גלוי נאות: את כתיבתו של יאיר שלג אף פעם לא סבלתי. אני מעדיף להביט ישירות בכיעור של עיתוני שמאל קיצון על פני הצצה מבעד לעלי תאנה. אין לי ספק במה היה בוחר יאיר שלג אילו היה צריך להתלבט בין טובתי אני וטובת מוישה המתנחל מאיתמר לבין כוס קפה עם שוקן ושגב. האליטה המתחסדת של הימין הסרוג זכר לעסקונת המפד"ל המתרפסת בפני מפא"י מעולם לא נראתה בעיני איכותית יותר מזו של המקור עצמו.

גלוי נאות נוסף: יש לי סימפטיה רבה לאנשים מסוגו של זאב רז. אני מכבד מעשי אבות שנטעו יתד בעמק והאמינו בכל ליבם שהם מקימים עולם טוב יותר ובטח שמכבד אדם שנשמע נעים ומענין ושהטריח עצמו עד לבגדד בכדי למנוע מסדאם חוסיין להשיג נשק גרעיני.

את הכתבה שהתפרסמה השבוע במקור ראשון במוסף דיוקן [עמודים 15-19] לרגל יציאת אסופת המאמרים מהדיון 'האליטיסטי' אצל רז בספר 'שיעור מולדת' לא ניתן לאתר במרשתת אז צרפתי 'במקום' קישור לכתבת 'האב' מ'הארץ' http://www.haaretz.co.il/magazine/israel64/1.1693363


מספר הערות לדברים שאומר זאב רז ב'מקור ראשון'

רז מספר על התדהמה שאחזה בו כאשר בגיל 15 נער מבית שאן הטיח בו 'אתם עם החמש ארוחות שלכם' כאנתיתזה לתפיסת בני המשק להיותם לא אנשים אמידים אלא חלק ממעמד הפועלים.

ניחא נער בן 15 שנדהם מאמירת נער אחר אבל בין שורות הכתבה כשרז כבר בשנות השישים לחייו ניכר שעדיין לא ממש הבין את הפערים וההזדמנויות שהעניקה לו המולדת בשמה הוא וחבריו מתיימרים לתת שיעור על חשבון אנשים בלתי נספרים. רז מציג את העסקת בני עירות הפיתוח ע"י הקיבוצים כמעשה חסד של התנועה הקיבוצית לעולים שהונחת נגד טובת הקיבוצים ע"י מוסדות המדינה והמפלגה. התחסדות וגלגול עינים כמובן. מבנה ההתישבות בארץ וניתוב העולים החדשים לא הותיר להם סכוי אלא להיות פועלי דחק בשרות הקיבוצים. אנשי השיוויוניות בקיבוצים לא הטרידו לרגע את מחשבתם בשאלה מדוע שכרם של פועליהם מעירות הפיתוח אינו מוביל אותם לרמת חיים קרובה או אפילו נושקת את מותני זו של ישוביהם. הם לא הטרידו מחשבתם מדוע בנות המשק הענוגות עובדות בחינוך ולא במשחטה הקפואה. אולי נוח היה לחשוב שהפועלים בזבזו את הכסף על עראק וקלפים, אולי נוח היה לומר 'גם לסבא וסבתא היה קשה' ואולי פשוט העדיפו שלא להביט. אבל לבוא 50 שנים אחרי ובשם איזה אינטלקט להציג את יחס התנועה הקיבוצית לעולים בעירות כאיזה חסד חברתי - נו באמת... מוטב להחריש.

חמש ארוחות זה מה שרואה נער רעב אך הן לא היו הבעיה העיקרית. חלוקת קרקעות בלתי שיוויונית, מכסות מים, הקלות במס לקיבוצים, הלוואות מופקרות שנפלו בסוף על המדינה, כפל תפקידים של עסקני האיחוד והמאוחד שהיו בעת ובעונה אחת גם קובעי מדיניות הממלכה, מכסי מגן קטלניים שנועדו לשמור על יתרון מוצרים שנוכסו לקיבוצים וכן הלאה. האם אין באל"מ במילואים, יועץ לאלתא ומקורב לכל כך הרבה בעלי שאר רוח את היושרה להתמודד עם הדברים הללו?

רז מזכיר כי קבוצת גבע לא העסיקה פועלי חוץ. זה מן הסתם מה ששמר אותה כמקום ישוב איכותי יותר. אז למה לסנגר על מי שנהנו מההפקר? רז מזכיר כי אנשי הקיבוץ הציעו להעניק מאדמותיהם לעולים כדי שיעבדו אותם בעצמם. הוא שוכח כי רוב אדמות הקיבוצים היו והינם אדמות קק"ל. אדמות של העם היהודי שניתנו למשמרת בידי דור הסבים שלו. אלו עפי"ר לא 'אדמותיהם' במובן 'חלקתו' של האיכר בזיכרון. ניחא. האם כוונת אמת היתה בהצעת החלוקה? שטח שווה לנפש מכל אדמות העמק שהיה מותיר לשלוש מאות החברים בגבע את אותו נתח קרקע שהיו מקבלים תושבי 5 בלוקים בבית שאן? סתם מס שפתיים.

רז מסביר כי מקור הדמוי של הקיבוצניקים הוא קנאה. 'קנאה. זה די ברור' הוא אומר מיד אחרי איזכור הסיפור על הילד מבית שאן שאולי נאבק על ארוחותו היומית בזמן שרז הנער גילה 'התענינות אינטלקטואלית בחוג הספרותי של פרופסור שפירא (פצ'י) מהמחנכים הבולטים בתנועה הקיבוצית'.

רז מספר על היותו לא ממש מבעלי הכישורים בקורס ועל היותו בטוח כי יודח אך לא חושב שהנתינה בקורס טיס הייתה באותן שנים גם מפתח חשוב ללקיחה בהמשך מאותה חברה. מפתח שנחסם מפני הנער הבית שאני שעד היום רז לא מבין מדוע קינא בו. אני מניח שרז מכיר טוב ממני את כוחה העצום של ועדת הבטחון של התק"ם. אותו גוף בעל מהלכים בצה"ל שמן הסתם סייע ללא מעט בני משקים להגיע ליחידות שהיו כמעט וחסומות מפני המחנה הלא נכון. האם רז התמודד ביושר עם השאלה מדוע כישורי הטיס והסיור של בני המשקים היו מוצלחים עשרות מונים משל בני העיר והעיירות במשך עשורים רבים והצליח, ללא קשר למקרה שלו, לחמוק מהמילה נפוטיזם ופרוטקציה?

הספר לפי הכתבה במקום ראשון מצין שתי חרדות של 'אליטת' השמאל המדיינת בו. ההשתלטות החרדית על המדינה והיווצרות מדינה דו לאומית. יאיר שלג כמובן אינו מתקיל איש מהמחנה 'הנכון' בשאלות קשות מדי. הוא הרי בתפקיד עלה התאנה גם כשהוא במקור ראשון. שאלה פשוטה למשל יכלה לעסוק במוזרות שבין חרדה ממדינה דו לאומית מחד לבין הצבעה לחד"ש מאידך. בין תחושת חשש ש'הברברים' ישתלטו לו על המדינה [עמ' 19 עמודה ראשונה מימין] לה משיב רז בחיוב לבין מתן הקול שלו למפלגה ש3/4 מהח"כים שלה וקשריהם מעבר לגבולות ישראל אמורים להרתיע אותו הרבה יותר מה'ברברים'.

ה'ברברים' בכתבה היא כמובן מירי רגב. אני לא ממש סובל אותה אבל כשמדברים עליה ומתכוונים במלמול שפתיים חרישי לכל מי שאינו שייך ל'שבט' המתנשא - אז אסנגר גם עליה. מירי רגב היא פוליטיקאית ועסקנית צבא דוחה. האם רז ובמבי לא נתקלו בשכמוה מעולם בצה"ל? בפוליטיקה הישראלית של שנות החמישים והשישים? האם לא היו לנו ולמחנה השמאל גנרלים ועסקנים עילגים וכוחניים ממנה? היו גם היו אבל מהמחנה הנכון... הרשו לי לנחש כי רז כסמל לא באמת מתגעגע לבגין ולמרידור. רז חושש מכך שקולו של הנער הרעב בן החמש עשרה מבית שאן שווה ערך לקולו שלו ואולי מכך שלמרות כל המקפצות שנמנעו ממנו עלול אותו נער להצליח בסטארטאפים בהם רז לא הצליח ושנכדו של אותו נער עלול לגבור על נכדו שלו בהתמודדות על הכניסה לקורס הטיס בשנת 2020.

רז תוהה על ההתנהלות האישית של יחימוביץ אך אותה תהיה לא עמדה כנראה מול ההתנהלות האישית של אנשים במר"צ וחד"ש. כן, קשה לי לעכל כשמישהו שסבו וסבתו היו בין העולים על הגבעה בעמק והוא היה בין המסכנים נפשם למען המדינה מדבר בתמיכה על בטול מעמד התקווה כהמנון הלאומי. שלג לא מעמיד מולו שאלות קשות. הוא הרי אמור לענות רק 'מה יפית' ויודע את מקומו... אחרת יסננו אותו חלילה מתגובות באתר 'גייסות הרוח' 'שם מתפרסמים דברים ברמה גבוהה כי יש מי שעורך ומסנן ולא כל אחד יכול לתקוע את הטוקבקים שלו'.

שני סיפורי חיל אוויר ממחישים לי את הנתק בין אנשי שמאל מרוחקים לבין המציאות האנושית והישראלית. לבין המוסר האינטואיטיבי. כה אומר אחד החברים באתר של רז: '...מתי למדתי להבחין במכונאים שלי? רק כשנעשיתי מפקד טייסת..רק אז פתאום שמתי לב שיש לי מכונאים, והם בני אדם ויש להם בעיות שצריך לטפל בהן'. הזוי.. אנשים המחזיקים מעצמם רגישים ובעלי רקע חינוכי איכותי היו צריכים להגיע לגיל 30+ בכדי להבין שגם למי שעמל על תחזוקת המכונה שחייו תלויים יש בעיות וחיים.

סיפור שני עוסק בסיפור על סא"ל דני סחף [בו רז דווקא מגן על מוסריות חיה"א מול מיכאל קובנר] שהיה מפקד טייסת במלחמת לבנון וסרב 'ללכת על כל מחנה הפליטים' כדי לסייע לכוח צה"ל קרקעי [שריון?] שהסתבך בתוכו ולא זיהה את מקורות האש. הטייס סרב ורז שהצדיק אותו בויכוח שאחרי הזעיק את ידידו חיים גורי לשיחה עם הטייסים. אומר שהסיפור לא ברור לי כי לא סביר שכח יבקש שמטוס קרב יכסח מחנה פליטים שלם שהוא שוהה בתוכו. יתכן שהשריונרים הקנאים הללו הם לא מוסריים ברמות הנדרשות כדי להשתייך לאליטה אבל סביר שגם הם יעדיפו שהמטוס לא יפציץ אותם... אז אם היתה פקודה לא ברורה או לא סבירה - הגיוני לא להטיל חצי טון חומר נפץ בלי לדעת לאן [ובעיקר בלי לדעת אם הוא נופל על אנשיך] אבל המעשה שרז היה צריך לעשות אותו ולא ברור מהכתבה אם עשה הוא לקחת את חיליו לבקר את נפגעי אותו כח שיריון ומשפחותיהם. זה אולי הרבה פחות מרשים מלהביא את חיים גורי אבל הרבה יותר ערכי.

אלה האליטות הישנות. לחלק מאנשיהן צריך להצדיע ולומר תודה. כמו שהם מציגים עצמם היום - מגיעים לעם ישראל מקורות כח, מוסר ורוח רעננים יותר.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

http://www.haaretz.co.il/misc/1.827382
...הוא נקרא להקים קשר עם גדוד חי"ר שבשל טעות פטאלית בניווט נקלע למצוקה בפאתיה המזרחיים של צור כשהוא סובל מאבדות רבות. קצין התיאום האווירי של הכוח תאר לו בפרוטרוט את ההסתבכות ודיווח על האבדות. סחף, מוביל הרביעייה, שאל אותו, 'מה אתה רוצה שאני אתקוף, מהי המטרה?'.
"להפתעתי ולתדהמתי הוא ענה לי 'תתקוף כל מה שאתה רוצה'. אמרתי לו שאני לא יכול, שאני מבקש מטרה מוגדרת לתקיפה. התגובה שלו היתה 'יש הוראה מהדרג הכי גבוה למחוק את העיר מעל פני האדמה, אתה יכול לתקוף כל מה שאתה רוצה'. למרות שהקשיתי עליו הוא חזר על המשפט הזה פעמיים-שלוש. כאן התחילה ההתעקשות שלי לא לתקוף מטרה לא מוגדרת בתוך שטח עירוני. הדברים נשמעו לי תואמים להגדרה פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.

"בשלב זה איתרתי בניין מבודד וגבוה שלהערכתי יכול היה לשמש כנקודת תצפית או מקור ירי על כוחותינו. תיארתי לו את המטרה. התגובה היתה 'חיובי, תקוף אותה'. גם כאן הערכתי כי הוא לא בדיוק מבין על איזה בניין אני מדבר, אבל בגלל הלחץ הנוראי שלו עלינו נכנסנו בסופו של דבר לתקיפה. ירדנו על הבניין הזה שעד היום אני לא יודע מהו ולמרות התנאים הנוחים לתקיפה ארבעתנו פיספסנו. אני חייב לומר שהשתדלתי לפגוע, אבל אולי לא מספיק", הוא מבליע חיוך.

ההחטאה גרמה לו לתחושה של הקלה עצומה. "בדיעבד אני משוכנע שגם את המעט הזה לא הייתי צריך לעשות. נכון יותר היה להסתלק משם בלי לתקוף כלל. אם הייתי פוגע בו זה היה מעיק על מצפוני עד היום, כי מלכתחילה המבנה המסוים ההוא לא צריך היה להיות מטרה".
אולי היתה זו יד הגורל שהסיטה את 32 הפצצות, רבע טון כל אחת, ממטרה שנולדה בחטא...

.... "המוביל הוא הרמטכ"ל בשטח, השיקולים והאחריות הם שלו בלבד", השיב...."אם זו היתה יוזמה פרטית או שהפקודה באמת ירדה מהדרג הגבוה ביותר אין לי מושג", אומר סחף כיום, "מוביל אחר, צעיר יותר או פחות קר רוח, או אפילו בעל מבנה האישיות שונה משלי, ייתכן כי כן היה מבצע את הפקודה כלשונה. מצד שני אני מאמין שאני לא יחיד סגולה".

גדוד צנחנים הוא שנלכד אז בצור. לכוח היו שבעה הרוגים, פצועים ונעדרים. בשיאה של הדרמה נחטף המג"ד, סא"ל אורי גייגר, וגופתו נמצאה לאחר מכן כשעליה סימני דקירות קשים. "למרות שאין שום יעילות מבצעית לתקיפה סתם", אומר סחף, "אילו הייתי משתכנע שבזה שאני אוריד חימוש בשטח הכוח ינצל, הייתי עושה את זה אפילו במחיר מותם של אזרחים. זה טבעה של מלחמה. מובן מאליו שאם היו מציינים לי בית כמקור האיום וכמטרה לתקיפה לא הייתי נכנס עם כוחות הקרקע למו"מ. הייתי תוקף".

[ההחלטה של סחף בלהט קרב בהחלט יתכן והיתה קבלת החלטה נכונה במציאות קשה. ההחלטה של רז כמפקד בבסיס חיה"א להביא משורר נחשב לשיחת רוח במקום ללכת ולהביט לנפגעים בעיניים - היא בעיני העמדה המתחמקת]

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed