרבת הג'יפ שלו.
זמירלי חשד במחבל, שעמד בשולי הדרך. בעמדת התצפית אמרו לו ש"אין לך מה לחשוד".
גם המח"ט הרגיע אותו. דודו התעקש ועצר את השיירה. הנער התקרב לג'יפ שלו. הוא הצדיע ואז התפוצץ. קצין צה"ל, סרן סלאח כמאל זיידן, נהרג.
למחרת פיארה תמונתו של זמירלי, עומד ליד השיירה שניצלה, את שערי העיתונים
לימים התחתן עם סלעית, ארוסה של סלעית, רס"ן אורי אזולאי, נהרג בלבנון באוקטובר 1996. צערו פגש את צערה
שנה סחב דודו זמירלי טראומה משירותו בלבנון
אבל ביום העצמאות האחרון כוחו לא עמד לו והוא שלח יד בנפשו.

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/330/449.html

ומחשבה לא קלה...בהחלט ראוי לתת הערכה לאדם שטורח להשמיע את הקול של האנשים שהפכו למספרים.

"אין זו סבלנות לשאת את שאתה יכול לשאת בסבלנות. סבלנות היא לשאת את שאינך יכול לשאת."

הסיפור כאן הוא שגוף צבאי מתחשבן עם בלוגר.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

אם חייל מוציא מסמכים רגישים מתוך הצבא ומוסר אותם לבלוגר כדי שיפרסם אותם, אתה לא חושב שיש כאן מקום לחקירה של מצ"ח?

אני חושב שיש בעיה שמהלכים אימים על בלוגר

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

ממתי התואר "בלוגר" מאפשר לך לעבור על החוק ולא להיענש, או לכל הפחות להחקר בעניין? ממתי חקירה לגיטימית של גוף שזו העבודה שלו היא להלך אימים על מישהו?

קשה לדעת במה מדובר מפאת חוסר בפרטים, אבל יש מרחק בין תשאול שכל מטרתו לקדם חקירה ובין כזה שמטרתו היא הרתעה. תוארו של ה"בלוגר" הוא שאלה מעניינת בפני עצמה, יש הסכמה שבמדינה דמוקרטית לעיתונות חופשית יש תפקיד חשוב ולעיתונאים מגיעה הגנה מיוחדת ושרשויות החוק צריכות לטפל בנושאים שקשורים לעיתונות ולחופש הביטוי בכפפות של משי. זה מעלה את השאלה מיהו עיתונאי ומהו עיתון?

אני משוכנע שכבר נדרשו לשאלה הזאת ואולי אפילו יש קווים ברורים בישראל שאולי גולש אחר יכול לבאר אותם, אבל מכיוון שאני לא מכיר כאלה אני רק אציג את השאלות:
האם אתר אינטרנט שעושה עבודה עיתונאית בעליל וזוכה לעשרות ומאות אלפי צפיות הוא עיתון? אפילו שאין לו רישיון מהמדינה (שריד של חוק מנדטורי)?
האם בלוגר שמפעיל/כותב באתר שכזה הוא עיתונאי? אפילו שאין לו תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית?
מה עם מי שכותב במקומון שיש לו מספר זעום של קוראים אבל מחזיק בתעודה?
מה עם מי שכותב בעיתון יומי רחב תפוצה אבל מסיבותיו שלו לא מחזיק בתעודה כזו?

כמו שגם אם הרבה אנשים יבקשו ממישהו יעוץ בנושאים משפטיים לא יהפוך אותו לעורך-דין, ואותו אדם גם לא יוכל להרשם כעורך-דין מוכר, גם בלוגר הוא לא עיתונאי עד שהוא נרשם כעיתונאי.
עם הרישום והתעודה באות פרווילגיות (ויש שיגידו גם חובות, אבל אני לא בטוח לגבי זה), ואחת מהן היא שמירה על מקורות חסויים וכו'...

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

אני ממש לא בטוח שתעודה היא אמת המידה שהחוק משתמש בה כדי לדעת מי הוא עיתונאי ומי לא. הרי גם כתבי רכילות מקבלים תעודת עיתונאי לצורך העניין, אני לא חושב שהחוק התכוון שגם לכתב כזה תהיה חסינות לגבי המקורות שלו.

איך שזה נראה כרגע נעברה פה עבירה ולכן החקירה היא הגיונית ולגיטימית. לדעתי לקרוא לחקירה כזו הטרדה, ניסיון ללכת אימים, השתקה וכו' זה פשוט עיוות של המציאות (הכל בהנחה כמובן שהצד החוקר לא עובר על החוק בעצמו). כמו שאפקט כתב כבר בלוגר הוא לא בהכרח עיתונאי ולכן לא זכאי להגנות שהחוק מעניק לעיתונאים. אני מניח שכדי להחשב כעיתונאי צריך לעמוד בתבחינים מסויימים שממש לא בטוח שכל בלוגר עומד בהם. למרות שכלי התקשורת בארץ אוהבים להתבכיין אני חושב שמטפלים בצורה ראויה ואפילו למעלה מכך.

לא ברור לי - האם נקיטת אמצעים נגד מי שמחזיק חומר חסוי היא הליכת אימים? היית תומך בבלוגר המפרסם ברבים את התיק הרפואי של אזרחים מן השורה?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

בעיצומה של פרשת הבלוגר: צה"ל מפרסם את מספר המתאבדים

לפי נתונים רשמיים שפורסמו, ב-10 השנים האחרונות התאבדו 237 חיילים. בצה"ל טוענים לירידה במספר המתאבדים, אך פילוח הנתונים מצביע על תנודתיות

• גילי כהן
• 26.12.2012

ב-10 השנים האחרונות התאבדו בשורות הצבא 237 חיילים – כך עולה מנתונים רשמיים של צה"ל. בממוצע, מדובר בכ-24 חיילים מדי שנה שהחליטו לשים קץ לחייהם במהלך שירותם הצבאי.

גורם צבאי אמר היום (רביעי) בהתייחס לנתונים כי קיימת מגמת ירידה בשנים האחרונות במספרים, שצפויה להימשך גם השנה. עם זאת, מפילוח הנתונים ניתן לראות תנודתיות יחסית. ב-2005, התאבדו 36 חיילים, אך מאז נתון זה נמצא במגמת ירידה. ב-2006 התאבדו 28 חיילים, ב-2007 ירד המספר ל-18 חיילים מתאבדים וב-2008 התאבדו 22 חיילים. ב-2009 התאבדו, לפי הנתונים, 21 חיילים, וב-2010 עלה מספרם ל-27, אך ירד בחזרה ל-21 בשנה שעברה, מתוך 126 חללים בסך הכל. לשם השוואה, בין השנים 2000-1990, התאבדו כ-40 חיילים בשנה בממוצע.

את הירידה היחסית ניתן לתלות בכמה תהליכים שהחלו בצה"ל: הצבת יותר קציני בריאות הנפש ופסיכיאטרים (כיום, למשל, יש פסיכיאטר בכל אוגדה צה"לית) מחד, ומאידך, פיקוח מוגבר על חלוקת הנשק לחיילים צעירים והתערבות המפקדים בניסיון לטפל בתופעת ההתאבדויות.

פרסום הנתונים הרשמיים והצגתם, גם אם לא נעשתה בדרך רשמית, מגיעה אחרי פרשת חקירת הבלוגר "אישתון" והעיסוק הגובר בתופעה. אישתון מצא כי קיים פער משמעותי בין נתוני החללים הרשמיים שמפורסמים על ידי כוחות הביטחון, לבין מספר דפי יזכור באתר ההנצחה הרשמי "יזכור". הבלוגר הסיק מכך כי חלקם של המתים מהתאבדויות גבוה באופן משמעותי מהפרסומים הרשמיים. מאוחר יותר אף נחקר אישתון על ידי מצ"ח ומשטרת ישראל.

בתגובה לפרסום הנתונים, כתב אשתון פוסט בפייסבוק ובו פרטים והאשמות נוספות כלפי צה"ל. "תחת לחץ משחרר צה"ל, כאילו בדרך אגב, נתונים על אובדנות בעשור האחרון. שוב בוחרים תקופת זמן ולא מסבירים מדוע נבחרה תקופת הזמן הזאת", כתב. לטענתו, ממוצע ההתאבדויות בישראל בטווח הגילים הרלוונטי לצבא הוא בין 5-6.5 התאבדויות ל-100 אלף בני אדם. אישתון כתב כי בהנחה שבצה"ל משרתים 200 אלף חיילים - מכיוון שצה"ל לא מפרסם את מספר החיילים בו - בטווח הגילים הזה, ממוצע ההתאבדויות הוא 10-13 ל-100 אלף בני אדם.

לא מדובר בפעם הראשונה שההתאבדויות בצה"ל עולות לכותרות; ב-2003 פורסם ב"מעריב" כי ההתאבדויות הפכו לגורם המוות מס' 1 בצבא, לאחר שדו"ח שהוכן על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון ציין כי 43 חיילים התאבדו בשנה זו, יותר ממספר החיילים שנהרגו בפעילות מבצעית או מתו מכל סיבה אחרת. אגב, לפי נתוני צה"ל שהופיעו היום, ב-2003 התאבדו 37 חיילים.

הסיבה לפער טמונה ככל הנראה באופן הגדרת מקרה המוות כהתאבדות. לאחר כל מקרה מוות בצבא, נפתחת חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת, לבחינת הנסיבות. לאחר מכן, מועבר המידע על ידי מצ"ח לניתוח פסיכיאטר במחלקת בריאות הנפש. חוות הדעת שתגובש על ידו, היא זו שמועברת לידי אנשי הפרקליטות הצבאית, והם שמכריעים אודות סיבת המוות.

לא אחת מופעל לחץ מצד המשפחות עצמן כדי למנוע את האפשרות שיקיריהם יקוטלגו כמי שהתאבדו, ולכן לעתים מופיע נוסח 'מעודן' יותר, של "חשד להתאבדות". גורם בצה"ל הסביר כי זו הסיבה שבצבא נמנעים מפרסום נתונים מדויקים, שיפרטו את נסיבות מותו של כל חייל וחייל שמת במהלך אותה שנה.

פרופ' אבי בלייך, ששימש בתפקיד ראש מחלקת בריאות הנפש בצבא בראשית שנות ה-90 וכיום מנהל את בית החולים לב השרון, אומר כי "העיסוק בהתאבדויות היה כל הזמן על השולחן. הסקירות לאורך הזמן העלו כי התופעה התאפיינה בגלים, ללא חוקיות מסודרת. זה תמיד היה נושא שנבדק עד תומו, ככל שהיתה לנו יכולת. המסקנה שלנו היתה ששיעור ההתאבדויות בצבא לא גבוה מהשיעור בקרב קבוצות גיל זהות במדינות המערב. אמנם ניתן להגיד שאנחנו מגייסים בכל מקרה אחרי סינון, אבל ניתן להגיד גם שהסביבה מסוכנת – שיעור הלחצים וכלי הנשק הזמינים, שזה גורם קריטי".

פרופ' בלייך מספר כי בתקופתו נעשתה פנייה גם לוועדת העורכים, כדי שבכלי התקשורת לא יתפרסמו כתבות המציגות "רומנטיזציה" של פעולות ההתאבדות, אלא את עובדות המקרה בלבד. אז גם החלו בצבא להעביר גם למפקדים זוטרים, מפקדי מחלקות וכיתות, כלים כדי שיוכלו לאתר מצוקה נפשית אצל חייליהם. לדבריו, דבר זה נעשה "ברגישות גדולה, ויש שיגידו גם מוגזמת, לסיפור האובדני. היו כאלה שהתריעו בשער ואמרו שצה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, ולא צבא ההגנה למניעת התאבדויות. עד כדי כך העיסוק היה בולט".

חוקרת מצ"ח לשעבר, ששירתה בצבא לפני כעשור, סיפרה בשיחה עם "הארץ" כי בכמעט כל תיקי ה"משב"ם" - מוות שאינו בפעילות מבצעית, שהעלו כי מדובר בהתאבדות, התגלה כי "הכתובת היתה על הקיר". אחרי לקיחת עדויות מחברים וסיור בבסיסים, כמעט אף פעם לא היו מקרים שאמרו שמדובר בהפתעה גמורה. היו מקרים שחשבתי שהיה יפה אם היו מתייחסים לזה שעה אחת קודם", אמרה.

פסיכיאטר בכיר אחר, שעמד בעבר בראש המחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, מציין כי השינוי במספר המתאבדים לאורך השנים החל ב-2006 - בעקבות ירידה במספר החיילים שהורשו לשאת נשק בשלבי הכשרתם הראשונית בטירונות, וגם בגלל פתיחת קו חם לחיילים בער"ן, המעניק אפשרות לקבלת סיוע "ניטרלי" ללובש המדים הנמצא במשבר. עם זאת, ישנו הבדל משמעותי בניתוח פרופיל "המתאבד": בעוד בכלל האוכלוסייה מרבית ההתאבדויות מתבצעות על ידי אנשים בעלי דיכאון קליני, לדברי הפסיכיאטר, בצבא בדרך כלל מתבצעות ההתאבדות על ידי אנשים בריאים בנפשם ובגופם, שמגיעים למשבר בחייהם.

לדבריו, "כל מקרה בצה"ל של חשד להתאבדות מדווח, לעומת המצב באזרחות, בה לפחות חצי מהמקרים לא מדווחים כהתאבדויות. עם זאת, בצבא יש כמובן יחסית יותר התאבדויות בגלל שיש את הנשק האישי. אם יוציאו את הנשק יהיו פחות התאבדויות, זה בטוח".

מהנתונים המלאים שפורסמו היום עולה כי ב-1990 התאבדו 35 חיילים; ב-1991 התאבדו 41 חיילים; ב-1992 התאבדו 37 חיילים; ב-1993 התאבדו 38 חיילים; ב-1994 התאבדו 42 חיילים; ב-1995 התאבדו 42 חיילים; ב-1996 התאבדו 29 חיילים; ב-1997 התאבדו 32 חיילים; ב-1998 התאבדו 37 חיילים; ב-1999 התאבדו 30 חיילים; ב-2000 התאבדו 34 חיילים; ב-2001 התאבדו 37 חיילים; ב-2002 התאבדו 26 חיילים; ב-2003 התאבדו 37 חיילים; ב-2004 התאבדו 28 חיילים; ב-2005 התאבדו 36 חיילים; ב-2006 התאבדו 28 חיילים; ב-2007 התאבדו 18 חיילים; ב-2008 התאבדו 22 חיילים; ב-2009 התאבדו 21 חיילים; ב-2010 התאבדו 27 חיילים; ב-2011 התאבדו 21 חיילים.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1894398

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

More soldier suicides than combat deaths in 2012
http://www.stripes.com/news/more-so...n-2012-1.201440

The Department of the Army also showed strains, with soldier suicides outnumbering combat-related deaths for the year. Through November this year, potentially 303 active-duty, Reserve and National Guard soldiers took their own lives. In Afghanistan 212 soldiers were killed as of Dec. 7. The trajectory for soldier suicides keeps getting worse. With a month left in the year, the Army set a grim new record with 177 potential active-duty cases. Last year, there were 165 confirmed suicides, which was also a record. Among Army Reserve and Guard soldiers potentially 126 took their own lives, up from 118 in all of 2011.

שימו לב לאחוז הגבוה מאד של אנשי המילואים בקרב החללים האמריקנים, תופעה נדירה יחסית במחוזותינו.

שקיפות היא לא מילה גסה

בצה"ל טענו שחשיפת נתונים על ההתאבדויות חיילים תוביל לעלייה במספר המקרים. אבל החשיפה תורמת לדיון ציבורי ומקטינה את מספרם

ליאת שלזינגר | 1/1/2013 9:51
תגיות: התאבדויות בצה''ל

אתמול פרסמנו במעריב את הדוח המלא והמקיף ביותר שנכתב עד היום על התאבדויות בצה"ל. מהנתונים עולה כי 25 חיילים מתאבדים בממוצע בשנה, ורוב המתאבדים הם בשירות חובה, בעלי פרופיל קרבי וללא סעיפי ליקוי נפשיים. אחד מהנתונים המעניינים שהדוח חושף הוא כי רק רבע מהמתאבדים ראו קב"ן לפני שהתאבדו, והאחוז היחסי של המתאבדים בצה"ל מקרב כלל החיילים שנפטרו בשנת 2011 עומד על 37.5 אחוז.

באותה שנה התאבדו 21 חיילים בצה"ל. 15 חיילים נהרגו בתאונות דרכים, 12 חיילים מתו ממחלה, שישה נהרגו בתאונות אימונים ושני חיילים נהרגו בפעילות מבצעית. בצבא השקיעו מאמץ רב והנתונים מפולחים על פי דרגות, פיקודים וזרועות, פרופיל קרבי ועוד. תיבת הפנדורה נפתחת באטיות, ויש עוד הרבה לגלות ולחשוף.

בצבא טענו במשך שנים שחשיפת הנתונים על התופעה תוביל לעלייה במספר ההתאבדויות ומנעו למעשה דיון ציבורי בנושא ההתאבדויות באמצעות השתקתה וסירוב לחשוף את המספרים. כמו גופים ציבוריים רבים, חופש המידע נחסם בשל חשש ערטילאי (שנובע גם מחשש תדמיתי) וערפל שרק מגביר את העיסוק בתופעה.

המציאות מראה כי דווקא תחקירים עיתונאיים כמו אלה שפורסמו במעריב ב,2006- שחשפו כי התאבדויות הן הגורם מספר אחת בצבא, מובילים לדיון ציבורי ולהכנת תוכנית מניעה להתאבדויות וצמצום מספר החיילים שיוצאים הביתה עם כלי נשק. השקיפות עזרה והעיסוק הציבורי הוכיח את עצמו: בפועל מספר ההתאבדויות נמצא בירידה מתמדת, מ-36 התאבדויות בין 1990 ל-2000 ל-25 בממוצע בעשור האחרון. בשנת 2012 נרשמו 14 התאבדויות, המספר הנמוך ביותר עד כה.
המידע פורסם והעולם עדיין עומד
ייקח עוד זמן לנתח את כל הנתונים, אבל מה שעולה מהם הוא הקושי באיתור חיילים בעלי קשיי הסתגלות ומאפיינים אובדניים במערכת הצבאית. בארבעת החודשים האחרונים עקבתי מקרוב אחרי המאמצים של התנועה לחופש המידע במאבק הראוי והסיזיפי שלה מול צה"ל כדי להביא לחשיפת הנתונים. במשך שנים הם נחשבו למידע סודי ביותר. והנה פורסם, והעולם עדיין כאן.

זה לא היה קל, ואדם מן השורה, חוקר או עיתונאי, לא היה מצליח להשיג אותם באמצעות חוק חופש המידע, אף שהחוק מאפשר זאת. ספק אם התנועה הייתה מצליחה לולא איימה כי תנקוט הליכים משפטיים. מתי יבינו הרשויות כי המידע הזה אמור להיות נגיש ופתוח לכולם? את הפצעים לא מחביאים, אלא מטפלים בהם, ובכל העולם כבר הבינו שאנחנו צועדים אל עבר עידן של שקיפות. נדמה כי בקרוב האסימון ייפול גם אצלנו.

יש לברך את הצבא על הצעד החשוב של חשיפת הנתונים, שמאמץ רב הושקע בהכנתם. אולם שאלה חשובה נשארה

פתוחה: על רקע העובדה שהתאבדויות הן הגורם מספר אחת למוות בצבא, מדוע המידע לא היה מרוכז מלכתחילה בידי גורם אחד שמרכז את הטיפול בנושא כדי להיערך בצורה המיטבית להתמודדות עם התופעה? שאלות מסקרנות עולות גם על רקע הנתונים שהצבא סירב לחשוף, כמו נתוני הקב"א, האזור הגאוגרפי ומספר ימי הנפקדות או העריקות, כמו גם מספר ימי המחבוש ותנאי השירות של החיילים.

בתנועה לחופש המידע אמרו אתמול כי יפנו שוב לקבלת המידע, כמו גם לקבלת נתונים על הפילוח המגדרי. בשבועות האחרונים נושא ההתאבדויות בצה"ל כיכב בכלי התקשורת. נראה שמאמצי הצבא להשתיק את הפרשה הביאו לתוצאה הפוכה. צה"ל החליט להתמודד עם התחקיר העיתונאי של הבלוגר אישתון בחקירה של מצ"ח ושל המשטרה. חשיפת הנתונים כעת מעלה סימני שאלה מטרידים לגבי נחיצותה של החקירה הזאת. טוב עשה הצבא כאשר בחר לפרסם את הנתונים, וטוב יעשה אם יסגור את תיק החקירה נגד אשתון.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&cat=479&loc=11

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

שיעור המתאבדים בצה״ל ניראה מבהיל אך יש להשוותו לשיעור ההתאבדות, פר מאה אלף, בגילאים דומים במדינות אחרות. מדובר בגיל שהוא לא פשוט (יש מחלות נפש שמתפרצות דווקא בגיל זה). ברור שלחצי שירות צבאי וזמינות נשק יגבירו הסכנה להתאבדות אבל אינני בטוח כלל שהשוואה שיטתית עם מדינות אחרות תראה פער גדול במיוחד.
צריך לזכור שרבים מהמתגייסים סוחבים איתם בעיות רציניות מהאזרחות, וחלקם מסיבות אלו ואחרות לא מגלים זאת לצבא.
בקיצור, הסוגיה החשובה מבחינתי היא מי מבין התאבדויות אלו קשורה ישירות לפגמים בהתייחסות לחייל, והאם לחיילים יש כתובת לפנות אליה במקרה של מצוקה נפשית. ממה שזכור לי, קב״ן היה משהו שפונים אליו רק אם רוצים להוריד פרופיל (אם או בלי סיבה) והרבה היה תלוי בזמינות של מפקד אבהי. יכול להיות שהצבא צריך לשנות ההתייחסות לקב״נים (למען יהיו יותר פרו אקטיבים ויהיו בקשר שיגרתי עם החיילים, או לתת לפקידות פלוגתית ומשיקות ת״ש הכשרה מסוימת לשמש כאוזן ומינה ראשוני למצוקות אישיות של חיילים.

https://eishton.wordpress.com/2017/...day_2017_movie/

עדכון 2017 לפילוח יום הזכרון של אישתון

https://eishton.wordpress.com/2017/...day_2017_movie/

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Benjamin Willard עדכון 2017 לפילוח יום הזכרון של אישתון https://eishton.wordpress.com/2017/...day_2017_movie/

תודה!!
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...692#post4656944

(קרדיט למרשי)
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
אמר פסטן: שניהם גרועים, אבל עדיף להיות טיפש מאשר שקרן.