סיפורו של מחנה בית דגן הנטוש
מי שנוסע צפונית מראשון לציון ומגיע לצומת בית דגן - מפגש כביש 44 עם 412, יכול להבחין מולו במבנים מבצבצים מאחורי אקליפטוסים תמירים. אלו שייכים לבסיס צבאי נטוש אשר היה מוכר בזמנו בשם "מחנה בית דגן".
הולך ונשכח, סריקה באינטרנט מעלה כמה איזכורים של המקום, בד"כ בהקשרים שליליים של זיהום סביבי חמור, או גורמי פשיעה וזנות שנהגו להתרועע בו מאז נעזב בתחילת שנות ה2000. השטח מצוין גם כמעניין מאוד מבחינה נדל"נית, הנושא החם של ימינו, דבר שמתחדד אף יותר כשחושבים על מושב משמר השבעה הצמוד שתושביו אינם טרודים בחקלאות כבר ממזמן (אך זה עניין לסיפור אחר).
מחנה זה נמצא לא הרחק ממקום מגוריי. יום שישי אחד הלכתי לסייר שם קצת, בקרייה הצבאית האפרורית הזו, בין המבנים והחדרים העומדים בתוך גלי העזובה. ראיתי תמונה של אתר אנושי לשעבר - מקום מרכזי בחייהם של בני אדם רבים שהיו עושים בו את שגרת יומם, וברגע אחד קפא בזמן, והותיר את רשמיו מאותו חלון כשהוא תקוע ומתנוון, מוזנח להפקר.
על אף הרקע המקאברי ואולי בגללו, יש שמרותקים לאתרים נטושים כמוצאים איזשהו קסם (כמו הבחור הזה שעוסק בקונספט של "בתים רדופים" http://www.xnet.co.il/architecture/...3090752,00.html). המראות הללו ישתקפו מן הסתם גם בפוסט שלפניכם, אך זו אינה הסיבה שבגללה אני כותב אותו. כי מעבר לזה, בהמשך התוודעתי שהמבנים בבסיס בית דגן טומנים בחובם היסטוריה שרחוקה מלהיות אחידה וטריויאלית - של שגרה צבאית ותו לא, אלא כזו שהולכת אחורה מימי צה"ל על מלחמותיו, עוברת במאורעות הקרב של תש"ח ומגיעה עד זמנו של הכפר בית דג'ן ששכן כאן, בימים בהם פני איזור זה היו שונים לחלוטין בהשוואה היום. אותי אישית זה הפתיע וריתק לחפש, לקרוא ולגלות עוד. ומכיוון שפרטים היסטוריים אלו מצאתי חבויים עמוק בכמה ספרים בודדים, החלטתי לנסות ולשנות משהו מהמוניטין הלא ידוע (לפחות זה שברשת), ולכתוב ולגולל כאן את מה שמצאתי על סיפורו של המקום - לטובת מתעניינים נוספים שעשויים להימצא בין קוראי פורום זה, ובשביל מי שבעתיד יתהה על קנקנו ויגגל.
--
ניתן להכנס למחנה מכיוון המושב או משער הבסיס הפונה כלפי כביש 412 מול משטרת בית דגן:
ה"חדירה" למקום בפעם הראשונה מעוררת היסוס. השקט המשמים שעט לפתע על מי שמגיע מכיוון הכביש הסואן, יחד עם מראה העזובה, הגרפיטי והתחושה שאין איתך נפש חיה, הרגשה שנכנסים לשטח זר, כל אלו יכולים להשרות רתיעת מה מלהכנס אל השטח ולבניינים. עם זאת יש לציין שלא פעם מצאתי איתי מבקרים אחרים - מטיילים או נערים שמנצלים את המקום לסקייטבורדינג ולגרפיטי.
המחנה משתרע על שטח של כ70 דונם. המבנים הבולטים בו הם האנגרים ענקיים, שמיד חושפים את תפקודו הצה"לי כבית מלאכה:
נראה שהאנגרים אלו לא נבנו על ידי הצבא.
פרק ראשון - המטוויה
כידוע, בתקופה שלפני קום המדינה ישבו באיזור כפרים ערביים דוגמת יאזור (במקום בו נמצאת היום אזור), חיריה (צומת מסובים), ספירייה (כפר חב"ד), כפר עאנה וסאקיה (אור יהודה):
בשנות ה40 נבנתה כאן - צמוד לכפר בית דג'ן ובתוך פרדסים שהשתרעו מזרחית עד מעבר לשטחים בו שוכן היום משמר השבעה - מטוויה ערבית גדולה. שמה היה "Golden spindle" – מטווית הזהב. זה היה בית חרושת מרשים שהוקם בהשקעה גבוהה. להאנגרים הובאו מכונות חדישות שנקנו מבריטניה וכ300 פועלי ייצור מהכפרים באיזור הועסקו כאן בשלוש משמרות, יחד עם מומחי טקסטיל שהובאו במיוחד מחו"ל, לייעץ בענייני הכותנה.
באותם זמנים נחשבה המטוויה למודרנית במזרח התיכון. אחד מבעליה היה אחמד אבו לאבן – מנהיג יפואי ואדם אמיד. מאוחר יותר, אותו אבו לאבן היה מנציגי הערבים שחתמו על הסכם הכניעה של יפו לאחר כיבושה במאי 48. שאיפותיו של אדם זה והשפעתו, ע"פ דעת כמה, הניעו את פעולות הכוחות הערביים באיזור זה בתש"ח. פעולות אלו היו מן הידועות, כפי שיפורט בהמשך.
(נציגי הפלסטינים לאחר חתימת הסכם הכניעה)
כשמאורעות תש"ח החלו המטוויה חדלה מלפעול. בבית דג'ן הצמודה התמקמו במשך חודשים עשרות חמושים ערבים שתקפו את בית הקרן הקיימת הסמוך (ששרידיו עומדים היום ליד פונדק אסא) ואת התחבורה יהודית שעברה על כביש יפו-רמלה. כל זאת עד מאי 48, אז בית דג'ן נכבשה. מצודת המשטרה שלידה נכבשה אף היא אחרי קרב קצר מול לוחמים עיראקיים שהספיקו להשתלט עליה מיד עם עזיבת הבריטים. הכוחות היהודים בסביבה הגיעו גם למטוויה ומצאו אותה נטושה, כשחלק מהמכונות ניצבות עדיין באולמות הייצור הארוכים.
פרק שני – בסיס צבאי בית דגן
באוקטובר 48, צה"ל המתגבש החליט לנצל את המקום להקמה של סדנא לתיקון רכבים צבאיים. מכונות הטוויה שנשארו הוצאו, המוקשים שהוטמנו באיזור על ידי מגיני בית הקקל הסמוך פונו.
מבני המטוויה הפכו לבסיס צבאי.
במהלך 1949 כבר עבדו כאן כ130 בני אדם – קצינים, נגדים, חיילים סדירים ואזרחים עובדי צה"ל – בינהם עולים שזה עתה באו לארץ ואפילו ערבים שבמצוקת כוח האדם גויסו מבין השבויים שנתפסו במלחמה (ויש מהם שהמשיכו לעבוד במחנה עשרות שנים אח"כ). היחידה נקראה במ"ב 684, ובהמשך,עם ביטולו של חיל התחבורה והכפפתו לחיל החימוש - במ"ב 681 (במ"ב - בית מלאכה בסיסי).
בשנות ה50 גדל הבסיס ועבדו בו למעלה מ1000 איש – סדנת המלאכה הגדולה בצה"ל באותו זמן.
ליחידה היה תפקיד משמעותי בהכנת הרק"ם והשריון למבצע סיני ב56, דבר שהוביל להשלכות יסודיות על הצבא בעתיד: בעקבות המבצע חלה בצה"ל מהפכה בחשיבה הצבאית האסטרטגית - השריון שעד כה חסה תחת פעילותו של חיל הרגלים, הוכיח את תפקודו ותחזוקתו במלחמה. לכן הוחלט שמעתה השריון הוא שיהווה את הגורם המרכזי שסביבו יפעלו חילות היבשה בשדה הקרב.
כהכנה לשינוי ולצורך להגדיל את היקף העבודה, הועברו חלק מפעילויות הבסיס בבית דגן למחנה תל השומר.
ב1972 שונה שם היחידה למש"א 7100 – שמה עד היום (מש"א-מרכז שיקום ואחזקה). זו היחידה שתייצר בעתיד את טנקי המרכבה.
בבסיס בית דגן, שלוחה של היחידה, המשיכו לפעול במשך שנים מנועייה ומפעל לתיקון וייצור חלפים לטנקים ורק"מים.
במהלך מלחמת יום הכיפורים הותקנו כאן משגרי העורב הראשונים של צה"ל, שהגיעו אז במשלוח החירום מארה"ב. צוותי המחנה עבדו מסביב לשעון בשיקום מנועי הטנקים הפגועים.
מעניין גם לציין שהייצול המפורסם ששימש לגרירת גשר הגלילים שיועד לצליחת התעלה (אותו ייצול גרירה שהכוחות הסתבכו בהפעלתו כפי שסופר ונחקר לא מעט) - תוכנן על ידי מהנדסי הבסיס, בינהם היה מיכאל דיין - היום מנכ"ל טמבור.
כאן רואים מבנה שבקירותיו טמונות קשתות בסגנון בנייה ערבי:
צה"ל צירף לו עם השנים תוספות גבס וכתובות. נוצר שעטנז מעניין: בניין ערבי בעיצוב צהלי.
פרק שלישי – בחזרה לימי תש"ח, אל מעוזו של חסן סלאמה
לא רחוק מהכניסה שוכן מבנה מהודר. בית אבן:
בית זה, כשראיתיו לראשונה, הוא שעורר אותי לחפש מידע על המקום. הרי זהו לא מבנה צהלי טיפוסי. אגב, לא מזמן נודע לי שבכפר סבא שוכן בית דומה. בית האבן של שכונת יוספטל הוא המבנה היחידי שנותר מכפר סבא הערבית, בה היה בית ספר. היום הוא משמש כמועדון נוער שכונתי:
(בית האבן מכפ"ס)
בחזרה לבית האבן שלנו, ממחנה בית דגן:
בבניין זה שכנה הנהלת המטוויה הערבית אותה הזכרתי קודם. כאמור, עקב פרוץ המאורעות ב48 והתדרדרות המצב הביטחוני באיזור פסקה המטוויה מפעילות. אל המבנים נכנסו חמושים שהגיעו לכאן על מנת להשתתף במאמץ המלחמתי הערבי נגד המדינה היהודית העתידה לקום. האיום הכי גדול מבחינתם היה בית הקרן הקיימת (בית שוגרמן), מוצב יהודי ששכן כ600 מטר צפונית-מערבית מפה. זו הייתה נקודה יהודית בודדת בלב איזור ערבי עוין.
אחמד אבו לאבן, מבעלי המטוויה שהזכרתי לעיל, ושספג נזק כלכלי גדול מהפסקת פעילותה, חשש מאוד שהכוחות היהודים יפוצצו את המטוויה - פעולה שתוריד את השקעתו לטמיון.
תמונתו של אחמד אבו לאבן מופיעה כאן בגלוית בחירות (יפו). על גב הגלויה כתוב:"שמור על ערביות עירך. לביטחון עתידה האורבני והתרבותי, בחר שבעה חברים נאמנים ונקיי-כפיים, שעומדים בחזית אחת..." (מתוך ספר של רונה סלע - לעיון הציבור תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל חלק שני)
כאישיות ברת השפעה דרש מהבריטים הגנה על המקום במקרה של התקפה יהודית. בד בבד בחש ולחץ על מנהיג הכוחות הערביים באיזור, המפקד המוכר מדפי ההיסטוריה - חסן סלאמה, לסלק את המוצב היהודי שעמד כעצם בגרונם של הערבים באיזור.
חסן סלאמה (תמונה מויקיפדיה)
ממבני המטוויה, אותם מבנים שתוך כמה שנים תשקק בתוכם פעילות צהלית של שיפוצי טנקים, ייצאו הערבים לכמה מתקפות על בית הקק"ל. לאחר כמה נסיונות נפל, נפל הפור בערב שישי 19 למרץ 1948. באותו יום התארגנו למתקפה על המוצב היהודי מאות חמושים ערבים, מתוגברים בקצינים גרמנים ויוגוסלבים.
פה בתוך בית האבן המתמקמה מפקדת הפעולה. בנוכחותו ובהובלתו של חסן סלאמה, השקיפו מן הגג על הנעשה.
ע"פ המקורות נראה שגם חיילים בריטים, ששירתו במשטרת בית דג'ן מעבר לכביש, העניקו סיוע למתקפה. קו תקשורת ישיר אף נפרס בין בית האבן לבניין המשטרה.
בניין המשטרה אז והיום
מבט לכיוון המטוויה והמשטרה כפי שנראה היום משרידי בית הקרן הקרן הקיימת
סוף דבר, הדברים ידועים.
אחת: למרות שהפתיעו את הלוחמים היהודים בעת ארוחת שישי ופוצצו את בית הקקל, הפעולה הערבית כשלה במטרתה, כשהמגינים במוצב הצליחו לעמוד בפרץ והחזיקו בו עד תום הקרבות. שתיים: בניין משטרת בית דג'ן, ממנו קיבלו סיוע בריטי, משמש היום את משטרת ישראל כבניין משטרת בית דגן. ושלוש: חסן סלאמה, שפיקד מבית האבן - הובס, ולימים תשכון באותו בית אבן מפקדת היחידה הצה"לית של מחנה בית דגן.
תוצאות הקרב הידוע על בית הקק"ל קבעו למעשה את גורלו של חבל ארץ זה במלחמה, וכך בעצם בעשרות השנים הבאות עד ימינו אנו. סיפורו עמד לנר שהיווה הד של נחישות והקרבה עבור הלוחמים היהודים בהמשך הקרבות.
ליד שרידי בית הקלל עומדת אנדרטת הנצחה.
הפתיע אותי לגלות שבית האבן של מחנה בית דגן הנטוש משתלב בסיפור.
האינפורמציה הפיקנטית על בית האבן לא מסתיימת בתש"ח: ע"פ ספרו של משה גבעתי - בשנות ה60 פעל בתוכו צוות עבודה סודי שפיתח במשימה חלוצית את אמצעי ראיית הלילה הראשונים של צה"ל, ה"שפן" וה"שפנפן".
המבנה מבפנים: בין העמודים הרחבים מצידי החלל מפארות את התקרה קשתות מרשימות (מוסתרות מאחורי אריחי החיפוי הלבנים בחלק העליון של התמונה).
פרק רביעי - לאחר עזיבת הצבא
בעקבות החלטה בצה"ל להעביר את כל פעילויות המחנה לבסיסים אחרים, ב 2000-2001 עזב הצבא את המקום.
הבסיס ננטש, כשמאז הוא פרוץ לכל אדם ובהמה:
חדר האוכל של הבסיס כמדומני:
על קיר באחד ממבני השירותים מצאתי תלויה עדיין פקודה צה"לית ממאי 1974:
בהיעדר רס"ר בסביבה נאלצתי אני לבחון את השטח...
אז על אף דף הפקודה ההיסטורי, נראה שצה"ל ויתר על המשימה כרגע...
ולסיום ראוי לציין שהיכן שבני אדם יעזבו, יחזרו בעלי החיים. ברחבי הבסיס רבים מאוד הסימנים שמותירים אחריהם הדורבנים:
מקורות המידע:
משה גבעתי - ספר מש"א 7100 – בידיהם חושלה הפלדה ( פרקים ב,ח, י ניתן לקרוא את הספר באתר הנצחה של חיל חימוש:http://www.himush.co.il/?section=200)
אברהם אילון – חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות
יוסף אוליצקי - ממאורעות למלחמה- פרקים בתולדות ההגנה על תל אביב
לינק לדף על פרטי המטוויה – באתר על בית דג'ן. נכתב ע"י קרדיולוג מעאמן יליד הכפר, אחד מ"ידידי ישראל" הפזורים ברשת: http://www.beitdajan-yaffa.com/chapter-4/page-10.htm (נקרא בעזרת גוגל טרנסלייט) – אתר מעניין היסטורית, הכולל תמונות ומפות מהתקופה.
תוספות והערות יתקבלו בברכה.
נ.ב 1 מה עלה בגורלו של אחמד אבו-לבן?
http://intellectualdouchbag.wordpre...%9C%D7%91%D7%9F
נ.ב 2 על פרשת גרירת גשר הגלילים במלחמת יום הכיפורים
http://www.421.co.il/_Uploads/dbsAt...Files/62_67.pdf
נ.ב 3 הערת בטיחות, למי שמתכנן לבקר במחנה: יש לנוע בזהירות - חלק מהמבנים במצב רעוע, ובורות פזורים בשטח.
נערך לאחרונה ע"י AsafP בתאריך 04-01-2013 בשעה 14:10.
סיבה: הגהה
|