 |
27-03-2013, 09:01
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
|
40 שנה להפלת המטוס הלובי
"אני נתתי את ההוראה" || ניתנה פקודה, לירות במטוס שנית
40 שנה חלפו מאז הפיל צה"ל מטוס לובי בסיני והרג 108 אזרחים. מסמכים ארכיוניים חושפים סיפור ביטחוני ופוליטי עם לקח חד בצדו: הזירה האווירית חשובה מכדי להשאירה לטייסים
בקוויו הכלליים, הסיפור ידוע. פברואר 1973, יום אביך בסיני. הפסקת-אש עם מצרים זה שנתיים וחצי, אך יש דריכות מסוימת (מטוס איסוף מודיעין ולוחמה אלקטרונית של חיל האוויר מדגם סטרטוקרוזר הופל בספטמבר 1971 ממזרח לתעלה; חטיפות טרור של מטוסי נוסעים וחשש לפיגועים מהאוויר). מטוס בואינג 707 מגיח ממערב, ממפרץ סואץ, צפון-מזרחה, בנתיב כללי העלול להביאו לקרבת בסיסי אמ״ן, חיל-האוויר ואוגדה 252 במרכז סיני. מוזנקים לעברו שני פנטומים. הבואינג בטיסה 114 של חברת התעופה הלובית מבנגזי לקהיר - עם קברניט ומהנדס טיסה צרפתים וטייס משנה לובי - משנה כיוון, סב על עקביו, מנסה לחזור למצרים. טייסי-הקרב דורשים מהקברניט לנחות, יורים צרורות אזהרה ומצטווים לפגוע בו. התרסקות הבואינג הורגת 108 מ-113 נוסעיו ואנשי צוותו. ישראל מתנצלת, משלמת פיצויים, נבוכה לנוכח מאבקה המדיני המתמשך נגד פירטיות אווירית.
לצד האסון האנושי והמשברון הבינלאומי, זהו גם סיפור פנימי, על סירוב חמום-מוח להניח לערבים - מצרים, פלסטינים, מי יודע מי - במסווה של מטוס נוסעים לובי להערים על ישראל, להסתנן ולברוח, בלי שבזמן הקצרצר העומד לרשות המחליטים יהיה מי שייחשב את עלות הנזק במקרה שאין זו תחבולה.
זה כבר ידועים היחסים המורכבים בצמרת הביטחונית, סביב הפלת המטוס הלובי: הרמטכ״ל, רב-אלוף דוד (דדו) אלעזר, שנקרא מתוך המקלחת בתום מנוחה קלה שלאחר ליל מבצע גדול בלבנון (״ברדס, לאשר את המלצת מפקד חיל-האוויר להפיל את המטוס; ראש אגף המטה, אלוף ישראל טל, מספר 2 במטכ״ל, שלא נשאל לדעתו (השלילית) אף שהיה זמין במשרדו; שר הביטחון משה דיין, שלדברי מזכירתו חשד שהרמטכ״ל מנסה לתמרן אותו להסכים בדיעבד לפעולה שהוצגה כאילו טרם התרחשה; ראש אמ״ן, אלוף אלי זעירא, שאליו הגיע דבר האירוע באקראי מקציני מודיעין חיל האוויר, טלפן לרמטכ״ל והזהיר אותו - גם כטייס שחווה תקלה מרסקת בסיני - שלא לפרש טעות אפשרית של קברניט אזרחי כמזימה. דדו, שהבין שזעירא צודק, טרק את הטלפון ללא אומר וניסה לבטל את האישור להפלה, אך מאוחר מדי.
מה שלא היה בהיר עד כה, באובך של יום רביעי, ה-21 בפברואר לפני ארבע עשרות שנים ובעצם גם מאז, הוא עד כמה היה מרכזי בפרשה מפקד חיל-האוויר, אלוף מרדכי (מוטי פיין) הוד. לראשונה, עם חשיפתה של גרסת דדו ודיין בדיווח מיוחד לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת - פחות מיומיים מאז הופל המטוס - מתברר כי לולא נמצא הוד במוצב השליטה של החיל, במעמקי הקריה בתל-אביב, לא היה האסון מתרחש. אילו היה שם במקומו כשולט-תורן אחד מעוזריו, קצין בכיר כלשהו בחיל, לא היתה לו סמכות להפיל מטוס אזרחי. הוד לבדו היה מוסמך לעשות זאת, גם בלי אישור מהרמטכ״ל.
הדיון הסודי בוועדת החוץ והביטחון מרתק גם בהיבטים נוספים. אחד מהם כרוך בפוליטיקה הפנימית של המערך עבודה-מפ״ם ושל יחסי הצבא (והצנזורה) עם העיתונות. דיין, הקוטב הימני של המפלגה, היווה איום מתמיד וגובר בפרישה מהמפלגה לקראת בחירות אוקטובר 1973, התעמת עם מנהיגי מפ״ם מאיר יערי ויעקב חזן ועיתונם ״על המשמר״. אלעזר ודיין שותפים כאן לרתיעה מכינון ועדת חקירה ממלכתית; שכמותה תקום תשעה חודשים אחר כך - ועדת אגרנט, שתציב אותם משני צדי המתרס של האחריות להיערכות הכושלת למלחמת יום הכיפורים. במחלוקת על הקמת ועדת חקירה מעורב - בעד - ח״כ מנחם בגין, בנימוקים שישמשו נגדו לאחר עשור בפרשת הטבח בסברה ושתילה; ואילו אלעזר – נגד- נשען על היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר. לימים, כנשיא (מכהן ובדימוס) של בית-המשפט העליון, יעמוד שמגר בראש שתי ועדות חקירה ממלכתיות, לטבח במערת המכפלה ולרצח יצחק רבין.
למפגש עם ועדת החוץ והביטחון, בלשכתו בתל-אביב, הקפיד דיין שלא להביא את אלוף הוד, יליד דגניה כמוהו ומי שהיה עלול לקלקל בפליטת פה את החזית האחידה שביימו שר הביטחון והרמטכ״ל.
הוד, מנאמני דיין ומועמדו לראשות התעשייה האווירית עם פרישתו מצה״ל, היה המנצח הגדול של מבצע ״מוקד״, ההישג המדהים של חיל-האוויר במלחמת ששת הימים. הוא הפך את חיל-האוויר המלכותי של אהרן רמז, שלמה שמיר, חיים לסקוב, דן טולקובסקי ועזר ויצמן - כולם יוצאי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה - לתמהיל של ארגון ישראלי נועז במטוסי-קרב צרפתים (מיראז' ) ואמריקאים (פנטום). החזון היה של ויצמן וקודמיו, הביצוע היה של הוד. עד למלחמת יום הכיפורים, חמישה חודשים לאחר פרישתו בתום שבע שנות כהונה, לא העיב על יוקרתו של הוד גם התיקו-מינוס במלחמת ההתשה, בעימות בין טילי הקרקע-אוויר הסובייטיים לאורך התעלה לבין צוותי הפנטומים. על הכל חיפו ההצלחות בקרבות-אוויר, נגד המצרים, הסורים, הירדנים ואף הסובייטים, שהובסו 5:0.
טייסי-קרב צעירים בתקופתו, שהתקדמו אחר כך לדרגות הבכירות ביותר בחיל, זוכרים את הוד כממציא שיטת ה״סטופר״. הוא ישב במוצב השליטה כשידו על שעון-עצר ותיזמן את שלבי יצירת המגע, מיצויו וניתוקו, לפני שהטייסים הלהוטים להפלה ייקלעו למחסור בדלק או לנחיתות מול יריביהם. בין חצי דקה לשלוש דקות וחצי היה על כל המפגשים להסתיים, לעתים בפקודה החלטית, ״הפסק קרב - נתק מגע״. כל עוד היירוטים התנהלו בתותחים, מטווח של מאות מטרים, או בטילי הדור הראשון שחייבו זווית צרה ומסוימת, לפני היות המכ״ם הכל-רואה והטילים מעוטי המגבלות, היתה חשיבות רבה למעורבותו של השולט האווירי - קצין בכיר ומנוסה או מפקד החיל אישית. הוא ידע יותר משליחיו במפגש עם המיגים, כי הקשיב גם להם וגם לדיווחים הענייניים או המבוהלים של הטייסים שמנגד (בזכות המודיעין האווירי).
העוקץ היה טמון בהשתלטות המיומנות המבצעית על השקפת-העולם: החיים כקרב-אוויר, כהתמודדות בין השולפים המהירים ביותר במזרח. איפוק וריסון לא היו מונחי-מפתח במילון של ראשית שנות ה-70'; לא אהבו אז, ולא ראו סיבה לוותר ולהרפות. כל מטרה אווירית חשודה כזוממת להתנכל, אלא אם תוכיח את חפותה. ובאוויר, השלב השלישי של נוהל מעצר חשוד, לאחר אזהרות מילוליות ובאש שלא לתכלית, הרה אסון, כי לא דומה ירי לרגליים לירי בכנפיים.
לתהילת חיל-האוויר בעידן הוד כאשף היירוטים היה רובד נוסף של עליונות: לא היה מעליו, בפועל, אף גורם צבאי או מדיני. מחלקת המבצעים במטכ״ל לא שלטה במבצעים האוויריים. כאשר טל, שאבחן מתכון לאסון, ניסה לאכוף את סמכותו כאלוף ותיק ובעל ראייה רחבה ומתונה יותר, כפרו בה הוד ויורשו בני פלד. הם עקפו את טל וזכו בתמיכת הרמטכ״ל ושר הביטחון.
תשעה עמודים יבשים נכללים בתמציתו של מסמך מחלקת אוויר (בראשות פלד, חודשיים וחצי לפני החלפת הפיקוד) השמור בתיקי ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, בכותרת ״תקרית חדירה והתרסקות המטוס הלובי״: מה קרה ב-17 הדקות שתחילתן בשעה 13:54, כאשר ״התגלה נתיב של מטוס במהירות סילונית, 750 קמ״ש, בכיוון שהיה מביאו לחציית התעלה מעל העיר סואץ ואל רפידים״ וסופן ״בנחיתת ריסוק של המטוס בשטחנו, בשעה 14:11, במרחק של 55 ק״מ מרפידים ו-20 ק״מ ממזרח לקו התעלה״. עם התגלות המטוס הבלתי-מזוהה ״הותנעה שרשרת פעילויות של מערך ההגנה האווירית, מפקדת חיל האוויר והמטכ"ל". אם הרמטכ״ל דיבר עם דרג מדיני, דיין, או שלא דיבר, אין זה מעניינו של חיל האוויר.
במסמך כולו, כמו גם בתיאור המצטדק שנמסר לציבור, חסר רקע מהותי. ההיסטוריון יגאל קיפניס, שהיה בעת ההיא טייס מסוקים בחיל-האוויר, כתב בספרו ״1973, הדרך למלחמה״ שבלילה שבין ה-16 ל-17 בפברואר, ארבעה ימים לפני הפלת המטוס הלובי, ״חצו ארבעה מסוקים את מפרץ סואץ והנחיתו כוחות של יחידה מיוחדת. מסוקים אחרים יצאו לקראת סוף הלילה ופינו את הכוחות שסיימו את משימתם". המבצע, "קונסוליה", באזור ג׳בל עתקה שממערב לתעלה, נערך לקראת סוף תקופתו של אהוד ברק כמפקד סיירת מטכ״ל, שהתמחתה במבצעי מודיעין. במלחמת יום הכיפורים פשט צה״ל על עתקה, הפגיז בתותחים מוסקים, כוחות ומפקדות, ולבסוף גם נכבש ההר.
מבצע ״קונסוליה״ הסתיים במחלוקת בצמרת. בצה״ל האמינו שהצליח - שהצוותים שהוטסו באו, ביצעו ויצאו. לדיין היתה דעה אחרת, שאותה ניסה לכפות. הוא חשש שהמצרים הבחינו בחדירה וישתדלו לפענח את סודותיה. כדי לבלבל את האויב, תבע דיין שמסוקי חיל האוויר ישובו לבצע חדירות דומות לגזרות אחרות במצרים. דדו, טל וזעירא התנגדו. הם ראו בכך התגרות מיותרת. דיין התעקש.
אל״מ במילואים יונתן לרנר, אז קצין זוטר במודיעין חיל האוויר, כתב לאחרונה ש״לא ניתן להבין את התנהגות המפקדים בלי להבין מה שקרה בשתי היממות שקדמו לאירוע ושאין בינו לבין חדירת המטוס הלובי ולא כלום. בשתי היממות האלה היינו פעילים מאד בביצוע מבצעים, ולא פחות מכך בתכנון מבצעים נוספים, שהיו יכולים להוביל לחימום הגזרה המצרית. צוותי התכנון הסתובבו במסדרונות עם מפות וחיפשו רעיונות. החזית המצרית השקטה עלתה פתאום על סדר היום, וביוזמתנו בלבד. למצרים לא היה חלק בכך״.
לדברי לרנר, ״לתוך האווירה הזו הגיע הדיווח על הנתיב הבלתי-מזוהה שחודר לסיני בשעה 13:54. לרוע המזל, כל האנשים שעסקו באירוע הזה היו נתונים בהשפעת אותה אווירה. הם לא עשו את השינוי הנדרש, כדי לטפל בו כאירוע העומד בפני עצמו. ייתכן שבאווירה אחרת, על סמך אותם נתונים, אותם מפקדים היו מקבלים החלטות אחרות".
עד שנכתב הסבר פרטי זה חלפו 40 שנה. ארבעה ימים לאחר הפלת המטוס, בסיכום הרשמי, ייחס אותה חיל-האוויר ל״שלוש שרשרות רצופות של טעויות: א. של הקברניט והצוות של המטוס הלובי; ב. של מערכת הבקרה האזרחית המצרית; ג. הפירוש המוטעה שניתן לאירועים, כתוצאה משתי טעויות אלה, על-ידי מערכת ההגנה של חיל-האוויר הישראלי. "לא הפירוש המוטעה הפיל את המטוס, אלא תרגומו למעשה כוחני, אבל על להיטות-היתר שביסודו לא נאמרה מלה. עם כל הכבוד לערך האמת בתחקיר, חיל-האוויר לא השתגע להפליל את מפקדו.
ב-13:54 התגלה המטוס במכ״ם הישראלי. 13:56: פקודת הזנקה לשני פנטומים מטייסת 201, מוטסים בידי מפקד הטייסת י׳ (ששמו בהקשר זה עדיין חסוי) ודורון שלו. במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בעת ששהה בחו"ל, נפגע י' בנטישת מטוס בשובו מגיחה קרבית, והוחלף בפיקוד על הטייסת באיתן בן אליהו. כאזרח, היה י' טייס בציי הבואינג של ״אל על״. דורון שלו נשבה במלחמה במצרים - בצה״ל חששו אז שזהותו תיחשף והוא יוסגר ללוב - ונהרג בטיסת אימון לאחר שחזר מהשבי.
13:58: הפנטומים ״נשלחים למפגש עם המטרה. ההוראה היא לזהות את סוג המטוס ולאומיותו".
14:03: ״טייסינו מזהים את המטרה כמטוס חברת התעופה הלובית״.
14:06:30: ״ניתנת הוראה על-ידי מפקד חיל-האוויר לירות יריות אזהרה לפני המטוס הלובי״.
14:08:30: ״הרמטכ״ל נותן אישור להנחית את המטוס בכוח, עד כדי שימוש באש".
14:08:58: ״אחד מטייסינו יורה לעבר קצה כנף ימין ופוגע בה״.
14:09:15: ״המטוס ממשיך לטוס מערבה. לטייסינו מועברת ההוראה לירות שוב, במגמה לאלצו לנחות בשטחנו".
14:09:45: המטוס שוב נורה ונפגע קשה יותר בכנף. הוא מנמיך בניסיון לנחיתת חירום.14:11: המטוס נוחת נחיתת ריסוק, 19 ק״מ - פחות משתי דקות טיסה, במהירותו הרגילה - ממזרח לתעלה.
חיל-האוויר האשים את צוות הבואינג ב״סטייה גדולה, שאינה סבירה, מהנתיב המתוכנן״. הצוות לא קלט שהמטוס נמצא 170 ק״מ מקהיר ושמטוסי-הקרב המאיימים עליו הם פנטומים ישראלים ולא מיגים מצריים (״טעות שאינה מתקבלת על הדעת״, כאילו כל טייס אזרחי הוא גם יוצא טייסת-קרב בצבא מזרח-תיכוני); לא דיווח נתונים נכונים לבקרה המצרית; ״לא הכיר סימנים בינלאומיים מקובלים לדרישה מפורשת לטוס בעקבות המטוס המיירט״; ״לא שעה לסימני ידיים ברורים של טייסינו שהובנו על ידו והשיב להם בסימני סירוב״; לא הבין ולא ציית גם כשנורתה אש ״ממש לפני אף המטוס ובקרבת תא הטייס ואפילו כאשר פגעו מטוסינו בקצה הכנף של מטוסו״. הוא ״המשיך בכיוון ללב מערך הטילים המצרי״ שממערב לתעלה.
לכך נוספו ״טעויות ומחדלי מערכת הבקרה המצרית״, שאפשרה למטוס לסטות מ״כיסוי המכ״ם הבטוח של קהיר״ ולא סייעה לו ״גם לאחר שביקש פעמיים את עזרתה בניווט״. מכאן ברור שהטייסים והבקרים היו ראויים לעונש, כולל קרקוע, אבל לגזר דין מוות?
בשלב הראשון ב״תמונת המצב והשיקולים״ של חיל האוויר, לפי מסמך החיל, זוהה ״נתיב סילוני מהיר וחודר משטח מצרי מוגן לעבר שטח מוגן בסיני, ללא תגובה או הפרעה של מערך ההגנה המצרי, כמטוס צבאי עוין״.
אף שהנחה זו התבדתה, ״לאחר זיהויו כמטוס אזרחי החליט מפקד חיל האוויר להביא לנחיתתו בשדה רפידים. לאחר שהמטוס נראה כמסרב להישמע לסימנים המוסכמים, גבר חשד לגבי משמעות חדירת המטוס וכוונותיו האפשריות.״ כאשר ״המטוס המשיך להתעלם ממטוסינו, לאחר יריות אזהרה, וטס מערבה לאחר שהיה מעל לשדה רפידים, הרושם שנוצר בשלב זה היה שהמטוס מנסה להתחמק בכל מחיר מלציית להוראות״.
כאן באים הסעיפים המצמררים, 12 עד 18, מ״בשלב זה הגיע מפקד חיל האוויר למסקנה שיש הכרח להנחית המטוס על-ידי שימוש באש״, ״פנה לרמטכ״ל, מסר לו את התרשמותו וביקש אישורו לשימוש באש. האישור ניתן על-ידי הרמטכ״ל״ ומשם לירי האזהרה ו״הרושם שהקברניט הבין ועומד לציית, אולם המטוס עצמו המשיך בטיסתו מערבה, תוך הנמכה והתקרבות לקו התעלה״ ועוד רושם, הפעם ״שהמטוס מנסה לעשות כל מאמץ להטעות ולהרוויח זמן בכדי להתחמק מערבה״, ועד ש״ניתנה פקודה, לירות במטוס שנית. המטוס נפגע וביצע נחיתת ריסוק".
יומיים לפני שנחתם מסמך חיל-האוויר, בבוקר יום שישי, 23 בפברואר, התכנסה בתל אביב, לשמיעת דיין ודדו, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בראשות חיים צדוק. בין 18 חבריה, רבים מהם שרים לשעבר או לעתיד, היו בגין, יערי, חזן, יצחק בן-אהרן, משה כרמל, יצחק נבון ואהרן ידלין, שהציג קושיה מקצועית, כיאה לאביו של טייס-הקרב עמוס ידלין. זה היה הרכב שהממשלה נהגה לכבד בשותפות סוד ובדיווח אמת, אם כי לא בהכרח כל האמת.
כדרכו בדיונים כאלה כמעט 20 שנה, מאז היותו הרמטכ״ל ואריק שרון מפקד הצנחנים בפעולות גמול שהסתבכו, העדיף דיין לשתוק תחילה ולמקד את האש בשותפו הזוטר. עול ההסברים נפל על דדו. המטוס הלובי, אמר הרמטכ״ל, טס ״בתוואי המתקנים הסודיים שיש לנו בסיני. במוצב השליטה של חיל האוויר ניהל את הפעולה מפקד חיל האוויר עצמו. דקה או שתיים לפני שהפרשה הגיעה לסיומה התקשר ודיווח לי שהוא רוצה להכריח את המטוס הלובי לנחות. ההערכה המשותפת שלנו היתה שזה אינו מטוס נוסעים רגיל.
חשבנו שזה מטוס עם משימה לא ברורה, שהיה צריך לטוס מעל המערכים שלנו, אולי לקליטה אלקטרונית, ויש לו טעות מסוימת. לא העלינו על דעתנו שהטעות שלו היא בין קהיר לרפידים, כלומר 200 ק״מ. בשלב זה לא חשבנו שזהו מטוס שיש בו הרבה נוסעים. חשבנו שזה איזה מטוס אזרחי, באיזשהן נסיבות מפוקפקות, ומעל לכל התרשמנו שהוא מוכן לקחת את כל הסיכונים, ובלבד לא לנחות אצלנו - דבר שהגביר אצלנו את הרצון להנחיתו אצלנו".
בשלב זה, המשיך דדו, ״אמר לי מוטי (הוד), אני רוצה להכריח אותו לנחות. נירה ויתכן שגם נפיל אותו. אמרתי לו: בסדר. בשעה שנתתי את האישור למפקד חיל האוויר, גם מתוך הנתונים שנתן לי ומתוך התמונה שהצטיירה אצלי, לא עלה בדעתי שמדובר במטוס מלא נוסעים. היה לי ברור שיש כאן מטוס חשוד, שיש לו אינטרס עליון לא לנחות אצלנו - מה שהגביר אצלי את הרצון להנחית אותו אצלנו, ואפילו בסיכון שהוא יופל".
סמכות ההחלטה להפיל מטוס אזרחי, גילה דדו, ניתנה רק לו ולהוד, לא לאיש מקציניהם. ״אשר לתהליך קבלת ההחלטה, אקדים בהוראות הקבע אצלנו, הוראות לתורנים אם מפקד חיל האוויר או אני איננו נמצאים ליד מכשירים, כי מערכת ההגנה האווירית פעילה 24 שעות ביממה, ולפעמים צריך לקבל החלטה בתוך שלוש-ארבע דקות. אם בשלוש-ארבע הדקות האלה לא תופסים את מפקד חיל האוויר או אותי, מי שתורן רשאי להחליט. הפקודות שיש לתורנים מגדירות באיזה תחומים ובאיזה מקרים צריך לפתוח באש על מטרה בלתי מזוהה. בפקודות הקבע, שיש לנו למערכת הקבועה ולתורנות, כתוב שאם המטוס מזוהה בוודאות כמטוס אזרחי, אין לפתוח עליו באש".
לאחר ההתרסקות ״הסתבר לנו שזה אסון״, אמר דדו. הוא דיווח על איסוף הממצאים לדיין, ש״הציע לי לפנות ליועץ המשפטי לממשלה, מר שמגר, ולברר אתו מה הם הצעדים החוקיים שעלינו לנקוט, איזה סוג חקירה לנהל, האם למנות ועדת חקירה. חוות דעתו של היועץ המשפטי היתה שלא צריך למנות ועדת חקירה, וזאת משתי סיבות. האחת, אין פה צורך לברר מי נתן את ההוראה. מפקד חיל האוויר הגיע להחלטה. הוא הספיק לדווח לי על ההחלטה לפני הביצוע עצמו, כלומר לפני שהמטוס נפגע; אני נתתי את האישור. לכן, אין פה שאלה של מי נתן את ההוראה. אני נתתי את ההוראה. גם לגבי פעולות המטוסים שלנו אין צורך בבירור - הן מוקלטות וברורות ולכן לא דרושה חקירה". נימוקו השני של שמגר ״היה שעצם מינוי ועדת חקירה מעיד שיש לנו ספק אם אמנם נהגנו כשורה. לפי דעתו, איננו צריכים לעשות זאת, כדי לא להפליל את עצמנו. איננו אשמים, במקרה זה, כי פעלנו לפי כל ההסדרים והחוקים הבינלאומיים".
ח״כ יזהר הררי שיקף את העמדה המסורתית כלפי העיתונות, עד למלחמת יום הכיפורים. ״במסיבת העיתונאים אתמול הוצגה שאלה, מי נתן את הפקודה. לשם מה צריך לדעת זאת? כפי שקראתי ושמעתי ברדיו, שר הביטחון - ואני מתפלא על קור רוחו - אמר שהפקודה ניתנה לפי הנהלים הרגילים בצבא. אני הייתי שואל את העיתונאי, בשביל מה לך בכלל לדעת זאת? מדוע אני צריך להשיב לך מי נתן את הפקודה? האם אתה צריך לדעת מי האיש שנתן את הפקודה? לדעתי, זו שאלה חצופה מאד. אין מקום לכך שכולנו נהיה מבוישים כל כך. הקהל ברחוב, כל מי שאני פוגש חש שקרה לנו אסון נורא".
בגין: ״זו לא הרגשה מלאכותית, זה מה שהציבור מרגיש".
אלימלך רימלט: חיל האוויר פעל כפי שהיה צריך לפעול. אני רוצה להתייחס להערותיו של מר שמגר.
דדו: בדברי לא ציטטתי אותו. הניסוח. שאמרתי כאן הוא שלי ולא שלו - אבל הרעיון הבסיסי הוא שלו.
רימלט: אני מתייחס לרעיון. חייבים לפרסם איזה מסמך על הדבר הזה. את זה לא יכול לעשות הצבא - רק ועדה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון יכולה לעשות זאת, תפרסם עובדות שאפשר לפרסמן.
דיין: על דעת ראש הממשלה (גולדה מאיר) הודעתי אתמול שאנו מעבירים אליה את החומר, והיא תעשה בחומר את מה שתמצא לנכון, להודיע מה הן המסקנות שאליהן הגיעה בעקבות קריאת החומר.
בגין: המאורע הזה מלמד שבחיים אין שום קץ להפתעות. הקדים אותי ידידי רימלט. אין לי שום ספק שעלינו למנות ועדת חקירה. המלצתו המשפטית של היועץ המשפטי איננה תופשת את המצב העובדתי, הפסיכולוגי והמדיני. העניין הוא שמעמדה המוסרי של מדינת ישראל מועמד בסימן שאלה. אני מבקש משר הביטחון, כנציג הממשלה, להביא את ההמלצה בפני ראש הממשלה, ואפילו לא לחכות לישיבת הממשלה ביום ראשון. אין מנוס ממסירת הודעה בכנסת. בכל זאת, נהרגו מאה איש, אנשים, נשים וילדים, והכנסת לא רוצה אפילו לשמוע מה קרה?! זה לא ייתכן.
נבון: האם, בעקבות מה שקרה, חלו שינויים בהוראות הנוהגות לגבי חיל האוויר? נניח שמדובר במקרה הגרוע ביותר - מחבלים מטיסים מטוס אזרחי מעל שטחנו, אנחנו מאיימים עליהם והם בורחים - תמיד קיימת האפשרות שבמטוס יש אזרחים. האם, כשהם מראים כוונה לברוח, תונהג ההוראה שהיתה קיימת עד עכשיו, ליירט את המטוס?
דדו: ההוראה אומרת שאם מדובר במטוס חטוף ואנו חוששים שמתכוונים לפוצץ אותו מעל אזורי אוכלוסייה, יש ליירט אותו.
דיין: אם הרמטכ״ל יציע שינוי בהוראה, ודאי נקבל אותו. לפי דעתי, בהוראה כפי שהיא אין צורך בשום שינוי. אבל בהוראה יש שני חלקים. על פי ההוראה, אילו מפקד חיל האוויר או הרמטכ״ל לא היו במקום, לא היו יורים במטוס הלובי, כי ההוראה אומרת שמטוס נוסעים, גם כשהוא חשוד, אין לירות בו. טייס, סגן משנה, אינו מוסמך לקבל החלטה. אבל אם אומרים שבכל פעולה צבאית אי אפשר שההתחלה, האמצע והסוף הן פקודות הקבע, אזי יש שיקול. ההוראות האלה מכוונות לסטנדרט; אחר כך הרמטכ״ל ישקול, אם הוא ישנו, ואם הוא איננו - מפקד חיל האוויר, ואם גם הוא איננו - הקצין התורן. הוראות הקבע אינן מכסות הכל. הוראות הקבע היו נותנות למטוס כזה להתחמק; השיקול של ההחמרה הוא מעבר להוראות הקבע.
חזן: בחיים אי אפשר לסובב את הגלגלים אחורנית. לדעתי, הרמטכ״ל נהג כפי שהיה חייב לנהוג.
בנימין הלוי (לשעבר השופט בטבח כפר קאסם): אתמול הצעתי לשר המשפטים ללכת בעקבות התקדים של מייקל רוהאן (בהצתת מסגד אל-אקצה ב-1969) ולשקול הקמת ועדת חקירה.
יערי: אילו ידענו מראש את העובדות, לא הייתי מצטער אילו היו נותנים למטוס להתחמק, אבל לא ידענו. מה שידענו הצדיק את החלטת הרמטכ״ל.
בן אהרן: אני מצטער על כך שמפקד חיל האוויר והרמטכ״ל היו במקומם ושלא קוים ההליך שהיה תופס אילולא היו יכולים להיוועץ בהם.
דיין: מפקד חיל האוויר, במקרה אחד או שניים, ענה תשובה לא בהירה, לא בגלל כוונה רעה. היו עיתונאים שכתבו בתום לב שמפקד חיל האוויר אמר שהחלטה בעניין התקבלה בדרג ממשלתי. ב״על המשמר״ עמד להתפרסם מאמר שאומר, שר הביטחון אומר שההחלטה התקבלה בדרג צבאי, מפקד חיל האוויר שההחלטה התקבלה בדרג ממשלתי - מי משקר? זה לא ה״וושינגטון פוסט״, אלא ״על המשמר״, שיושב בכל השיחות האלה.
לשכת הרמטכ״ל הצטרכה להתקשר איתם הלילה (כי) הבוקר היינו צפויים למאמר ראשי בנוסח שציינתי. האם בעניין הזה יש משהו לא ברור שמצריך ועדת חקירה כדי שתברר מי מהשניים, מפקד חיל האוויר ושר הביטחון, משקר? אם כל הציבור מצטער - אני חלק מהציבור; אבל אם כל הציבור רוצה לאכול את עצמנו - אזי אינני חלק מהציבור הזה; ואם חלק מהציבור שלנו רוצה לאכול את החלק השני - גם מכך לא צריך להפיק רווחים.
יערי: אל תגזים, ״על המשמר״ איננו שמח לאיד.
דיין; יכול להיות שאני אומר את הדברים בטונים גבוהים, אבל העובדות הן מדויקות. לשכת הרמטכ״ל היתה צריכה להתערב בעיתון "על המשמר" כדי שיסכימו לבטל את המאמר שהכותרת שלו היתה ״מי משקר?״
ידלין: מזג האוויר בסיני היה כנראה מעורפל באותו יום בצורה בלתי רגילה, עד שלא היה קל לטוס שם ולהתמצא. האם בתוך כל השיקולים בדבר התנהגות הטייס לא נלקחה האפשרות שהוא טעה בניווט בגלל מזג האוויר הנורא שהיה בסיני ושהיה אולי גם בעבר השני של התעלה ולכן שיבש את הטיסה? שנית, האם אי אפשר היה לראות מהפנטומים מי ישנו במטוס?
דדו: הטייסים ניסו, אבל כל החלונות היו מכוסים בווילונות.
צדוק: הם דיווחו על זה בזמן הקשר עם חיל האוויר ואתך?
דדו: לא הייתי נוכח בחמש הדקות האחרונות, אלא בשתי הדקות האחרונות.
צדוק: אני מחייב מינוי ועדת חקירה. האם נכון הדבר שאילו הקצין התורן לא היה משיג באותן דקות את מפקד חיל האוויר ומפקד חיל האוויר לא היה משיג את הרמטכ״ל, והיו נוהגים לפי הכללים הקיימים - היה ניתן למטוס לצאת?
דדו: כן. אילו היה שם רק קצין תורן ולא היה מפקד חיל האוויר, הוא לא היה רשאי להורות לפתוח עליו באש. מפקד חיל האוויר בעצמו כן היה רשאי להורות זאת. לכן מפקד חיל האוויר הגיע להחלטה, ביקש אישור וקיבל אישור.
גדעון האוזנר: הוא זקוק לאישור הזה?
דדו: לא. הוא צריך לנסות למצוא אותי. אם הוא לא מצליח, הוא רשאי להחליט לבד.
בעקבות התקרית התהדק שיתוף הפעולה בין מועמר קדאפי לאנואר סאדאת ומטוסי מיראז׳ לוביים, בעלי טווח חדירה לישראל, הושאלו לחיל-האוויר המצרי. במחלקת המבצעים במטה חיל האוויר הישראלי ניתח ראש ענף התגוננות, סא״ל עודד ארז (לימים תא״ל וראש להק מודיעין אוויר), את אפשרויות התגובה המצרית או הלובית על הפלת המטוס והסיק שגברה הסכנה להתנכלות למטוסי ״אל על״ בדרכם לאפריקה או ממנה. על כן הוצבו זוגות מטוסי-קרב בכוננות בבסיס אופירה, בשארם-א-שייח.
הסכנה לא התממשה, אבל שני הטייסים שאיישו את הכוננות המפוהקת ב-6 באוקטובר, אמיר נחומי ודני שאקי, הוזנקו ליירט את המטוסים המצריים שתקפו את הבסיס ומטרות נוספות והפילו שבעה מהם.
http://www.haaretz.co.il/misc/2.444/.premium-1.1977465
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
נערך לאחרונה ע"י G_Zhukov בתאריך 27-03-2013 בשעה 09:05.
|
|
ראשי
צ'אט
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים 
מצב כלאיים
