אני מניח שכולם מכירים את המונח 'נצר אחרון'- חללי צה"ל (רובם ככולם מתש"ח) שהיו השריד האחרון למשפחתם שנספתה כולה בשואה.

במסגרת מחקרון קטן שערכתי ביום הזכרון, גיליתי סיפור שאמנם לא נכנס בקטגוריה הרשמית של 'נצר אחרון', אך הוא בהחלט ראוי להכלל.

מדובר על האחרים פריד, אורי ושמואל. שניהם ילידי וינה, ושניהם היחידים ששרדו ממשפחתם (המשפחה הגרעינית, אב ואח צעיר נרצחו, אמם נפטרה לפני השואה). אורי היה במחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, ומאוחר יותר נהרג בכיבוש לוד כקמ"ן גדוד 89 של דיין. שמואל, ששירת בחטיבת 'עודד' נפצע אנושות מעט אחר כך (וכאן יש קצת בלבול בתאריכים של 'יזכור') בקרב ליד תל-עזזיאת ונפטר חודשיים מאוחר יותר מפצעיו.

וכאן מתחיל החלק הבאמת גרוע. ביום בו הצטרף אורי לגדוד הקומנדו, נולד בנו חיים. חיים פריד היה בן חמישה שבועות כשנהרג אביו. חיים עצמו התגייס לצנחנים, נלחם בששת הימים, יצא לקורס קצינים, השתתף במבצע כראמה,

-וכאן נפל לי הלב-

ב-1969 נפל חיים בעת מילוי תפקידו (נהרג בתאונת דרכים בדרך לבסיסו).