לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #4  
ישן 07-07-2013, 11:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
הספר "תיאום כוונות", מאת הרב חיים סבתו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה"הפגישה עם המח"ט הפעם, בחצות הלילה בנפאח, היתה אחרת לגמרי. האיש המוצק, שעלה על הטנק בפנים מאובקות, אמר בקול רך: שלום, אני המח"ט שלכם. הוציא חפיסת שוקולד וחילק לנו. אני יודע, אמר, קשה לכם מאוד, אתם צעירים. גם לי קשה. לחמתי כבר בחיי מלחמה קשה, אבל הפעם זו מלחמה אחרת, אחרת לגמרי. החטיבה איבדה הרבה טנקים. שדרת הפיקוד נפגעה. נשארתם בלי מג"ד ובלי מ"פ. קשה, קשה מאוד, אבל אני בטוח שננצח. מי שיחזיק יותר מעמד ינצח. מי שלא יותש, ינצח. אנחנו ננצח. אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים לנצח. כולנו סומכים עליכם. עם ישראל סומך עליכם. נארגן כאן מחדש את החטיבה עם כל הטנקים שנשארו, ולפנות בוקר נתקוף לכיוון הכיס של חושנייה. פלוגה אחת תנוע על הציר, פלוגה אחת תחפה מן הגבעה שממול, ליד הכביש, הפלוגה שלכם בחיפוי. אני יודע שיירו עליכם טילים. אני יודע שלא אמרו לכם. שלא למדתם באימונים מה עושים נגד טילים. אבל לא צריך להיבהל. יש מה לעשות. שימו לב: היורה שמשגר את הסאגר מחזיק חוט ומכוון כך, אתם רואים? הוא שואל, ומראה לנו בשתי אצבעות איך הוא מכוון. אם תירו עליו ככה, המח"ט ממשיך והוא מגביה את מקלע המפקד שעל הצריח של הטנק ומכוון לנקודה סתמית באוויר, החייל שיורה את הטיל יתבלבל ויחטיא אתכם. ניסיתי את זה בעצמי אתמול מול שני טילים שירו עלי ברמפה שליד ציר הנפט, זה עובד, העיקר לירות עליו הרבה, כך אמר, וחזר והסביר בשקט לכל איש צוות מה יעשה אם יורים עליו טיל. כשסיים נפרד מאיתנו: שלום לכם. אני אוהב אתכם." (עמודים 49-50)

את הספר "תיאום כוונות", מאת הרב חיים סבתו, קראתי בשירות הסדיר. הספר, מתאר את חוויות הלחימה של הסופר, בן ישיבה באותה עת, אשר לחם במלחמת יום הכיפורים כטנקיסט בחטיבת המילואים 679 ברמת הגולן. לאורכו של הספר מנסה המחבר כל העת לברר מה אירע לחברו הטוב, דב אינדיג ז"ל, שהלך אל מול פני המלחמה החזקה ולא שב. אני מודה, שהתחלתי להתעניין באמת במלחמת יום הכיפורים רק בשנת 2003, במלאות 30 לפריצתה, בעיקר בזכות הספר "אינדיאנים על גבעה 16" שכתב אביחי בקר, בעברו מ"פ בגדוד 12 בחטיבת גולני שנפצע במלחמה (אולי הספר הטוב ביותר שקראתי על המלחמה הנ"ל). תיאורי הקרבות בספר, דוגמת זה: "'אנחנו נאלצים לסגת מהגבעה, יש פצועים', דיווח חייל אלמוני מפלוגה א' לקצין האג"ם. 'קחו אותם ודלגו לאחור', הורה לו לוי, ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים." (מתוך הספר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" מאת אביחי בקר, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 65) הבהירו לי יפה יפה עד כמה היתה מדינת ישראל תלויה על בלימה, במיוחד בחזית הצפון, במלחמת יום הכיפורים. גם בספר "תיאום כוונות", אשר נע ונד בציר הזמן שבטרם המלחמה, ללחימה עצמה ולאחריה, הקרבות מתוארים כהווייתם, נואשים, אכזריים וקשים, אשר הוכרעו בזכות נחישות ועיקשות הלוחמים בחזית, מטלטלים את הקורא וכמוהם גם האופן בו מתאר המחבר את ההווי היחידתי במהלך ולאחר המלחמה.

אף שאינני שריונר, ובוודאי ובוודאי שאיני בן דורו של המחבר (כי אם צעיר ממנו ב-30 שנה), הרי שהתחברתי כבר בקריאה ראשונה לסיפור האוחז בקורא ואינו מרפה. בקריאה שנייה, ואני כבר איש מילואים בצנחנים, התחדדה אצלי עוד יותר תמונת האירועים (מה גם שאני גם בקי יותר בשטחי הרמה מטיולים ותרגילים ורואה בעיני רוחי כל תל וכל ואדי) וההבנה כמה שברירי הקיום כאן יכול להיות, וכמה חשוב השירות במילואים, ולכידות היחידה להשגת הניצחון. בספר מצטיירת תמונת צבא העם האידיאלי. פלוגות וגדודים ובהם בני ישיבות וקיבוצניקים, עירוניים ומושבניקים הפועלים יחדיו למען המטרה. בספר בולטים לחיוב מפקדי החטיבה, החל במפקדה, אל"מ (לימים אלוף) אורי אור, אשר הצליח בכושר מנהיגותו וברגישותו להוביל את אנשיו בהצלחה בנתיב הקרבות ברמה, עבור ביהודה וגמן הסמג"ד, בחנן המ"פ וכלה בגידי מפקד הטנק. הדברים שכתב בספרו האלוף אורי שגיא מהדהדים לאחר הקריאה בספר: "הייתי עד לחוסר תפקוד, עד כדי קריסה, של יחידות מובחרות על מפקדיהן בעת לחימה שאליה כנראה לא הוכנו מספיק מבחינה מנטלית, ולעומת זאת - לכושר לחימה מצוין של חיילים פשוטים בתעלות סוריות מבוצרות בתל-עזזיאת ותל-פאחר ב-1967, או ישיבה במעוזים ובמוצבים תחת אש כבדה במלחמת ההתשה, שלא לדבר על מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כאשר מפקדי וחיילי יחידות השדה, בגופם ובנפשם, הם שנשאו את המדינה על כפיים. מאומה ממה שקרה בשנים שלאחר מכן אין בו כדי לסתור את אמונתי, שהזדהות האנשים, תחושת ההשתייכות שלהם, ולא פחות מזה יכולת מפקדיהם להניע אותם אל מול הבלתי-אנושי, הינם הכוח העיקרי ולא עוד. בגולני חונכנו לדעת וחינכנו להבין שאם האנשים אינם מאחורינו, אנחנו ניכשל." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף במיל' אורי שגיא, תל אביב, ידיעות ספרים, 1998, עמוד 42) הספר שכתוב בעברית עשירה, מיוחדת ומתובלת בפיוטים מבית הכנסת, זכה בפרס ספיר, תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף היה לסרט מצוין, אותו ביים איל חלפון ובכיכובם של דן שפירא ואלון אבוטבול. יותר מהכל זכור לי הקטע הבא מן הספר, המתאר רעות של חיילים, ואת האופן שבו מסופרים צ'יזבטים על המלחמה ושאר בדיות, ועד כמה נוראה היתה אותה מלחמה וכמה מבעיתה חוויית הלחימה באשר היא:

"החיילים במשאית של גולני הזכירו לי את החבוקה מבית-מזמיל, אלא שהתבגרו קצת וכמה שרטוטים של עצבות נשרטו בפניהם. ישבתי לי בפינה והצטנעתי. אני לא מגולני. חייל אחד במשאית, שהכול כינו אותו מומו, סיפר איך ביום שני קרא לו נעימי הרס"פ, שחטף צרור בכתף כשטיפס על הפיסטִין, אתם זוכרים, איפה שהשכבנו את החיפוי של קֶסְלָסִי...
- איזה קסלסי בראש שלך? על מה אתה מדבר? צועקת כל החבורה בערבוביה.
- מה קרה לך? קסלסי נפצע על הבוקר, כשיצאנו מהוואדי.
- מאה אחוז קסלסי! עומד מומו על דעתו וממשיך ונעימי אומר לי: מומו, אני מתפנה, אין ברירה, קח פיקוד על הכוח.איזה פיקוד ואיזה כוח, אני אומר לנעימי, אני בסך הכול טוראי, ונשארו רק חמישה חיילים. אין ברירה, אומר נעימי, המ"מ נפצע על הבוקר, הסמ"ך בחיפוי, ואוחיון תקוע למטה עם השלושה שנפגעו מהרימון... כאילו שאני לא יודע. מומו! ממשיך אלי נעימי, אני סומך עליך. אתה יודע שתמיד סמכתי עליך. איך שהוא גומר את המשפט, צועק לי דדה: מומו, תיזהר, נתקלת מימין! אני עושה פזַצְטא על השיח ההוא, מתמלא קוצים, ויורה צרור מהמא"ג, הייתם צריכים לראות איזה צרור יצא. מומו מתלהב, כל החבורה מסתכלת בו, ואז מתעורר מירכתי המשאית של גולני חייל מנמנם ואומר: נס מומו, שלא היה לך מעצור במא"ג כמו שהיה לך בתרגיל פלוגה באליקים, כשהמ"מ עם מחלקה אחת פורצים את הגדר ונשכבים עליה, והמח"ט והסמח"ט משקיפים מהגבעה על מחלקה שלוש שבחיפוי ולא יוצא אפילו כדור אחד. זוכרים איך טירטר אותנו נעימי אחרי התרגיל עם מסדר נשק כל שעתיים בלילה בגשם שוטף...
כולם צחקו. לא צחקתי. הצטנפתי לי עוד יותר בפינה. כמעט ונפלתי בתוך עצמי. אני לא מגולני. אך-על-פי-כן קשוב הייתי למומו. לא סיפורי הקרב משכו את ליבי. ידעתי כבר, מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שלא היה בין כך לא יאמין. מישהו יאמין אם אספר שהלכנו לנו ארבעה אנשי צוות טנק לבדנו במין שלווה מוזרה ביום השלישי למלחמה בין החושות של נפאח ליד המחצבה של כפר-גלעדי עם רימון אחד ושני עוזים, אחד עם רצועה ואחד בלי, צועדים בחזרה אל הטנק שלנו שנפגע, עד ששמענו מעלינו קולות נהמה וטרטור, הבטנו בשמים וראינו מסוק נוחת על הכביש לפנינו, לא הספקנו לתת דעתנו על מה שאנו רואים עד שקפצו ממנו עשרות חיילי קומנדו חגורים באפודי קרב, לא ידענו מה נעשה, וזחל"מים של סיירת גולני הגיעו, מי יודע מאין, ופתחו תכף באש נוראה לעומתם, ואנחנו המשכנו ללכת אל הטנק שלנו בשקט כאילו כלום לא קרה? אפילו בינינו לא דיברנו על מה שראינו. ימים הרבה לא רציתי לספר ולא לשמוע מעשי מלחמה. סברתי אז שהכול סבורים כי מי ששב מן המלחמה – מתוך שהוא חרד הוא מדמה, ואם אינו מדמה לגמרי, בוודאי מערבב דברים הרבה, מה שראה ומה שהוא חושב שראה עם מה ששמע מאחרים שראו, וגורע ומוסיף ודורש.
" (עמודים 19-21)

את הספר ראוי שיקראו קציני ומפקדי צה"ל, בעיקר בחילות השדה, בוודאי ובוודאי שביחידות המילואים הלוחמות, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. מומלץ בחום!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 07-07-2013, 14:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "הספר "תיאום כוונות", מאת הרב חיים סבתו"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה"מלחמת יום הכיפורים לא היתה דומה לשום דבר שמישהו ממשתתפיה חווה לפני כן. צריך להבין מה זאת עוצמה. כל האש שנורתה בגלל האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה – לא שווה לעוצמת מטח האש שחטפנו בשעה אחת ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כל רמת הגולן רעדה. ענני אבק עמדו באוויר שלושה ימים." (עמוד 89 בספר, מתוך המאמר "מזווית אישית" מאת האלוף במיל' אורי שמחוני קצין האג"ם של פיקוד הצפון)

"מול סערת הרוחות התמוהה בעקבות פרסום הפרוטוקולים של אוקטובר 1973 - שמבחינת המהות דשה בדברים שעיקרם ידוע כבר עשרות שנים - והפרשנויות על אי מקצועיותו של הצבא בשנת 73', ברצוני לומר את האמת, שמטבעה היא תמיד לא תקינה פוליטית: צה"ל של 73' היה הצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה למדינת ישראל ב-62 שנות קיומה." (מתוך המאמר "צבא מופתע אך יעיל" מאת האלוף במיל' אורי שמחוני קצין האג"ם של פיקוד הצפון, "הארץ", 11.10.2010 ‬ )

במאי 2009 ישבתי בג'יפ מסוג האמר, לבוש מדי ב', בעיצומו של שירות מילואים בגולן. גדוד הצנחנים בו אני משרת במילואים תפס את קו החרמון, והצוות שלנו הוגדר כצוות כוננות זמין לכל בעיה שעלולה לצוץ לחטיבה המרחבית המופקדת על הגנת הרמה. יחד עם זאת, מאחר והמשימות שהוטלו עלינו לא היו מסובכות יתר על המידה וקצב הפעילות עצמו לא היה לחוץ, גם התאמנו וערכנו תרגילים. בין הסיורים, הניווטים הרכובים, המארבים, התצפיות והתרגילים מצאנו זמן גם ליהנות מהנוף היפה של הגולן ולאכול טוב. כ"לוחמים קשוחים" הקפדנו לאכול בשטח. כך למשל, את ארוחת צהריים אכלנו במעיין בעין- עלמיין. שוב (למעשה כמעט כל המילואים ההם) אכלנו בשר (לאחר שביצענו קנייה מרוכזת באחת הקצביות ברמה). החבר'ה "תפעלו" את הארוחה כאילו היה זה תרגיל חוליה. זה הכין את הבשר להנחה על האש, ההוא היה אמון על הצלייה, מי על החיתוך וההגשה והיה גם מי שטיגן צ'יפס בסיר הגדול שעל המדורה. שאר החבר'ה אוכלים כאילו היו אווזים בפיתום וטובלים במים. לא בכדי כונה הצוות במילואים ההוא "צוות מעיינות". במהלך המילואים ההם קראתי את הספר "הסורים על הגדרות" על מלחמת יום הכיפורים. כאשר קראתי על תנועת הטנקים בעמק הבכא, בעודי יושב בג'יפ בדיוק באותן עמדות בהן החזיקו לוחמיו של קהלני, או על "מבצע קינוח", המראות פשוט קפצו להם לנגד עיני.

את הבקרים פתחנו כרגיל בקפה הבוקר המסורתי וגם בארוחת בוקר של חביתות, אבל הפעם בחצר הסמוכה למגורים בבסיס. עם סיום הארוחה התקשר המ"פ, והודיע שהיום תורו של הצוות לנקות את השירותים. מהר מאוד כאיש אחד היה כל הצוות בשירותים ממרק ומנקה אותו ללא דופי או רבב. ובכלל אין אצלנו חפ"שנים ועצלנים, כל משימה מתבצעת מהר וטוב ואין אף אחד שעומד ומסתכל מן הצד. מן הבסיס נסענו לשטח האש נפח מערב לבצע תרגיל צוות. התרגיל עצמו היה מורכב מעט וכלל פריקה מן הרכבים עם זיהוי המטרות, התארגנות זריזה של הכוח ודילוגים בפריסה מסודרת. השטח עצמו הותיר אותנו חשופים ומחוסרי מחסות. אבל כפי שהגדיר זאת מפקד הפלוגה: "פה כנראה תהיה המלחמה הבאה וצריך לדעת להסתדר." התרגיל התבצע בדיוק באותו מקום בו ב-9 באוקטובר: "הנחיתו מסוקים סוריים כוחות קומנדו ליד נפח שחוסלו במהירות על ידי כוחות מגולני וסיירת מטכ"ל שהיו במשימת אבטחת העורף בגזרה." (עמוד 192) ולא נצרכתי לדמיון רב בכדי להבין את מהלך הקרב. בסך הכל היה תרגיל טוב שבחן יכולת שנדרשת מהצוות, משום מדובר בכוח קל ונייד מאוד שיודע לעבוד כחלק ממסגרת גדולה וגם בכוחות קטנים. אמת היא שכיום צנחנים בסדיר ובמילואים לא באמת מגיעים ליעד בצניחה, אולם צנחנים היו ונשארו בצה"ל שם קוד לחי"ר נייד וקל (רגלי, מוסק ורכוב) שמתמחה בסיור וניווט ולחימה בסוגים שונים של מתארים (יעדים סבוכים ומדבריים, הרריים חשופים וכן שטח בנוי ומבוצר) הן בחזית והן בעורפו של האויב, ובמקרה של המילואים ההם פירושו של דבר טיול ג'יפים אחד ארוך ברמה עם ספרים, חברים ואוכל טוב.

הספר "הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים" הוא תולדה של מערכת אשר כללה חוקרים וקציני מטה בכירים בפיקוד הצפון ממלחמת יום הכיפורים, ובהם אלוף פיקוד הצפון באותה עת - יצחק (חקה) חופי - וקציני המטה הבכירים שהיו עימו - אורי שמחוני קצין האג"ם, אברהם בר דוד מפקד התותחנים הפיקודי, וחגי מן קצין המודיעין – אשר חברו יחד כדי לספר את ההכנות למלחמה ואת דרך ניהולה כפי שנראו ממפקדת הפיקוד. הספר הסורים על הגדרות מביא לראשונה את תאור מסכת ההכנות למלחמה שעשתה מפקדת הפיקוד בקיץ 1973 מתוך שחלקה על הערכות אמ"ן וסברה שפני הסורים למלחמה. גם סיפור הלחימה גופא מוצג כאן מזווית חדשה - נפרשות דרכי קבלת ההחלטות, מתוארים עבודת המטה במפקדת הפיקוד וכן הסיוע הקרבי והמנהלתי שניתן למהלכי התמרון, ואף מוצגת הערכה בדיעבד על מה שנעשה. כל עוד לא פורסמה ההיסטוריה הרשמית של מלחמת יום הכיפורים, הספר הזה, שקציני המטה של הפיקוד היו שותפים לכתיבתו וסמכו ידיהם על הנאמר בו – הוא הפרסום הקרוב ביותר לכך. המחקר ערך כשלוש שנים, ולצורך כתיבת הספר התקיימו ימי עיון וסיורים בשטח עם החוקרים והמפקדים, עליהם היה אמון סא"ל (במיל') ד"ר אברהם זהר, וסיכומם היווה בסיס לכתיבת הספר. את הספר ערך תא"ל (במיל') ד"ר דני אשר ומתועדות בו הכנות פיקוד הצפון, אשר חלק על הערכת אמ"ן כי פניה של סוריה אינם למלחמה, למערכה הצפויה, וכן מתועדות פעולות הלחימה, ההחלטות ועבודת הסיוע הקרבי והמנהלתי שתמכו בכוחות הקו הראשון. בייחוד מרתק לקרוא בספר את תמונת הקרבות הרחבה, כך בקרבות הבלימה בעמק הבכא, כך בקרבות החרמון וכך בקרב ההבקעה לסוריה. מפקד פיקוד הצפון בעת כתיבת הספר, האלוף גדי איזנקוט, אמר בערב לכבוד השקתו כי: "המלחמה שהחלה בהישגים לאויב הסתיימה בהכרעת הצבא הסורי וביטול כל ההישגים הקרקעיים, ותוצאותיה משפיעות עלינו עד היום. רוח הלחימה והנחישות אותם הפגנתם תהיה ליבת יכולתו של צה"ל להגן על מדינת ישראל. לי ולכפופים לי אין תירוץ – חרף נתוני הפתיחה הקשים, השיג פיקוד הצפון את משימותיו עם שליש מסדר הכוחות שיש לנו היום." (מתוך הכתבה "המלחמה דרך העיניים שלהם" מאת רני סנה, אתר צה"ל, 25.09.2008)

הספר, שכתוב היטב ומבאר לקורא באופן נהיר את מהלך המלחמה בצפון ולא פחות חשוב מכך את גודל השבר וההפתעה ששררו במדינה ובצבא: "משחר ילדותי נבנתה כל ההתפתחות שלי, כל מערכת האמונות שלי והערכים בקיבוץ ואחר כך בצבא, על כך ששם למעלה – בממשלה, בתנועה, במשרד הביטחון – ושבים אנשים שיודעים הכי טוב מה צריך לעשות. עובדה שעד עכשיו הכול היה בסדר. אנחנו צריכים להקשיב, להיות ממושמעים, לבצע את הדברים הכי טוב שאנחנו יכולים ובסוף לקבל מאותם אנשים מילה טובה או חיוך ולהיות מאושרים שזכינו לרגע של חסד. עד ה-6 באוקטובר 1973 לא היתה שום סיבה לזעזע את הסדר הטוב הזה. אבל כשראיתי את העשן השחור אוף את רמת הגולן מאופק לאופק, כששמעתי את רעם התותחים לכול רוחב החזית, הבנתי שקרתה טעות נוראית. הרי הפקודה לגיוס מילואים ניתנה רק בשעה עשר בבוקר, ועכשיו שתיים אחר הצהריים. ייקח עוד שעות רבות עד שיגיע אל רמת הגולן כוח המילואים הראשון. אין סיכוי שהכוחות הסדירים יחזיקו מעמד כל כך הרבה זמן. היה ברור שנעשתה כאן טעות איומה ושהמדינה נמצאת בסכנה גדולה. שם למעלה – כך התברר – לא יודעים כלום. ב-30 השנים שחלפו לא מצאתי סיבה לשנות את השינוי החד שחל בתפיסתי אז. למעלה לא יודעים כלום." (עמוד 89 בספר, מתוך המאמר "מזווית אישית" מאת האלוף במיל' אורי שמחוני קצין האג"ם של פיקוד הצפון)

לבסוף משדר הספר מסר שמצאתיו גם במאמר שכתב האלוף שמחוני, הרוח החיה מאחורי מחקר והוצאת הספר: "באירוע לציון 25 שנים למלחמה שנערך בזמנו בפיקוד הצפון, שאל אותי אלוף הפיקוד אז, מה המסקנה העיקרית שלי מהמלחמה. תסתכל על המפקדים שלך, עניתי לו, ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן-גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית." (מתוך המאמר "צבא מופתע אך יעיל" מאת האלוף במיל' אורי שמחוני קצין האג"ם של פיקוד הצפון, "הארץ", 11.10.2010‬ ) את התוצאה במלחמת יום הכיפורים קבעו בגופם המפקדים והלוחמים בשדות הקרב בסיני וברמה, בהם היתה ונשארה עוצמתו האמיתית של צה"ל. את הספר ראוי שיקראו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. מומלץ!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 11-07-2013, 20:58
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,814
להיות מג"ד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=62365

ספר חדש מאת אל"ם מיל' רז שגיא, שהיה המג"ד החמישי של ניצן, דאז עדיין יחידה ולא גדוד, בין 1999-2001 ובכלל זאת הקמת חיל מודיעין השדה, הנסיגה מלבנון, חטיפת החיילים ופרוץ האינתיפאדה השנייה. הספר סוקר את ההתמודדות על התפקיד, הכניסה לתפקיד, הכהונה עצמה, בניית השדרה הפיקודית של הגדוד ועד המשך לתפקיד אחר (סמח"ט מרחבית), את הממשקים בתוך הגדוד עצמו, מול האוגדה, מול החיל ומול מו"ס וההתמודדות עם אתגרי הפיקוד. ספר מומלץ ומלא בפרטים מעניינים על מערך שזוכה לחשיפה מוגבלת, תרתי משמע, כמו למשל פרטים על מערך התצפיות ברצועת הבטחון ז"ל ולאורך גבול הצפון. מגרעותיו - קצר יחסית (4-5 שעות קריאה) ולעתים טרחני בגלל הטמעת קטעים פילוסופיים ותורתיים בסגנון מערכות, שהקשר בינם ובין ספר קריאה עלילתי לא ברור.

אגב שגיא היה קצין חי"ר שצמח בגבעתי במהלך האינתיפאדה הראשונה, היה למפקד הפלס"ר החטיבתי אך הודח אחרי שנה (1991) בגלל תקרית עם אלוף פיקוד דרום דאז מתן וילנאי.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 15-07-2013, 21:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "הקרב על החרמון" מאת אילן כפיר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"בכל ספרי התורה של הצבאות נאמר שאם שליש מהיחידה נפגע היא לא כשירה להמשך לחימה. אתם הוכחתם את ההפך." (המג"ד, יודק'ה פלד, לחיילי גדוד 51, 32 שנים לאחר הקרב. מתוך הכתבה "הקרב שלא נגמר" מאת אביחי בקר, "ידיעות אחרונות" מוסף "7 ימים"‏, ‏ 15.07.2005)

"לעלות לחרמון בלילה ולתקוף את הצבא הסורי, זה נגד הטבע האנושי. לכך דרוש כוח מנהיגותי יוצא דופן, שיגרום לחייל להרגיש שאין לו יכולת שלא לבצע - ולצאת לבצע דבר שייתכן שלא יחזור ממנו." (האלוף במיל' אורי שגיא, מתוך הכתבה "ראש אמ"ן לשעבר: אי אפשר לסמוך על נתניהו וברק, הם מפזרים היסטריה וחרדה" מאת אמיר אורן, "הארץ", 17.08.2012)

הספר "הקרב על החרמון" מאת אילן כפיר המתאר את קרבות החרמון במלחמת יום הכיפורים, החל מכיבושו על ידי הסורים בפרוץ המלחמה, עבור בניסיון הכיבוש הראשון וכלה ב"מבצע קינוח" במהלכו נכבש, הוא ספר בעייתי. טוב לעיתים, קולח ומרתק, ומעניין, אבל לא חף מטעויות, מלא הירואיקה מיותרת וכמעט שאינו מחדש דבר וחבל שכך. אין צורך בגילויים גדולים אפשר היה להסתפק בלספר סיפור היטב. אף שכפיר יודע לספר סיפור, והדבר ניכר בספר, הסיפור לא עובד.

כפיר בעברו לוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים, אשר לחם כאיש מילואים בפלחה"ן חטיבת הצנחנים עליה פיקד אל"מ (לימים אלוף) דני מט, היה בכוח הצנחנים הראשון שצלח את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים במסגרת מבצע "אבירי לב" (על ספרו "אחי גיבורי התעלה", המתאר את הקרבות בחזית הדרום, העיד כי 30 שנה רצה לכותבו). לימים היה כפיר לכתב צבאי, סופר ומוציא לאור. חשוב לומר, כפיר יודע לכתוב. ספריו (בעיקר אלו על מלחמת יום כיפור אבל גם הביוגרפיות הפוליטיות) כתובים היטב, בשפה עשירה ובאופן שאוחז בקורא ולא מרפה.

הספר נפתח כמה ימים בטרם המלחמה, ותופס (לטעמי, שהרי כיליד 1983 איני יודע) יפה יפה את הוויית הימים ההם. בין היתר מתאר הספר את דמותה של חטיבת גולני, גיבורת הספר לא פחות מן ההר עליו הקיזו לוחמיה את דמם, ומפקדיה בדגש על המח"ט הנערץ, אמיר דרורי ז"ל, ומפקד גדוד 51, יודק'ה פלד, כמו גם מפקדי הפלוגות ומפקד הסיירת החטיבתית, שמריהו ויניק ז"ל. בספר גם ניכרים מאמציה של חטיבת גולני להתנער מתדמיתה האפורה ולמצב את עצמה, כפי שהיא באמת, כיחידה מובילה בצבא, ומכאן מאמציו של מפקד החטיבה בשנת 1968, קותי אדם ז"ל, למשוך ל החטיבה את בוגרי הפנימיה הצבאית:

"המח"ט לא נעצר בשלב יחסי הציבור אלא הגדיל לעשות כשהגה תכנית הכשרה ייחודית עבור החבורה שנענתה לאתגר. בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני, ספינת הדגל של החטיבה. גם אם המוטיבציה לא זקוקה היתה להוכחות, ההסתופפות בקרב דמויות שנודעו כאגדות, כשהמח"ט עוקב מקרוב אחר הנעשה, הרימה אותה עוד. אמנם זו היתה רק טעימה, אך ההשפעה של החוויה הקצרה אך האינטנסיבית היתה ארוכת טווח. הבוגרים שפנו לצנחנים ונתקלו להבדיל בקבלת פנים צוננת עד עוינת נתמלאו קנאה, וכמה מהם שנמלכו בדעתם, ביניהם ויאטר, אצו להצטרף ל'ילדים של קותי'. פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן." (מתוך הספר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" מאת אביחי בקר, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 27)

יתרה מכך: "במשוב שכתבו המגויסים החדשים לקראת סיום קורס ההכנה הפיקודי, ציינו רובם שהם נקשרו לחטיבת גולני ורואים בה את עתידם לשנים הבאות. שלא במפתיע, היה גם מישהו שהוסיף הערה למשוב: 'אנחנו עדיין לא מוכנים כמפקדים – כי לא ירו בנו ולא התנסינו בפעילות מבצעית'. במפקדת חטיבת גולני אהבו את הערה, ומפקד החטיבה הורה שלשלב אותם בפעילות המבצעית של החטיבה. היו אלה ימי מלחמת ההתשה, והבוגרים שולבו בפעילות המבצעית בקו האש בתעלה, ברמת הגולן ובעמק בית שאן – בכל גזרות הלחימה של החטיבה. 'יצאנו מחוויית האש הראשונה שלנו ללא נפגעים, בשלים ומחושלים יותר,' סיפר מודי בן ש"ך, אחד מבוגרי מחזור ט"ו של הפנימייה הצבאית שבחר בגולני." (עמוד 167 בספר)

הערת אגב, השדרוג שעברה החטיבה, בעיקר באמצעות השקעה נבונה בסגל הפיקוד הזוטר שלה, שמשך אחריו את הרובאים כולם, הגיע לכדי מיצוי כפי שניסח זאת רא"ל במיל' גבי אשכנזי, בוגר הפנימייה הצבאית ואיש חטיבת גולני, במבצע אנטבה: "גולני, בשנות השבעים, ניסתה להצטרף למועדון היוקרתי הזה של חטיבות, או יחידות העילית של צה"ל. המדד היה, איזה סוג של משימות נותנים לך, במה אתה משתתף. גולני זכתה להגיע לאנטבה בזכות. אם תשאל אותי, מהבחינה הזאת, מבצע אנטבה באמת היה נקודת המפנה. לא שאלו כבר האם גולני צריך להיות שם או לא, היה ברור שהוא שם. אני חושב שמאז מבצע אנטבה השאלה הזאת לא עלתה יותר." (מתוך הכתבה "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל" מאת אבי צור, ביטאון נכי צה"ל "הלוחם", גיליון 203, ‏ דצמבר 2006)

בשעה 16:00, ה־6 באוקטובר 1973 בשעה 16:00 נותק הקשר עם מוצב החרמון. גדודי הכוחות המיוחדים של צבא סוריה, המכונים "הקומנדו הסורי" כבשו אותו במתקפת פתע מוטסת. מבצע מרשים בכל קנה מידה. תיאור הקרב על המוצב, כמו גם אודות חיילי צה"ל שאיישו אותו, אשר כותרו בתוך המחילות, נשבו, עונו, הושפלו ושמרו על צלם אנוש גם במרתפי החקירות של כלא אל־מאזה בדמשק, ומנגד סיפור בריחתם של מפקד המוצב, סגן גדי זידובר, והקצינים, תוך שהם נוטשים ומפקירים את פקודיהם, מרתק, מטלטל ולא ניתן להנחה מן היד. יתרה מזו בחירתו של המחבר לספרו, ולהקדיש לו כמחצית הספר, ראויה לכל שבח.

הערת אגב מעניינת היא האופן שבו קיבל מח"ט גולני, אמיר דרורי, את הסבריו של מפקד המוצב, משהלה הגיע לקו כוחות צה"ל: "זידובר רצה להסביר שקיבל אישור מפיקוד צפון לעזוב את המוצב, אבל דרורי פיקפק בקיומו של אישור כזה. 'תן לי את השם של הקצין הזה,' דרש ממפקד מוצב החרמון. לזידובר לא היה שם של קצין. 'ברחתם והתנהגתם בפחדנות,' הטיח מפקד החטיבה במפקד מוצב החרמון. זו לא התנהגות הראויה לקצין בצה"ל, ודאי לא לקצין שגדל בחטיבה שלו." (עמוד 81 בספר)

תיאור הקרב הראשון בספר מזכיר את המשפט: "הכל היה חפוז כל- כך." מהמתואר בספר נראה כי הלוחמים נעו חשופים, גלויים, כאילו נשאו על גבם מטרות לצלפים הסורים. בולטת בקרב דמותו של מודי בן ש"ך, מפקד פלוגה בקורס המ"כים של גולני: "מודי בן ש"ך, בזחל"ם הראשון, מתקדם תוך ירי מכל הכלים. חיילים מתחילים להיפגע בראשם מהירי הסורי. הוא מזהה קרוב אליו חיילים סורים בקסדות צלחת ובמדיעם מנומרים. זה הפסיק להיות מארב והפך לקרב מטווח קצר מול כוח סורי מסתער. חייל סורי הגיח מולו, הוציא מהחגור רימון יד ושלף את הנצרה. מודי יורה בו, ובתנועה של דג שקופץ למים, עם הראש קדימה, מזנק החוצה מדופן הזחל"ם – וניצל. הרימון, שכבר היה באוויר, התפוצץ בתוך כלי הרכב הממונע, והרסיסים ניתזים לכל עבר." (עמוד 189 בספר)

לימים כתב אחד מפצועי הקרב, אבנר גליקליך ספר, "ההר" שמו, ובו תיאר את לחימתו של מפקד פלוגתו "מוטי", הוא מודי בן ש"ך: "מפקד הפלוגה שלא חדל להילחם, גם כשהוא פצוע, והציל את חייליו משחיטה. 'מוטי ירה, פגע וירה שוב. יורה ופוגע בחיילים סורים שגלשו לפנינו'. כתב גליקליך בספרו." (עמוד 202 בספר)

הקרב השני, הוא מבצע קינוח, הינו מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל מעודו, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים. לא לחינם קרא כפיר לפרק בספר "הקרב על הקרב" (עמוד 206 בספר) שכן בעבור חטיבת גולני, ומפקדה דרורי, "הצורך לגול את החרפה הפך לעיקר הדברים". (מתוך הספר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" מאת אביחי בקר, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 7). אולם בעוד הקרב של חטיבת הצנחנים במילואים 317 (שכבוגר הצנחנים איני יכול אלא להשתאות נוכח התחבולנות, המקצועיות והיכולת הגבוהה שגילו לוחמיה ומפקדיה) היה מופת של חוכמה ומקוריות בלחימה, גולני כמו גולני עשתה את זה בדרך הקשה:

"כשמקשיבים היטב לרשת הקשר של הקרב המכריע בחרמון, האוזניים מסרבות להאמין לאשר הן שומעות. אמיר דרורי מנחה את הכוחות בהשקט ובבטחה כמו הוא על שפת הים ביום שמש, ולא בזירה רוויית דמים. כשעשרות גופות סביבו, קולו הצעיר, כאילו מה בכך, לא נסדק אף לא לשבריר שנייה. זהו אמיר דרורי במיטבו, בית-ספר לתעוזה ולקור רוח. '20, מה קורה אצלך', הוא נשאל בשעה 4:49 לפנות בוקר על-ידי ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל יקותיאל אדם. 'נלחמים, זה הולך קשה', הוא עונה בשלווה סטואית ולא מסגיר עד כמה קשה." (מתוך המאמר "אגדת דרורי" מאת אביחי בקר, "‫ידיעות אחרונות" "המוסף לשבת", 18.03.2005, עמוד 25)

לחימת סיירת גולני בקרב, כפי שהיא מצטיירת מהספר, בניגוד ללחימת גדוד 51, מעידה על נכונות הדברים שכתב בשעתו אורי שגיא, אלוף במיל' ומהבולטים שבלוחמי ובמפקדי חטיבת גולני מיום גיוסו: "הייתי עד לחוסר תפקוד, עד כדי קריסה, של יחידות מובחרות על מפקדיהן בעת לחימה שאליה כנראה לא הוכנו מספיק מבחינה מנטלית, ולעומת זאת - לכושר לחימה מצוין של חיילים פשוטים בתעלות סוריות מבוצרות בתל-עזזיאת ותל-פאחר ב-1967, או ישיבה במעוזים ובמוצבים תחת אש כבדה במלחמת ההתשה, שלא לדבר על מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כאשר מפקדי וחיילי יחידות השדה, בגופם ובנפשם, הם שנשאו את המדינה על כפיים. מאומה ממה שקרה בשנים שלאחר מכן אין בו כדי לסתור את אמונתי, שהזדהות האנשים, תחושת ההשתייכות שלהם, ולא פחות מזה יכולת מפקדיהם להניע אותם אל מול הבלתי-אנושי, הינם הכוח העיקרי ולא עוד." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא, הוצת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 42) שהרי הסיירת חדלה לתפקד לאחר מות מפקדה. ואיש ממפקדי החטיבה לא הפעילה והחזירה ללחימה. גם זה אומר דרשני ולא נזעק באופן ברור בספר! 84 לוחמים ומפקדים נהרגו במהלך שני הקרבות על הגבעות הסלעיות של החרמון. המשימה בוצעה, אבל באיזה מחיר?

אולם, כפיר נתפס לא פעם לאי-דיוקים, ודווקא בדברים שברורים לכל בר-בי-רב. למשל: אורי אילן אשר התאבד בשבי הסורי היה חייל בסיירת גולני ולא בצנחנים כפי שנטען בספר (עמודים 124-125 בספר), יצחק חופי, אלוף פיקוד צפון במלחמה, לא פיקד בעברו על חטיבת גולני כי אם על חטיבת הצנחנים (עמוד 163 בספר), הצל"ש שהוענק לאמיר דרורי ניתן לו על גבורתו בפעולת תאופיק בשנת 1960, ולא, כפי שנטען בספר, על הקרב על תל-עזזיאת במלחמת ששת הימים, שבו אכן לחם כסגנו של מפקד גדוד 51, בני ענבר, אשר פיקד על הקרב (עמוד 165 בספר). לכאורה זוטות, ברם, היתה לי מרצה שהסבירה פעם את חשיבותה של רשימה ביבליוגרפית על-פי התקן האקדמי. אם הוא לא מקפיד בפרטים הללו, שאלה, כיצד אפשר להיות בטוחים כי את האחרים, שלכאורה חשובים בהרבה, הוא כן בדק כהלכה?

ניכר כי המחבר ניסה להספיק ולהוציא את הספר במקביל לאירועי ה-40 שנים לפרוץ המלחמה. אמת, הקרבות על החרמון תוארו לא פעם בעבר. בספרים שכתבו אבנר גליקליך ("ההר" הכתוב כרומן), על הקרב הראשון, ואביחי בקר ("אינדיאנים על גבעה 16"), על הקרב השני, הספר "הסורים על הגדרות" מספק תמונה רחבה אודות קרבות החרמון, וכך גם הספר "אליהם נשואות העיניים- על מפקדי חטיבות בשדה הקרב" מאת תא"ל אלישיב שמשי על נתיב הקרבות של חטיבת גולני במלחמה (עמודים 109-139). ועדיין ראוי היה להקדיש ספר אחד לסיפור כולו. חבל שכפיר לא ניצל את ארבעים השנים שחלפו כדי להוציא ספר ראוי יותר, כי המוצר המוגמר לוקה בחסר, ורק בשל הבורות השוררת בקרב בני הדור הצעיר לבדה אני מתנחם שיש לו תכלית. כפי שכבר צוין הספר מלא טעויות עובדתיות. אף שהספר אורגן ונערך היטב היטב, הרי שהוא נעדר אובייקטיביות – כפיר אינו מותח ביקורת עניינית על הדרך בה כבשה חטיבת גולני את החרמון דוך- אן- דוך ( מושג מן השפה הגרמנית- DURCH - התקדמות ישירה, מבלי לעקוף מכשולים בדרך). כלל לוחמי ומפקדי החטיבה בשני קרבות החרמון נתפסים (לא בלי צדק) כגיבורים, אולם היה מקום, במלאות 40 שנים למלחמה, לתת ביטוי לחוכמה שבדיעבד (שכפיר מעט מרמז שהיתה גם בטרם הקרב) לכך שהרבה חוכמה לא היתה בשיטה הזו.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרון הדק "אינדיאנים על גבעה 16" מאת אביחי בקר, בעצמו איש גולני, אשר שימש כמפקד פלוגה בגדוד 12 במלחמת יום הכיפורים ונפצע במהלכה. בניגוד לכפיר הוציא בקר תחת ידו ספר מעולה, תוך שימוש בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, מרתק וקולח, כמו גם מעביר היטב את המסר ואת תחושת האירועים ואת ההוויה בגולני. בניגוד לכפיר, ואולי כי הוא מה שניתן לכנות "מהמשפחה", בקר אינו חוסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב ואירועים של תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר שנותר עם הקורא זמן רב לאחר הקריאה. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור בקר את המהלך שהכריע את הקרב: "'אנחנו נאלצים לסגת מהגבעה, יש פצועים', דיווח חייל אלמוני מפלוגה א' לקצין האג"ם. 'קחו אותם ודלגו לאחור', הורה לו לוי, ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים." (מתוך הספר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" מאת אביחי בקר, הוצאת משרד הביטחון, 2003, עמוד 65)

בסך הכל הספר לא רע כלל וכלל. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו (אם כי מניתי קודם לכן ספרים טובים ממנו בנושא הנ"ל) קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. אולם "הקרב על החרמון", כפי שכתב עודד מגידו על ספר אחר מאת אילן כפיר, הוא: "ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה. ייתכן שעריכה קפדנית ומקצועית, שתיעשה על ידי מי שמתמצאים בתולדות המלחמה, תוכל לתקן את הליקויים הרבים שבספר, דבר שיאפשר את הוצאתו לאור במהדורה חדשה ואמינה יותר." (‫מתוך המאמר "החווה הסינית": ערפל קרב מאת עודד מגידו, הארץ, 24.09.2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-07-2013 בשעה 21:18.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 09-08-2013, 00:00
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 15,814
Bear Went over the Mountain: Soviet Combat Tactics in Afghanistan
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

ספר יוצא מהכלל המתאר עשרות פעולות טקטיות ברמת הפלוגה והגדוד במהלך השהות הסובייטית הארוכה והעקובה מדם באפגניסטן - מארבים, פטרולים, סריקות, פשיטות, התקלויות ועוד. אירוני ומדהים כאחד לקרוא על המאמצים הכבירים שהסובייטים השקיעו בנסיון לטהר מחוזות כגון פנג'יר, הלמנד, קונאר ולגמן מקיני התנגדות רבע מאה ויותר לפני שהאמריקנים ובעלי בריתם ניסו לבצע את אותה המשימה מול אותו אויב נחוש ולמרבה הצער באותה מידה של "הצלחה". הספר, שהתפרסם במקור ב 1996 מזכיר את ספרי המ"פים והמג"דים המצוינים של אלישיב שמשי וזמין להורדה חינם כ PDF מאתר הפרסומים הכללי של משרד ההגנה האמריקני.

http://www.amazon.com/Bear-Went-ove...n/dp/0788146653

http://www.dtic.mil/cgi-bin/GetTRDoc?AD=ADA316729

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 11-08-2013, 11:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על "משמר העמק לא תיפול! נקודת מפנה בתש"ח" מאת עמירם אזוב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=68658

"בעיני המפקדים והחיילים העובדה שהתמודדו עם צבא סדיר לכאורה, חמוש בתותחים ונשק כבד באור יום, במסגרת גדודית, הוא הסיבה לראיית הקרב כנקודת מפנה." (עמוד 261)

היה לי פעם מרצה להיסטוריה באוניברסיטה שנהג לספר כמה עזה "קנאתו" בהיסטוריונית ברברה טוכמן, על שום יכולתה לספר סיפור היסטורי באופן שירתק את הקורא כאילו היה אוחז בספר מתח מן המעלה הראשונה, ועד כמה היה רוצה להיות בעל כישרון כשלה בתחום (יצוין, אגב, כי ספריו מרתקים ומעניינים). כזו היא תחושתי כלפי ההיסטוריון הצבאי, ד"ר עמירם אזוב, לאחר שסיימתי את ספרו השני והמצוין, שכמעט ואינו נופל מספרו המופתי "צליחה" אודות קרבות צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. אזוב, יליד 1952 וחבר קיבוץ משמר העמק, הינו בעל תואר דוקטור בהיסטוריה צבאית בתחום רומא העתיקה מאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת בצה"ל כקצין בחי"ר ובתותחנים, והינו רס"ן במילואים. במלחמת יום הכיפורים שירת בפיקוד המרכז. אזוב עבד ארבע עשרה שנים במחלקת היסטוריה של צה"ל ופרסם במסגרת זו מספר מחקרים על מלחמת יום הכיפורים שנותרו חסויים.

ספרו "משמר העמק לא תיפול! נקודת מפנה בתש"ח" מתאר את קרבות משמר העמק שהתנהלו (4-14 באפריל 1948) בראשית מלחמת העצמאות, בשלב מלחמת האזרחים בין היישוב הציוני לפלסטינים (בטרם פלישת צבאות ערב) ואף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות המכריע ויכולתו המופלאה של אזוב לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית. אחד-עשר ימים ארך הקרב על משמר העמק שלימים נודע כנקודת מפנה במלחמת העצמאות. ריכוז הכוחות בעמק היה חסר תקדים בהיקפו. את עניינה של האוכלוסייה הפלסטינית תבעו כוחותיו המזוינים של צבא ההצלה בראשותו של פאוזי אל-קאוקג'י. היישוב היהודי זרק לקרב את הגדוד הראשון של הפלמ"ח ויחידות החי"ש של "ההגנה". אלו היו 11 ימים של קרבות מרים, רוויי דם ואש ועשן, 11 ימים מטלטלים שבין כליה לניצחון. הספר מתאר את הקרב מנקודת מבטם של המעורבים בו: מגיני הקיבוץ והלוחמים שחשו לעזרתם; הפלסטינים וכוחות צבא ההצלה והבריטים שעמדו מנגד ועקבו בעניין אחר המתרחש. אזוב מרצה להיסטוריה במכללת אורנים ומתמחה בהיסטוריה צבאית. מחברו של רב-המכר צליחה שעוסק במלחמת יום הכיפורים. משמר העמק לא תיפול! הוא ספר מעורר השתאות על קרב גבורה והקרבה שבסופו תקומה לאחד וכליה, חורבן ופליטות לאחר. אזוב גם לא מסתיר מקוראיו את הסיפורים אודות גירושם של הפלסטינים מן הכפרים, על הרג שבויים (מועט ככל שהיה), על ביזה ופיצוץ בתי הערבים. מנגד אינו חוסך שבטו גם מן הערבים אשר ירו מן השטחים השולטים על הקיבוץ והרגו בחבריו מבלי להבחין בין חיילים לנשים וילדים. בקיצור אזוב מתאר את שהיה ללא כחל ושרק.

בשנת 1948 היה משמר העמק קיבוץ גדול יחסית שאוכלוסייתו מנתה כ-600 חברים. סמוך לקיבוץ היו ריכוזי צבא ההצלה בפיקוד פאוזי אל-קאוקג'י בקרבת ג'נין. הקיבוץ היה מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים שישבו על הגבעות מסביב: אבו שושה, רוביה א-תחתא, רוביה א-פוקא, נארניה, אבו זוריק, מנסי, כופרין ולג'ון, וחלש על ציר ואדי מילח דרכו עברה אז התחבורה היהודית לצפון הארץ. כיבוש משמר העמק היה מקנה לקאוקג'י יוקרה רבה במחנה הערבי ומשמש קרש קפיצה לפריצה מעמק יזרעאל לעבר חיפה. לשם ביצוע ההתקפה גייס קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה. הכוח היה מורכב משני גדודים של צבא ההצלה ולוחמים רבים מכפרי הסביבה. הם הסתייעו בשתי סוללות של תותחי שדה, במרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של עשר שיריוניות. להגנה היו ידיעות מוקדמות אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. הקיבוץ לא היו מבוצר והיו בו מבנים בודדים עשויים בטון דק. בשעה 16:50 ב-4 באפריל 1948, פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ והקרבות על משמר העמק החלו. מספר חברים נהרגו ונגרם נזק רב לבניינים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. "בראש ועדת המצב עמד המא"ז יהודה יבזורי (לובקה). בן 40 היה בימים ההם ובעל עבר ביטחוני עשיר. בשנת 1941 התגייס לפלמ"ח ותחת שם הקוד 'אבנר מס' פיקד על חוליות עלייה ב'." (עמוד 27). יבזורי ארגן את חברי הקיבוץ להגנה וכאשר תחת ההפגזה החלו 400 לוחמים ערבים מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים להתקדם לעבר הקיבוץ, הדפוה מגיניו ממש על גדרות הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. למחרת, ב-5 באפריל 1948 התחדשה ההפגזה על הקיבוץ ומספר הנפגעים גדל. יצוין כי מחצית מתושבי הקיבוץ היו ילדים. אחת ההפגזות התרחשה בעת שאחד מחברי הקיבוץ שהה במקלחת. הוא: "זינק החוצה במערומיו וכפי שנכתב ביומן הקיבוץ 'התקבל בעמדות בסבר פנים יפות'." (עמוד 201) לדידי, אחד מאירועי השיא בספר מתרחש כאשר מנסה יבזורי למלט את ילדי הקיבוץ למערה סמוכה, ובמהלך המילוט נקלעים הילדים לאש צלפים.

למערכה להצלת הקיבוץ הוזעק הגדוד הראשון של הפלמ"ח, עליו פיקד דן לנר (שבמלחמת העולם השנייה צנח ליוגוסלביה הכבושה מטעם הבריטים, ולחם עם כוחות הפרטיזנים של טיטו). מפקדי הפלוגות בגדוד היו גם הם שמות נודעים ובהם: שייקה גביש (לימים אלוף פד"ם), אסף שמחוני (אף הוא אלוף פד"ם) ויצחק חופי (לימים אלוף פצ"ן וראש המוסד). בין המ"מים ניתן היה למנות את פנחס ("סיקו") זוסמן ואת רפי איתן (לימים שר). מרתקת במיוחד הינה פרשת סירוב הפקודה של הסמג"ד, חיים אבינועם, אשר סירב להפעיל את הגדוד במתכונת הגנתית, כפי שדרשו ממנו מפקדי חטיבת גולני, ובחר לפנות לערכאה גבוהה יותר, שהובילה לכך שהפיקוד על המערכה נמסר ללא אחר מאשר ל"זקן", הלוא הוא יצחק שדה. כאשר הלה הגיע לשדה המערכה שמע את תוכניתו של הסמג"ד: "שדה אמר: 'זה טוב, אבל לא מספיק, אתם תלכו לא לבית ראס, אתם תתפסו את מגידו.' אבינועם תמה. 'אמרתי לו,' סיפר אבינועם, 'חסר לנו נשק... יש כלי אחד לשלושה, אין מספיק מקלעים. אז הוא אמר, לא אשכח את זה: 'את זה בחורצ'יק תיקחו אצלם,' והצביע על משמר העמק ורוביה.' שדה שאף לבצע איגוף עמוק לעבר צומת ואדי ערה ומגידו." (עמוד 157)

קרבות משמר העמק היוו למעשה את הפעם הראשונה שהפלמ"ח הפעיל מסגרת קרבית בפורמציה של גדוד ולא לשם פשיטה בלבד, ואף שפלוגות הפלמ"ח היו יחידות פשיטה, קומנדו ומחץ מעולות הן לא היו ערוכות לכך, והמפקדים והלוחמים בגדוד הראשון, ולנר בראשם, נדרשו ללמוד ומהר. גם שכר הלימוד היה יקר ושולם בדם. כך למשל מספר שייקה גביש, מ"פ ד' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, על היות "המלחמה – הטובה שבאקדמיות" (מתוך הספר "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1946, עמוד 61) באמצעות אירוע שדומה כי הוא לקוח מתוך הספר אודות "אנשי פאנפילוב" שכה היה אהוד על לוחמי תש"ח: "הכוח בפיקודי שכב במארב יום. נתנו לקאוקג'י להתקרב עד כדי 150 מטר ופתחנו באש. קר אש בלבד. התנועה של קאוקג'י נפסקה אבל אנחנו נתקנו מגע עם כמה נפגעים. זו הפעם הראשונה שלמדתי משהו בניהול קרב. אחרי שהיו לי כמה נפגעים חשבתי שזה הזמן לקחת את הפלוגה ולחזור לבסיס. חזרתי לדליה. אז התקשר אלי דן לנר ואמר לי: 'איך אתה חוזר באמצע הקרב, מבלי לבקש רשות?' ואז הבנתי שזה קרב, זה לא שיש פצועים נסוגים אלא זו מלחמה ארוכה. לומדים את זה. אני למדתי בדרך הזו." (עמוד 174)

לבסוף לאחר שמונה ימי לחימה גיבשו לנר ושדה תוכנית פעולה: "נזכר גביש: 'יצחק שדה שם את ידו הגדולה על המפה. הוא לא כל כך ידע איפה הוא שם את היד, קצות האצבעות הגיעו עד רבת עמון. אבל הציור שלו היה המסר: 'נגיע מפה, נתקוף מפה, הוא [קאוקג'י –ע"א] לא יצא.' המפה היתה קטנה – 1:1000,000 – אבל הציור היה גדול. התפיסה היתה זו: ניתן סיוע למשק על ידי זה שנשחרר אותו מלחץ הגבעות שיורות לו לתוך החצר... איך לתקוף אותו? לכתר אותו, לאגף אותו. לתת לו להיכנס פנימה, להכניס אותו למין מצב לא נוח, שם הוא יצטרך להחליט הכיצד הוא תוקף – שובר את הראש בהתקפה, או מנסה לסגת ואנו מזנבים." (עמודים 218- 219) וכך נפרסו כוחות הפלמ"ח במארבים לכוחות התגבורת של קאוקג'י שיילכדו במעין כיס בין כוחותיו של דן לנר. לראשונה במערכה, ואולי לראשונה בצה"ל: "הפלוגות הופעלו במתואם בעיקר בקרב מנסי ב-13 באפריל, שם ניכרה ידו של המג"ד לנר בניצוח על הרעיון המבצעי ומימושו. החידוש בהפעלה היה מובהק." (עמוד 263)

מדובר בקרב הגדודי הראשון שנערך במלחמה, עוד בטרם הקמת צה"ל: "במאבק המוחות שיחק קאוקג'י לידיו של יריבו. הוא הפריש כוח קטן בלבד להגנת עמדותיו. כוחו העיקרי נע בכיוון החורשה, שם ציפתה לו הפלוגה האורבת של חופי, ולכיוון רוביה שם המתינה לו פלוגה ד'. גביש: 'אתה רואה לפניך את כל עמק מנסי. רואים את הטורים מתקרבים, רואים חיילים הולכים בטורים ובפרישה. צבאו של קאוקג'י מתקדם, כאילו שכל התסריט שדיברנו עליו, מתקיים כפי שתכננו אותו. מתח עצום, כולם מחכים, כולם שוכבים. אתה יודע שהנה ההתנגשות, ואתה יודע שהכול בנוי על המארב הזה, אתה צריך לעצור את ההתקדמות הזו. ושוב, אחרי זה יתבצע החלק השני. מדרום, מצפון, אנחנו יושבים על הגבעות. ואם האקט של העצירה יצליח, קאוקג'י נפל בפח, הוא תקוע בתוך עמק מנסי'." (עמוד 232) סיפר רפי איתן, אשר היה מ"מ בפלוגתו של גביש: "הערבים התקרבו למרחק של 200 מטר מהגבעה. כאן פתחנו עליהם באש חזקה. הפלנו עשרות חללים. הערבים שהבינו שנכנסו למלכודת נרתעו ולא הוסיפו להתקדם." (עמוד 233) משכותרו כוחות "צבא ההצלה" הפעיל קאוקג'י את תותחיו אולם: "עתה הפנה לנר את כל כוח האש ארוך הטווח שבידו לשיתוק מקורות הירי החדשים. ולפתע, בסביבות השעה 16:00, החריד את הגבעות פיצוץ עז ואחד התותחים ומשאית התחמושת שלצדו עלו בלהבות." (עמוד 235). אירוע זה הוביל לנסיגת "צבא ההצלה" ולסיום המערכה. כפי שניסח זאת מ"פ ד' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, שייקה גביש: "ואני מוכרח לומר שיצאנו ממנו גם בהרגשה שאנחנו דפקנו צבא, דפקנו את קאוקג'י." (עמוד 262)

הספר "משמר העמק לא תיפול!" כתוב היטב, מומלץ בחום המתאר פרשיות מרתקות במורשת הקרב של מדינת ישראל. מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וגם לבני הנוער הרוצים להרחיב ידע. מומלץ בחום רב!!!!!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-08-2013 בשעה 11:37.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 20-08-2013, 14:31
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על "רפול - ספורו של חייל" מאת רא"ל במיל' רפאל איתן ז"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


הספר "רפול: סיפורו של חייל" מאת רא"ל במיל' רפאל (רפול) איתן, מבכיר המפקדים והלוחמים בדברי ימי צה"ל, אשר כתב יחד עם דב גולשטיין, הינו אוטוביוגרפיה מרתקת. כתובה בלשונו של רפול, בדייקנות, בקמצנות, ללא רהב ושחץ תוך הישענות על המודל שקבע משה דיין ז"ל: "אל תסביר ואל תתנצל". מדובר בספר מרתק הנכתב מזווית הראייה של העוסק במלאכה, הלוחם והמפקד בשטח כמו גם המפקד הבכיר של האוגדה, הפיקוד והצבא כולו. היכן שהיו פני המלחמה החזקה שם היה רפול. בין שמדובר בפלמ"ח, בצנחנים או בבלימת השריון הסורי ברמת הגולן. בספר מתאר איתן את ילדותו במושב תל עדשים ואת שירותו הצבאי שהחל בהכשרת הפלמ"ח בקיבוץ משמרות: "האימונים היו קשים ונתבצעו לא אחת בתנאים חמורים. לא כדי לכרסם בדימויו של הפלמ"ח או לפגוע באגדות, המהלכות מאז ועד עתה, על היחס המופלא לאנשים, אלא רק כדי להיות נאמן למציאות – אין לי ספק, שאילו טרטרו היום בצה"ל את הטירונים, כפי שטרטרו אותנו בפלמ"ח, היתה זעקה גדולה מתפשטת בציבור." (עמוד 12)

בהמשך מתאר רפול את הקרבות במלחמת העצמאות, עת לחם כמפקד מחלקה בגדוד הרביעי (הפורצים) שבחטיבת הראל של הפלמ"ח. בפרק זה למד הקורא כמה קשים היו הקרבות על ירושלים ובמיוחד הקרב על מנזר סן-סימון. ניתן לראות כבר למן הרקע שתיאר איתן מהי כברת הדרך שעבר הכוח המגן העברי מן ההם לימינו אלה, ולרפול חלק משמעותי בשיפור הניכר:"לקראת שביעי של פסח החלו לדבר איתנו על כיבוש קטמון. תצפית על השטח, מודל של היעד, תרגילים מוקדמים – כל אלה הם שלבים יותר מאוחרים בהתפתחותו של צה"ל. ב- 1948 לא היה להם זכר." (עמוד 38) במהלך הקרב נפצע רפול, אולם הוא סירב לוותר: "ביקשתי לנסות ולחזור לקרב. לקחו אותי לחדר, שחלונותיו פונים מזרחה, אל החורשה של המנזר. הייתי מטושטש. החדר היה עמוס תשמישי קדושה. בחור שלנו, אחריה חייקין, שנהרג, שכב שם עטוף בסדין. הציבו שולחן במרכז החדר. עליו הניחו כיסא. העלו אותי למעלה, לכיסא. נתנו לי רובה. יכולתי לכוון מבעד לחלון. הבחנתי בערבים שמטפסים על חומת האבן, בגבול המזרחי של המנזר. יריתי. פגעתי. החולשה כמעט השתלטה עלי. התרכזתי. התגברתי. יריתי ושוב פגעתי." (עמוד 40) בקרב זה השתקפה אמירתו של יצחק שדה, שבמהלך הקרב חזר עליה בני מהרשק, "זכרו, כשיורד גשם - נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף." קרב זה שמהווה מופת לדבקות במטרה בכל תנאי, לרוח לחימה ולחתירה למגע ולניצחון נותר טבוע ברפול האיש כל חייו. לימים כשרפול מונה לרמטכ"ל, נאם נאום במשכן נשיאי ישראל: "לא הרחק מכאן, לפני 30 שנה נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה לקבל את כהונת הרמטכ"ל."

לאחר המלחמה שב רפול לתל עדשים אולם "באביב 1952 עברתי בהצלחה קורס צניחה. זה היה קורס קשה, עם הרבה מאמץ גופני וכל מיני טרטורים. היום העיתונות היתה קופצת לשמים. אז הבינו הכל באופן שונה." (עמוד 52) ומונה למפקד פלוגה בגדוד הצנחנים 890, עליו פיקד אריק שרון. רפול היה מעמודי התווך של תקופת פעולות התגמול ולאחד הבולטים שבמפקדי הצנחנים לדורותיהם: "אריק שרון היה מפקד הצנחנים. תרומתו אז לטיפוח רוח הלחימה ולפיתוח שיטות הקרב היתה גדולה. הוא היה להוט אחרי פעילות מבצעית. לאחר כל פעילות חבלנית היה מזדרז אל הרמטכ"ל, משה דיין, להפציר בו, שיאשר לנו לבצע פעולת-תגמול. להיטותו וכוח ההשפעה שלו גרמו, שביצענו פעולות בתכיפות." (עמוד 56)

במיוחד בולטת בפרק זה פעולת כונתילה: "ירדנו מהרכב במרחק של 14 ק"מ מכונתילה. השעה היתה עשר בלילה. התחלנו במסע מאומץ לעבר היעד – פלוגתו של מאיר הר-ציון ופלוגתי. פלוגה שלישית הציבה חסימות על ציר הפטרולים המצרי. היה ליל ירח. בנקודת ההערכות מאיר ואני שינינו את כיוון ההתקפה. גילינו אוהלי בדואים וחששנו, שנתגלה בטרם עת. ביצענו איגוף ימני, במקום איגוף שמאלי כמתוכנן, ותקפנו מכיוון מערב למזרח. השתלטנו במהירות על שני המבנים המרכזיים של משטרת כונתילה, שניצבו על תל-כונתילה הגבוה. ההפתעה היתה שלמה והמהירות לא הותירה לכוח המצרי זמן להתארגנות. באותו יום הגיע למשטרה כוח מצרי שנועד להחליף את הכוח הקודם. לא ידענו על כך. תפשנו את שני הכוחות במבנים. על פעולה זו קיבלתי את צל"ש הרמטכ"ל, שהוסב אחר-כך ל'אות העוז'. היינו חולייה קטנה. שני לוחמים ואני. הסתערנו על עמדה של מכונת-ירייה כבדה וחיסלנו אותה. בידינו היו 'עוזים'. יצאנו לפני אור ראשון, נושאים על גבנו בחור הרוג מן הפלוגה השנייה, פצועים אחדים, שלל רב ושיירה של שבויים מצריים. בהליכה מהירה הגענו לכלי-הרכב. מבחינה פיסית היתה זו אחת הפעולות הקשות שנתנסיתי מעודי. היתה זו דוגמה חשובה ליכולת לפעול מהר, בתנאים קשים ויוצאי-דופן ולבצע את הפעולה בשלמות. בשבילנו זו היתה המחשה לרוח ששררה אז בצנחנים: מבצעים הכול, תמיד, בכל תנאי וללא סייג, בדבקות במטרה." (עמודים 55-56)

בהמשך פיקד רפול על גדוד 890, בין היתר בצניחה במתלה במלחמת סיני. לאחר השתלם בארה"ב בקורס של חיל הנחתים האמריקני: "גיליתי דמיון רב בין ה'מארינס' והצנחנים שלנו - באורח ההתנהגות והחשיבה, בנכונות הבלתי-מסויגת לשאת בכל נֵטל, בדבקות במטרה ובתחושה, שאין גבול ליכולתו של הלוחם." (עמוד 75) איתן ממשיך ומתאר בספרו את ימי ההכנות למלחמת ששת הימים, במהלכם פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה, וכיצד הוביל את החטיבה בקרבות לכיבוש רצועת עזה, וכיצד הקים את חטיבת הבקעה. במלחמת ההתשה שימש רפול כ קצין צנחנים וחי"ר ראשי האמון על המבצעים המיוחדים. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה איתן מפקד האוגדה המשוריינת 36 ברמת הגולן: "תוצאתה של מלחמה זו לא תקבע את גבולותיה של הארץ ולא את שיטחה, אלא אם תתקיים או לא. נשבעתי: לא אעבור חי את הירדן מערבה, עד שיסולק אחרון הסורים מן הגולן." (עמוד 131)

קרבות הבלימה וההבקעה שניהל ברמה כנגד שיטפון השריון הסורי היו מרשימים לא פחות מן התמרון המורכב שהוביל אריק שרון בחזית הדרום לצליחת התעלה. "אנשים בסביבתי מתאפקים, אבל במצב הנואש מתחילים להפציר בי: 'רפול, מוכרחים לזוז לאחור. אין ברירה'. לא לסגת, רק לזוז לאחור. ובפי אין תשובה נחרצת. אינני יכול לומר להם, שאינם צודקים, אינני יכול לספר להם שיש לקרב הזה סיכוי, אני אומר: 'חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו'." (עמוד 134) בצורה הטובה ביותר ניסח זאת חברו מן הצנחנים, תא"ל צורי שגיא: "רפול בחיים לא היה נהיה רמטכ"ל אלמלא מלחמת יום הכיפורים. במלחמה הזאת הוא מצא את עצמו במצב שהתאים לתכונות שלו, של עקשנות, של החזקת מעמד. הוא יצא ביום כיפור די גיבור ובצדק. התברר שכל הברלבים, כולם בעצם, כל אלה שישבו לו על הזנב כל השנים, ולא צריך לבטל את הנימוקים שלהם נגדו; הם שגו והוא תפקד יוצא מהכלל. הנה הגיע רגע המבחן – הם טעו, הם הטעו, והוא הלך לחלץ אותם מהטעות שלהם. הוא נקלע לסיטואציה שהוא היה בנוי לה. הוא היה צריך לבלום עם הכוחות שיש לו וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב על התחת, לא התגלח, ועצר את הסורים. כל הברלבים היו צריכים להתנצל." (מתוך הכתבה "ידעת שרפוּל יעמוד מאחוריך עד הסוף" מאת אמנון לורד, "מקור ראשון", 26.11.2004)

אחד הפרקים המאלפים בספר הוא תיאור שירותו כראש המטה הכללי של צה"ל. רפול שירת כרמטכ"ל בין השנים 1978-1983, והיתה זו כהונת הרמטכ"ל הארוכה ביותר. במהלך כהונתו ביצע צה"ל עשרות פשיטות ומבצעים מיוחדים, כמו גם הקמת מפעל חברתי מרשים הידוע בשם "נערי רפול". צה"ל תחת פיקודו של רפול היה מאומן, חדור תחושת יכולת ורוח לחימה. הפרק המעניין ביותר בחלק זה נוגע ל"מבצע אופרה", הוא מבצע הפצצת הכור הגרעיני העיראקי: "אחרי התלבטויות לא-ממושכות הגעתי למסקנה, כי יש להשמיד את הכור רק בתקיפה אווירית." (עמוד 188) רפול מתאר את הלבטים המבצעיים ואת ההכנות וכיצד: "לאחר שיחה נוספת עם מפקד חיל-האוויר, באתי אל ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, ואמרתי לו: 'טסתי. ראיתי. התרשמתי. התכנית מצוינת. אין לחכות עוד. הזמן פועל לרעתנו. אם נשתהה יכולים העיראקים, מטעמים שונים ולאו-דווקא מפני שתיוודע להם תכניתנו, לשנות את ההערכות או להוסיף סוללות. אנחנו לא נדע על השינויים והסכנה להיכשל תהיה גדולה. תן הוראה לבצע'. ראש הממשלה ביקש שאשכנע את סגן ראש הממשלה, יגאל ידין, לתמוך בפעולה. הלכתי לביתו. הסברתי לו את נושא הזמן וסכנת הקרינה. הוא שוכנע ותמך. הממשלה התכנסה והחליטה." (עמוד 188) מרגש במיוחד הינו הקטע בו לאחר המראת המטוסים בחר רפול לבקר בחדר בו גר בנו, יורם ז"ל, אשר שירת בבסיס כטייס קרב ונהרג בתאונת טיס. רפול, כדרכו, חסכן במילים ותיאור הנעשה בבור הפיקוד בעת המבצע מסתכם במשפט: "חזרנו למוצב הפיקוד. המטוסים המריאו. שתקנו. משם טלפנתי לראש הממשלה: 'הכור נהרס. כולם חוזרים בשלום". הוא בירך אותי בהתרגשות גדולה." (עמוד 188) לדידי, צדק רפול בקביעתו כי: "לאחר מעשה גלגלו הלשונות הרעות, כי ההחלטה להשמיד את הכור הושפעה מקרבתן של הבחירות ב-1981. כאשר מדובר בקיומה של ישראל – טענה אווילית ומרושעת כזאת אינה ראויה לתשובה." (עמוד 189)

אמנם, הפרק על מלחמת לבנון מעניין אף הוא, וכהרגלו של רפול הוא אינו אפולוגטי, אולם עיון במקורות ארכיונים שמתפרסמים כיום, לאחר שעבר די זמן, מגלה כי התוכנית אשר בה רצה רפול למלחמת של"ג אינה דומה לזו עליה פיקד בפועל, ולא כללה כינון משטר ידידותי לישראל ויתכן שאף היתה מוגבלת בגודל השטח עליו ישתלט צה"ל. "כדי למיין את המועמדים נערך משחק מלחמה, 'אוויר פסגות'. רפול, שסיכם אותו, אמר ש'המטרה העיקרית של צה"ל בלבנון היא השגת חופש לפעול נגד המחבלים. המטרה המשנית - להפחית את הלחץ מעל לנוצרים בלי ללחום עבורם. אם אין כוונה להילחם בסורים', קבע רב אלוף איתן, 'אין לחשוב על הוצאתם מלבנון'. רפול, למרות דימויו הלוחמני, שאף להביס את אש"ף יותר מאשר להתכתש עם סוריה." (מתוך הכתבה "מי שינה את ההוראה מחקר בצה"ל: שרון תרם לכישלונות מלחמת לבנון" מאת אמיר אורן, הארץ, 16.09.2012) אולם כדרכו, וכפי שנדרש רמטכ"ל במדינה דמוקרטית, ציית רפול לדרג המדיני, ביצע כמיטב יכולתו, ולא בחר בדרך המקובלת של ה"אכלו לי שתו לי" ושל בריחה מאחריות. הקריאה בספר נעימה ומהנה. איתן וגולדשטיין משלבים בו גם אירועים בעלי גוון הומוריסטי, ולא פחות מסיפורי הקרבות מעניינת גם התרשמותו של רפול מן המדינאים, המנהיגים והמפקדים אותם פגש במהלך חייו החל בדוד בן גוריון, מנחם בגין, חיים בר-לב, דדו ואריק שרון. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 20-08-2013 בשעה 14:33.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 22-08-2013, 16:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

הספר "בהם יותר מכול" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר ראשון מסוגו הבוחן את תפקידו המיוחד של מפקד הגדוד בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב ובמערכה. הספר מנתח קרבות גדודיים ממלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות. שני פרקים תפסו אותי במיוחד בספר. הראשון מתאר את לחימת גדוד 50, הוא גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים, בפיקוד יורם יאיר (ייה), לימים אלוף וראש אכ"א, אשר תפס פיקוד על הגדוד בפרוץ המלחמה: "ביום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, השישי באוקטובר 1973, היה גדוד 50 ערוך להגנה בגיזרה הדרומית של רמת הגולן. הגדוד היה שייך לחטיבת הצנחנים 35, חטיבה סדירה שכוחותיה האחרים היו באותו זמן באזור סיני. רס"ן יורם יאיר (ייה) היה חניך במכללה לפיקוד ומטה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. בבוקר יום פתיחת המלחמה הוא החליט לטלפן למח"ט 35, עוזי יאירי, כיוון שבעבר שירת בחטיבה 35 כמ"פ וכסמג"ד. המח"ט ביקש מרס"ן ייה לעלות בהקדם לרמת הגולן ולעזור במידת הצורך לסמג"ד 50, מנחם זטורסקי, שנשאר לפקד על הגדוד ללא מג"ד. חיילי גדוד 50 איישו באותה עת את המוצבים בדרום רמת הגולן ולחמו מול השריון הסורי שפרץ לתוך הגיזרה הדרומית. רס"ן יורם יאיר נסע לעבר היישוב אל- על שברמת הגולן, שם ישבה מפקדת הגדוד, וראה את הגיזרה כולה נתונה תחת הפגזה כבדה של הסורים. היה זה דקות ספורות אחרי השעה 14:00. תמונת המצב הייתה קשה ומעורפלת, הניסיון של רס"ן ייה לאתר את הסמג"ד לא הצליח והוא נטל לידיו את הפיקוד על הגדוד." (עמוד 93)

הגדוד לחם יומיים בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי ברמת הגולן, תוך שהוא סופג אבידות כבדות, ואז ציית לפקודת הנסיגה שניתנה לו וירד מן הרמה: "יומיים קשים של זעזועים, נפגעים ונעדרים עברו על הגדוד. חיילים הגיעו ללא ציוד וללא זחל"מים, והיה צורך לשקם אותם במהירות כדי שיחזרו להיות יחידה לוחמת. חטיבת האם הייתה רחוקה, ורס"ן ייה, המג"ד לחץ בפיקוד צפון ובמטה הכללי לצייד את הגדוד ולקבל משימות. 'ידעתי שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי,' אומר ייה. הלחץ עזר. הגדוד הוסע באוטובוסים להצטייד במחנה הקבע שלו, בבית סחור, ונקבע שישמש כעתודה מטכ"לית. כעשרה ימים לאחר תחילת המלחמה עלה הגדוד כולו על מטוס בואינג והוטס משדה התעופה לוד לרפידים שבסיני. ברפידים קיבל הגדוד זחל"מים עם נהגים ונעשו ההכנות הדרושות להיכנס לכשירות מבצעית. בעשרים באוקטובר קיבל המג"ד הוראה לעבור תחת פיקוד אוגדת ברן ולהיפגש עם מח"ט 460, בצד המערבי של תעלת סואץ." (עמוד 94) בחרתי בדוגמה זו מתוך הקרבות לטיהור החיץ החקלאי מאויב מצרי משום שהיא ממחישה היטב את אופן הפיקוד של ייה: "בעשרים ושלושה באוקטובר בבוקר קיבל המג"ד הוראה לעבור תחת פיקודו של מח"ט השריון 217, אל"ם נתק'ה ניר. הגדוד עלה על הזחל"מים ונע על ציר 'חבית' דרומה, מרחק של כעשרים קילומטרים, עד להסתעפות עם ציר 'פח', המקום בו היה המח"ט. 'נתק'ה הוציא מפה אחד לחמישים אלף והתחיל להסביר לי מה הוא רוצה ממני', מספר יורם יאיר: 'אנחנו רצים מזרחה לכבוש את הסוללה שעל התעלה, כיוון שהיא שולטת על כל החיץ החקלאי ועל השטח הפתוח שממערב לו. בחיץ החקלאי יש חיילי אויב רבים המצוידים בטילי נ"ט, שפגעו אמש בעשרה כלים שלנו. לכן אני זקוק לכם ורוצה שתנועו לפנינו, תסרקו את השטח ותכבשו את הסוללה'. נתק'ה לחץ על המג"ד להתחיל מהר בהתקפה, אך רס"ן ייה התעקש לתכנן את המשימה, לספק מים שחסרו לחיילים, להתארגן ורק אז לזוז. 'בשבילנו כל חמישים מטרים זה טקטיקה ואיגוף', אמר רס"ן ייה למח"ט השריון, 'מה שהראית לי על המפה באצבע שלך, זה עניין של חמישה- שישה קילומטרים. אנחנו צנחנים ולא טנקים. תן לנו את המשימה ונבצע אותה על- פי דרכנו'." (עמוד 98)

ואכן לאחר שהשלים את ההכנות יצא הגדוד למשימתו: "הגדוד של רס"ן ייה הגיע לסוללה מכיוון מערב, בעורף של המערך המצרי. מן העורף אפשר היה לראות את פתחי הבונקרים שדרכם נכנסו המצרים לסוללה. חציית השטח הפתוח והבוצי של מאתיים המטרים, בין החיץ החקלאי ועד לאחיזה בסוללה, היה השלב הקשה והמאיים ביותר על הגדוד. המצרים ירו מגב הסוללה ומפתחי הבונקרים לכיוון מערב, כשהשליטה שלהם על השטח מלאה. רס"ן ייה ביקש מגדוד הטנקים, שתפס עמדות מחוץ לטווח טילי הסאגר, לירות פגזים לכל פתחי הבונקרים שבסוללה. במקביל לירי הטנקים פתחו החיילים באש חזקה, ולפקודת 'הסתער' של המג"ד הם קמו והסתערו לעבר הסוללה תוך שהם ממשיכים לייצר לעברה אש, עד אשר נאחזו בה. כדי לא להסתבך בלחימה מיותרת, הורה המג"ד לעלות על הסוללה ולטהר את החלק העליון בלבד, מבלי להיכנס לתוך הבונקרים. הגדוד התפצל לשניים ונע בכיוונים מנוגדים. המג"ד הוביל כוח שטיהר לכיוון צפון, והסמג"ד, אבי שמיט, הוביל כוח שטיהר לכיוון דרום. הלחימה התבצעה בתרגולות של יעד מבוצר, כשבכל מקום בו הייתה כניסה לבונקר הוצבו שניים- שלושה חיילים לשמור על הפתחים. לא עבר זמן רב וההתנגדות המצרית נשברה, רבים נפלו בשבי ואחרים ברחו. בסביבות השעה 16:00 סיים הגדוד להשתלט על הסוללה, לאורך כשישה קילומטרים. 'הסוללה בידי', דיווח רס"ן ייה למח"ט. 'על מה אתה מדבר', שאל נתק'ה, 'כמה הרוגים יש לך?', מספר רס"ן ייה. 'נתק'ה לא האמין שהסוללה נכבשה כל כך מהר, ועוד יותר נדהם כשזה נגמר ללא הרוגים. מאז הוא סמך עליי לחלוטין'." (עמוד 99)

ניכר אם כן כי: "הדוגמה האישית והביטחון שהמג"ד הִשרה על המפקדים והלוחמים היו גורם חשוב בהצלחת הגדוד. ההבנה ושיתוף הפעולה היו מלאים והמ"פים נתנו בו אמון רב. הם נוכחו לדעת כי מדובר במפקד מקצועי, בעל ביטחון עצמי, המפעיל את הגדוד בחוכמה. רס"ן ייה הוכיח שהצלחה בלחימה אינה עומדת בסתירה לנורמות התנהגות בסיסיות, ולעיתים ההפך מכך הוא הנכון. על מעט מנורמות ההתנהגות בקרב עליהן הקפיד המג"ד אפשר ללמוד מסיפורו של צדוק ליפשיץ, לוחם מהפלוגה המסייעת: 'תוך כדי הלחימה בסוללה שמעל התעלה, נוכחתי באירוע שהרשים אותי במיוחד בהתנהגות המג"ד. זרקנו רימונים לתוך הבונקרים בסוללה ופתאום ראיתי קבוצה של חיילים מצרים מרימים ידיים לכניעה. המג"ד סימן להם לרדת לכיוון הזח"למים שחנו למטה. שני נהגי זחל"ם ניגשו אל השבויים ולקחו מהם שעונים וכסף. המג"ד ראה את זה ורץ אליהם כשהוא כולו רותח. הוא צעק עליהם והוקיע אותם ליד השבויים והורה להם מיד להחזיר את כל מה שלקחו." (עמוד 104) המחבר מצרף גם את עדות פקודיו: "יצחק איתן, מ"פ ב', אומר: 'לא יכולתי לצפות למפקד טוב יותר. מבחינתי הוא היה המג"ד האולטימטיבי. הוא לא נכנע ללחצים מלמעלה והיה בו רצון עז שהגדוד יבצע את המשימות מהר ובצורה מקצועית ועם מינימום נפגעים. ייה הקרין ביטחון רב וידע להפיח רוח לחימה והתלהבות בקרב הלוחמים'. אהרל'ה ריבלין, עורך- דין ירושלמי שלחם כמפקד כיתה בגדוד, אומר: 'היה לי אמון מלא במפקדים שלי. ייה, המג"ד, היה כריזמטי והרשים אותי בכל שלבי הלחמה. כשראיתי אותו מוביל ראשון כמו ג'ון וויין כזה או קלינט איסטווד, זה נסך בי ובחבריי הרגשת ביטחון רבה'. אין לראות את ההצלחה של גדוד 50 בחזית המצרית כמובנת מאליה. רס"ן יורם יאיר נטל את הפיקוד על הגדוד בנתונים קשים ביותר, כשהיה מוכה אחרי התקפת הפתע הסורית ברמת הגולן. התושייה והנחישות שלו לשקם מחדש את הגדוד ולדרוש עבורו משימות מבצעיות הפיחו רוח לחימה חדשה בחיילים, רוח שהלכה והתעצמה בכל יום לחימה שעבר. מעבר להשגת המשימות הצבאיות, אחד ההישגים של המג"ד התבטא בשיקום חיילי הגדוד ובהחזרת ביטחונם העצמי לאחר הטראומה שעברו בגולן." (עמוד 105) תרומה נוספת שהעלה המחבר הינה בכך שהעלה על נס את קרבות גדוד 50 בחזית הדרום , אשר היו עד לפרסום הספר מחוץ למורשת הקרב הצה"לית, וחבל שכך כי יש מה ללמוד מהם.

הפרק השני עוסק בלחימת גדוד 202 של הצנחנים, בפיקוד דורון רובין, לימים אלוף וראש מה"ד, כנגד השריון המצרי בקרב ואדי מבעוק הוא קרב משולב שהתרחש בחצי האי סיני ב-14 באוקטובר 1973 - יומה השמיני של מלחמת יום הכיפורים כחלק מקרב השריון של ה-14 באוקטובר. בקרב הושמדה ממארב חטיבה 3 מהדיוויזיה המשוריינת הרביעית של צבא מצרים על ידי כוחות שריון, וצנחנים, בסיוע התותחנים וחיל האוויר של צה"ל. "גדוד 202 הוא גדוד צנחנים סדיר עם מסורת לחימה מפוארת. המג"ד, סא"ל דורון רובין, יליד מושב בית יוסף אשר גדל והתחנך בבוסתן הגליל, שימש כמג"ד שלושה חודשים בלבד לפני המלחמה. תוך תקופה קצרה זו הספיק סא"ל רובין לאמן את הגדוד בכל הרמות, לרבות אימון גדוד והשתתפות בתרגיל חטיבתי. הוא הכיר היטב את מקדי הגדוד, ודגש מיוחד הוא שם ברמת הקצונה. 'התפיסה שלי הייתה של מ"מ שמקבל משימה צריך לדעת לתפקד באופן עצמאי', אומר דורון רובין, 'כל אימון מחלקה הסתיים במשימה למ"מ, שבה הוא נדרש לפעול ולשרוד בשטח באופן עצמאי, כך שכושר הניווט, ההתמצאות בשטח והלחימה של המחלקה באים לידי ביטוי'. המלחמה תפסה את הגדוד כשהוא בכשירות מבצעית מלאה, עם פיקוד מעולה ומוטיבציה גבוהה." (עמוד 122)

גדוד הצנחנים 202 נערך להגנה בצומת הצירים "נווה" ו"יורה" מפני כוחות צבא מצריים שיגיעו ממערב לו. היערכות נכונה מצד המג"ד וניצול המשאבים שלרשותו, ובכלל זה סיוע ארטילרי ואווירי, מחלקת שריון שהוצמדה לו ונשק הנ"ט הגדודי הביאו למוכנות מלאה מצד הגדוד לבצע את המשימה: "תוך כדי חילופי האש ראה המג"ד את איתן, מפקד כוח הטנקים, נעם עם הכלים שלו לאחור. בתשובה לשאלת המג"ד אמר איתן שיש עמדות טובות מאחור ואין טעם להישאר בעמדות קבועות שיורים עליהן כל הזמן טילי שאגר. 'אני מכיר רק כיוון אחד – מערבה', אמר המג"ד לאיתן, והמסר הזה הועבר לידיעת כולם. סא"ל רובין היה נחוש להגן על המקום ולא לעשות אפילו סימנים שיכולים להתפרש כתחילת נסיגה. איתן החזיר את הטנקים קדימה וניהל קרבות לדוגמה, כשהוא פוגע ומשמיד עשרות טנקים מצריים." (עמודים 126-127) גם קרב זה לא זכה בפרסום הראוי לו, מה גם שבירור קצר העלה כי מדובר בקרב הגדודי המוצלח ביותר במלחמת יום הכיפורים, במהלכו בלם גדוד צנחנים חטיבת שריון מצרית, תוך שהוא מפעיל לראשונה באופן יעיל טכניקת סגירת מעגלי אש: "נוסף לכך המשיך סא"ל רובין לפגוע באויב עם מטוסים וארטילריה שהוקצו לו. השטח שממערב לציר 'נווה' היה מלא במשאיות ובטנקים בוערים, ואפשר היה להבחין במנוסה המבוהלת של המצרים." (עמוד 130)

אבדות צה"ל בקרב היו חמישה חיילים הרוגים, מהם ארבעה צנחנים וקצין מילואים מחטיבה 401. המצרים איבדו בקרב זה 90 טנקים. כוחות הגדוד לכדו 120 שבויים. מספר ההרוגים שנגרם לכוחות המצרים גבוה בהרבה. ניכר כי: "סא"ל דורון רובין חונן במנהיגות טבעית, שנסכה ביטחון בלוחמים ועזרה להם לתפקד בנתוני הקרב הקשים. מ"פ ג', אלמוג, המעיד על עצמו שמיד הייתה לו מידה מסוימת של ביקורת על מפקדיו, אמר: 'דורון רובין ניהל קרב קשוח. הערכנו אותו מאוד וסמכנו עליו. הקול שלו בקשר היה בטוח וסמכותי וגם תחת לחץ נהג בקור רוח והניע כוחות לאן שצריך." (עמודים 132-133) הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המג"ד אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מפי הלוחמים הזוטרים. ומגיע למסקנה כי הרמה הגדודית, יותר מכל מסגרת לוחמת אחרת, קבעה את תוצאות הקרבות, ובמג"דים המנהיגים את הגדודים - בהם יותר מכול היה אצור סוד ההצלחה של צה"ל. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #12  
ישן 22-08-2013, 19:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על "ולא אשוב עד כלותם על מפקדי פלוגות בשדה הקרב" מאת אלישיב שמשי
בתגובה להודעה מספר 11 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "..."

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"קרל פון קלאוזוביץ, ההוגה הצבאי הנודע, כתב בספרו 'על המלחמה', כי 'הקרב הוא פעולת המלחמה הממשית היחידה וכל השאר אינו אלא נספח אליו. קרב פירושו לחימה, ותכליתה של לחימה זו היא השמדת האויב או הבסתו.' הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב ומכיוון שכך הוא הראשון הנדרש לפגוע ישירות באויב. הלוחמים, הם המכריעים את תוצאת הקרב. המוטיבציה והמקצועיות שלהם הם תנאי הכרחי להצלחה בשדה הקרב, אך אין בכך די. המפקדים הישירים של הלוחמים, דהיינו מפקד הכיתה, מפקד המחלקה ובעיקר מפקד הפלוגה, הם שיקבעו כיצד יוכרע הקרב." (מתוך הקדמת הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון עמוד 7)

הספר "ולא אשוב עד כלותם" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר ראשון מסוגו הבוחן את תפקידו המיוחד של מפקד הפלוגה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. הספר מנתח קרבות של פלוגות חי"ר, שריון, הנדסה ואף של סוללות תותחים במלחמת יום הכיפורים בחזיתות הצפון והדרום, וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות. לדידי, כבוגר הצנחנים, כלל הפרקים בספר אודות פלוגות חי"ר היו מרתקים וקראתי בהם בנשימה עצורה ממש. בין שדובר בקרבות של חטיבת גולני כנגד הצבא הסורי (ראוי לציון במיוחד הינו תיאור הלחימה של פלוגה מגדוד 17, קורס המ"כים של גולני, בקרב החרמון הראשון, עליה פיקד מודי בן-ש"ך, אשר היה מופת לאנשיו) או של פלוגות צנחנים בחזית הדרום. כבר במבוא לספרו מנסח המחבר את אמות המידה לפיהם נמדד מפקד הפלוגה: "מבחנו של המ"פ, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר, הוא בשלושה מרכיבים עיקריים: יכולת עמידתו האישית בתנאי לחץ- האם הוא חונן בחוסן הנפשי והגופני לעמוד בלחצים ולתפקד כראוי כמפקד מוביל כוח לוחם; מידת יכולתו להניע את הלוחמים בתנאי לחץ- האם יצליח חרף הקשיים והלחצים להניע את החיילים להסתער על יעדים ולפעול במלוא המרץ ושיתוף הפעולה מצידם; מבחן הביצוע- כלומר, האם הפלוגה תמלא את ייעודה ותצליח לפגוע באויב ולהשמידו במהירות וביעילות." (עמודים 9-10)

מבחן בולט שכזה, המתואר בספר בפרק הראשון, הוטל על פלוגת צנחנים במילואים ומפקדה: "על פלוגה ד' של גדוד 565, פיקד סרן יצחק (נודלמן) נדן, יליד קיבוץ חפצי-בה. רק כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, מונה סרן נודלמן למפקד פלוגת המילואים, אך הוא הכיר היטב את לוחמיה, שכן שימש קודם לכן מ"מ וסמ"פ באותה פלוגה. הפלוגה מנתה בתחילת המלחמה כתשעים לוחמים, שכולם מיומנים ובעלי מוטיבציה גבוהה. הלוחמים היו מצוידים ברובי אף- אן, בתמ"קים 'עוזי' ובמטולי נ"ט מיושנים שכונו 'בזוקות'. בפלוגה היו שלוש מחלקות: מחלקה אחת, בפיקודו של אורי אונגר; מחלקה שתיים, בפיקודו של ישראל ישראלי; ומחלקה שלוש, בפיקודו של זאב לבנשטיין. במוצאי שבת, שישי באוקטובר 1973, משפרצה המלחמה, הוזעק המ"פ, סרן נודלמן, מהרפת בה עבד. סרן נודלמן וחיילי הפלוגה הגיעו למחנה סירקין והמתינו לקבלת משימות. רק ביום רביעי לפנות בוקר הוטסה הפלוגה לרפידים שבסיני." (עמודים 15-16)

פלוגתו של נודלמן סופחה לחטיבת שריון. המשימה שהוטלה על הפלוגה היתה כיבוש יעד מבוצר אשר שלט על שטח פתוח וחשוף ומנע את המשך התקדמות החטיבה, אולם הדחיפות שבה היה נתון מח"ט השריון, גרמה לו לדרוש מן המ"פ לבצע את המשימה בלא תיאום וללא נוהל קרב: "המ"פ, סרן צעיר בצנחנים, מצא עצמו במצב לא נעים כשהוא מתווכח עם אל"ם, מפקד חטיבת שריון מנוסה. 'באתי למח"ט,' מספר יצחק נודלמן, 'הוא שאל אותי מה אני יכול לעשות, ועניתי לו, שמדובר ביעד מבוצר, צריך לתדרך את החיילים וזה לא פשוט. גבי, המח"ט, אמר לי: 'תשמע, יש לך בשביל זה חצי שעה עד שאתה מתחיל ללכת.' אמרתי לו: 'סליחה, אני בחצי שעה לא מתכנן, מתדרך ומתחיל ללכת.' הוא אמר לי: 'אז אני אעשה את זה בלעדיך.' אמרתי לו: 'בלעדיי ניסית כבר, אז בשביל מה אתה צריך אותי?' והוא השיב: 'לא, אין לי זמן.' אמרתי לו: 'אני רוצה לעשות את זה, אני יכול לעשות את זה, אבל אני רוצה ארטילריה על התעלות ביעדים ומיסוך עשן על הקו הקדמי של היעד.' המח"ט אמר לי: 'נכון לעכשיו, יש לי אגד ארטילרי לטובת העניין הזה, ובנוסף לכך, תקבל חיפוי אש מפלוגת הנגמ"שים של 'במבה', אותה תפעיל בקשר.' אמרתי לו: 'מצוין'.'' (עמודים 18-19)

נודלמן ערך את פלוגתו לכיבוש היעד, תוך הסתמכות על ארטילריה וחיפוי מכוח 'במבה', פלוגת סיור, אולם לתדהמתו גילה המ"פ כי האגד הארטילרי אינו עומד עוד לטובתו: "נודלמן שאל את המח"ט מדוע הארטילריה לא יורדת, ולתדהמתו, המח"ט הודיע לו שהוא מצטער, כי לקחו לו את הארטילריה והוא יצטרך להסתדר בלעדיה. סרן נודלמן הורה ל'במבה' להגביר את האש והוא החל לנוע בראש הפלוגה קדימה. ליד שני הטנקים הפגועים, הורה למ"מ אחד, אורי אונגר, להישאר בחיפוי ולירות פצצות עשן ונפיץ מהמרגמות חמישים ושתיים שלו וכן אש מקלעים. אורי הנחית פצצות עשן בחזית היעד וסרן נודלמן המשיך לנוע עם שתי מחלקות לכיוון הפירצה בשדה המוקשים. ' הפקודות ניתנו תוך כדי תנועה,' מספר אורי, 'ערכתי את המחלקה בחיפוי קרוב, ריססנו במקלעים את פאתי היעד וירינו הרבה פצצות עשן ונפיץ. '
'כשהגעתי לטווח של כמאה חמישים מטרים, ראיתי סימון ופירצה בה אין מוקשים,' מספר נודלמן, 'משני צידי הפירצה היה קל להבחין בגדר ובמוקשים חשופים שהרוח הסירה מהם את החול.' האש של פלוגת 'במבה' והחיפוי הצמוד של מחלקה אחד היו יעילים, ובחסותם הוביל המ"פ ראשון לתוך היעד. תוך כדי ריצה, הוא נתן פקודות בצעקות: למ"מ שלוש, זאביק, שפרץ איתו, הורה לתפוס עמדות חיפוי קרובות לכיוון התעלות ולמ"מ שתיים, ישראלי, הורה להיכנס יחד איתו לתוך היעד
." (עמודים 19-21)

עם הפריצה למוצב הסתער מפקד הפלוגה בראש אנשיו: "בהתאם לתוכנית, פנתה המחלקה של ישראלי שמאלה לעבר התעלה הקדמית. תחילת הקרב בתעלות הייתה קשה. המצרים זרקו רימונים לעבר הלוחמים והייתה השתהות של הלם ראשוני. 'היה זה רגע קריטי,' אומר נודלמן, 'רצתי קדימה להוביל את ההסתערות בתעלה ואז ירו לכיווני פצצת אר- פי- ג'י. הקשר שלי חטף כדור בחזה ונפצע, ומכשיר הקשר שהיה איתו נפגע ויצא מכלל פעולה. כיוון שהיעד היה חולי והאפקט של התפוצצות רימון היה נמוך, הוריתי לחיילים להמשיך להסתער אך בכל פעם שנזרק רימון לעברם לשכב, ואז הסיכוי שייפגעו קטן.' כתריסר רימונים נזרקו על לעבר הפלוגה ועשרה חיילים נפצעו, ובהם מ"מ שתיים, ישראלי, שמספר על כך: 'הסתערתי עם סמל מיכאל מוקטוב לתפיסת פאתי היעד. פצצת אר- פי- ג'י נורתה עלינו, מיכאל נהרג במרחק מטר ממני ואני נפצעתי. המשכתי לתוך התעלה וראיתי את נודלמן עומד מימין לי כשהוא זורק רימונים לתוך התעלה'." (עמוד 21)

המחבר מסכם את תפקודו של מפקד הפלוגה כך: "סרן יצחק נודלמן ניחן במנהיגות טבעית שאיפשרה לו להנהיג את הלוחמים בהצלחה. את הפער הבלתי מובן, בין ההחלטה הלא שקולה של הרמה הממונה (החטיבה) לבין הביצוע הנדרש מהפלוגה, סגר סרן נודלמן בהסתערות נועזת ואמיצה בראש חייליו. כוחו העיקרי כמ"פ, היה ביכולתו להנהיג את החיילים, כך שיחושו רצון עז להיות שותפים מלאים בהשגת המשימה. אורי אונגר, מ"מ אחד, אומר: 'הנחישות והביטחון העצמי של יצחק נודלמן הדביקו את כולם. אי אפשר היה שלא לראות ולשמוע אותו כשהוא תמיד לפנים.' אליהו קריצ'מן ממחלקה שלוש, אומר: 'המ"פ, נודלמן, היה טיפוס של חברה'מן עם מנהיגות טבעית. הוא הוביל את הפלוגה מלפנים ונתן דוגמה אישית. מבחינתי, כל הקרב הזה נוהל בצורה מוזרה. היה נוהל קרב חפוז ביותר, תקפנו ביום, יעד עם הרבה נשק נ"ט והכול היה עלול להיגמר אחרת.' ואילו מ"מ שתיים, ישראל ישראלי, מספר על המ"פ: 'יצחק נודלמן הי מפקד משכמו ומעלה. הוא נתן דוגמה אישית, ניהל את הקרב בקור רוח, נתן תחושה טובה וביטחון וסחף אחריו את הלוחמים. הוא היה פשוט 'אלוהים' של החבר'ה'." (עמוד24)

בפרק אחר מתוארת לחימת הפלוגה המסייעת מגדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50) של חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אריה (אריק) מורן (קראוזמן), לימים תא"ל אשר פיקד על חטיבת גבעתי ועל עוצבת האש. הפלוגה לחמה תחילה ברמת הגולן בקרבות הבלימה כנגד הצבא הסורי: "באותו לילה פגש סרן מורן לראשונה את המג"ד החדש שלו, רס"ן יורם יאיר (ייה), שהתמנה במקום המג"ד הקודם שנפגע באימונים, מספר ימים לפני המלחמה. למג"ד ולמ"פ הייתה זו היכרות ראשונה ומהר מאוד ידעו השניים להעריך האחד את רעהו. סרן מורן, נולד והתחנך בקיבוץ שער הגולן. הוא פיקד על פלוגה בגדוד 50 במשך כשנה עד למלחמה. חיילי הפלוגה היו אנשי נח"ל שהיו באים לתקופת אימון בגדוד וחוזרים לאחריה ליישוב החקלאי שבו היה הגרעין שלהם. כוח- האדם היה איכותי מאוד, ולמרות שהחיילים לא עשו שירות צבאי ממושך, הם היו ברמה מקצועית גבוהה, ואף הספיקו לעבור אימון מרוכז במסגרת חטיבת הצנחנים 35." (עמוד 36)

מבחנו האמיתי של המ"פ, מורן, היה בגיבוש הפלוגה כיחידה לוחמת לאחר הקורות אותה בקרבות הרמה. עיקר הפרק עוסק דווקא בקרבות לטיהור החיץ החקלאי בחזית הדרום, אליהם נשלח הגדוד בהמשך המלחמה. במהלך הקרבות נאלץ המ"פ, מורן, להתמודד גם עם דילמות מוסריות לא פשוטות, שממחישות את מורכבות תפקיד המפקד בלחימה: "באחת ההיתקלויות הראשונות, הסתערו חיילי הפלוגה על האויב ושיתקו את מקורות הירי. בתוך אחת המחפורות נגלה פלג גופו העליון של חייל מצרי פצוע. חייל מהפלוגה התקרב אל המצרי, ירה בו מטווח קצר והרגו. סרן מורן שראה את האירוע ניגש מיד אל החייל כדי לברר מדוע פגע בחייל פצוע שהיה חסר אונים. 'איני יכול לשכוח את התשובה שנתן לי החייל,' מספר אריק מורן, 'החייל, שהיה בחור טוב מהשומר הצעיר, אמר לי: 'אני כל הזמן יורה מהעוזי שלי והייתי סקרן לדעת מה זה עושה לבן- אדם.' המקרה הזה היה חמור מאוד בעיניי, אך כיוון שידעתי שהיה זה מפגש האש הראשון שלו עם אויב, הסתפקתי בהערה ונתתי לו להבין שאל לו לעשות זאת שנית'." (עמוד 37-38) בפרק נחשפת גם ההתמודדות של המ"פ עצמו עם עקת הקרב, הפחד והתשישות, אולם גם עם הצורך בהקפדה על דוגמה אישית: "סרן מורן רצה שהחיילים לפנים יהיו כשירים לחלוטין מבחינה גופנית ונפשית, כדי שלא ייפגעו כתוצאה מחולשה שפקדה אותם. לכן הוא איפשר למספר חיילים תשושים להיעצר ליד הכביש ולהמתין לזחל"ם שיאסוף אותם. 'גם אני חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה,' מספר אריק מורן, 'אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית'." (עמוד41)

בחרתי להביא דוגמה ללחימת הפלוגה כנגד כוחות החי"ר המצרי, אשר בה ניכרת תרומת המ"פ ללחימה: "התברר שהמצרים הכינו שם מארב. מיד כשהזחל"מים עצרו, נפתחה לעברם אש חזקה מכיוון מזרח, ואת נקישות הכדורים על דפנות הזחל"ם אפשר היה לשמוע היטב. סרן מורן סימן לכולם לרדת מהזחל"מים. לאחר שצפה על השטח, ראה כי האש נפתחה מיעד חפור ומוגן היטב באזור 'סירקוז'. כיוון שהטווח ליעד היה קצר, הוא החליט להסתער. מחלקה אחת הוא השאיר בחיפוי ועם שתי מחלקות יצא להסתערות. סרן מורן הוביל את ההסתערות ותוך כדי ריצה הוא חטף כדור ונפצע במרפק היד. 'בזמן ההסתערות שמעתי מאחוריי צעקות 'הוא נפצע, הוא נפצע',' מספר אריק, 'הבטתי לאחור והבנתי שהכוונה אליי. הסתכלתי על מרפק ימין שלי משום שחשבתי שקיבלתי מכה חזקה ממשהו, אך הסתבר לי שנפגעתי מכדור ודם נטף ממני.' סרן מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות. סרן מורן חזר עם הלוחמים לזחל"מים ומיד החלו טילי סאגר מצריים לעוף לכיוון הפלוגה. המג"ד שראה את המתרחש, הורה לכולם לנתק מגע ולנוע מיד לאחור. רס"ן ייה ידע שההישגים שהיו עד עכשיו עלולים לרדת לטמיון אם הטילים יפגעו בזחל"מים ולכן רצה לצאת במהירות מהטווח היעיל שלהם. בחסות אש ארטילרית שהמג"ד הנחית על האזור ממנו נורו הטילים, נעה הפלוגה המסייעת לאחור, עד לשטח שהוקצה לה על ידי הגדוד. בזמן התארגנות הפלוגה, נבדק סרן מורן על ידי הרופא והסתבר שנגרם לו שבר במרפק. הוא נחבש והמשיך לפקד על הפלוגה." (עמוד 42)

המחבר מסכם את תפקודו של מורן כך: "הלחימה המוצלחת בחיץ החקלאי סייעה לחיילים להשתחרר מהטראומה שסחבו איתם מרמת הגולן- טראומה שנבעה מההפגזות הכבדות ומהבושה שבנטישת המוצבים. קרב ההתקדמות בתוך שטחים סגורים בהם היה אויב, חייב את החיילים ובראשם את המ"פ, סרן מורן, למאמץ גופני ונפשי עליון. פעולת הפלוגה במסגרת הגדוד, איפשרה למפקדים וללוחמים להתרכז בביצוע התרגולות וטכניקות הלחימה אותן למדו. אריק מורן ציין את המג"ד ואת המסגרת הגדודית התומכת, כגורמים שאיפשרו לו לתפקד כראוי כמ"פ: 'המג"ד עדכן אותנו בתמונת המצב הכללית ובכוחות השכנים לנו, הוא הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד. היה לי נוח מאד שמפקדת הגדוד נעה מאחוריי ודאגה לכל הצרכים שלנו.' המקצועיות והמוטיבציה של חיילי הפלוגה היו מרכיבים מרכזיים בהצלחה, אך אין ספק שהדוגמה האישית של המ"פ וקור הרוח שלו הם שסחפו את החיילים לביצועים מבריקים. יוסי בראל, מ"מ אחד, אומר: 'סמכנו על המ"פ לחלוטין. היו בינינו יחסי אמון מלאים והוא איפשר לנו לפעול בצורה מסודרת ומקצועית.' יעקב פוקס, מ"מ שתיים, אומר: 'אריק, המ"פ, הוא מסוג המפקדים שיש להם מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לביטוי בעיקר בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה'." (עמוד 43) הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המ"פ אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מפי המפקדים והלוחמים הזוטרים. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 22-08-2013 בשעה 19:37.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 24-08-2013, 07:42
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "איפה אני נמצא לעזאזל" מאת אלישיב שמשי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=69037

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73)

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה." (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7) ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה." (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145) אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים." (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא." (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון." (עמוד 62)

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון." (עמודים 61-62) מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב." (עמוד 64)

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון." (עמוד 140) הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והנייוט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע." (עמוד 138) לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד." (עמוד 52) הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב." (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7) הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!



"יש לי קשר עין עם משולש טובלנו, השטח ריק מאויב"\ מאת אביחי בקר

http://www.haaretz.co.il/misc/2.444/1.769589

היה לנו פעם מ"פ שבעת פעולה בלבנון לא מצא את המבנה שאותו היה אמור לפוצץ. בלי להתבלבל הוא פרץ לאחד הבתים, שלף ממנו את ראש המשפחה, הציג לו את הבעיה וזה, בן הכפר, הציץ בהגדלה של הצילום והוביל אותו בביטחה אל היעד. אנחנו התגלגלנו מהקטע אבל לא סיפרנו את הסוד. חודשים ספורים לאחר המקרה המ"פ הדגול התמנה לסמג"ד. הו, כמה נפלאים אך מופקרים היו אז ה"בירבורים", הסיבונים והאבטיחים שליוו כדבר מובן מאליו כל מסע ניווט. תרבות שלמה של תחבולות והערמות התפתחה בתחום. הבירבורים הם אותם לילות לבנים שבהם ציר תנועה פשוט למדי, שנדרשו לו שעתיים, מקסימום שלוש, הפך לסיוט מתמשך שנמתח עד אשמורת הבוקר, כשסיבובים סחור-סחור של הכוח סביב עצמו לא הביאו אותנו אל המטרה. הסיבונים היו של אלה בקורס מכ"ים, שבמקום ללכת ברגל את מלוא מסע הניווט בחרו לדלג מנ"צ זה לאחר באמצעות טרמפ מזדמן שחסך להם קילומטרים אחדים. היו ביניהם כאלה שלרוע מזלם נפלו ישר לזרועות המ"מ, שפיטרל על הכביש ברכב אזרחי ולכד את הסוררים. עוד באותו יום ראינו אותם אורזים ציוד. האבטיחים נאספו ממקשאות שנמצאו על ציר התנועה. לא היתה חוויה מענגת מזו. היינו מפצחים אותם על הברך ובעודם נוטפים עסיס לוקחים ביס מהלב, כך שניים ושלושה. הטעם, בבחינת מים גנובים ימתקו, היה בלתי נשכח. זכורים לטוב גם אותם מנווטים אגדיים שהספיקה להם הצצה חטופה במפה על מנת להפנים את הציר. כדי לסיים את בה"ד 1 בהצלחה היה רצוי מאוד להתביית בחוליה עם מי מאלה. הוא עבד, צעד בראש, בעוד יתר הצוערים, שהשתרכו הרחק מאחור, לא באמת מבדילים בין שלוחה לגיא, נהנו מהפירות.

את אלישיב שמשי - שמוטרד מהמחיר הכבד של מחדלים בניווט ובהתמצאות וגם, כך נדמה, מהיחס הסלחני מאוד כלפי התופעה - הקטעים האלה ממש לא מצחיקים. הוא מנתח 13 קרבות יבשה בתולדות צה"ל, מתש"ח עד מלחמת לבנון. לזה הוא מוסיף גם שני אירועים בים ובאוויר. בכל אלה הקרב השתבש לחלוטין בגלל בלבול וקריאה לא נכונה של השטח. השם המוצלח שבחר לספר, "איפה אני נמצא, לעזאזל", מזכיר ודאי לרבים שהיו מ"מים את הרגע המביך שבו פתאום סגר עליהם הלילה, והם הבינו שהם לחלוטין לא בכיוון. אילו היו אז לבדם, ניחא. אבל כשעיניהם של 25 חיילים נעוצות בגב זה הרבה יותר מאשר לא נעים. זה מעמד שבו המנהיגות מתרסקת, ואם חלילה עומד גם אויב מנגד, התוצאות עלולות להיות הרות אסון. לעתים אין צורך אפילו באויב כדי שתתחולל טרגדיה. במו ידינו אנחנו קוטלים את עצמנו, ונדמה שלא במקרה בחר שמשי לפתוח את הספר דווקא בדוגמה מהקבוצה הזאת. ביום הרביעי למבצע שלום הגליל, בעין א-תינה, נמצאו כוחות החוד של שני גדודי שריון מחטיבה 460 במרחק 60 מ' בלבד זה מזה, והם לא ידעו זאת. מג"ד 196, ספי שאומן, דיווח למח"ט שהוא בתוך הכפר, בעוד שכבר היה הרחק מדרום לו. את העובדה הזאת, הגורלית, לא ידעו אנשיו של מג"ד 198, בני לידור, ולפיכך הם פתחו באש כשראו טנקים, שאותם חשבו בשל החשיכה לסורים המתקרבים לעברם. חמישה לוחמים נהרגו מירי כוחותינו, ביניהם סא"ל שאומן. כדי לרדת לעומק הדברים ולהבין עד לדקויות את שורשי הפאשלה ריאיין שמשי את המח"ט, את הסמג"ד של שאומן, את המ"פ שמ"מ 3 הוא שזיהה "טנק אויב בטווח אפס ממני, פגעתי בו סוף", וכן את לידור, שלהפתעתו של שמשי הקדים ומסר כי "אף פעם לא תיחקרו אותי על הקרב הזה". מתברר מהספר שזה רק מקרה יחיד מני רבים שבו דבר כה מובן מאליו - בוודאי לאור התוצאות העגומות - מעולם לא נעשה על ידי צה"ל. העדים השתוקקו לדבר, אבל לא היה מי שישאל אותם. באותה יסודיות שבה בדק את פרשת עין א-תינה ניגש שמשי לחקר האנטומיה של ההסתבכות ב"משולש טובלנו", שהפכה לפרשת סולטן יעקוב. הכל התחיל ונגמר בטעות חמורה בזיהוי, שקרתה למרות ליל ירח מלא. אל"מ נחמן ריבקין הודיע לאוגדה שהוא בנקודה X. "יש לי קשר עין עם משולש טובלנו, השטח ריק מאויב", בעוד שלמעשה היה שלושה ק"מ משם. על סמך הדיווח האופטימי שהעביר נבנתה תוכנית התקפה, שמאוחר מדי התברר שהיתה מבוססת על נתונים שגויים לחלוטין. לא פלא שתקלה רדפה תקלה: ראשית דבר, שבעה נהרגו מאש כוחותינו, ובסופו שישה היו לנעדרים.

ההחמצות הן משוועות, ונכמר הלב למראה התרשימים המצורפים, המציגים בפשטות מה צריך היה לעשות לעומת מה שנעשה. בצור היה פספוס של הסתעפות דרכים; במלחמת יום כיפור, בקרב החרמון, מ"פ ב' של גדוד 51 משך מערבה במקום מזרחה; בששת הימים, בירושלים, הצנחנים של מוטה החמיצו את הפנייה לרחוב סלאח א-דין וכך נקלעו ל"סמטת המוות"; גדוד 129 ניהל קרב גבורה על קלע במקום על זעורה; בתל פאחר לא נמצא התוואי שדרכו תוכנן לתקוף ובאום כתף המשימה לא בוצעה. קרב רפיח בששת הימים, מבצע "דני" וקרב לטרון השני במלחמת העצמאות, דור דור ושגיאותיו הפטאליות. לפעמים היו אלה הטובים שבמפקדים, שברגע האמת לא מצאו את הצפון, תרתי משמע, או שבהגיעם למזלג ואדיות לקחו דווקא את הלא נכון. לזכותו של שמשי יש לומר שהוא לא מסתפק בסקירות, מאלפות ככל שהן, אלא מנסה ללכת הרבה מעבר לכך. החידוש שלו עיקרו בהבחנה החדה שהוא עושה בין ניווט להתמצאות. אין בין זה לזה כלום, הוא טוען. הניווט מנקודה לנקודה הוא עניין טכני שכמעט כל בעל מלאכה מסוגל ללמוד אותו ולהצליח בו פחות או יותר. לא כך התמצאות במרחב, שזו כבר אמנות צרופה שאינה ניתנת לתרגול, כי עליה אחראי אזור מסוים במוח. זו סגולה, או שיש אותה או שאין. נראה שגם עיתוי צאתו לאור של הספר איננו מקרי. עם השימוש הגובר במכשיר לניווט לווייני (GPS) שמשי חש, ולא בכדי, שהצבאות חיים בתחושה שהעניין פתור, שהודות לטכנולוגיה תם עידן הטעויות. ולא שהוא לא מכיר בערך ההמצאה. הוא בהחלט מתפעל. יחד עם זאת, הוא חוזר ומתריע, אין לראות בה את חזות הכל. טכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהיה, מועדת לתקלות, ואם נסמוך אך ורק על המכשור ונפסיק ללמוד את המקצוע במתכונתו המסורתית נצא קירחים אם חלילה ישתבש משהו בפעולת המערכת. שמשי אינו מתגולל על הפאשלות. הוא לא מחפש אשמים. הטון שהוא נוקט הוא ענייני. הוא בא מאמפתיה, וחופר לעומק. עם זאת, לעתים הוא ממצה את הבירור אחרי עד אחד בלבד, ולא שלושה-ארבעה, כפי שהוא נוהג ברוב הפרשיות, והתמונה יוצאת חסרה. סעיף נוסף שמחייב הערה נוגע למספר החללים באירועים שהוא מתייחס אליהם. יש שהוא מדייק במניין, אבל קורה, וחבל, שהוא מסתפק בהערה אגבית בנוסח "הרבה הרוגים". יחד עם זאת, אין באלה כדי לפגוע בהמלצה החמה להעניק את הספר לבוגרי קורס קצינים למען יראו וייראו. נדמה שזה הציבור שאליו, בראש ובראשונה, מופנה הספר. מתעניינים בהיסטוריה צבאית אף הם ימצאו אותו מאלף.
("הארץ", 04.02.2002)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-08-2013 בשעה 07:49.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 25-08-2013, 00:45
  HS2006 HS2006 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 18.08.06
הודעות: 28
אש בקווים מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967 זאב דרורי
בתגובה להודעה מספר 13 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ביקורת על הספר "איפה אני נמצא לעזאזל" מאת אלישיב שמשי"

ספר קריא ומקיף ביותר על תקופת "ארץ המרדפים".

הספר סוקר את מדיניות ישראל בשטחים, הגשרים הפתוחים ואת ראשית פעילות השב"כ. הספר מפרט את הרקע להקמת אש"פ ואת היחסים של אש"פ עם ירדן. כמו כן, הספר מכיל פרק על פעולת כארמה ומנתח את כישלונה ואת הדחתו של עוזי נרקיס, וכן סוקר מהלכים שמעבר לחזית של חטיבת הבקעה, ונותן רקע על הלכי הרוח בממשלה (למה הוקם המטבחון של גולדה), ובמטה הכללי באותה תקופה (בר-לב מול גביש וגנדי).

הספר גם מכיל בסופו נספח של כל הנופלים בחזית המזרחית.

בקיצור מומלץ.


"הספר אש בקווים מגולל את תולדות מלחמת ההתשה שהתנהלה מקיץ 1967 ועד קיץ 1970 לאורך גבולה המזרחי של ישראל. אמנם חלק הארי של תשומת הלב הופנה ללחימה שהתנהלה באותה התקופה לאורך תעלת סואץ, אולם בשני היבטים הייתה הלחימה במזרח מאיימת יותר. ראשית, היא איימה באופן ישיר על חייה של אוכלוסייה אזרחית גדולה ועל מוקדים כלכליים חשובים כמו נמל אילת ומפעלי ים המלח. שנית, היא הייתה המחסום היחיד בפני החדרה בלתי נשלטת של חוליות טרור לשטחי יהודה ושומרון ומשם אל לב מדינת ישראל.
הספר אש בקווים, המבוסס על מחקר שנערך במסגרת המחלקה להיסטוריה בצה”ל, מציג את המלחמה בתוך הקשרה הרחב תוך הדגשת שני ממדים חשובים: תפיסת המאבק של הארגונים הפלסטיניים החמושים ומדיניות ממשלת ישראל לגבי יהודה ושומרון.
הלחימה היום־יומית לאורך הגבולות לבשה פנים רבות, אולם פרק גבורה מיוחד רשמו המרדפים שחסמו בגופם של הלוחמים את דרכן של חוליות הטרור. מרדפים אלו, שבמהלכם נפלו קצינים בכירים לא מעטים, נפרשים כאן לראשונה במבט כולל ואף ביקורתי.

אל"ם (במיל&#8216 ד”ר זאב דרורי הוא מנכ”ל המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן וראש מכון ”כנרת” למחקר קשרי חברה, שלום וביטחון ע”ש רא”ל דן שומרון. בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בצנחנים, ונטל חלק פעיל בפעולות רבות המתוארות בספר זה. הוא פיקד על חטיבת גבעתי ושימש כמפקד גלי צה”ל. הוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בן גוריון, שבה גם שימש מרצה. בצד פעילותו האקדמית הוא יוזם ומרכז פעולות רבות להנחלת מורשת צה”ל וערכי הציונות."
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 21-11-2014, 15:43
  dan.beiser dan.beiser אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 27.02.13
הודעות: 76
בתל פאחר לא נמצא התוואי שדרכו תוכנן לתקוף
בתגובה להודעה מספר 13 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ביקורת על הספר "איפה אני נמצא לעזאזל" מאת אלישיב שמשי"

האמירה הזו בספר של שימשי רחוקה מהאמת.
המקום המיועד לעליה מעין א'דיסה לציר הנפט הוא התוואי שעליו מדובר כאן.
גדוד 12 של גולני הגיע למקום בלי שום בעיה.
תוואי ההטיה הוא ציר נוח לרכב קרבי.
השעה היתה 14:35 ביוני, כלומר אור מלא.
תוואי ההטיה נמשך לאורך הגבעות הראשונות של רמת הגולן ולכן לא ניתן לטעות לנתיב מזרחי יותר.
הכפר עין א'דיסה בולט במקום.
הואדי ממנו היו אמורים לעלות חוצה את תוואי ההטיה בצורה בולטת בעיקול של הדרך שלא ניתן לטעות בו.
אם מעיינים ביומן המבצעים של חט' 1 בהודעה שנרשמה בשעה 14:35 רואים שיש דיוו"ח של המג"ד מוסא קליין ז"ל למח"ט, האומר: "נמצא על שביל העליה ליד עין א'דיסה".

את הגדוד הוביל מ"פ פלוגה ב' שלמה סגל ז"ל כשהוא רכוב על הטנק המוביל.
סגל היה קצין בסיירת גולני לפני שהגיע לגדוד 12 ואיש לא הטיל ספק בכישורי הניווט שלו.
סגל עצר במקום וניגש אחורה למג"ד לצורך התיעצות.
באותו זמן היה כבר הגדוד תחת ירי של טנקים סורים מכיוון חרבת סודה.
הטנקים שלנו כנראה התקשו בעליה במקום (אני אישית מפקפק בכך.) מ"פ הטנקים לא שיתף פעולה עם המג"ד והמח"ט לחץ לביצוע מהיר של כיבוש תל פאחר כיוון שפיקוד צפון התנה את כיבוש תל עזזיאת בכך.
כלומר, הסיבה שהמג"ד מחליט להמשיך על תוואי ההטיה ולא לעלות במקום, כפי שמוסבר בספר זה, לא נכונה ולכן אין להביאה כראיה לטענה של הספר שהיתה כאן טעות בניווט כפי שאולי נכון בדוגמאות האחרות בנזכרות בספר.

כיוון שאינני מכיר את המקרים האחרים המובאים בספר וכיוון שבמקרה שאני מכיר היטב הספר שוגה בגדול, אני קורא לאנשים שבקיאים במקרים האחרים לבדוק את הנאמר בספר ולדווח כאן את התוצאה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 01-09-2013, 12:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
סקירה על הספר "המגש והכסף" מאת עפר שלח ובכלל זה ביקורת שלי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=59603

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי." (עמוד 49)

המגש והכסף הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כח"כ במפלגת "יש עתיד" וכיו"ר הסיעה), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. הרציונאל, כפי שמנסחו שלח, שעל-פיו נבנה מודל השירות בצה"ל, וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, היה כדלהלן: "בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) על-פי שלח: "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) וכי יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים כמו גם במודל הכשרת הקצינים והמפקדים הבכירים בצה"ל ובצרכים והאתגרים הביטחוניים אליהם הוא ערוך. כמו כן דן הספר בסוגיות כגון הרלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי, מלחמת יום הכיפורים, אינתיפאדת אל-אקצה ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מודל שירות המילואים, תקציב הביטחון ומלחמת עיראק. מקור שמו של הספר בשירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף". במהלך המחקר ראיין המחבר בין היתר את אביו, אל"מ חזי שלח, אריה נייגר, השר לשעבר משה ארנס, אל"מ שאול אריאלי, רא"ל משה יעלון, הד"ר יגיל לוי, שאול מופז, עמירם לוין, אמנון ליפקין-שחק, עוזי דיין, דן מרידור, שמעון נוה ודב תמרי. כמו כן רואיינו קצינים רבים בשירות פעיל אולם המחבר נמנע מלזהותם בשמם.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה). לראייה מצטט שלח את האלוף עמירם לוין באומרו: "אצל האמריקאים הקצין צריך למלא את המטריצה- הוא צריך הכשרה מסוימת, בציונים מסוימים, וחייב למלא איקס תפקידים במהלך שירותו. בצה"ל הכל אישי: מפקדים מליגה לאומית מביאים מפקדים מליגה לאומית, אבל ליגה א' מביאה ליגה ב' שמביאה ליגה ג'." (עמוד 94) שלח קובע כי ההבדל בין צה"ל לצבאות מקצועיים הוא תהומי, כך למשל בתארו את קורס הקצינים בו השתתף: "כמו חיילים מורעלי צבא בכל הזמנים, גם צוערי קורס הקצינים שבו השתתפתי, לפני כמעט עשרים וחמש שנה, התייחסו לחיים עם דרגה על הכתף במלוא הרצינות. גם מי שלא תיכנן קריירה צבאית- וזה היה הרוב המכריע- ידע שהוא עומד בפני פרק חדש וחשוב. יחסית למסלול בצנחנים או בגולני, בה"ד 1 היה מקום שסיפק הרבה זמן פנוי. חלק גדול מהזמן נוצל (או בוזבז) לשיחות על 'דמות הקצין'. כדי להבחין בין הדרגה והג'וב שעמדו לפנינו לבין 'הדמות'- הקוד שיחייב אותנו מיום סיום הקורס- השתמשנו בשתי מילים שונות: המעמד היה 'קצין'; הדמות היתה 'אופיצר'. במילה הארכאית הזו, שמעלה במחשבה קצין פרוסי משופם במדי הוסארים צבעוניים, התכוונו לאתוס שהדרגה נושאת עמה; לקובץ הלא- כתוב של כללי התנהגות, שאם אינך מוכן לקבל אותו עליך, אסור לך לשים את הפס על הכתף." (עמוד 83)

בצה"ל בעיקר ביחידות הלוחמות מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך נאמר לי ולחברי בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה הבקי בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף בצה"ל (מיוצאי הצנחנים שגם כונה בשעתו "האדם החושב" של המטכ"ל), הטוען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר (עד רמת המג"ד) אולם "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים מופז, אשר: "היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." ("צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון: "המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)

הדברים רק ממחישים את חוסר ההתאמה של דן חלוץ, טייס קרב בעברו, לתפקיד הרמטכ"ל, אליו נבחר לאחר שהועדף על פני האלוף גבי אשכנזי, איש חטיבת גולני, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה, משום שהיה חסר הכשרה מתאימה לתפקיד. הדבר רק מתחזק נוכח העובדה כי הרמטכ"ל מפקד בלחימה על כלל צה"ל כמו גם משמש כמפקד הישיר של הפעלת הכוח היבשתי. זאת בניגוד לכוח באווירי או הימי עליהם מפקדים בכפיפות לרמטכ"ל מפקדי הזרועות. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89) לא ניתן להימנע בעת קריאת הדברים מלהיזכר במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על צה"ל קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, איש הקומנדו הימי, מפקד אוגדת השריון 366, מהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון) שפיקד על מיטב היחידות (יחידת אגוז, השייטת וחטיבת גולני במבצעיה המוגבלים) בעת השהייה בלבנון וב"עימות המוגבל" אולם לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות.

למי שחושב שמשהו השתנה בצה"ל מאז הרי שמסלולם של שני הרמטכ"לים האחרונים אינו שונה כלל וכלל. אשכנזי עשה מסלול מלא בגולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי: "עשרות שנים הייתי בתפקידים קרביים, תחת אש. מלוחם ועד מג"ד ומח"ט צנחנים, מפקד אוגדות בשטחים ובלבנון." (מתוך הכתבה "האלוף גנץ: אני מרוצה מיכולת ישראל כלפי איראן; אנחנו נמצאים במקום טוב - ונהיה במקום טוב יותר" מאת עמוס הראל, באתר "הארץ", 31.12.2010) ובראיון אחר הוסיף: "'לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח - זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, עיתון "במחנה", 06.01.2011) אמת, גנץ השתלם בלא מעט קורסים ואף כיהן, מאז שמונה לאלוף (בגיל 42 גם כן), בחמישה תפקידים במטה הכללי, אולם האופן שבו תיאר את המסלול מבהיר כי מה שהיה הוא שיהיה. "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)

שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. לא בטבע המלחמה אמנם, שנותרה כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אבל כפי שהגדיר זאת שלח עצמו: "כשאני התגייסתי לצנחנים לפני יותר משלושים שנה, השירות הזה כלל אימון והתכוננות למלחמת מגן, ופשיטות על יעדים שנתפסו כצבאיים מובהקים. מי שמתגייס לשם היום יודע שמצפים לו ימים ארוכים בחיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית, ומבצעים כמו "עופרת יצוקה", שבלי קשר להצדקה שלהם מהותם היא הרבה מאוד אש על מעט מאוד אויב." ("יחידת הסער שקם" מאת עפר שלח,"nrg מעריב", 11.08.2009) היעדר הכשרה בצה"ל הביא למצב ששרר בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, כאשר שבעה מתוך שמונה מפקדי חטיבות, כולם אנשים ישרים ואמיצים, שעמדו בעבר במבחן האש, לא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון: "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל. זה הרבה יותר ממה שעשו במבצעים מסובכים במקומות אחרים". (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח ‏, מגזין בלייזר, ‏ מרץ 2007, עמוד 95) והוא עשה כן, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותו אינסטינקט וסט תכונות שהזכיר שלח של מפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים, ולא מתוך ההבנה כי שם המקום אשר (בהתאמה לקלישאה הנכונה כשלעצמה) בו הוא כמפקד יכול להשפיע באופן מיטבי. אמת חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך. ספרו של שלח נכתב בטרם מלחמת לבנון השנייה אולם כשקוראים את הפסקה הנ"ל: "בצה"ל, מצב שכזה היה הופך להיות מה שקרה לא פעם: קרב גבורה, שהוא שם הקוד הצה"לי לקרב מרובה הרוגים. מדובר בדרך כלל באירוע, שבו נשברה שרשרת הפיקוד הפריכה, וכל חייל או מפקד זוטר פעל לבדו, בגבורה אישית, אך ללא מקצוענות צבאית יחידתית – ולפיכך שעות הלחימה הארוכות וריבוי הנפגעים." (עמוד 96) לא ניתן להימלט מן ההבנה שכך בדיוק התנהלו הקרב בבינת'- ג'בייל, בסמטת המוות בג'נין במבצע "חומת מגן" וכן גם בפעולת ההשתלטות של שייטת 13 על הספינה מרמרה. ולא שלא היה ממה ללמוד ולא שלא נכתבו תילי תילים של לקחים ושצה"ל לא כך למשל ניתן לציין לחיוב את הקרב לכיבוש שכם במבצע "חומת מגן", את מבצע "נערי החוף" של יחידת מגלן ואת לחימת גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים במארון א-ראס (שהיה למעשה המהלך הגדודי הראשון שהוביל מפקדו, קצין הצנחנים נמרוד אלוני, בין שבלחימה ובין שבאימונים).

שלח מציע מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש: "בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98) ומה הרבותה של זה? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומים לכאורה (ולכאורה בלבד) שלהם ולהיות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר ולחצי דבר. ושנית: "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הערת אגב, דוגמה לרעיונות שמעלה שלח בספרו נוגעת לתחום ההדרכה: "הצלע השלישית של התפקידים הצבאיים, ההדרכה, מוזנחת עוד יותר. פרט לפיקוד על בית הספר לקצינים, ההדרכה נחשבת נחלתם של מי שמסלול הקידום הפיקודי שלהם חסום. ביום שבו ימונה מח"ט צנחנים, שסיים את תפקידו בהצלחה, לא למפקד אוגדה אלא למפקד פו"ם - ולא יסומן כמי שדרכו תמה - תעלה היוקרה הן של ההדרכה בבית הספר לפיקוד ומטה והן של ההשתתפות בקורס." (עמוד 88) הדברים אגב נכתבו כמעט עשור בטרם הודיע הרמטכ"ל, בני גנץ, בסוף אוקטובר 2012, על מינוי תא"ל הרצי הלוי למפקד פו"ם הבא. הלוי פיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים ובהמשך על אוגדת הגליל. ניתן רק לקוות שמדובר בסנונית ראשונה המבשרת את בוא האביב.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון. מאז כאמור אירעו מלחמת לבנון השנייה, מבצע השמדת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו שב מאז לכתוב ב"מעריב" הנחה תוכניות בערוץ 10 ונבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד, אולם הספר נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ספר מרתק, במיוחד לאור הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי בהקשרי צבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. מומלץ ביותר!!!
מגב הספר

בלב התיזה של המגש והכסף עומדת הדרישה, על כל המשתמע ממנה, לבטל את גיוס החובה ולותר על התפיסה המקודשת והאנכרוניסטית של צה"ל כצבא העם. עם הופעת הספר, יהיה קשה לנהל דיון בעניינים החשובים האלה מבלי להתייחס אליו. בשם הספר יש רמז אירוני לפער העצום שבין "מגש הכסף" התמים והישן בשירו המיתולוגי של נתן אלתרמן ובין הצורך להתאים את צה"ל לנסיבות שהשתנו כל כך – באסטרטגיה הלאומית, בחברה, במשק לחוץ מאוד ובמנטליות הישראלית. עפר שלח מציג דעות נוקבות על יחסי הצמרות, הצבאית והפוליטית, על נטל הכסף שהמדינה מתקשה לעמוד בו, על תפקידו המעוות וכפוי הטובה של צה"ל כשוטר השטחים, ועל ערעור מקומו בסולם הערכים הישראלי. 30 שנה אחרי ההתנפצות של קונספציה לאומית הרת אסון במלחמת יום הכיפורים, מציג הספר את סכנותיה של קונספציה ישנה אף יותר: התפיסה בת 55 השנים על דמותו של צה"ל, מאת פרשן חריף ומקורי, המגש והכסף מתאר את ההכרח הדחוף בשינוי מרחיק לכת של הצבא. מוצעות בו תשובות מנומקות היטב על שאלה שנדחקה במשך השנים דווקא בגלל המקום המרכזי של צה"ל באתוס הישראלי: האם הוא אכן הצבא שעליו להיות היום? עפר שלח , 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון.
צה"ל? לא מה שחשבתם\ מאת יוסי קליין

http://www.haaretz.co.il/misc/2.444/1.911559
עופר שלח כתב ספר שהוא כתב אישום נגד צה"ל: הרפתקנות צבאית, הפקרות כלכלית, קיבעון מחשבתי והעדר תיכנון מאפיינים את הצבא יותר מאשר יעילות ומקצועיות. התקפה מתפרצת
מה הקשר בין הניסיון להתנקש בחיי השייח אחמד יאסין להתנפלות הפראית של כדורגלני נבחרת ישראל על רגלי יריביהם מנבחרת סלובניה? מה בין בזבוז מיליונים על פיתוח כלי נשק שאין בהם תועלת להשקעת כספים בהתנחלויות שאין להן עתיד? מה שמחבר ביניהם הוא המנטליות הישראלית. אותו איפיון חמקמק וכוללני שמגדיר התנהגות של ציבור באופן שמיוחד רק לו. עופר שלח, בעל טור פוליטי-צבאי ב"ידיעות אחרונות", ומומחה לענייני ספורט בכלל וכדורסל בפרט, לא כתב ספר על המנטליות הישראלית. ספרו "המגש והכסף" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן) עוסק דווקא בצה"ל, אבל בעצם הוא מתעד את המנטליות הישראלית שצה"ל מייצג יותר מכל מוסד אחר. לשלח "לא נוח" עם אנלוגיות בין ספורט לאופי לאומי. יש בהשוואה כזאת משהו קל מדי, הוא אומר. הוא מעדיף איפיון אחר שמחבר לאומיות לספורט: תחושת ה"אנחנו נגד הגויים" שמלווה, למשל, את משחקי מכבי תל אביב בכדורסל וייחודית לה. "גם אם יופיעו בה שלושה אמריקאים ושני יוגוסלווים עדיין תהיה מכבי מבחינתנו חוד החנית במלחמה שלנו מול העולם", הוא אומר. ואם מכבי תל אביב, על אחת כמה וכמה צה"ל, שכל ישותו שאובה מן המוטו הזה - "אנחנו לבדנו מול העולם ורוח אושוויץ מעל כולם". שלח מבקש לבדוק את מקומו של צה"ל בחברה הישראלית ואת הדרכים שבהן התקבע מקומו כגוף הדומיננטי ביותר במדינה. הוא אומר שניסה אמנם להתמקד רק בצבא, אבל יצאה לו תמונה רחבה יותר: "רציתי לשרטט מפה של 1:100,000 והנה לפני מפה של 1:1". הספר איננו מחקר חברתי והמלה "מנטליות" מופיעה בו אולי פעם או פעמיים, אבל כל אותן תכונות, לעתים סותרות, המאפיינות את החברה הישראלית בוקעות ממנו - אותה תערובת של שחצנות ובכיינות, יצירתיות וקיבעון מחשבתי, אומץ לב ואדישות. המסקנה העולה מהספר היא שצה"ל כבר איננו צבא העם ולכן צריך להפוך אותו לצבא מקצועי של שכירים. "זוהי מגמה שקיימת ממילא", אומר שלח, "וצריך רק להכיר בה ולשלוט בהתפתחותה". בספר הוא מבקש לפתוח "תהליך תודעתי" שיביא, בסופו של דבר, לתוצאה הבלתי נמנעת. הוא בוחן אמיתות ותיקות בנות עשרות שנים כמו, למשל, האמונה ביעילותו ובמקצועיותו של הצבא, ומערער על תקפותן. הוא מציג שורה ארוכה של דוגמאות החושפות הרפתקנות צבאית, הפקרות כלכלית, קיבעון מחשבתי והעדר תכנון, וחושף בספר את הסוד הנורא: לא עוד מעטים מול רבים אנחנו, אלא חזקים מול חלשים. ולמרות זאת מתנהלים חיינו כאילו חרב אושוויץ מונחת כל בוקר על צווארנו.
גברי לוי כמשל
אצל עופר שלח החיבור בין ספורט לתרבות הוא מובן מאליו. את ההבדל שבין התרבות האמריקאית לישראלית, לפחות בכל הנוגע לספורט, הוא מוצא בהבדל שבין יו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, לבין ברט ג'יאמטי, מי שהיה נשיא האוניברסיטה היוקרתית ייל, וקודם (כן, קודם!) לתפקיד המפקח הכללי של ליגת הבייסבול. "לאמריקאים יש כללים", אומר שלח, "מאמן כדורסל לא יקח טיים אאוט דקה לפני סוף משחק שהוא מנצח בו בוודאות, ואם הוא יכול לנצח בעשרים הפרש, הוא לא ישפיל את יריביו בארבעים". אבל שלח מעדיף להיתפש כאמריקנולוג ולא כאמריקנופיל. "יש לי תיעוב עמוק לצדקנות שלהם ולמנטליות הבורה שלהם המסרבת להכיר בייחודן של תרבויות אחרות", הוא אומר. "אני חושב שהמלחמה בעיראק היתה אקט ברוטלי, מרושע ולא מוצדק, אבל אי אפשר להתעלם מהתכנון המדויק, מן המחשבה הצבאית המתקדמת ומהאיזון הנכון בין הדרג הצבאי והאזרחי שפעלו בה". שלח למד להכיר את התרבות האמריקאית בין השנים 1986 ל-1988, כשהיה סטודנט באוניברסיטת ניו יורק. משם הוא דיווח ל"מעריב" על אירועי הספורט בעיר ושמח על כך שבתמורה קיבל כרטיסי חינם למשחקי הניקס, קבוצת הכדורסל הפופולרית של העיר. הוא רק השלים את לימודי התואר השני בספרות אנגלית ובכתיבה יוצרת והגיש כעבודת גמר רומן שכתב, "גוף שני". הספר, כדרכם של ספרים ראשונים, הוא סיפור אישי כואב המספר, בין השאר, את סיפור פציעתו הקשה. היומרות הספרותיות שלו אז היו מעורפלות. הן התמצו במלים "רציתי להיות אדם שכותב". מאוחר יותר התעורר בו חשש להפוך ל"פקיד של כתיבה", כזה החייב למלא מכסת שעות בכתיבה. ממילא, הוא אומר, סופר הוא סופר רק כשהוא כותב, ולו עצמו, בינתיים, אין תוכניות לרומן נוסף. עופר שלח נולד לפני ארבעים ושלוש שנים בקרית ביאליק. אביו הוא איש העסקים חזי שלח, שתחומי העניין שלו רבים, מגוונים וחורגים מפיננסים (בין השאר, היה מבקר המוסיקה של "העיר"). בשנות השבעים עברה המשפחה לגור בשיכון דן בתל אביב. הוא למד בתיכון עירוני י"ד וב-1978 התגייס לצנחנים. "זה היה באותם זמנים מובן מאליו", הוא אומר. היום הוא מתגורר במושב קטן ליד לוד, נשוי למיכל, רופאה בהכשרתה, ואב לשני ילדים. כשחזר מארצות הברית קיבל משרה קבועה ב"מעריב". לפני כשלוש שנים עבר ל"ידיעות אחרונות" בגלל "מיאוס מתמשך מהמצב ש'מעריב' נקלע אליו". קודם לכן מינה אותו העורך הראשי אז, יעקב ארז, לפקח על דיווחי "מעריב" ממשפט נמרודי, לצדו של אמנון דנקנר, העורך הנוכחי. הוא קיבל "הצעה נדיבה" מ"ידיעות" ובתגובה "הצעה נדיבה עוד יותר" מ"מעריב", אבל החליט בכל זאת לעזוב ולהשלים את המהלך. היום הוא בעל טור ב"ידיעות" וב-YNET. הטור בעיתון המקוון (מבית "ידיעות אחרונות") מגיב על אירועי היום וזוכה לתגובות רבות. שלח לא קורא אותן. הוא מצטט את הסופר עוזי וייל שדימה את התגובות הבוטות ברשת להטלת בוץ בכיכר העיר - רק אחד זורק אבל הכיכר כבר מזוהמת. חוץ מזה, הוא שימש כפרשן הכדורסל של ערוץ הספורט ושל ערוץ 10 ומנהל עכשיו מו"מ על המשך עבודתו. שלח הוא לא רק פרשן ספורט, אלא עוסק בספורט פעיל - הוא רץ למרחקים ארוכים ובשבוע הבא הוא יוצא למרתון ברלין, השלישי מבין המרתונים הגדולים שבהם כבר השתתף. מרתון מבחינתו איננו עניין של כושר גופני, אלא בעיקר סדר ומשמעת. בפאריס היה לרץ ה-7,777 שהגיע למטרה מתוך כמה עשרות אלפים ואין כמעט מלים בפיו לתאר את התחושה מרוממת הרוח של מי שרץ בתוך נחשול אנושי גדול כל כך.
"אין לך אף! אין לך אף!"
ביוני 1983 עלה הנגמ"ש של הסגן הצעיר עופר שלח על מטען בסמוך לכביש ביירות-דמשק בלבנון. שלח היה אז כבר איש מילואים קרוב מאוד לסיום תקופת השירות. הוא נפגע בפניו ואיבד עין. "הפציעה בסולם האירועים בחיי מדורגת די נמוך", הוא אומר, "אין דבר שאני רוצה לעשות ולא מסוגל לו בגלל הפציעה". ברומן שלו, "גוף שני", מתוארת הפציעה בפחות שוויון נפש: "...ואחר כך היה חושך, אני אפילו לא זוכר את המכה, אני זוכר רק את החושך ואת הידיים שלי טסות אל הפנים ומכסות אותן ואת הצעקה 'סע קדימה' שנפלטה דרך האצבעות עוד קודם שהן סגרו על הבשר הפצוע שרק שנייה קודם לכן היו הפנים שלי... ולבסוף השמיעה יחד עם הצעקה של החייל שעמד לידי: 'אין לך אף! אין לך אף!'". "היו לי רגשות שליליים כלפי המלחמה הזאת וכלפי האיש שהגה ויזם אותה", הוא אומר היום, "אבל הפציעה היתה לא יותר מסיכון מקצועי. שנתיים קודם לכן איבדתי חמישה לוחמים קרובים והכאב אז היה גדול בהרבה". לפני שלוש שנים הציע לו גדעון סאמט לכתוב במסגרת הסדרה "הישראלים" שערך אז. שלח בחר בצה"ל, "בגלל המרכזיות של הצבא בחיינו", ולאו דווקא בגלל ההזדמנות לסגור חשבון עם האחראים לפציעה שלו. "בכדורסל", הוא אומר, "אני מאמן בכורסה. בצבא אני לא גנרל של כורסה. לא מעניין אותי לכתוב על הטקטיקה של מחלקת טנקים, אלא על הצבא כחלק ממערכת כלכלית חברתית ומדינית". הוא דוחה אפשרות שהספר נתן לו הזדמנות לסגור חשבון עם האחראים לפציעה שלו, אך מודה שעובדת היותו מ"פ צנחנים פצוע "יצרה יחס חיובי של הקצינים אלי". אחד הקצינים המוזכר בספר כמי שהביא לתפקידו הצבאי את הפוליטיקה הוא שאול מופז. מופז היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח "העריך אותו מאוד". מופז גם איפשר לו, כרמטכ"ל, לראיין קצינים בכירים. ראיונות אלו היוו, למעשה, את הבסיס לספר. הספר מציג עובדות שלדברי שלח ידועות בצבא היטב: רק שלושה מתוך חמישה גברים יהודים שהתגייסו ישלימו שירות צבאי מלא וייכנסו למעגל המילואים. בשנת 2000 רק אחד מכל חמישה גברים המצויים ב"פוטנציאל המילואים" שירת במילואים אפילו יום אחד. מעט יותר ממחצית הישראלים שהגיעו השנה לגיל 18 לא ישרתו שירות צבאי מלא ולא יעשו יום אחד של מילואים. "הצבא", הוא כותב, "לא יגייס את כולם כיוון שהוא לא צריך אותם". שלח מנסח כתב אישום נגד צה"ל. הוא טוען כי הצבא מקובע מחשבתית, לא התאים עצמו לחברה הישראלית המשתנה, ובגלל היומרה להיות צבא העם הוא מהווה גורם מפלג, שהרי רק חלק מהעם אכן משרת בו. צה"ל, כותב שלח, הצטייד היטב למלחמות העתיד, אבל דבק בעקרונות הישנים, ביזבז סכומי עתק על פיתוח כלי נשק שלא יהיה להם שימוש, כמו טנק המרכבה, מטוס הכפיר והתותח שולף, ויש לו חיל אוויר חזק ויקר שלא מסוגל להגן על העורף מפני טילים. הצבא מוציא סכומים גדולים למימון פנסיה של קצינים שיוצאים לשוק העבודה. קצינים מקודמים לתפקידים שאין להם הכשרה מספקת למלאם, כי כישורים, לדבריו, עדיפים בצבא על פני הכשרה. הוא מצטט את האלוף עוזי דיין הקובל על פוליטיזציה של הצבא ומיליטריזציה של השלטון האזרחי. שלח קובע שצה"ל פועל ללא מטרה מוגדרת, למעט הצורך לסכל את מטרות האויב כפי שהוא עצמו מגדיר אותן. הצבא, שמתפקד בשטחים כמשטרה, נדרש "לנצח" למרות שמשטרה מעולם לא נדרשה לכך. שלח הבחין בתסכול ובבלבול הקיימים בקצונה הבכירה כתוצאה מהצורך להגן על גבולות מדינה שאין לה גבול וכתוצאה מהכישלון המתמשך להגן על חיי אזרחיה.
שמרן, בזבזן ותאב כוח
עופר שלח נזהר מלהטיל את האשמה כולה על הצבא. עיקר האשמה נופלת על המערכת האזרחית שנמנעה מלפקח על הצבא, להגדיר את מטרות המלחמה ולשלוט בתקציבו, הוא כותב. היה כאן פוטש שקט, שבו צבא חזק השתלט על שלטון חזק. "הקצינים הם אנשים טובים", הוא אומר, "מוכשרים יותר מאחרים במגזר הציבורי, אבל הם פועלים בוואקום שלטוני ותודעתי. למרות שעברו חמישים וחמש שנים אנחנו עוד תלויים בצבא. צה"ל היה מת להיפטר מהתלות הזאת, אבל חושש שהניתוק יפגע גם בו. זו לא אשמתו של הרמטכ"ל שמוצא עצמו פתאום קובע מדיניות, כי אף פוליטיקאי לא לוקח על עצמו את האחריות הזאת. דעתו על 'מפת הדרכים' צריכה להישמע בכבוד שבו נשמעת דעתו של אהרונישקי על מפת הדרכים, לא יותר מזה".הצבא המצטייר בספר הוא צבא שמרן, בזבזן, תאב כוח, חסר תכנון וקציניו נטולי הכשרה מתאימה לפקד על כוחות בסדרי הגודל העומדים לרשותם.
כך חושבים גם הקצינים שריאיינת?
"כן, צריך לזכור שזו חבורה של אנשים כנים וטובים שיש להם בעיה בהבנת העולם שהם נמצאים בו, כיוון שהם לא ממש חיים בו. כשהרמטכ"ל אומר 'צבא העם' הוא לא מבין עד כמה הביטוי הזה ריק מתוכן".
אתה מציע לפרק את הצבא הנוכחי ולהרכיב אותו מחדש על בסיס מקצועי?
"אני מציע תהליך ומנסה לעשות בספר דבר מסובך: להעלות רעיון שאני לא בהכרח מציע ללכת עליו מחר בבוקר. אני אומר זאת הצעה, בוא נבחן את היתרונות והחסרונות שלה וניישם את מה שאפשר, למרות שבטווח רחוק השינוי הוא בלתי נמנע".
איך ייראה הצבא לאחר השלמת התהליך שאתה מציע?
"אני רואה צבא נטול אחריות אידיאולוגית, ארגון שמצדו האחד נכנסות תשומות כסף וכוח אדם ומצדו השני יוצא סוג מסוים של ביטחון. אני רוצה שיהיה דומה יותר לארגון הכבאים הארצי מארגון בעל מעמד שיש לו היום".
ההוצאה לאור כותבת: "זהו ספר פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת. קציני צבא רבים יגיבו עליו בביטול, יערערו על הנתונים ויגידו שהוא טוב כתרגיל אבל לא עומד במבחן המציאות".
"אני לא יודע מה תהיה התגובה של הצבא והיא ממש לא מעניינת אותי. אני לא מחדש כאן הרבה. המצב ידוע לכולם ואף אחד לא מוכן להתמודד איתו. אני רוצה לפתוח דיון. לאנשים יש צורך להאמין שהגוף שמגן עליהם מתנהל במקצועיות ואפשר לסמוך עליו והם מדחיקים כל מחשבה המערערת על האמונה הזאת. לכן לא נפתח דיון בנושא".
מי אמור לפתוח בדיון? הכתבים הצבאיים? העיתונות כולה? אתה כותב שחולשת השלטון האזרחי מוזנת על ידי התקשורת.
"אי אפשר להאשים את הכתבים הצבאיים שהם לא מספקים מידע שמונע דיון. הם פשוט עובדים מול צד שיש לו מונופול על המידע וז מבחינתי בעיה בפני עצמה. בעיתונות יש קולות שונים. אני כותב, ראובן פדהצור כותב. הבעיה המרכזית היא שהעיתונים פועלים מתוך פאניקה. הם שואלים כל הזמן את עצמם רק מה העם רוצה לקרוא ואיך לספק את הרצון הזה, הפסאדה של העיתונות משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר, ובכלל מי קורא היום עיתונים? עיתון זה מוצר נצרך ולא באמת נקרא. קונים ולא קוראים. את הספר הזה אני הרי כותב כל שבוע בעיתון".
בכל זאת העיתון הנפוץ במדינה.
"הוא חלק מהתקשורת כולה והתקשורת תרמה תרומה מכרעת להזניית ודלדול התודעה הציבורית, כך שכל דבר שמתפרסם בה הופך לבלתי חשוב".
איך חיים הקצינים שאותם ריאיינת עם המצב שאותו אתה מתאר?
"הם אומרים: אנחנו לפחות עושים את העבודה. בצבא עצמו מבקשים שינוי, הם מרגישים בכרסום שחל במעמדם, הם רואים שהדרישה לקצץ בתקציב שלהם זוכה לפופולריות, הם מודאגים".
תשתיות טרור? סתם קלישאה
שלח מבטא עמדות אופוזיציוניות גם בכל הקשור לפעילות צה"ל בשטחים ובעיקר מגנה כל צורה של ענישה קולקטיווית.
מדוע אי אפשר לראות בהרג אזרחים או לפחות בהקשחה מתמדת של תנאי החיים שלהם אמצעי הרתעה סביר?
"מכיוון שהפלשתינאים הגיעו לסף סבל שמתחת לו הרתעה כבר לא משפיעה. אם שישים אחוזים שם נמצאים מתחת לקו העוני, מה יש להם להפסיד?"
אולי כך הם יהיו בשלים לצריבה המיוחלת בתודעתם?
"העובדה היא שהם לא מוכנים. למה מצפים מאנשים רעבים ומושפלים? מתייחסים אליהם ככנופייה ושוכחים שהחמאס, שכזכור אנחנו הקמנו אותו, חזק לא פחות מהפתח היום. חושבים שפגיעה במנהיגים שלהם תשנה את המדיניות. ואם היו פוגעים בהנהגה שלנו היתה המדיניות שלנו משתנה?"
בספר אתה כותב שהניצחון נקבע בתודעה ובתודעה שלנו נקבע שגם אם יש לנו אלף הרוגים אפשר לומר שניצחנו.
"לא ננצח, כי אי אפשר לנצח עם. עוד מעט יכבשו את עזה למרות שקצינים אומרים לי בפירוש שכיבוש כזה לא יועיל לנו. אם אין מדיניות נעשים מעשים שגם לדעת העושה אותם הם שגויים. אין מטרה למלחמה הזאת. המטרה היחידה היא שלילת הגשמת המטרות הפלשתיניות כפי שאנחנו הגדרנו אותן לעצמנו. הרס תשתיות הטרור זו סתם קלישאה. מישהו ראה פעם איך נראית תשתית? בתחילת האינתיפאדה התקיים בצבא דיון שבו נאמר שמאה ועשרים הרוגים הם אובדן שלא נוכל לעמוד בו ותראה איפה אנחנו עכשיו".
אולי זו מלחמה אידיאולוגית שצריך שההצלחה שלה תושג בהשתלטות על כל ארץ ישראל מהים ועד הירדן?
אני מפקפק בסיכוי הריאלי שיש להשגת מטרה כזאת, אבל חייבים להודות: זאת היא לפחות מטרה ברורה".
מה אנחנו עושים נכון?
"שאלתי מישהו פעם והוא ענה שגם המעשים הנכונים שלנו הם נטולי הקשר מדיני ולכן לא נכונים. מי שתמך במינוי אבו מאזן בלי לעזור לו ידע מראש שאין לו סיכוי".
אתה כותב שהחיסולים הם פעולה צבאית מדויקת ונכונה.
"אני בהחלט בעד החיסולים ואין לי בעיה מוסרית איתם. אל תספר לי על התובע שהוא גם השופט והתליין, גם כשחייל יורה באויב הוא עושה זאת כשופט ותליין. הסגר והמחסומים שממאיסים את החיים על חפים מפשע גרועים מהרג רוצחים. ענישה קולקטיווית כזאת עוזרת לטרור ולא בולמת אותו. הבעיה שיש לי עם חיסולים היא התפוצה ההמונית שלהם. ברגע שהם הופכים למדיניות נחצה קו".
האם לדעתך ניסיון החיסול של שייח יאסין היה, על פי הניסוח שלך, "פרי תכנון על כל השלכותיו או ניצול הזדמנות ולעזאזל התוצאות"?
"בצבא ידעו את ההשלכות, הם ידעו שימותו ישראלים, הם מסתתרים מאחורי העובדה שהם רק כלים וכי הרג אזרחים ישראלים בעקבות פעולה כזאת מכאיב אמנם בטווח הקצר אבל יועיל להרס תשתיות הטרור בטווח הארוך. מהו 'טווח ארוך'? כבר חמישים שנה אנחנו עוד בטווח הקצר. אני לא מאשים את יעלון שלא יודע שום דבר אחר פרט להורדת פצצות ממטוסים".
למחרת הפיגועים בירושלים וצריפין פורסם ב"הארץ" סקר שלפיו 60% מהאוכלוסיה תומכים בהמשך החיסולים.
"התמיכה בחיסולים קיימת כיוון שכולם רואים בטרור ובקורבנות מצב קבוע ובלתי משתנה וחיסולים ממילא לא משנים. כולם יודעים שאם היו מחסלים את יאסין היו מתים פה מאה וארבעים איש וגם אז כולם ידברו על התשתיות".

יש לך ילדים במערכת החינוך?
אתה כותב: "אנחנו קהילה שאין לה דבר מן המשותף פרט לחרדות הביטחוניות". מה יחליף את הצבא ככור היתוך של חברה מפוצלת ומפוררת שהיא, על פי תיאורך, החברה הישראלית? מערכת החינוך?
"יש לך ילדים במערכת החינוך? נו, אז אתה יודע בעצמך. התחליף הוא סדר יום אזרחי. איך יוצרים סדר יום כזה? צריך להגדיר ישראלי לא רק על פי השירות הצבאי שלו, הגדרה שמיד מוציאה החוצה את הערבים והחרדים. צריך להפריד בין הצבא לקובעי המדיניות. מעמידים אזרח בראש מערכת הביטחון, מקימים מועצה לביטחון לאומי שיש לה מידע וכלים לנתח אותו ולהתמודד עם היערכות הצבא. איך עושים את זה? אני לא יודע, אולי כשהמצב יהיה עוד גרוע מזה".
אתה כותב על הצורך במעורבות ופיקוח גדולים יותר של השלטון האזרחי על הצבא. בינתיים, אתה כותב, הזנב - הצבא - מכשכש בכלב. האם אתה סומך על הפוליטיקאים היום?
"אני לא סומך על חברי הכנסת היום. מי רוצה להיות חבר כנסת? אתה רוצה להיות חבר כנסת? אבל תן לכנסת סמכויות וכוח כמו בארצות הברית, כך שהיא תוכל להתמודד בעזרתן עם הצבא ויגיעו אליה אנשים שעליהם אוכל לסמוך. אני מדבר על מערכת איזונים. אני מאמין במערכות אזרחיות, הן פתוחות והן נבחרות. לא הצעתי שהממשלה תמנה מפקד אוגדה. אני רק אומר שצריך להיות שר ביטחון אזרח ועוד לא היה כזה, חוץ ממשה ארנס, שנבחר ולא מילא בלית ברירה מקום של איש צבא שהתפטר מתפקידו כשר"
למה אתה מקווה בעקבות פרסום הספר?
"אנשים יתחילו לחשוב על הצבא כנושא שצריך לדון בו ולהתגבר על מנטליות אושוויץ שאומרת שאסור לזעזע. אם נתמיד במצב שבו הסעיף היחיד בסדר היום שלנו יהיה הישרדות - נתפרק. שרנסקי אמר פעם שאנחנו חיים פה רק מפני ששם יש ז'ירינובסקי, ובמדינה צריך לחיות כי טוב לגור בה". ("הארץ", 17.09.2003)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 10-10-2013, 21:18
  ykantor ykantor אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.07.05
הודעות: 580
1973: הקרב על הזיכרון ,גדעון אביטל־אפשטיין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

http://www.haaretz.co.il/literature...emium-1.2133666

ביקורת של פרופ' להיסטוריה יואב גלבר (היה בעברו גם מ"פ חי"ר, עוזר מחקר לועדת אגרנט)

מדוע מלחמת יום הכיפורים ממשיכה להיות פצע שאינו מגליד

ספרו של גדעון אביטל הוא אחד הספרים החשובים על המלחמה: 
לא על מה שקרה בה, אלא על האופן שבו היא מיוצגת בזיכרון הקולקטיבי שלנו

גם אני הייתי באותו מקום במלחמה שבו היה המחבר. עברנו אותה התנסות ושנינו נושאים משקעים דומים. שנינו עוסקים כעת פחות או יותר באותו מקצוע, אך גישתנו אל המלחמה שונה בתכלית מבחינה אישית ואקדמית. ההבדל האישי נובע אולי מפער הגיל ומהבדלי רקע אחרים, כמו עבודתי אחרי המלחמה כעוזר המדעי של ועדת אגרנט והקריירה המשפטית של אביטל. ההבדל האקדמי חשוב יותר מההבדל האישי. אביטל הוא חלק מהסיפור שהוא מספר. הוא אינו מבליט את עצמו,...

אביטל הוא תלמידם של כמה מורים שבעיניהם אין הערבוב בין ההיסטוריון לסיפורו חיסרון, ואולי אף להיפך...השאלה המטרידה את אביטל, בצדק רב, היא מדוע מלחמת יום הכיפורים ממשיכה להיות פצע שאינו מגליד...לאחר הצגה קצרה של הרקע האישי שלו ושל המסגרת התיאורטית והכרונולוגית, אביטל לוקח את הקורא למסע ארוך של כמעט 250 עמודים, מחצית הספר, בשבילי מה שהוא מכנה "שדות השיח". בתחילת הדיון בכל שדה שיח כזה (סיפורת, שירה, רדיו, טלוויזיה וכו') יש מבוא קצר, המסביר את הקשר בין השדה הזה לזיכרון קולקטיבי בכלל ולזה של מלחמת יום הכיפורים בפרט....

מקום מרכזי תופס הקרב של גדוד הצנחנים 890 בציר "טרטור" 42, הידוע גם (בטעות) כ"קרב החווה הסינית"; הוא זכה לפרק מיוחד, .... הוא גם סמל לצלליה: הנתק בין המפקדות לדרג שבמגע; מלחמות הגנרלים (מי יצלח ראשון את התעלה); הזנחת החי"ר והארטילריה לטובת האוויר והשריון; היעלמותו של חיל האוויר מן השמים; הקריסה הטוטלית של המודיעין...

במלחמת יום הכיפורים היו גם אורות ולא רק צללים, אלא שעל פי אביטל, ולא רק על פיו, לא נותר מהם כמעט דבר בזיכרון הקולקטיבי. ב-8 באוקטובר, היום שבו נכשלה התקפת הנגד של פיקוד הדרום כישלון חרוץ, ניהל פיקוד הצפון התקפת נגד מוצלחת שבמרכזה אוגדתו של מוסה פלד, מהלך שהחזיר את המצב ברמת הגולן כמעט לקדמותו והושלם למחרת (למעט החרמון). המתקפה נשכחה כמעט לגמרי. כמוה גם לחימתה של חטיבה 11 של אהרן פלד בגזרת קנטרה, שהיתה אמנם משנית למערכות הגדולות של חזית הדרום, אבל נוהלה למופת....

המסר היה ברור: משלב הבלימה ואילך הדברים התנהלו "בסדר", שלא לדבר על אלה שטוענים עד היום שהמלחמה היתה ניצחונו הגדול ביותר של צה"ל. אלא ששום דבר כמעט לא היה "בסדר": המתקפה של אוגדה 210 ברמת הגולן, קרבות חטיבה 14 באזור החווה הסינית, הקרב של גדוד 890 בציר טרטור 42, כיבוש החרמון והקרב בעיר סואץ לא התנהלו בשלב הבלימה ולא בנסיבות של הפתעה. כולם היו עקובים מדם, רצופים שגיאות ורחוקים מאוד מלהתנהל "בסדר". המתקפה ברמת הגולן נמוגה לפני שהשיגה את יעדיה, מערכת הצליחה הלכה והסתבכה מעבר למתוכנן, הכניסה לעיר סואץ היתה פיאסקו וצה"ל הגיע לקילומטר ה–101 עם הלשון בחוץ ובסדר כוחות מדולדל לא פחות מן הצבא המצרי...

מדוע הצבא הכזיב - נדע רק אם וכאשר ייפתחו הארכיונים בשלמותם, ויופרכו הרבה מן הסברות, ההשערות, ההשמצות, תיאוריות הקונספירציה, הפרסומים הסלקטיביים בשנים האחרונות של תעודות ופרוטוקולים מן הגנזכים, וההדלפות החלקיות והמגמתיות המלוות אותנו מאז המלחמה....




יהודה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 26-11-2013, 13:19
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=72020

"ארבע תמות מרכזיות של מעשה המלחמה שזורות כחוט השני לאורך הספר, והן מדגישות בעיות יסוד בניהול קרבות ומלחמות, בכל הזמנים: המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9)

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" ( הוצאת מודן, 2012) הוא ספר שנכתב בידי ההיסטוריון הצבאי, ג'ון ד.גריינג'ר. הספר מתאר את המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ ישראל מידי הע'ותמאנים במלחמת העולם הראשונה. מיזם תרגום הספר הוא פרי יוזמת המעבדה התפיסתית באגף המבצעים של צה"ל, בשיתוף עם חטיבת הצנחנים שמפקדה, אל"מ אמיר ברעם (גילוי נאות ברעם היה המג"ד שלי בצנחנים בסדיר, והערכתי אותו מאוד), "עומד מאחורי הוצאתו הקרובה לאור של תרגום לספר, המתאר את קרבות הכיבוש של הצבא הבריטי בעזה במלחמת העולם הראשונה. עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה ‭2‬' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה. הוא עצמו כתב ספר פנים-צבאי, 'עיר מבצר',‬ שעסק בלחימה בשטח בנוי בצפיפות. לצנחנים היו גם מח“טים מעולים שקראו פחות ספרים ממה שברעם כתב." (מתוך הכתבה "מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה" מאת עפר שלח, "מעריב", 16 בספטמבר 2012) מטרתו היא העמקת הידע הצבאי ההיסטורי, והידע המבצעי והתפתחותו בקרב קצונת השדה הצעירה בצה"ל. "ספרים מעטים פורסמו עד היום בעברית אודות המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ-ישראל מידי העות'מאנים, מערכה שהביאה לקצה את תקופת שלטונם בארץ-ישראל, שנמשכה כ-400 שנה. תוצאותיה השפיעו במידה רבה על צורתו של המזרח-התיכון היום בכלל, ועל יצירת התנאים שאפשרו את הקמתה של מדינת ישראל בפרט." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 7)

גריינג'ר מבהיר למעשה "כי החיל העות'מאני הוכיח יותר מקצועיות, שדאות וקשיחות בהשוואה למקבילו הבריטי." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 8). הספר כתוב היטב, באופן האוחז את הקורא ולא מרפה. הוא נפתח בתיאור קרב עזה הראשון והכושל של חיל המשלוח הבריטי, בפיקוד גנרל מאריי. לאחר הקרב מונה למפקד הצבא הגנרל אדמונד אלנבי: "ראוי לזכור, שאלנבי קיבל את הפיקוד על צבא מובס ומדוכדך, הסב אותו מקצועית ומוראלית, כדי לנצח ולהביס אויב אימתני ומנצח. נוספו לו כוחות מעבר לאלה שהיו בפיקודו של גנרל מאריי, אולם לא רבים כדי לעשות את השינוי ולהפוך לכוח הכרעה. בנוסף לשינוי המוראלי ולשיקום המבצעי, הייתה זו השיטה שלו כיצד להפעילם – התכנון נעשה באופן המייחד והמיוחד לו." (עמוד 259) הדבר היה דומה, בעיני (אם כי לא באותה רמה של צורך ומובהקות), למינויו של גבי אשכנזי, איש חטיבת גולני, לרמטכ"ל צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה ולתהליך שיקום כשירות הצבא, רוח הלחימה ומקצועיות המפקדים: "פיקוד קרבי, המצוי בשדה הקרב, מסייר אותו ובקיא דרך רגליו. לצד גישה מקצועית ונכחות פיזית מרשימה, אופיינה מנהיגותו של אנלבי ביחס אישי והבנת נפשו של החייל הפשוט, מנהיגות שרתמה את האנשים ושכנעה אותם כי הם מובלים על-ידי האיש הנכון. בדומה למתואר בספר 'מתבוסה לניצחון' של גנרל סלים על המערכה בבורמה במלחמה העולם השניה, הפך אלנבי את כוחותיו למכונת מלחמה משומנת באמצעות אימונים מפרכים תוך כדי מלחמה, תרגול חוזר ושינוי ארגוני, והביאם לניצחון, בעיקר בזכות מנהיגות אישית סוחפת, שכל ישר ואינטואיציה מבצעית." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9)

מרתק לא פחות מן הקרב על עזה הוא קרב צליחת מעברות הירקון, שהתרחש בליל ה- 20-21 בדצמבר 1917, בכדי להשתלט על עמדות הצבא הטורקי על רכסי הכורכר מצפון לירקון. המוצבים הטורקיים בח'ירבת חדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו. הקורא הישראלי הקורא על הקרב לא יכול שלא להעלות בזיכרונו את "מבצע אבירי לב", במהלכו צלחה אוגדת שרון, ובראשה חטיבת הצנחנים "חוד החנית", את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים: "ב-23:00, שתי פלוגות נוספות מגדוד חי"ר קל 7 היילנד, ושני גדודים מלאים, הסקוטי המלכותי 4 והרובאים של הסקוטי 8, חצו את הנהר. פלוגה של גדוד 7 יצאה להתקפת פתע בעוד התורכים ישנים, והשתלטה על העמדות התורכיות השולטות על הנהר; פלוגה שנייה אבטחה את האגף המזרחי, והאחרות התקדמו צפונה, לאחר שכוחות נוספים חצו את הנהר. בחצות, כל חטיבה 156 הייתה מצפון לנהר, ונכבשו כל העמדות התורכיות הסמוכות למעברים. גדוד חי"ר קל 6 היילנד, מחטיבה 157, היה צריך לחצות את שרטון הנהר במקום שעומקו כמטר ועשרים תחת אש ארטילרית, ובשעה 01:30, הגדוד יחד עם גדוד 5 ארגייל סאתרלנד היילנדרס, חצו והמשיכו צפונה, ובשעה 03:30 הם כבשו ללא התנגדות קשה את היעד שלהם בתל א'ריקיה (רכס הכורכר שמעל לחוף תל ברוך)." (עמוד 251) אותי הדהים לגלות כי הקרב התנהל ממש במרכז תל אביב (בין היתר במקומות בהם אני נוהג לרוץ דוגמת נמל תל אביב וחוף תל ברוך) וכי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום, ובגליפולי אלא ממש כאן: "זה היה מבצע יוצא מהכלל. הוא התבצע על-ידי דיוויזיה במצבת כוחות חזרה, שלא תוגברה לאחר האבדות שספגה בלחימה בהבקעת הקו בעזה, ובעיקר בלחימה בהרים. למרות החסר, הם בוודאי עלו במספרם על אלה של האויב. הקרב הזה נחשב תמיד כמודל לחיקוי וכזה שיש ללמדו, מאחר שהיו בו שילוב מוצלח של עקרונות הלחימה, במודיעין, הפתעה, גמישות ביצוע, הכנות טובות ומתאימות ויעדים בני-השגה. אולם, כנראה, הדבר היוצא הדופן קשור ליכולת המקצועית הגבוהה שהפגינו החיילים והמפקדים." (עמוד 251)

נוסף על הספר ראוי להתעכב גם על ההקדמה המצוינת שכתב לספר מח"ט הצנחנים, ברעם, המנתחת את הלקחים ואת הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר, אשר נותרו רלוונטיים לימינו אנו: "הקרקע 'בוגדנית' והמתעתעת של חבל הבשור, המוכרת לנו מהתרגילים בצאלים, בשילוב מושכל של עמדות לחימה מאוישות במקלעי 'מקסים' גרמניים (MG08) שכיסו שטחי השמדה מטווחים מראש על-ידי תותחים מסוג 'הוצ'קיס' הנגררים על-ידי פרדות – נטרלו את יתרונו של התוקף הבריטי ועשו שמות בלוחמיו. הספר חוזר על הלקח הנצחי שעדיפות טכנולוגית בנשק, חיל נייד ויתרון מספרי של התוקף עלולים להפוך לחסרי משמעות בגלל תנאי הקרקע – הגורם היציב והקבוע ביותר בשדה הקרב. בעוד שכיווני השלוחות, כיווני הזרימה וקווי האגן לא השתנו במשך 95 השנים האחרונות... החליפה התכסית האורבאנית והצפופה של ימינו את 'הבוקאז' העזתי של 1917, של משוכות צבר (סברס) צפופות, ואשר כמו בנורמנדי, נוצל היטב על-ידי המגן. אין זה מקרה שכיווניה וזוויותיה של ההתקפה במבצע 'עופרת יצוקה' יהיו בדיוק אותם כיוונים שנבחרו על-ידי הבריטים במערכת עזה הראשונה והשנייה בשנת 1917, ואנחנו הרי עתידים להילחם שם שוב. הספר,אם כן, יעזור לקורא להכיר יותר טוב את הקרקע ולהבין את חשיבותה של הטקטיקה בגזרת לחימה מוכרת." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמודים 11-12)

הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית. יתרה מכך המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, שאינם רק מאפשרים הבנה יותר טובה את אשר התרחש כי אם גם מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שהוא היום: "מרתקות במיוחד הדוגמאות המובאות מקרבות עזה הראשון והשני, תל חווילפה (מיקומו של קיבוץ להב, בסמוך לבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים), מע'אר (אנדרטת הצנחנים ליד בסיס תל-נוף) וקרב ההגנה המופתי על נבי סמואל שליד ירושלים." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמודים 8-9) תיאור מערכה מרתקת במורשת הקרב של מלחמת העולם הראשונה. מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וגם לבני הנוער הרוצים להרחיב ידע. מומלץ בחום!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 12-01-2014, 17:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"בשעות הערב של יום חמישי, יום האסון בצאלים, הגיע סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק למשרדו של שמעון שבס, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ב"וילה", לשכתו של יצחק רבין בקריה. ליפקין-שחק היה מפקדו של שבס בצנחנים. הם נותרו מאז בקשר חברי קרוב, כמעט משפחה. שבס היה הכותל של ליפקין-שחק בלשכת ראש הממשלה, איתן הבר נחשב לפטרונו של הרמטכ"ל, אהוד ברק. זה היה יום מטורף. שבס, שביטל את רוב הישיבות בעקבות התאונה, התרווח על הכורסה. ליפקין-שחק התיישב לידו. הם הביטו שותקים בטלוויזיה. מהמסך השתקפה דמותו של הרמטכ"ל ברק שהתראיין ב"מבט" על האסון. "לאיש הזה יש לב של אבן", אמר לפתע ליפקין-שחק תוך שהוא ממשיך לבהות במסך, "לא של אבן. של מתכת. אם הוא היה מתנהג ככה ביחידה שלי היינו עושים לו 'שמיכה' אחרי היום הזה". שבס הסתובב לעבר ליפקין-שחק. את מה שראה לא ישכח לעולם. סגן הרמטכ"ל ישב בכורסה והזיל דמעות. הוא בכה." (מתוך הספר "צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל" מאת עמרי אסנהיים, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2012, עמוד 155)

בסוף אחרי קריאת הספר והתחקיר של אסנהיים בתוכנית "עובדה", נותרתי עם הרושם הבא (הסיפור בוודאי מוכר היטב, וזהו הנוסח שאני מצאתי בשיטוט ברשת) "פעם אחת היתה משימה חשובה,שכולם היה צריך לעשות. לכולם היה ברור שמישהו יעשה זאת. כל אחד יכל לעשות זאת אבל… אף אחד לא עשה זאת. מישהו כעס על כך כי זה היה תפקיד של כולם ולכולם היה הרושם שכל אחד יעשה זאת… אבל אף אחד לא ידע שזה לא יעשה ע"י כולם. בסופו של דבר, מישהו הואשם ע"י כולם שאף אחד לא עשה מה שכל אחד יכול לעשות." הספר כתוב טוב וניכר כי אסנהיים, בעצמו בוגר יחידה מובחרת (669), עשה תחקיר מקיף ויסודי. מן הספר הצטיירה לי תמונה של נבחרת שלימה של אנשים, החל ברמטכ"ל וכלה בטבח של היחידה, שהיתה מוכוונת למען טובת מדינת ישראל אולם שגתה בדרך מספר שגיאות רב מאוד, אף שכללה את הטובים והמנוסים באנשים ובמפקדים.

ראשית, בנוגע לדרגים הנמוכים -רס"ן דורון קמפל וסרן דרור. אף שמדובר בשני לוחמים ומפקדים מרשימים מאוד, שראויים להערכה על פועלם טרם האסון (קמפל הינו לוחם ומפקד עז-נפש שעוטר בצל"ש רמטכ"ל ודרור, הינו, ע"פ מה שהצהיר אסנהיים ברשת הפייסבוק, מילואימניק פעיל ביחידה אשר שימש בתפקיד פיקודי גם במלחמת לבנון השנייה, וראוי להערכה גם על פועלו המאוחר) קשה לי לצאת מגדרי להתמלא הערכה על מכך ש"לקחו אחריות" אף שהיו כשלים מערכתיים רבים טרם האירוע, בסוף יש מפקדים לכוח ויש מי שנותן ומקבל פקודת "שלח מונית" (פקודת האש בתרגיל). הרשלנות שלהם, שוב עם כל הכוונות הטובות והראויות, שלחה את כלל משתתפי התרגיל לסוג מאוד מסוים של גיהנום. טוב עשו שלקחו אחריות, אולם אם היו בוחרים בנתיב אחר המערכת היתה מכריחה אותם לשוב חזרה לנתיב המקורי. אוי לנו עם מי שפיקד באופן ישיר על משתתפי התרגיל ואימן אותם לא היה לוקח אחריותו הבסיסית לשלומם. לא מדובר פה בתסמונת ש.ג אלא באחראים ממש שנשפטו בהתאם. באשר להליך דין פלילי, אני חושב שבניגוד למצבי לחימה (אשר בהם פרט למקרים מאוד קיצוניים) יש להעדיף ענישה משמעתית פיקודית, כאן הדבר היה מחייב. מפקד היחידה, סא"ל דורון אביטל, לא היה אחראי למבצע, לא פיקד עליו ולמעשה גם לא ממש טרח להתערב בו. אולי היה צריך, אבל בסוף גם היה נתון באבל לקראת התרגיל וישב שבעה על אביו. לא ניתן לטעמי להלין עליו שסירב למנות לעצמו כפיל, שיגזול מסמכותו הפיקודית, או שיניח שלוין אינו מפקד המבצע. הוא עקב אחר המבצע מרחוק כי אלה היו אנשיו, אבל הם היו ת"פ מערכת כמעט זרה שכללה את לוין והמטה הכללי. לאחר מכן שיקם אביטל היטב את היחידה והיא אף זכתה תחת פיקודו בצל"ש יחידתי.

שנית, בנוגע לדרגים הבכירים. סגן הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, תא"ל דני ארדיטי והאלוף אורי שגיא נקיים בעיני הן בשאלת האשמה והן בשאלת האחריות. סגן הרמטכ"ל ריכז את משאבי התקציב והלוגיסטיקה ותיאם בין לוין לאמ"ן, כמו גם שמר על מוסר הלחימה של צה"ל: "סגן הרמטכ"ל, ליפקין-שחק, היה הראשון שהסתייג מהיכולת לירות טיל אל תוך אוכלוסייה צפופה בלב עיר בירה. "... אנחנו למקום שיש ארבעת אלפים איש לא נשלח מטוסי קרב..." (מתוך הספר "צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל" מאת עמרי אסנהיים, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2012, עמוד 48). ראש אמ"ן שגיא לא רצה במבצע וניסה ככל יכולתו להבהיר כי הוא מתנהל לא כראוי. שגיא טבע את המושג "הריון מחוץ לרחם" (מתוך הספר "צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל" מאת עמרי אסנהיים, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2012, עמוד 84) בהקשר למבצע, ולא בכדי. המבצע נוהל מחוץ לאמ"ן באמצעות משאבי אמ"ן, במעין כפילות. שגיא שהתנגד לו, לא רצה ולא צריך היה להיות מעורב. בגלל התנהלותו הקלוקלת של הרמטכ"ל שלא הגדיר ציר פיקודי ברור, הניחו הכל זולת לוין שהוא (עמירם לוין) מפקד ההכנות, המאשר והבוחן. לוין הניח שהוא על תקן יועץ בכיר ומתאם וכי קמפל הוא המפקד. לא ברור לי מדוע. גם לא מדוע הרשה לעצמו קמפל להתנהג כאדון לעצמו ולאשר מהלכים ותיכנונים מבצעים כאשר הוא רק רס"ן (כן, גם אם הוא מסיירת מטכ"ל, בסך הכל רס"ן) ללא בקרה נאותה מעליו. נקל לשער כי המבצע הזה היה מתנהל טוב בהרבה ואף יוצא אל הפועל לו הרמטכ"ל ברק היה מגדיר לכלל המעורבים כי אמ"ן רק מספקים משאבים, וכי האלוף לוין הוא מפקד המבצע, ההכנות אליו והאימונים. מאחר ולא כך קרה לא נותר לנו אלא להלין כיצד אנשים מצוינים כולם (לוין, שגיא, ארדיטי, אביטל קמפל ודרור כולם ממיטב אנשינו וחלקם קצינים בולטים מאוד בשכבה בה שירתו בצה"ל) כשלו כשל מערכתי שממש כמו במקרים אחרים (מחדל יום כיפור, מוכנות הצבא ללבנון השנייה, ועוד...) הכתובת לגביו היתה על הקיר!

מצד אחד אין לנו מספר בלתי מוגבל של לוחמים ומפקדים מוכשרים ומצטיינים בין שמיוצאי היחידה, בין שמגולני ובין שבתותחנים. אנשים טובים, מוכשרים, וחדורי מוטיבציה הם תמיד מצרך נדיר. אסור לנו לחפש תמיד אחר ראשים וכהגדרת הרמטכ"ל בני גנץ- "לשחוט את משרתינו". מנגד, רס"ן קמפל היה אחראי ויש לזה מחיר. הרי לו הוא היה יוצא למבצע ומצליח היה גם קידום מובטח ושבחים. החריות היא תמיד, כל הזמן ולכלל הכוח שבפיקודך. קמפל נכשל, שוב ממש לא במזיד וכולי מלא הערכה ליכולותיו ותרומתו, ושילם מחיר. אני מאוד שמחתי לגלות שדרור עושה מילואים ביחידה כי יש כאן (כפי שנעשה למשל במקרה של גל הירש שחזר לעשות מילואים במפקדת העומק) סוג של תיקון שמשדר מסר של קבלה והבנה שהרצון והכוונה הטובים ביותר הניעו את המהלך ולא איזו תאבת בצע וקידום. חבל שלא נעשה כך גם עם קמפל. אבל הוא עדיין אחראי, גם הוא חושב כך. אחריות, כך נאמר בצבא, היא מא' ועד ת'. ככה זה.

בקיצור ספר מומלץ לחובבי הז'אנר, לקציני צה"ל ולמתעניינים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-01-2014 בשעה 17:37.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 04-02-2014, 08:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "צוות איתמר" מאת אבנר שור
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

אבנר שור, "צוות איתמר", הוצאת כתר: ירושלים, 2003

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73868
את הספר "צוות איתמר" מאת אבנר שור, קראתי בחודשים האחרונים לשירות בצנחנים. הגדוד היה פרוס בגזרת שכם, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, והחורף היה קר מאוד. אז בין מבצע חודר לתוככי הקסבה ומחנות הפליטים למחסום, התחפרתי מתחת לשמיכה וקראתי. בספר מתאר שור, בן קיבוץ שובל, שירותו הסדיר בסיירת מטכ"ל. שור התגייס בפברואר 71', התנדב לסיירת מטכ"ל וצורף לצוות לוחמים שכלל בין היתר את אבי דיכטר (לימים ראש השב"כ), עמרי פדן ואורי טבנקין (נכדו של יצחק). בעת שהיו בטירונות צנחנים: "יום אחד הופיע בבסיס סגן צנחנים שחרחר, לא גבוה ונטול אותות, רק נעלי הצנחנים האדומות הסגירו את מוצאו. פניו אטומות מבע: לא חיוך ולא כעס." (עמוד 39) כמקובל באותם ימים (ואולי כיום) "בסיום הטירונות יתברר שהסגן המסתורי הוא אכן איתמר סלע, מפקד הצוות שלנו, בעשר השנים הקרובות." (עמוד 39)

המחבר מתאר את מסלול ההכשרה ביחידה, את אימוני הלוחם ואימוני הצוות, כיצד נתגבשו לכדי יחידה מלוכדת באמצעות התגברות על מכשולים ואתגריים אישיים וצוותיים. כך למשל מתאר המחבר אתגר שכזה, שמזכיר לכל מי שאי פעם רץ עם אלונקה איך זה מרגיש. "באחד האימונים המפרכים שלנו באזור בקעת הירדן, בסיום האימון, אנחנו עולים במסע אלונקות אתגרי למרומי הסָרְטָבַּה. הכוחות הולכים ומידלדלים ככל שהאוויר במעלה ההר מידלל, האלונקה כמעט תקועה במקום, ושיפוע ההר העקשן מחזיר אותה כלעומת שבאה למרות מאמצינו ההולכים ואוזלים." (עמוד 51) עוד מתאר שור את מערכת היחסים הבין-צוותית ואת הדינאמיקה בינם לבין מפקדם, איתמר: "המעדיף תמיד שתיקה טובה על דיבור לא טוב." (עמוד 50) שור שירת ביחידה כלוחם שלוש וחצי שנים, במהלכן נטל חלק בפעילות המבצעית החשאית של היחידה.

כשקראתי על הקשר בינם למפקד הצוות לא יכולתי שלא לחשוב על החיבור שהיה בינינו, מחלקת הטירונים בצנחנים, לבין מפקד המחלקה שלנו, קצין קשוח ממוצא אתיופי, לוחם של לוחמים, שהיה גם הוא קפדן, מקצוען ורציני כמעט כל העת. למיטב ידיעתי, נותרנו אנו (וגם אלו שהודחו במהלך המסלול) מעריצים מושבעים של מפקד המחלקה גם שנים לאחר השחרור. במקרה של צוות איתמר למרות הריחוק הקפדני עליו שמר מפקד הצוות: "אט-אט, לאורך הרבה מאוד שנים, תישבר לה "חומת ברלין" הזאת שחצצה בינינו, אבן אחר אבן, ואיתמר יהפוך ממפקד לחבר אמיתי." (עמוד 257)

בספר מוזכרים גם מי שהיו למפקדים בולטים בתולדות היחידה ובצה"ל, ובהם אהוד ברק, מפקד היחידה בעת שירותם בה, יוני נתניהו ז"ל, המ"פ הקשוח בתקופת ההכשרה ש"סביבו מרחפת איזו הילה של לוחם ללא חת שכבר לחם והרג, והוא ממש בדרך להפוך לאחת מאותן אגדות צנחניות המאיישות את ספרי הגבורה." (עמוד 51) ומחליפו, המ"פ מוקי בצר. חברי הצוות נגשו בחשש לפגישה עם בצר בשל: "השמועות המדאיגות על הלוחם העז, שהתקשח עוד כילד בבית היוצר ללוחמים בנהלל ואחר-כך גם התמקצע והפך לאגדה חיילית מצולקת עוד בחייו בסיירות הצנחנים וב"אגוז", והאמור לשדרג את הרצינות של יוני לגבהים חדשים, לא יכולה לשמח אותנו." (עמוד 146) הערה בספר בהקשר למוקי בצר, (לוחם מהולל וסגנו של יוני נתניהו במבצע אנטבה) צדה את עיני כתיאור יוצא דופן של מפקד ביחידה: "הוא מקרין עדינות והיסוס, קולו רך ודיבורו מתנגן, שונה כל-כך מהחיתוך הצבאי המאפיין את דיבורם של יוני ושל ממשיכיו. אבל מה שהכי חמור חמור ובלתי-מתקבל על הדעת, חיוך ברור, חושף שיניים וחורץ לחי מקשט את פניו בדברו מדי פעם ומאיים לשבש באחת את כל מערכות היחסים הקרירות ונטולות החיוכים שבנו בעמל קציני היחידה עם פקודיהם." (עמוד 147)

אחד מרגעי השיא בספר הוא תיאור התמודדותו של המחבר עם הבשורה כי אחיו הגדול, אבידע שור, נהרג במבצע אביב נעורים: "אבידע שור וחגי מעיין נהרגו בביירות בפעולה משולבת של שלושה כוחות: היחידה, הצנחנים והשייטת. הפעולה נחשבת לאחת הנועזות והמוצלחות ביותר של צה"ל" (עמוד 154) הערה מעציבה אחרת נוגעת ל"סיבון" הניווט שביצעו המחבר ושלושה מחבריו. כעונש, סימן להם המ"פ, יוני נתניהו, על מפות כעונש צירי ניווט ארוכים במיוחד, אולם בניווט החוזר נדחה מסיבות שונות: "שנים שמרתי את המפות עם הצירים. רק למחרת מבצע אנטבה לקחתי את המפות וזרקתי אותן לפח. הכוננות המתוחה לעונש הסתיימה באותו יום." (עמוד 82) רגע אחר הוא תיאור אחד מרגעי הלחימה הבודדים שחווה הצוות במלחמת יום הכיפורים, שמצד אחד ריסקה את תפיסת עולמם, ומאידך במהלכה רדפו לוחמי היחידה אחר הלחימה כחסרי תפקיד מוגדר:

"ממוקמים ומוגנים מאחורי סלעי הגדה הענקיים, אנחנו רואים שהדרך המובילה אל החופש שלהם חייבת לעבור בגדה שמולנו. אי-אפשר לרדת לאורך ערוץ הוואדי, כיוון שהוא נגמר במצוק ענקי, בלתי-עביר. ההנחה שסרבני השלום המצרים ינסו לברוח דרך הוואדי מתבררת כעבור זמן כנכונה. ממרחק, מחוץ לטווח הנשק שלנו, אנחנו רואים אותם יורדים באיטיות ובחשדנות, מקפצים מסלע לסלע עד לתחתית הוואדי. בהיתקלם במצוק התלול, החותם את ציר ההליכה בוואדי הם מנסים אחד-אחד לעלות בגדה שמולנו אל החופש ואל הצבא המצרי הממתין במורדות ההר. אבל הגדה השנייה שמולנו כבר נמצאת בטווח כלי הנשק שלנו, המציצים מבין הסלעים ומלווים בקניהם ליווי קטלני את הדמויות המעפילות ממול. החייל הראשון, פניו אל החופש, רגליו העייפות והתמימות מחדירות אותו לא מודע לגיא ההריגה, נופל ירוי ומתגלגל במורד הגדה חזרה אל ערוץ הוואדי. תשובת האש הצרורה של חבריו חולפת מעל ראשינו כציפורים נודדות. עוד מצרי המנסה להעפיל, תוך שהוא משלח צרור ארוך לכיווננו, מתקפל ומתגלגל ירוי לתחתית הוואדי. הקרב-לא-קרב הזה מתנהל באיטיות במשך כשש שעות ארוכות ומתסכלות. בסיומו, כעשרים מצרים מוטלים הרוגים בתחתית הוואדי שלרגלינו. הניצחון הצבאי בקרב, על אף הניסיונות למנוע את קיומו, רק גורם לנו תסכול ודכדוך כבד. אולי בגלל היעדרו המהדהד באוויר של המשחק ההוגן, ואולי כיוון שהרג של אנשים, גם אם הם חיילים אויבים, ובעיקר כאלה שרואים בעיניים, אינו יכול לגרום לבני אדם אלא תחושת קבס נוראה שאיתה נגזר עלינו לחיות עוד שנים רבות." (עמודים 219-220)

גם מקומו של ההומור לא נפקד בספר, ובמיוחד ההומור המזכיר את "מלכוד 22" ואופייני כל-כך לשירות בצה"ל: "אנחנו צופים, למשל בצוות צביקה, שהולך כולו בשפיפה על בהונות הרגליים, בטור ארוך על מסלולי האספלט החשופים שמחוץ ליחידה. האירוע כולו נראה לנו מוזר במיוחד, ואנחנו מתעכבים, רואים ואינם נראים, כדי לצפות במתרחש. צביקה רוקע מדי פעם ברגליו ומסמן לכוח לחזור לנקודת המוצא ולהתחיל שוב את התרגיל. כשצוות צביקה חוזר לבסוף לחדריו, איננו מצליחים להתאפק וניגשים לברר מה פשר התרגיל המוזר. מתברר שהם תרגלו הליכה בין קני הסוף בתעלה. אז למה על המסלולים החשופים? אנחנו תוהים. "כי צביקה לא מצא קני סוף בשום מקום," הם משיבים לנו. ולמה הוא החזיר אתכם עשרות פעמים לנקודת המוצא? אנחנו ממשיכים להקשות. "כי קני הסוף הרעישו!" הם חותמים את השאלון." (עמודים 51-52)

הספר כתוב היטב, והסיפור מעניין. יחד עם זאת אני מוכרח להודות שלא מצא חן בעיני אותו זלזול מתנשא במה שהמחבר מכנה לא פעם בשם "צנחנות", ומהווה למעשה שם קוד למשמעת, מקצוענות חי"רית והקפדה על פקודות. אף שהמרובעות והשגרה הינם אויבי היצירתיות והמקוריות של הכוחות המיוחדים, נשענים אלו (ושור וחבריו אינם יוצאי דופן) על יסודות איתנים של "צנחנות" טובה. הספר (שזכה לפרס ע"ש יצחק שדה לספרות צבאית) מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, שם, כפי שתיאר זאת בספרו האלוף במיל' אורי שגיא: "אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." (מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41), וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 04-02-2014 בשעה 08:37.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 05-02-2014, 15:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "קשת עילם" מאת תא"ל במיל' עוזי עילם
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ביקורת על הספר "צוות איתמר" מאת אבנר שור"

עוזי עילם, "קשת עילם : הטכנולוגיה המתקדמת: סוד העוצמה הישראלית", הוצאת‫ ידיעות ספרים: תל-אביב, 2009.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73910
"פעולות התגמול של שנות ה-50 המשיכו ופיתחו את עקרונות היציאה מעבר לגדר שהנחיל צ'ארלס אורד וינגייט לפלוגות הלילה של "ההגנה" בשנות ה-30. עמוד אש זה היה המנוף אשר בעזרתו צה"ל כולו עבר לתפיסה התקפית ויוזמת." (עמוד 56)

בספר "קשת עילם" מאת תא"ל במיל' עוזי עילם (טרכטנברג), מתאר המחבר את סיפור חייו. עילם הוא, כפי שנכתב בגב הספר, "ספרא וסייפא" מובהק: קצין בצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה-50', מג"ד צנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, מפקד חטיבת הבקעה בתקופת המרדפים, ומהחלוצים הבולטים במחקר והפיתוח הביטחוני בישראל. כיום משמש עילם כחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב. עילם, בן קיבוץ תל יוסף התגייס לצה"ל במסגרת הגדנ"ע, ושירת כמדריך בגדנ"ע. בשנת 1953 למד שנה לימודי הנדסה במסגרת העתודה האקדמאית. בשנת 1954 השלים קורס קצינים בסיסי והתנדב לצנחנים: "לבקשתי הוצבתי – בלי שום בעיות – בגדוד הצנחנים 890." (עמוד 30). לאחר ראיון עם מפקד הגדוד, אריק שרון ז"ל, נשלח עילם לקורס הצניחה ולאחר מכן הוצב כמפקד כיתה בפלוגה א' בגדוד: "ההדרכה במסגרת פלוגה א' התחילה עם סיום קורס הצניחה, כאשר כנפי הצניחה מתנוססות בגאווה על החזה, הכומתה האדומה על הראש, ואין לשכוח את הנעליים החומות, שהיו סמל לא פחות חשוב מהכומתה." (עמוד 31)

עילם מנתח בחלק זה של הספר את פעולות התגמול באיזמל חד ומסקנותיו חורגות מן האתוס הכללי ומעלות שאלות קשות אודות מדיניות הביטחון של ישראל באותן שנים ומידת יעילותה. לאחר ששימש כמ"פ בנח"ל המוצנח במלחמת סיני, השתחרר עילם. הוא למד בסטנפורד ופנה לעסקים. בשנת 1964 שב לצה"ל שב לשרת בצה"ל כראש ענף באג"ם אמל"ח. במקביל, שימש כמפקד גדוד 71 בחטיבת הצנחנים 55 ולחם במערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה היה עילם חלק מן הצוות שתכנן את "קו בר-לב" ופיקד על חטיבת הבקעה. בספרו פותח המחבר צוהר ראשון מסוגו אל המתרחש מאחורי הקלעים של המחקר והפיתוח הביטחוני. לעיני הקורא נחשפים פרטים שלא היו ידועים עד כה על פיתוח הטילים, על המטוסים-ללא-טייס, ואף על התחום הגרעיני, משולבים בתיאורים מרתקים על קשריו ומגעיו של המחבר עם האישים הבולטים בהנהגת המדינה ומערכת הביטחון משנות ה-50' ועד היום, ובהם אריאל שרון ("אריק"), שמעון פרס, יצחק רבין, דוד אלעזר ("דדו"), ישראל טל ("טליק") ורבים אחרים.

במלחמת יום הכיפורים שימש עילם כראש היחידה למחקר ופיתוח בדרגת תא"ל והיה לחבר במטכ"ל. בספרו (אף כי הדבר מתואר בהרחבה גם בספרו השני "עדות מן הבור") הוא מתאר את ימי המלחמה מזווית של משקיף: "עקבתי בדאגה אך גם בגאווה אחר מהלך הצליחה של חטיבה 55. ידעתי כי גדוד 71, שעליו פיקד עתה דן זיו, סגני במלחמה בירושלים, היה הראשון לצלוח את התעלה בסירות גומי ולתפוס את ראש הגשר, ובלבי הייתי איתם." (עמוד 199) מתוקף תפקידו ריכז עילם את לקחי הלחימה של חיל הרגלים ופעל ככל יכולתו על מנת לפתור המחסור באמל"ח מתקדם ומתאים ללוחמי החיל, לאחר שנים שצה"ל הזניח את חיל הרגלים לטובת השריון ה"כל-יכול". עילם עמד מאחורי בחירת צה"ל להצטייד עוד במהלך המלחמה במשגרי טילי נ"ט מסוג TOW, והיה למעשה לאיש האחראי לראשית מהפכת הנ"ט בצה"ל: "שעות מספר טרם שקיבלנו באופן מלא את הפסקת האש בוצע ירי מבצעי של טילי ה-TOW בצפון. טנק סורי אחד נפגע ונדלק, וחמישה אחרים שרק גגותיהם היו חשופים נפגעו, אך לא הושמדו כליל. 13 טילים נורו באירוע, ואף כי זה לא היה דבר ששינה את פני המלחמה, לנו זה נתן הרגשה טובה, כי המערכת כבר הוכיחה את עצמה." (עמוד 206)

לקראת סופה של המלחמה הוכחה גישתו כי אין תחליף בשדה הקרב לחיל הרגלים: "לעומת זאת כבר היו ממערב לתעלה שתי חטיבות צנחנים שפעלו לאורך התעלה ובסבכים, נגד חיילי קומנדו מצרים שנשלחו לשבש את הצליחה, וקצרו הצלחות והערכה רבה בפיקוד. החי"ר המובחר שוב הוכיח את ערכו בשדה הקרב, וחטיבות השריון ביקשו, בכל עת שנתקלו בפקק מאיים, כי שלחו להם גדוד מן הצנחנים." (עמוד 205) בתום המלחמה החל לרכז את לקחיה ברמת אמצעי הלחימה הדרושים לצה"ל בעבור שדה הקרב העתידי ובכלל זה פיתוח מל"טים ומזל"טים. ב-1976 מינה אותו ראש הממשלה רבין למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. בשנים 1997-1986 כיהן כראש מפא"ת וכמדען ראשי של מערכת הביטחון. בשנת 2002 הוענק לו פרס ביטחון ישראל על מפעל חיים.

עילם היה משקיף בכמה רגעים מכריעים בהיסטוריה של המדינה, ובחלקם דמות מפתח. את סיפורו הוא מספר ללא מליצות בגובה העיניים. כשהוא משחזר, כיצד בשנת 1955 הוביל את לוחמיו ב"מבצע חץ שחור" כנגד מחנות הצבא המצרי ברצועת עזה, סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים:
"שמעתי קול פנימי שאמר לי: "לך!"
דוידי שאל אותי: "מה אתה הולך לעשות?" עניתי שאני מתכוון להיכנס למחנה מצידו הצפוני. הפצועים כבר היו חבושים, ושכבו מוגנים יחסית בתעלה ליד הכביש, ואני קראתי למי שבריא מהכוח שלי ללכת איתי. קמו ארבעה חיילים והלכו איתי לכיוון הצפוני של המחנה. היה שם סבך של תיל והיה צורך להשתמש במגזרי תיל. עד מהרה פרצנו את הגדר ונכנסנו פנימה, כאשר בזווית העין הבחנתי בהלל ממתין עם הכיתה שלו ועם מטעני החבלה. רצתי קדימה, תחילה לטיהור העמדות, אחר כך לטיהור המבנים ואחר כך לבניין המפקדה. כשהגעתי למרכז המחנה, מיכה לבני, בן קיבוץ גנוסר, נפגע ונהרג לידי. המשכתי לרוץ כשמאחורי מעבירים לי רימונים ומחסניות מלאות ל"עוזי" שלי. רצתי בלי לתת את הדעת על הסכנות, הייתי מרוכז כולי במשימה של טיהור המחנה. כשהגעתי למבנה המפקדה היו איתי רק שני חיילים, זאביק סברדליק ועוד חייל. מבנה המפקדה היה נטוש ולפתע היה שקט; דממה מוזרה, צועקת כמעט, אחרי היריות והפיצוצים ואחרי הפציעות וקריאות הכאב. שלחתי את זאביק לדוידי לומר לו שהמחנה כולו מטוהר וכי אפשר להתחיל בפעולה של פיצוץ המבנים במחנה, שאותם טיהרנו בלי לעצור ולו לרגע. עוד עומד באפי הריח החריף של אבק השריפה ושל חומר הנפץ של הרימונים שהשלכתי לכל בונקר ולכל מבנה – ריח המלחמה.
" (עמוד 36) עילם ממשיך ומתאר בספר כיצד המשיך להוביל את חייליו למרות שנפצע בזרועו בהמשך הפעולה. בעבור אומץ הלב שהפגין והדוגמה האישית שגילה הוענק לו עיטור העוז.

ספר טוב המומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 03-03-2014, 10:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "שומרי הסף" מאת דרור מורה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=74712
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה"דיון מוסרי הוא תמיד מאוד חמקמק. מה זה מוסר? אנשים כאן לא מבינים שכל אחד מאיתנו, ואני מדבר כראש שב"כ וכמפקד שייטת 13, וכמפקד חיל הים, כמי שהשתתף בעשרות מבצעים וירה אינספור תחמושת והרג בהרבה מאוד מבצעים, כשאנחנו הולכים לישון בלילה, אנחנו צריכים לישון עם כל מה שאנחנו לוקחים איתנו. אנחנו צריכים לישון עם זה שאנחנו הפעלנו לחץ שלדעת בג"ץ הוא לא ראוי ולא לגיטימי על נחקר. אבל אנחנו לא פחות מזה, צריכים ללכת לישון גם עם אותם מקרים שבהם החלטנו לא הפעיל לחץ, וכתוצאה מזה נהרגו אזרחי ישראל. כל אחד מאיתנו יודע להצביע על הרגעים האלה. לא בטוח שאני אכתוב אותם בספר הזיכרונות, ואני כנראה לא אספר לך בדיוק את הרגעים האלה עכשיו, אבל אתה יודע ואני יודע שהם קיימים. ולכן, אם אתה שואל אותי עם מה אני מעדיף ללכת לישון, אני אומר לך – אילו הייתי יכול למחוק כמה רגעים מההיסטוריה האישית שלי, הייתי מוחק אותם הרגעים שבהם לא פעלתי מספיק וכתוצאה מזה נהרגו אזרחי מדינת ישראל. ולכן אם אנחנו החלטנו, אני החלטתי, שאני רוצה שנחקר שב"כ כזה או אחר יסבול יותר על מנת שאנחנו נציל את אזרחי מדינת ישראל ממוות, אין לי בעיה עם זה. אני יכול ללכת לישון בשקט." (עמי אילון, עמודים 98-99)

הספר "שומרי הסף" שכתב הבמאי דרור מורה (הוצאת ידיעות ספרים, 2013) הוא מסמך מאלף, לא פחות. למורה היה חזון: להושיב מול המצלמה את כל ראשי השב"כ (שעודם בין החיים) לשיחה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המאבק בטרור, האלמנט המוסרי והמשפטי (מה מותר ואסור לעשות לנחקר למשל או בכדי לגייס ולהפעיל "נכס", מילה נקייה לאדם, מודיעיני) אובדן הדרך של ההנהגה, ההזדמנויות שהוחמצו, הדם שנשפך. הספר בנוי כך שכל פרק הינו ראיון עם ראש שב"כ (ע"פ סדר כהונתם) כאשר בתוך הפרקים משלב המחבר תגובות של חמשת ראשי השב"כ האחרים בהקשר לנושא המדובר. וכך נחשף השב"כ בשורה ארוכה של נושאים שלא היו ידועים מחד גיסא, ולא מאוגדים, מסודרים ומוסמכים (שהרי הדברים נאמרים כמעט "מפי השכינה") מאידך גיסא.

כך למשל מתאר אברהם שלום כיצד בנה מחדש את אגף אבטחה לאחר טבח הספורטאים במינכן, ומשלים אותו כרמי גילון, שבאותה עת התגייס לשב"כ כמאבטח ומבהיר כי קורס המאבטחים למעשה: "מייצר מכונות לחימה." (כרמי גילון, עמוד 126). ממשיך את הקו הזה אבי דיכטר בתארו את הכשרת המאבטחים: "דייב בקרמן היה באמת דמות יוצאת מן הכלל. עולה מארצות הברית. אמריקני כזה שחי את המערב הפרוע ואת המערבונים. היתה לו גם עברית במבטא אמריקני כבד, והוא לימד דברים מאוד בסיסיים על אקדח. אני זוכר ששעות על גבי שעות היינו שולפים ויורים. כי באקדח, טעות קטנה בירי – במרחק של 10, 20 ו-30 מטרים – זה כבר פספוס המטרה בגדול, או להרוג – לא עלינו – חף מפשע. מעל הכניסה למתקן האימונים הוא תלה שלט יוצא מן הכלל של האמירה המפורסמת של סמואל קולט, המפתח והבונה של האקדח המתילוגי "קולט 45": והשלט אמר –
Fear no man, no matter size, count on me – I'll equalize.
ולימים באמת כל פעם שהייתי צריך להשתמש באקדח, ולצערי, או לשמחתי במקרים מסוימים, השתמשתי באקדח, אתה יודע לומר בדיוק כמה הוא אפקטיבי אם אתה יודע להפעיל אותו.
"
(אבי דיכטר, עמודים 125-126)

הפרק על אברהם שלום מפתיע בעיקר ביחסו לפרשת קו 300, כרמי גילון מרתק בתארו את פרשת ההתנקשות ביחיא עייאש, כמו גם כאשר הוא נוגע בכישלון הגדול ביותר של השב"כ – רצח רבין. כשלעצמי התרשמתי מאוד משלושת ראשי השב"כ האחרונים בתפקיד. חשתי, כי גם בראיון, וגם ע"פ מה שידוע לי על תקופת כהונתם, הם לא סידרו את העבר, ובהתאמה את עמדותיהם לגבי המדיניות והאירועים ב"רוורס". כנותו של אילון מרשימה, כמו גם תחושתו שלאורך הדרך אבדה המטרה, מרוב מאבק בטרור נשכח איכשהו ה-End Game , כלומר לאן רוצים בסוף להגיע. לא מוכרחים להסכים עם עמדתו בכדי להתרשם ולהעריך אותה. כמוהו גם דיכטר, שראייתו את הסכסוך נצית יותר משל אילון. דיכטר, מעיד על עצמו: "אני תמיד מגדיר ש"עברתי שלוש לידות." הלידה הביולוגית, לפני 57 שנה כמעט, הפעם השנייה בסיירת מטכ"ל, והפעם השלישית כשהתחלתי לעבוד בערבית בשב"כ." (אבי דיכטר, עמוד 247) ומתאר את המאבק הסוער של שנות האנתיפאדה השנייה, וניכר כי אותו קו מחשבה שהוביל אותו בעת שהיה בתפקיד מוליך אותו כיום.

ראש השב"כ האחרון שנחשף בספר הוא יובל דיסקין. דיסקין מצטייר בספר כאדם ישר, נטול פוזה. כך למשל בספרו על השירות הצבאי: "ב-74' התגייסתי. התגלגלתי לסיירת שקד, הסיירת של פיקוד דרום. אני כבר התגייסתי לתקופה של צה"ל שאחרי ההלם של יום הכיפורים." (יובל דיסקין, עמוד 303) אבל בהמשך מקפיד לציין כי: "אחרי הטירונות אפשר לומר שאת החלק הארי של הצבא שלי עשיתי בסיני. מאוד אהבתי את סיני. אני אוהב אותו עד היום בין 74' לשחרור שלי זאת היתה תקופה יחסית שקטה. לא היו מלחמות. באמצע היה אמנם את "מבצע אנטבה", אבל לא השתתפתי בו. היום כולם מספרים שהם היו באנטבה. אני לא. וזהו, השתחררתי מהצבא בינואר 78', אחרי תקופת קבע קצרה." (יובל דיסקין, עמוד 303)

דיסקין מתאר את היעדר המנהיגות הישראלית, החסך בדוגמה אישית, והעובדה כי מנהיגי המדינה האחרונים איתם עבד בשונה מרבין, פרס, שרון ואולמרט, אינם מעמידים את האינטרסים של מדינת ישראל מעל טובתם האישית. הראיון איתו מטלטל בכל פסקה ופסקה. דיסקין מטיל פצצה אחר פצצה. כך למשל כשהוא מתאר את הסיכול הממוקד: "כי אנשים מצפים ממך שתקבל החלטה. שתקבל החלטה, ובדרך כלל הם מתכוונים להחלטה שתגיד לעשות– כי זאת "החלטה". להגיד לא לעשות תמיד נראה יותר קל, אבל לפעמים זה הרבה יותר קשה. ואתה בעצם צריך להתמודד עם כל העוצמה של הלחצים האלה, ופה אין זמן. הרבה פעמים המצבים האלה נמשכים בין שניות ספורות לבין דקות בודדות, ובזמן הזה אתה צריך לקלוט המון נתונים, להמשיך לעקוב אחרי הסיטואציה, לקלוט את כל הלחצים ולקבל את ההחלטה. ואני אומר, עדיין לא המציאו כנראה מוח שיודע לעשות את כל הדברים האלה בפרקי זמן כאלה קצרים ולכן זה הרבה אינטואיציה. ואינטואיציה לא באה משום מקום. אינטואיציה, לפחות בתחושה שלי, בנויה על ניסיון וחוויות וידע שצברת, ועל עוד הרבה דברים כמו ערכים, חינוך, סך כל הדברים שבונים אותך כבן-אדם. ולפעמים, גם אחרי שעשית עבודה או מבצע "סופר נקי" – אף אחד לא נפגע חוץ מהמחבלים עצמם – גם אז יש לפעמים סיטואציות שאחרי זה אתה, או אני לפחות, עוצר לרגע. זה לא קורה לך תוך כדי כי אין לך זמן לחשוב תוך כדי, אבל פתאום החיים עוצרים בלילה, ביום, בגילוח, בחופש. כל אחד עם הסיפור שלו. אתה פתאום אומר לעצמך: אוקיי, הייתי בסיטואציה, קיבלתי החלטה ונהרגו איקס אנשים, נהרגו שלושה אוארבעה מחבלים שהיו בדרך בוודאות לעשות עכשיו פיגוע קשה. אף אחד לא נפגע מסביבם, הכי "סטרילי" שיכול להיות כביכול, ועדיין אתה אומר: יש פה משהו לא טבעי במצב הזה, והמשהו הלא טבעי הזה זה בעצם הכוח שיש לך לקחת משלושה אנשים – מחבלים, כן? – אבל לקחת ככה את החיים שלהם בשנייה באותה סיטואציה." (יובל דיסקין, עמודים 326-327) וכך כשהוא מדבר על משבר המנהיגות, היעדר החזון והעובדה כי חסר במדינת ישראל אדם המסוגל לקבל החלטות ולהוציאן אל הפועל.

הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, לעובדי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, לחוקרי מדעי המדינה וההיסטוריה הצבאית וכן לחובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית, שהרי זו הפעם הראשונה שנעשה "ניתוח לב פתוח" שכזה ביחסים שבין שירותי הביטחון של מדינה כלשהי לאזרחיה. רגע של כנות. ראשי השב"כ נחשפים כאן בשר ודם. שישה אנשים שהקדישו את חייהם למלחמה בטרור מסתכלים, חלקם לראשונה, ישר במראה. חובה לקרוא!!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 03-03-2014, 16:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=74725

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"כשנתתי את הפקודה לנחיתה, אמרתי בין שאר הדברים, שהמבצע שאנו עומדים לפתוח בו לא יהיה פיקניק. גמרתי אומר ששום אדם בחטיבתי לא יחיה באשליות, אלא יבין שנצטרך להילחם כדי לנצח." (עמוד 15) הספר "לא פיקניק" (הוצאת מערכות, 1992) מאת הגנרל ג'וליאן תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי, מתאר את מסע המלחמה של כוח המשלוח היבשתי הבריטי כולו עליו פיקד בעת מלחמת פוקלנד. את הספר קראתי בעת שהייתי בקורס קצינים, ומצאתיו מרתק. "אנשי חטיבתי היו יחידים ומיוחדים. חטיבת הקומנדו 3 הייתה זו שנחתה באי פוקלנד המזרחי ביום הע', צעדה ולחמה לבדה בתריסר הימים הראשונים של המערכה הקרקעית, ואחרי שחצתה את אי פוקלנד המזרחי – בעיקר ברגל וגם במסוקים – נכנסה לפורט סטנלי בארבע עשר ביוני 1982, עשרים ושמונה ימים אחרי הנחיתה הראשונה." (עמוד 17)

בשנת 1981 הועלה תומפסון לדרגת בריגדיר ומונה למפקד חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים המלכותי. כאשר פרצה בשנת 1982 מלחמת פוקלנד, נשלח לפקד על הכוח הקרקעי אשר כלל, נוסף על חטיבת הנחתים שלו, גם יחידות נוספות, ובהן שני גדודי צנחנים וכן צוותים מן הכוחות מיוחדים הבריטים (שירות הסירות המיוחד וה-S.A.S). כוחות הנחתים והצנחנים נחתו באיי פוקלנד עצמם, כבשו אותם מידי חיילי ארגנטינה בסדרה של קרבות חי"ר קשים ובמסע רגלי מפרך, והשלימו את ההשתלטות מחדש על האיים. הקרב הנודע ביותר בו לחמו אנשיו היה קרב גוז גרין: "שבו כבש גדוד צנחנים בריטי רכס מוגן היטב על ידי כוחות ארגנטיניים עדיפים במספרם פי שניים וחצי – הובילו הסמלים את הגדוד לאחר שהמג"ד נהרג ורוב הקצינים נפגעו." (מתוך הספר "המגש והכסף" מאת עפר שלח, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשס"ג 2003. עמוד 96)

מלחמת פוקלנד, והאופן שבו פעל בה הצבא הבריטי דומים להפליא לפעולות צה"ל באותה שנה במלחמת של"ג, כפי שתיאר זאת במאמרו האלוף דורון אלמוג: "מאחר שבמלחמת לבנון פיקדתי על כוח צנחנים,שנחת מהים בליל 7-6 ביוני 1982, והוביל במרבית שלבי הלחימה את החטיבה הסדירה של הצנחנים במסע רגלי לביירות, שאלתי את עצמי, מה בינינו לצבא הבריטי? ומה ניתן ללמוד מהמסע המפואר של חטיבת הקומנדו 3? בשלושה-עשר ביוני1982 ניצבה חטיבת הצנחנים בפאתי ביירות לאחר מסע רגלי רצוף קרבות לאורך שבעים ק"מ. באותו יום בדיוק המשיכו חייליו של תומפסון את הקרב האחרון שלהם לפני כניעת הצבא הארגנטיני ביום המחרת." (מתוך המאמר "‏פיקוד מעולה, מיומנות ואומץ" מאת דורון אלמוג, מערכות 328, פברואר 1993, עמוד 46)

לא פלא שהאלוף אלמוג, פעל לתרגום הספר בעת שהיה קצין חי"ר וצנחנים ראשי ואף כתב במבוא לספר כי: "סיפורו של ג'וליאן תומפסון, מפקד חטיבת הקומנדו השלישית במלחמת פוקלנד (בן 48 בזמן המלחמה!) יותר משהוא פורס את מסכת ההכנות ללחימה ומהלכי הקרבות של חטיבת חי"ר מעולה, משקף תרבות צבאית שלמה שיש ללמוד ממנה. חיילי התזמורת של חיל הנחתים המלכותי מצורפים לחטיבת הקומנדו כנושאי אלונקות וכחובשים. חיילי גדוד התחזוקה של החטיבה הם בעלי כושר קרבי לצעוד ולהפעיל נשק כמו חיילי החי"ר. חיילי פלוגות המפקדה בגדודי החי"ר משתתפים בפועל בלחימה כנושאי תחמושת, תספוקת ומקלעים. המ"כים והסמלים מבצעים משימות מודיעין ולחימה, שכמותם מטילים אצלנו על מג"דים ומח"טים. סמל מנווט גדוד. חוליות של ארבעה לוחמים שוהות ימים ארוכים בעומק שטח האויב כדי לאכן את עמדותיו, ללמוד את מנהגיו ולסייע באכוונת ארטילריה ומטוסים לתקיפתו. כוחות קטנים יוצאים לפשיטות נועזות (האי פבל; דרום ג'ורג'יה; דארווין; גוז גרין). מ"כים ממשיכים להוביל מחלקות כשהקצינים נהרגים. סמג"ד לוקח פיקוד כשהמג"ד נהרג, והמח"ט ממשיך לשבת במפקדה 40 ק"מ מאחור ולתת אמון מלא בסמג"ד. בכל מהלך הקרבות המח"ט פועל מתוך המפקדה העיקרית כסוליסט: מתכנן ומתאם, מגדיר משימות, לוח- זמנים ומגבלות, ומותיר בידי המג"דים מרחב תכנון כמעט מוחלט תוך דרישה נורמטיווית לבצע בקנאות את שהתחייבו." (עמודים 7-8) אלו הם סטנדרטים שראוי היה שצה"ל יאמץ יותר ויותר.

בתום המלחמה הוכתר תומפסון בידי מפקד צבא היבשה הבריטי בתואר "השחקן המצטיין", כאות להערכתו הרבה על הדרך בה פיקד על חיל המשלוח. לאחר מכן מונה תומפסון כאחראי לאימונים, מילואים ולכוחות המיוחדים בחיל הנחתים המלכותי, והועלה לדרגת מייג'ור גנרל. הספר כתוב היטב, והתרגום קריא ונהיר. מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 10-03-2014, 18:41
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "רם וברור"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה"בערך שלושים וחמש שנה לפני אותם ימים קשים שתיארתי למעלה - הייתי אז טייס בטייסת "הקרב הראשונה" - מצאתי את עצמי במצב שנראה אבוד. הייתי לבדי, לכוד בלב מצרים בין שני מטוסי קרב של האויב, ובמטוס המיראז׳ שלי הדלק כמעט ואזל. המיגים ירדו עלי וניסו לירות בי שוב ושוב, ואני נאבקתי כדי להישאר בחיים. הקרב הבלתי מאוזן נמשך ללא סוף, ואף הגיע רגע שבו איבדתי את התקווה לצאת משם חי וחופשי. ובאותו רגע, ממש כשהתחלתי לשקוע בעייפות ובדכדוך ולאבד את כושרי להמשיך ולהילחם, צץ לו כמו משום מקום משפט קצר, רק שתי מילים שבהמשך אנגן לאורך כל חיי שוב ושוב, בהשבעה. ואלו הן המילים: "הכול מבפנים". כלומד, הקשב, מר ספקטור, הכול תלוי בך. השאלה היא רק מה יש בך, כמה אתה שווה. וזהו כל הסיפור." (עמוד 15)

את הספר "רם וברור" מאת תא"ל במיל' יפתח ספקטור (הוצאת ידיעות ספרים, 2007) קראתי בשעתו בהמלצת נספח צה"ל בפולין. ספקטור, יליד 1940, בנם של צבי ספקטור, מפקד סירת הכ"ג, ושל שושנה ספקטור, קצינה בפלמ"ח, התגייס לחיל-האוויר והיה לאחד הבולטים שבטייסי הקרב של החיל, כמו גם לאחד הקצינים והמפקדים החשובים שבו. בספרו מתאר ספקטור את האווירה, האנשים והאירועים שעיצבו את חיל-האוויר לכדי אחד מחילות האוויר הטובים בעולם.

ספקטור היה טייס קרב מוביל במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. תיאורו את ההוויה של מלחמה זו הוא לא פחות ממאלף. כך בתארו כיצד קיבל על עצמו רן פקר (בעצמו מאגדות חיל-האוויר) את שיקום טייסת הפנטומים 201 לאחר שנהרג מפקדה, שמואל חץ ז"ל, מפגיעת הנ"מ המצרי בתעלה: "פקר קיבל עליו התמודדות קשה ביותר, להקים את הטייסת ולהובילה תוך כדי המשך הלחימה, שלא נפסקה אף ליום. ועוד משהו, שאפילו פרנק סבג׳ עצמו לא נדרש לו: לעשות זאת על מטוס מורכב וקשה שלא הכיר אותו ולא טס עליו מעולם, ובלא שקיבל ארכת זמן ללמוד אותו. הוא המריא לקרב כמעט מיד. אמנם כשנחגר לראשונה בכיסא הפנטום כבר עמדה מלחמת ההתשה להיפסק, ונותרו לו רק עוד שלושה שבועות להילחם. אבל לא הוא, ולא איש מאיתנו שהסתכלנו עליו בהערצה, לא יכול היה לדעת זאת. הקרבות געשו מדי יום ביומו והסוף לא נראה באופק. ועובדה: ברגע שנכנס לטייסת 'האחת' המוכה, התעודדה הטייסת והמשיכה להילחם." (עמוד 185)

במלחמת יום הכיפורים היה ספקטור למפקד טייסת מטוסי "פנטום", טייסת אבירי הזנב הכתום והוביל את אחד ממבני התקיפה שנשלח להפציץ את בניין המטכ"ל הסורי בדמשק. בעודם בדרך מעל לבנון נתקלו ספקטור ואנשיו במכשול בלתי עביר: "עוד אני מחפש בייאוש איזה חור, איזה חור בעננים, שיציל אותי... אבל אין שום חור ואין פתרון. שוב צריך להחליט בטיסה הזאת. אני שומע את קולי מדבר ברדיו, והוא קר וענייני. 'אסקוט, דובק, לאחור סוב'."‏ (עמוד 257)

המשימה בוצעה לבסוף על ידי מבנה בפיקוד רס"ן ארנון לבושין מטייסת "העטלף": "הנתיב שקיבלה 'העטלף' היה שונה מעט מהנתיב שלי, מרחק של כמה קילומטרים הצדה. אך במקום שבו הם טסו - יד המקרה - היה פתח נאה והם עברו בו. 'לא הייתה לי שום בעיה להגיע למטרה,' סיפר לי ארנון לאחר זמן. אכן, בחיים יש גם מזל."‏ (עמוד 258) לבושין עוטר על המבצע בעיטור המופת, אולם ספקטור ואנשיו לא חזרו בידיים ריקות ופגעו בכוחות ארטילריה ושריון סורים: "אני מתהפך, שם כוונת על הקבוצה הגדולה שבשטח, ושמונה פצצות של חצי טונה משתחררות ונופלות עליהם בשורה. מתחתי מתלקחת סדרה של אבחות התפוצצות וענני אבק ועשן, ומיד אני פונה החוצה, לכיוון מערב, וכבר סוגר כוח מנוע לחסכוני ביותר ופונה קלות, למצוא את הבאים אחרי ולהוביל אותם לנחיתה." (עמוד 261)

לאחר המלחמה, כרע"ן מבצעים של חיל-האוויר, היה ספקטור מעורב בהקמת יחידה חדשה: "יום אחד הכניס אלי עידו שני אנשים במדים ירוקים. שניהם נשאו שמות מכובדים: דודיק רותנברג היה מגיבורי הקרב האגדי על גבעת התחמושת, קרב עקוב מדם במלחמת ששת הימים; ומוקי בצר, גבוה ומקריח, היה מלוחמיה הבכירים של סיירת מטכ"ל, והשתתף במבצעים רבים מעבר לגבול ובהם מבצע החילוץ באנטבה. שניהם היו גיבורי מלחמה נערצים, ושניהם אנשים חושבים. מוקי אמר לי, "במקום להתכתש עם כל צה"ל, בוא ונקים יחידת מילואים של יוצאי סיירת מטכ"ל, ונאמן אותה ספציפית למשימות חיל־האוויר."‏
"יש כאלה, יוצאי סיירת מטכ"ל?"
"יש."
"מי יקים את היחידה החדשה?"
"אני," אמר מוקי.
"ומי יפקד עליה?"
"אני."
(עמוד 290) לימים היתה היחידה ליחידת שלדג, יחידת הקומנדו של חיל-האוויר.

כמפקד בסיס התעקש ספקטור להצטרף למבצע "אופרה" להפצצת הכור בעיראק: "ידעתי שכוחי איננו בהטסת הנץ, ובוודאי שמפקדי הטייסות הנוכחיים טובים ממני בהובלה מבצעית. לא בכך היתה טמונה משמעות הטיסה שלי. בסתר לבי האמנתי שבגרותי והניסיון הקרבי שלי עשויים להידרש. חשבתי על כל מיני אי־ודאויות שעלולות לצוץ. מי יודע, אולי יהיה מזג אוויר בעייתי, אולי יבואו מיגים, אולי יפול מישהו בדרך או ליד המטרה ותידרשנה החלטות במקום. היו אינספור אפשרויות שיכלו לקרות למבנה של מטוסי קרב, שיוצא לדרך שאורכה 1,000 קילומטרים מן הארץ וחוצה שלוש מדינות אויבות. הייתי בטוח שיתרחש משהו שלא חשבנו עליו, ואז אולי תידרש לרז מילה - ולו מילה אחת - אפילו הנהון מאדם כמותי הנמצא איתו בשטח." (עמוד 330) ואכן בתום גיחת ההפצצה אמר: "מוביל המבצע סא"ל זאב רז את מילת הקוד 'צ׳רלי'. את ההודעה קלט אביאם סלע שטס מאחור, והוא שהעביר אותה בקשר לדויד עברי שישב במפקדת חיל־האוויר בארץ. משמעות המילה היתה: 'המשימה בוצעה, אין נפגעים'." (עמוד 316)

ספקטור מתאר בספר את המסלול שהוביל אותו מבסיס חצור בדצמבר 1960, עת הוסמך כטייס קרב, עד אשר חתם על מכתב הטייסים בספטמבר 2003. כדי לתת פשר לכך שחתם על המכתב, מביא ספקטור בספרו את סיפורו של מג"ד המילואים פנחס ויינשטיין: "איש גבעת ברנד, פקד על אחד מהגדודים שפרצו לעזה במבצע סיני, 1956. פיני, איש דק גוף ומגוייד, היה פלמ"חניק לשעבר, בן גילו של אבי וידיד קרוב של אמי. הוא היה אדם רציני ביותר ואני הכרתי אותו היטב וכיבדתי אותו מאוד. מיד עם הפריצה תפס הגדוד שלו הרבה שבויים, ופיני פנה לפיקוד שמעליו בבקשה שייקחו ממנו את השבויים כדי שיוכל להמשיך בהתקדמותו. כתשובה קיבל בקשר פקודה: "תהרוג את השבויים." פיני לא היסס. בו במקום השיב למפקדו: "המפקד, שק לי בתחת." הוא הפריש מכוחותיו לשמירה על השבויים והמשיך עם היתר בקרב עד להשגת המשימה. אבל דבריו נשמעו על רשת הקשר הכללית. לאחר המלחמה זומן פיני לבירור. שקלו אם להאשים אותו בסירוב פקודה בקרב, נוכח פני האויב. וכמובן, בהתחצפות למפקדו בנוכחות החיילים. בתשובתו הסביר פיני מדוע ענה בצורה שכזאת: "יש דברים," אמר, "שההתייחסות אליהם חייבת להיאמר בקול רם וברור, כדי שכל חייל ישמע." (עמודים 121-122)

מאוחר יותר הדגיש ספקטור שהוא אינו מתנגד לסיכולים ממוקדים ככלל, אלא לאלו שבהם עלולים להיפגע אזרחים. ועוד הוא כותב: "עלינו להבטיח את שלומנו. יש למנוע מטרוריסטים להטרידנו, ויתר על כך, יש למנוע ממדינות פרועות לאיים על קיומנו. אפשר לקוות שאסטרטגיה נבונה תוביל להפחתה מדורגת של איומים אלה, אך בינתיים נצטרך להשתמש גם בנשקנו. ובכן מוטב שנעשה זאת ביעילות ובחוכמה, נלקה רק את האשמים ונימנע כמו מאש מפגיעות סביבתיות, או מפגיעות בלתי מוצדקות. ואם זה קרה בטעות, נודה, נסביר ונתקן את הטעון תיקון, נתנצל ונשלם פיצויים. זוהי טקטיקה. אומר בבירור, אין לי תשובות לכל בעיה, אני מציע דרך. גם אני יודע, למשל, שקשה לפגוע בטרוריסטים מבלי להרוג חפים מפשע. לדעתי, אין זה מראה שהבעיה בלתי פתירה, זה רק מראה שהשאלה הצבאית הזאת מורכבת." (עמודים 348-349)

הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, לעובדי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, לחוקרי מדעי המדינה וההיסטוריה הצבאית וכן לחובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית, שכן מדובר במפקד בכיר, כנה, המנתח באומץ את שגיאותיו, וניחן ביכולת (נדירה בקרב אנשי צבא) לספר סיפור. מומלץ בחום!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 10-03-2014, 18:44
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "צבעוני ארבע"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילההספר "צבעוני ארבע" מאת האלוף במילואים גיורא רום (הוצאת ידיעות ספרים, 2008) מתאר את קורותיו של רום בשבי המצרי ואת האופן שבו התגבר על חוויותיו הקשות מן השבי ושב לטוס ולפקד בחיל-האוויר. רום היה חניך הפנימייה הצבאית הריאלי בחיפה, ובן מחזורם של אמנון ליפקין-שחק ז"ל, מתן וילנאי ועמרם מצנע. עם גיוסו לצה"ל היה טייס קרב מוביל במלחמת ששת הימים: "בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים הפלתי חמישה מטוסים, ארבעה במצרים ואחד בסוריה, והפכתי להיות ה'אייס' הראשון של חיל האוויר, תואר האצולה של קהיליית טייסי הקרב בעולם." (עמודים 21-22) צבעוני ארבע היה אות הקריאה של מטוס המיראז' שהטיס גיורא רום בזמן מלחמת ההתשה. ב-11 בספטמבר 1969 (תאריך שהפך לימים לסמלי בגלל אירוע אחר) נפגע מטוסו של רום במהלך קרב אוויר מעל אדמת מצרים. רום הפעיל את כיסא המפלט וצנח היישר לידי מאות הפלאחים שחיכו לו על אדמת דלתת הנילוס.

רום מתאר בספרו לראשונה את סיפור נפילתו בשבי המצרי, את החקירות, הפחדים ואת השיבה הביתה אחרי כשלושה חודשים טראומתיים במיוחד. הסיפור נפרש במלואו ויכולתו של רום כמספר מוכחת גם היא. אבל בעיני, מרתק עוד יותר מן השבי הוא סיפורה של מלחמת יום הכיפורים מבעד לעיניו של רום. לאחר שחרורו שב בהדרגה לטוס, תוך שהוא משלב במאמץ לימודי תואר ראשון ושיקום רפואי. בינואר 1971 ערך את טיסת הסולו המחודשת שלו במיראז'. יומיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור קיבל רום את הפיקוד על "טייסת הדרקון המעופף", טייסת מטוסי סקייהוק, בבסיס תל נוף שמפקדה, עמי גולדשטיין, נהרג בתאונה. לרום לא היה ניסיון קודם בהטסת מטוס סקייהוק, אך עם פרוץ המלחמה סירב מפקד הבסיס רן פקר (אגדת חיל-אוויר בפני עצמו), לשחרר אותו מפיקוד על הטייסת: "בסוף הפגישה אני נשאר איתו לשיחה בארבע עיניים. 'רן, אני יודע שאתה מינית אותי לפקד על הטייסת ואני מודה לך על כך, אבל נראה שהמלחמה טרפה את הקלפים. אם אתה רוצה, מצא לך מפקד עם ניסיון בסקייהוק ואני אחזור למיראז'ים.' מסיבה שלא נהירה לי עד עצם היום הזה, מסתכל עלי רן ואומר, 'אני רוצה שתמשיך. חזור לטייסת ותמשיך לפקד'." (עמוד 161)

כך אירע שטיסותיו הראשונות בסקייהוק היו גיחות תקיפה במצרים, בין היתר במבצע "תגר" בו תקף את בונקר מפקדת חטיבת ההגנה האווירית המצרית האחראית על הגנת צפון מזרח הדלתא ששכן בשדה תעופה מנצורה: "אני משער שהמתח גובר ככל שאנחנו מתקרבים לנקודת המשיכה, אבל הריכוז הנדרש כדי לעשות את הדברים הנכונים גובר ברוב המקרים על המתח ועל הפחד ומאפשר להטיס את המטוס גם בתנאים הקיצוניים של קרב. הפעם משתחררות הפצצות של מטוסי כבר ביעף הראשון." (עמוד 164) לאחר חוויה קרבית פיקודית חיובית זו מגיא רום להחלטה גורלית: "אני מתכוון לטוס הרבה ככל שרק אוכל. תמיד יותר מכל אחד אחר בטייסת. אני אטוס בעיקר למצרים, ואני אראה, קודם כול לעצמי, שהשבי הרחק מאחורי, ושאחיזתו בי הולכת ונחלשת, ולבסוף נעלמת." (עמודים 163-164) במהלך 1974 המשיך להשתתף בגיחות הפצצה במלחמת ההתשה נגד הצבא הסורי ברמת הגולן.

הספר הוא קצר ותכליתי, אך הוא מותיר את הקורא מלא פליאה ליכולתו של האדם להתגבר. מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, לעובדי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, לחוקרי מדעי המדינה וההיסטוריה הצבאית וכן לחובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ בחום!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 19-03-2014, 10:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "מיחידים ליחידה" מאת יום טוב סמיה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75110


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"המסר שלי אליכם, המפקדים, הוא שאם קיבלתם לידיכם את הזכות הגדולה ביותר הניתנת לאדם – לפקד על אנשים – עשו זאת בכל נפשכם ובכל מאודכם. בהצלחה!" (עמוד 230)

"מיחידים ליחידה", ספרו של האלוף במיל' ד"ר יום טוב סמיה, בעברו מפקד חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הדרום, מבוסס ברובו על עבודת הדוקטורט שכתב אודות האקלים הארגוני בקבוצה הבסיסית בצה"ל ובהשפעתו על תרבות הארגון ועל העמידה במטרותיו. אין כיום כאלוף סמיה להעיד אודות תהליך זה שכן הוא נולד בישראל ב-1954 למשפחת עולים מלוב: "בשנים 1984-1972 שירתי בצנחנים – מטוראי ועד לתפקיד מפקד גדוד 202. בין היתר הייתי קצין מבצעים וקצין האג"ם של החטיבה. התקופה הזאת הייתה אינטנסיבית, ובמהלכה מילאתי תפקידים שונים - לוחם צעיר בסיום קורס מ"כים במלחמת יום הכיפורים, מפקד מחלקה במלחמת ההתשה ברמת הגולן. במהלך המלחמה בפתחלנד בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון הייתי מפקד פלוגה. לאחר מכן יצאתי לאיראן בשליחות משרד הביטחון. זה היה בימיו האחרונים של השאה. בתום שלושה חודשים באיראן, ערב עליית חומייני לשלטון, עזבתי את איראן עם מזוודה אחת ורעמת שיער ויצאתי לטיול של שישה חודשים מסביב לעולם. הנחיתה מן הטיול הייתה לא רכה – היישר לפעולות הגמול והמניעה בכל מרחבי דרום לבנון, בין היתר מבצע 'שלכת' (ליל 9/8 ביוני 1978), שבו נהרגו שניים מקציני החטיבה. בתקופה הזאת הייתי סגן מפקד גדוד וקצין אג"ם של חטיבת הצנחנים. במהלך התקופה ביצענו פעולות ופשיטות על בסיסי מחבלים בכל מרחבי דרום לבנון, בפיקודם של אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין, שהוסיפו לצה"ל פרק מפואר תוך שמירה קפדנית על הערכים ורוח הלחימה של הצנחנים." (עמוד 9)

בהמשך דרכו פיקד על חטיבת גבעתי, תפקיד שהיה: "אתגר אדיר עבורי. היו לי בחטיבה הזאת רגעים יפים רבים של נחת והצלחות בפעילות המבצעית בלבנון, רגעים של סיפוק מתחושת הבנייה והשיקום אחרי משפטי גבעתי א' וב'. עברנו יחד רגעים קשים של אובדן חברים ונותרנו כ'משפחת גבעתי' בקשר הדוק עד היום ולתמיד. פעילות 'משפחת גבעתי', הנמשכת על-ידינו מ-1990, היא עבורי מפעל חיים." (עמוד 13) בתפקידו האחרון בצה"ל שימש סמיה כמפקד פיקוד הדרום והוביל אותו בראשית הלחימה כנגד הפלשתינאים באינתיפאדת אל-אקצה. שני אירועים גרמו לו למחבר להעמיק חקר ולבחון את הנושא. האירוע הראשון היה למעשה חוויותיו כמג"ד בבית הספר לקצינים בשנת 1985, במהלכה נתקל בתופעות של סרבנות לקצונה, משמעת לקויה. בתארו את הצוערים שפגש בעת שהחל את תפקידו כותב סמיה: "המשמעת הייתה מהם והלאה, תנועה עם נשק ומחסניות ב'הכנס' בשטח הבסיס הייתה עניין שבשגרה. על תנועה עם כומתה והגעה מסודרת לחדר האוכל איש לא העז לדבר. מדים מעורבים וחגורות מאולתרות היו סמל למבצעיות. הצוערים זלזלו במדריכים בבסיס ההדרכה משום שאינם לוחמים בלבנון. התפיסה הייתה כי כל מה שלא היה חלק מ'לבנון הקרבית והפראית' לא נחשב למבצעי, וכל מה שלא לא מבצעי נחשב לדבר שאין טעם להשקיע בו." (עמוד 10)

האירוע השני אירע לאחר ש: "בחורף 1988 קיבלתי את הפיקוד על חטיבת גבעתי הסדירה. המפגש עם הפלוגות הסדירות חשף בפני אווירה קשה מאוד ששררה אז, בעיקר בפלוגות הוותיקות. זה היה לאחר שבמשך ארבע שנים לא עסקתי באופן ישיר בפיקוד על גדודים ופלוגות ביחידות סדירות. לא ארחיב בתיאור המצב ואסתפק ברגע השיא שכונה 'משפט חברים' אשר נערך לחייל צעיר בפלוגה ותיקה; חבר השופטים 'הוותיקים' ישבו רעולי פנים באוהל מואר חלושות. העברה שיוחסה לצעיר הייתה" 'התחצפות לוותיקים ואי קבלת ה'נהלים' של הפלוגה.' החייל נמצא אשם והוטל עליו עונש - שעתיים שמירה ואזהרה חמורה. לכאורה, עונש קל יחסית לחייל שממילא היה אמור לשמור שעה אחת. אבל ההשפלה, המעמד, ואולי הפחד דחפו נפש צעירה משפת הצוק אל התהום. במהלך ריצוי העונש התאבד החייל ש'נשפט'. הגעתי לפלוגה מייד, ובלי המתנות מיותרות להליך של מצ"ח ובתי המשפט תחקרתי באופן אישי את כל חיילי הפלוגה ואת רוב אנשי הסגל. הדחתי את כל המחזור הוותיק מן הפלוגה וישבתי בה כמעט שבוע ימים ללא הפסקה. עזבתי כמעט כל עיסוק שגרתי של מפקד חטיבה כדי לנסות ולהבין, כדי לנסות לעמוד מקרוב אחר השינויים שחלו באווירה בפלוגות הוותיקות מאש שהייתי מפקד מחלקה כזאת בצנחנים במשך יותר משנתיים, סגן מפקד פלוגה ותקופה קצרה ממלא מקום מפקד פלוגה." (עמודים 11-12)

סמיה כותב כי מקרה זה: "הותיר בי זעזוע עמוק, ובעקבותיו, עם סיום תפקידי כמח"ט גבעתי התחלתי ללמוד, לחקור ולחפש את השורשים והסיבות להתנהגות הזאת. הטרידה אותי המחשבה איזה נזק כולל הדבר יגרום לצבא כולו וחשבתי על ההשלכות שיהיו לכך על החברה הישראלית הרואה בצבא הזה מגן העם." (עמוד 12). חששו של המחבר מפני התפתחות אקלים ארגוני של חרדה המאפשר את "בועת השתיקה" הביאו לקיים מחקר ששם לעצמו לברר אילו גורמים מסייעים להתפתחות אקלים ארגוני שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי רוח צה"ל, וכיצד משפיע אקלים זה על הלכידות, האמון ההדדי, המורל, רוח הצוות וגאוות היחידה. נוסף על כך המחקר בחן כיצד משפיע אקלים זה של חרדה על הנעת חיילים בשגרה ובשדה הקרב. לצורך השוואה קיים המחבר בחינה של גורמים אלו גם במגזר העסקי. המחקר שרובו נערך בשנות ה-90 מצביע על הזרעים שהנביטו על דפוסי ההתנהגות של לוחמים בקבוצה הבסיסית ושל מפרדים בדרגי הביניים שהפכו מאז למפקדים בכירים, ועל הקורא יהיה לשפוט כיצד הללו באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה.

כחייל צעיר בצנחנים בתחילת שנות ה-2000 זכור לי כי דובר במחקרו של סמיה לא פעם, וכי הוא הוכיח כי אלמנט הבושה הוא המניע העיקרי: "אשר, לפקודת לפקודת המפקד "קדימה הסתער", יקום החייל השוכב מאחורי "מחסה בטוח" ויסתער תוך סיכון חייו אל מול כדורי האויב." (עמוד 101) ואכן הדיון המרכזי של הספר הוא בסוגיית מבחן רגע האמת של היחידה הצבאית והוא עונה על השאלה: מה גורם לחברי הקבוצה לסכן את חייהם בעת מילוי פקודה של יציאה ממחסה והסתערות אל מול אש האויב. אף שהספר מאשש את חשיבות הבושה ככוח מניע חזק, הוא קובע כי: "בקבוצת יחידות החי"ר המניע "חיי החברים האחרים בכוח" משמעותי יותר מכל המניעים, גם יותר מ"אמון במפקד הכוח." (עמוד 105)

למרות ההקדמה המרתקת והמבוא הנהיר, המעידים כי מחבר הספר יודע לכתוב, הספר עצמו מתיש את הקורא בגרפים וטבלאות ודומה יותר לעבודת דוקטורט שאינה ערוכה כראוי מאשר לספר עיון. בגב נכתב כי הספר מיועד למפקדים בתחילת דרכם, וממסקנותיו יכולים ללמוד גם מנהלים בדרגי הביניים בארגונים אזרחיים, לדידי הספר מיועד בעיקר לקציני ומפקדי צה"ל בבסיסי ההכשרה לטירונים כמו גם אלו אשר אמונים על מלאכת הכשרת מפקדי המחר, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, שם, כפי שתיאר זאת בספרו האלוף במיל' אורי שגיא: "אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." (מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41), כן ימצאו בו עניין חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. אפשר ותו לא.

"מיחידים ליחידה", מאת יום טוב סמיה,
הוצאת מערכות: תל-אביב,
שנת 2008,
מכיל 256 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 21-03-2014, 11:52
  yaari yaari אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 28.09.04
הודעות: 4,992
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

ספר חדש של ספקטור: סיפורי מיראז'ים.
האתר שבו ניתן לרכוש:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=sipureymirage


הנה המכתב שספקטור ששלח:

חבריי וידידי / דוֹתַי
בוודאי תופתעו מהספק הכתיבה המפתיע שלי... אני מצרף ספר חדש מפרי עטי:

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

חבר שלי שאל אותי, אם "אני מנסה להשלים עם עבָרי..." התשובה היא כנראה שכן, ואף מעבר לכך.
בספר זה תמצאו, פרט לכמה קרבות-אוויר וקרבות-קרקע, גם ניסיונות ראשונים בצלילות למעמקים נוספים.

"... ויש וחוזר ובא אליי גם חלום מאושר, כמו זה שממנו הקיצותי כרגע.
לילה חשוך של אמצע הקיץ. אנו עומדים על חומת אכסדרה שלוש, רוחצים ברוח הקרה שבגובה 2 קילומטר. מאחורי גבינו ממשיך המדרון המלאכותי ומתרומם כצל שחור, בולע את שמי המערב המכוכבים. רק אורות היישובים המעטים ופנסי הכבישים ומסילות הברזל מסמנים את קווי האכסדרות הבלתי נראות, המתפתלות ועולות מעלה בחשיכה אל ראש ההר, כמחרוזות יהלומים על שדיה של אישה עצומה ושחורה הנושאת את הרקיע. לרגלינו פרוש עמק הערבה, שעם רדת הערב התכסה בערפלים לחים והפך לשמיכה של גושי צמר גפן לבנים. ופתאום מציץ מבין ההרים שבמזרח קצהו של ירח מלא. הוא זוחל ויוצא כפנס פלאי, כתום, ומטפס לאיטו. שמי המזרח מתגוונים, משעול אור מזהיב באגם החלבי שלמטה. ההרים השחורים שמעבר לירדן ניתקים מבסיסיהם, עולים וצפים בחלל.
המראה זר ומסתורי. רגליי רועדות."

הרי כמה תגובות מכמה חברים שקראו:
· קראתי אתמול את הספר כמעט עד סופו. הייתי מאד עייף אז המסקנה היא שהספר מרתק...
· הסיפורים / זיכרונות ששלחת מלאים וגדושים בפנינים. כשאתה כותב על עצמך, כילד או כטייס / לוחם / מפקד - אתה פשוט נהדר.
· הכתיבה מרתקת.והקריאה מהנה. קראתי ברצף וללא הפסקות
· חזק ומרגש (גם קריאה מחודשת מרתקת אותי כמו בראשונה).
· הסיפור על תרגיל השבי מדהים - בזמננו זה כבר היה פחות פרוע.

הספר נמצא רק בוורסיה אלקטרונית (אני ירדתי מנייר). אפשר להורידו לכל מחשב. לאופן הפתיחה –– ר' להלן.
אשמח אם 12 הסיפורים הקצרים שבספר יהַנו אתכם!
ואם כן – אנא העבירו נא את הקישור גם לחבריכם.
שלכם,
יפתח ספקטור

להורדת הספר:
משתמש חדש - לחץ כאן להנחיות התקנה וקריאה לכל המכשירים http://mendele.co.il/?page_id=17178

בחר כיצד תרצה לקרוא את הספר/ים:
סיפורי מיראז'ים
· ספר אלקטרוני לאייפון אייפד, אנדרואיד, חלונות 8 ו- eVrit (פורמט EPUB)
· ספר אלקטרוני לאייפון אייפד ואנדרואיד (פורמט EPUB3)
· ספר אלקטרוני לקינדל וחלונות 7 או XP (פורמט MOBI)

*באייפד ואייפון יש לפתוח את הקישור להורדת הספר בדפדפן ספארי בלבד
למשוב ותמיכה, אנא פנה ל: support@mendele.co.il
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 26-03-2014, 01:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "צה"ל - המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75305

"בקריירה הצבאית שלי השתתפתי במבצעים רבים, ובהם גם מבצעים עלומים. לא אחת הייתי גם בסכנת חיים, ירו עלי, נתקלתי במחבלים, איבדתי לוחמים וחברים שנפלו לידי. אבל מבצע העלאת יהודי אתיופיה, שבו השתתפתי כמפקד שלדג, היה החשוב ביותר, מהבחינה הלאומית, מכל המבצעים שבהם השתתפתי. המבצע הזה מקפל במהותו את כל הרעיון של בית לאומי לעם היהודי. הרעיון שאתה יכול לבצע את זה – זו הציונות. הוא לא היה מבצע הרואי של אנשים. הוא היה מבצע הרואי של מדינה. אני בן לניצולי שואה, ובמהלך הפינוי לא יכולתי שלא לחשוב לרגע מה היה קורה אם אז היתה לנו מדינה, אולי הכול יכול היה להיות אחרת? איך היתה נראית יהדות אירופה? שם באתיופיה הבנתי שמדינת ישראל עושה משהו גדול וחזק. יש תמונה שאני נושא עמי עד היום: אנחנו נוחתים בחושך. יוצאים מהמטוס שנראה כמו מפלצת נוראית, מגיעים אל האנשים שישבו מקופלים על הקרקע עטופים בשמיכה, נושאים אותם על כפיים אל בטן המטוס, הדלת נסגרת, ממריאים. הטייסים מדליקים את האור ואז נפגשות העיניים, המון עיניים מבוהלות נושאות אליך מבט ואי-אפשר לתקשר איתן. הדבר שהכי הפריע לי במבצע היה הרגע שבו באה לקראתנו, בשדה התעופה, השיירה הראשונה של העולים, ופתאום אני מבחין שעל המצח יש לאנשים מדבקה עם מספר. זה שיגע אותי וביקשתי שמיד יורידו את המספרים. מאז היו לי רגעים מרגשים של סגירת מעגל. פגשתי זמרת בלהקה צבאית שסיפרה לי, רגע לפני שהיא שרה את 'התקווה', שהיא היתה תינוקת במבצע שלמה." (בני גנץ, מפקד שלדג ולימים הרמטכ"ל. עמוד 222)

הספר "צה"ל - המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל (יש לומר אלבום מהודר) ומתאר שלושים מבצעים גדולים של צה"ל מאז הקמת המדינה ועד ימיים אלו. כל פרק בספר סוקר מבצע אחר, נוסף על תמונות מן המבצע וכן עדות של לוחם או מפקד שלקח בו חלק. המבצעים כשלעצמם מרתקים, ועל רובם נכתבו כבר בעבר כתבות, מאמרים ואף ספרים. כך לדוגמה כשמדובר בהפצצת הכור בעיראק, בקרב המתלה, במבצע אביב נעורים ועוד... יחד עם זאת לא ניתן שלא להתרגש מן העדויות, אחת הנקודות היותר טובות בספר (אף כי לעיתים דומה כי המחברים היו יכולים לבחור בדמות בעלת תפקיד מרכזי יותר באירוע, למשל במוקי בצר במקום בתמיר פרדו במבצע אנטבה). כך כשמדובר בעדותו של עוזי עילם אודות פשיטת גדוד 890 של הצנחנים, בפיקוד אריק שרון, על מחנות הצבא המצרי בעזה בשנת 1955 (הידועה בשם מבצע "חץ שחור"), המביאה את הקורא לחוש כאילו הוא רץ עם הצנחנים : "כאשר סופאפו נהרג, הייתי במרחק של עשרה מטרים ממנו. פתאום הופיע לידי דוידי, והתהלך בשלווה תחת האש הכבדה. נעמדתי על ידו. לא היה לי נעים לשבת כשהסמג"ד עומד. ממנו למדתי להיות שלו ומאופק בכל הקרבות. זה נותן ביטחון עצום לאנשים שמאמינים שאתה יודע בדיוק מה את רוצה ולאן אתה הולך. החלטתי לתקוף את הבסיס עם ארבעה חיילים, היחידה מהכיתה שלי שלא היו פצועים. גזרנו את הגדר וטיהרנו את הבסיס מאחור. בסוף הגעתי עם חייל אחד בלבד למבנה של המפקדה. היו שם שתי מחלקות של מצרים שחלקם ברחו. אז הודעתי לדוידי שאפשר לפוצץ. חבלן הגדוד פריזנט וחייליו של הלל שנשאו על גבם את חומר הנפץ הגיעו, ופוצצנו את שני המבנים וגם את מכון המים." (עוזי עילם, מפקד כיתה ולימים יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, עמוד 46) או עדותו המרגשת של הרמטכ"ל בני גנץ אודות מבצע "שלמה" המופיעה בראשית הביקורת.

לא תמיד נבחר הקרב המרכזי בלחימה. כך למשל בפרק אודות קרב הבופור. עדותו של רא"ל במיל גבי אשכנזי היא אולי החלק היחיד המעניין בפרק: "כסמח"ט גולני היו לי כמה רגעים קשים בקרב הזה. הראשון היה לאחר שהודיעו לי שמפקד הסיירת משה קפלינסקי נפצע. שלחתי את גוני הרניק להחליף אותו וכעבור שלוש-ארבע דקות מדווחים לי שהנגמ"ש שלו התהפך בתוך הכפר ארנון, השוכן למרגלות הבופור, והוא החל לרוץ ברגל עם כאבים בגבו למקום שבו נמצאים חייליו. אמרתי לעצמי, הנה שדרת הפיקוד נפגעה ועכשיו גוני נעלם לי... בתוך כמה דקות גוני מופיע בקשר, דיברנו, הקרב נמשך בתחושה של שליטה. הרגע השני היה בסיומו של הקרב, כשמודיעים לי שגוני נהרג יחד עם חמישה לוחמים. זה כאב לי מאוד. גוני ואני עברנו הרבה יחד, והרגשתי שאיבדתי לא רק מפקד מצטיין אלא חבר טוב, ולוחמים יוצאים מן הכלל. כשתוכנן קרב יום וזה התרחש בלילה, במצב שבו שדרת הפיקוד נפגעה, הסיירת ופלוגת ההנדסה ניהלו קרב ראוי לציון וזה הכול בזכות איכות הלוחמים, המפקדים והכרתם עם הבופור. עם תום הקרבות, כשירדתי מהבופור, לא האמנתי שנבלה שם כשני עשורים, ושבשנת 200 אני, כאלוף פיקוד צפון, אהיה זה שיפנה את הבופור ואת כוחות צה"ל מלבנון, עם קפלינסקי ובלי ארז גרשטיין ז"ל ורבים נוספים." (גבי אשכנזי, מח"ט גולני ולימים הרמטכ"ל. עמוד 186) ספק רב בעיני אם למרות היותו מרכזי בתודעה הציבורית לגבי המלחמה, היה מהותי ללחימה עצמה כמו למשל, קרב ההתקדמות של חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד יה-יה משפך נהר ההאוולי לביירות מבצע אחר שנבחר בכדי לתאר את ימי השהייה בלבנון הוא מבצע "כחול וחום" (ועדותו של האלוף רם רוטברג, דאז מפקד כוח בשייטת 13, מספקת הצצה חטופה למה שעבר על הכוחות). נשאלת השאלה מדוע לו מבצע "נוף פראי" (במהלכו נהרג בנו של השייח נאסראללה) או מבצע "מהלך מבריק" אותם ביצעה יחידת אגוז בשנות התשעים? והיו גם אחרים.

"מלחמת יום כיפור היא חלק מהצופן הגנטי שלי. ההודעה על המלחמה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. הודיעו לי בשעה 2:00 בצהריים. הייתי איש מילואים, נשוי טרי. מפקדי בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח רצו לשלוח אותי לקורס קצינים אך לא רציתי לחתום קבע, והשתחררתי. ערב ראש השנה נבחרתי למזכיר קיבוץ גרופית. כשהודיעו לי על פריצת המלחמה חשבתי שמותחים אותי. בערב כבר הייתי בסירקין עם חברי לפלוגה המסייעת, בחטיבת הצנחנים 55. ב-16 באוקטובר צלחנו את התעלה בגשר הדוברות. ספגנו הפגזות, אבטחנו את ראש הגשר, וסיימנו את המלחמה בעיר סואץ. אתה נמצא במלחמה, מטוסים תוקפים, רצף הפגזות, רצף היתקלויות. חשבתי שאני לא חוזר הביתה." (עדות משה יעלון, סמל מילואים ולימים הרמטכ"ל. עמוד 136) עדות זו של השר יעלון המופיע בפרק אודות מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, היא אחד המקרים הבודדים בהם נבחר אירוע מרכזי ומהותי שטוב היה שהופיע בספר, על אף העובדה שכב נכתבו עליו תילי טילים. מבלי לגרוע מכבודם של אף מבצע ואף מלחמה, היה זה מבצע זה במלחמה הגורלית הזו שהפך את הקערה על פיה ואפשר להשיג ניצחון צבאי (אם כי לא מדיני) שהביא לבסוף לביצוע מהלכי הכרעה בחזית הדרום.

משום מה בחרו המבחרים לסקור בראשית הספר את מבצע "עמוד ענן". מדובר במבצע מוגבל, שכלל בעיקרו הפעלת אש מנגד וכוננות לכניסה קרקעית לרצועה (גם עבדכם הנאמן היה בין מגויסי המילואים למהלך זה) שלא בוצעה. לא ממש צליחת תעלת סואץ, כיבוש הכותל או אפילו מבצע כארמה. מנגד גם כאן בולטת לחיוב עדותו של מפקד החזית, האלוף במיל' טל רוסו: "השגנו במבצע הזה את מה שרצינו ואף יותר מכך. פגענו קשות בחמאס, ביצענו סיכולים ממוקדים לבכירים בזרוע הצבאית, הרסנו כמעט לחלוטין את מערך הרקטות ארוכות הטווח ואת רוב הרקטות לטווח הבינוני. פגענו ברוב מחנות הצבא, במתקני האימונים, בתשתיות הכלכליות ובמשרדים. לא נותרה בעזה אבן על אבן שיש עליה חתימה של החמאס, ולמפקדי החמאס אין בתים. מוחמד דף הוא שניהל את המערכה בצד של החמאס. ידעתי שהוא ילך על הקצה, גם תוך סיכון שהדבר יוביל לכניסה קרקעית. הוא רצה להשיג הישג בכל מחיר אך לא הצליח להביא לתוצאה משמעותית. במהלך ימי המבצע שנתי נדדה. הייתי מוטרד מהאפשרות שנעשה שגיאה במרחב שקראתי לו 'בין כפר כנא לכפר גלעדי' – מצד אחד, האפשרות שיהיו טעות ונזק אגבי שיגרום לפגיעה בלגיטימציה של המבצע; ומצד שני, אירוע של פגיעה משמעותית באזרחינו או בכוחותינו. מדי יום הייתי צריך להתמודד עם דילמות שהתעוררו במהלך המבצע. לדוגמה: הגיע לידינו מידע שלפיו מפקד גזרה מסוים של החמאס נמצא בביתו, והיינו צריכים להחליט אם אנו מסכלים אותו שם. שקלתי והחלטתי שלא לתקוף בכדי לא לפגוע בבלתי-מעורבים. הרגישות של צה"ל והזהירות שלא לפגוע בחיי בלתי-מעורבים הצילה חייהם של רבים ממפקדי חמאס והג'יהאד האיסלאמי-פלסטיני. באם החמאס יחדש את הירי בצורה כזו או אחרת, הוא יסתכן במכה חזקה וכואבת יותר. הפעם רף התגובה יהיה אגרסיבי יותר וזה יעלה לו ביוקר רב." (טל רוסו, אלוף פיקוד הדרום בעת המבצע. עמוד 22)

הספר דומה מאוד במתכונתו וברוח העולה ממנו לאלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, שהיוו חלק מן ההיבריס שהביא על המדינה את מלחמת יום הכיפורים. צה"ל המצטייר מן הספר הוא צבא שאינו יודע כישלון מהו, מעולם לא עמד בפני בעיה מבצעית או אסטרטגית שלא היה יכול לה או לחילופין לחם בעימות אשר ערער את אמות המוסר שלו. נוסף על כך, אף כי ראויה בחירתם של המחברים במספר מבצעים שהתרחשו בעשרים השנים האחרונות, הרי שראוי היה לבחור דווקא באחרים ואולי אף לתת מקום ליחידות ולמבצעים שכללו יחידות פחות מיוחצ"נות ומתוקשרות כמו שייטת 13, שכבודה במקומה מונח. פשיטת השייטת בצור, במלחמת לבנון השנייה, אכן היתה כל מה שאמר עליה אחד מפקדי הכוח הפושט: "במבצע הזה הופגנה יכולת מקצועית גבוהה ביותר. הוכחנו לחיזבאללה שאנחנו יכולים להגיע לכל אחד מהם, בכיר ככל שיהיה ואיפה שלא יהיה; אף אחד מהם לא יכול להרגיש בטוח. סגרנו מעגל במהירות עם המחבלים שהיו אחראים לירי הטילים על חדרה. זה היה מבצע שמאפיין את השייטת: דבקות במטרה, לחימה בתנאים קשים, חדירה לעומק שטח האויב ואמונה ביכולתנו." (אלוף-משנה ר', לוחם שייטת ולימים מפקד שייטת 13. עמוד 246) אבל מנגד גם במלחמה זו, כמו גם במבצעים אינספור כנגד הטרור הפלסטיני, בלטו לוחמי צה"ל המשרתים ביחידות הנושאות על גבן את המשא הכבד של הביטחון השוטף כמו גם נשלחות אל פני המלחמה החזקה.

מח"ט כפיר לשעבר, אודי בן מוחה, התייחס לספר בראיון ואמר כי: "ללוחמי החטיבה יש גם סיפורי גבורה שלא זכו עד כה לאזכור. העיתונאי נסים משעל פרסם לאחרונה ספר על המבצעים הגדולים של צה"ל. אנחנו הצענו לו לכתוב על שני מבצעים שהחטיבה ביצעה, אך הוא לא הכניס אותם לספר. שלחתי לו מכתב אישי ובו הסברתי כמה זה חשוב להכניס את המבצעים 'דרך המלך', תחת פיקודו של מפקד אוגדת עזה באותה תקופה, שמואל זכאי, ו'צעד מזרחי', תחת פיקודו של אלוף אביב כוכבי. אלה שני מבצעים מאוד משמעותיים שהתרחשו בשכונת זייתון בעזה. הם נקודת תפנית עבור החטיבה ובכלל, נגד הטרור הפלסטיני." ("הלוחמים בכפיר סוללים לעצמם את הדרך" מאת אמיר בוחבוט, באתר וואלה!, 15.05.2013) נכון הדבר. מבצעי צה"ל ראויים לספר שיתעדם. פועלם המרשים של לוחמי ומפקדי צה"ל בכמעט 66 שנות המדינה בהחלט ראוי לכך. אבל לא במתכונת זו, ולא בלי ביקורת עצמית נוקבת, שכן בצד הגאווה יש לבחון בחינה נוקבת היכן כשלנו. האויב לא שוקד על שמריו ובצד התהילה יש לברר לעצמנו מה לקחת הלאה ולשמר ומה יש לשפר. מומלץ למי שזו החשיפה הראשונה שלו לפעולות המופיעות בספר. מעבר לזה אפשר לא חובה.

"צה"ל - המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל,
הוצאת ידיעות ספרים,
בשנת 2013,
מכיל 272 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-03-2014 בשעה 01:09.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 26-03-2014, 11:08
  G_Zhukov G_Zhukov אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
Empire of Secrets: British Intelligence, the Cold War, and the Twilight of Empire
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

Empire of Secrets: British Intelligence, the Cold War, and the Twilight of Empire

by Calder Walton

Against the backdrop of the Cold War and the looming specter of Soviet dominance in Britain's dwindling colonial possessions, the imperial intelligence service MI5 played a crucial but virtually unseen role in tipping the scales in favor of America and her allies. Working clandestinely behind the scenes, MI5 operatives helped to prop up newly independent states across the globe against a ceaseless campaign of Communist subversion. Though the CIA are often assumed to be the principal actors in the prolonged struggle against the KGB and other Soviet agencies, the so-called "special relationship" between Britain and the United States became the driving force behind an enormous overhaul of Britain's colonial intelligence system, which would play a key role in destabilizing and defeating the Communist threat.

In Empire of Secrets, pioneering intelligence historian Calder Walton reveals how Britain contributed largely silently yet stunningly effectively to the Cold War effort, their victories as invisible to the larger world as their defeats. Mining recently declassified intelligence records, Walton uncovers this missing link in Britain's post-war history. He sheds new light on everything from violent counterinsurgencies fought by British forces in the jungles of Malaya and Kenya, to urban warfare campaigns conducted in Palestine and the Arabian Peninsula. Drawing on a wealth of top-secret documents, as well as hitherto overlooked personal papers, this is the first book to utilize records from the Foreign Office's secret archive, which contains some of the darkest and most shameful secrets from the last days of Britain's empire.

Packed with incidents straight out of a John le Carre novel, Empire of Secrets is an exhilarating read by an exciting new voice in intelligence history. The stories here have chilling contemporary resonance, dealing with the use and abuse of intelligence by governments -- state-sanctioned terrorism, wartime rendition, and "enhanced" interrogation. Britain's bloody imperial past can provide valuable lessons for our present and future.

Product Details

  • Hardcover: 448 pages
  • Publisher: Overlook Hardcover (November 14, 2013)
  • Language: English
  • ISBN-10: 1468307150
  • ISBN-13: 978-1468307153
Editorial Reviews

From Booklist

In Walton’s gripping book, which contains more than enough fodder for a dozen new Hollywood spy thrillers, the darkest secrets of British espionage are brought to light. A seemingly normal South London residence, for instance, is in fact a black site where German spies are psychologically tortured. Extraordinary measures are taken to intercept and deceive the Axis Powers during WWII: training falcons to hunt and kill German carrier pigeons, hiring an illusionist to create decoy planes and tanks, and even building a fake city in North Africa. Taken straight from official records that were only recently declassified regarding British intelligence both at home and abroad in Palestine, India, South Africa, and Malaya, Walton introduces scores of previously unsung heroes and villains of the spy world while setting the record straight on the ones already made legendary by Ondaatje’s The English Patient (1992), Lawrence of Arabia, and John le Carré. If the history of the twentieth century found in textbooks is the onstage drama, this exposé is a startling peek behind the curtain. --Adam Morgan

Review

"At the heart of Calder Walton's "Empire of Secrets: British Intelligence, the Cold War, and the Twilight of Empire," an important and highly original account of postwar British intelligence, is a history of the Anglo-American "special relationship.""Empire of Secrets" is the first book on the twilight of empire to be based on declassified intelligence records and includes detailed case studies of Palestine, Malaya and Africa, with a more general overview of imperial security during the first two decades of the Cold War." —Wall Street Journal

"In Walton’s gripping book, which contains more than enough fodder for a dozen new Hollywood spy thrillers, the darkest secrets of British espionage are brought to light. If the history of the twentieth century found in textbooks is the onstage drama, this exposé is a startling peek behind the curtain."—Booklist


Praise for Empire of Secrets:

"A major work, and a vivid and important history. Calder Walton shows his ability to change our understanding of the end of Empire by reinserting the missing intelligence dimension--comparable perhaps to the way Bletchley Park and ULTRA have changed the history of WWII." --Christopher Andrew, author of Defend the Realm: The Authorized History of MI5

"Calder Walton's pioneering use of MI5's imperial security files has unearthed a museum-full of historical treasures previously unknown to or neglected by both intelligence historians or end-of-empire scholars. Reading his work has taught me heaps." --Peter Hennessy, author of The Secret State: Whitehall and the Cold War


About the Author

Calder Walton is a leading expert among a new generation of intelligence historians. He earned a Ph.D in History from Cambridge, has published widely on intelligence history, and has reviewed books for the Times Literary Supplement. He was one of the principal researchers on Christopher Andrew's unprecedented authorized history of MI5. This is his first book.



http://www.amazon.com/Empire-Secret...=283155&s=books












_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir
Humphrey Appleby


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 26-03-2014, 19:19
  צ'ומפי צ'ומפי אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.04.07
הודעות: 1,241
בשם שמים - טייסת האחת במלחמת יו"כ
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.barkai4x4.co.il/wp-content/uploads/2013/08/beshem-shamim-front-cover-2.jpg]


אבירם ברקאי, שחיבר את על בלימה, מביא את סיפורה של טייסת האחת במלחמת יום כיפור. בספר מפורט במעט אודות תהליכי קבלת ההחלטות של מטה חיל האוויר והדרג המדיני.

הספר כתוב בסגנון על בלימה (למי שקרא) ומשלב פרשנות והערות של המחבר.

כך כותב על הספר, המחבר, באתרו (http://www.barkai4x4.co.il/for-heaven-sake/):

בראש השנה תש"ע, ספטמבר 2009, יצא לאור ספרי 'על בלימה', המתאר את קורותיה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים. בתוך זמן קצר התמקם סיפורה של החטיבה במשכן הראוי לו מקדמת דנא – לב השיח הציבורי, ואני, השליח, מצאתי את עצמי מרצה על המלחמה בפני קהלים מגוונים, שחצו את כל רובדי החברה הישראלית.
איך קרה שחיל האוויר לא ראה את הסימנים המעידים? נשאלתי באחת ההרצאות.
מדוע נשלחו מטוסים בבלגן כזה לשמיים? נשאלתי באחרת. ומה גרם לכישלון הגדול של "דוגמן 5", מבצע השמדת הטילים בסוריה?
לא חקרתי את הנושא, נהגתי להשיב. אינני יודע. וניצוץ סקרנות החל להבזיק בראשי.

באוגוסט 2010, בעקבות פגישה אקראית עם טייס קרב מהמלחמה ההיא, הבעיר הניצוץ את האש. מאותו רגע לא עצרתי.
שלוש שנים אחר כך סיימתי מסע מרתק, מרגש, כואב ומתסכל, בעקבות אנשים ואירועים בלתי נתפסים.
מלכתחילה החלטתי שלא יהיה זה ספר שיפרוש את כל היריעה של פעילות חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. התעמקתי בהכרעות ה"כבדות". רפרפתי על פני האחרות. והתמקדתי במטוס אחד ובטייסת אחת.

הבחירה בסוג המטוס היתה פשוטה.
מטוסי הסיוע הקרוב – טייסת סופר מיסטר משופר (סער) וחמש טייסות סקייהוק (עיט), עשו כמיטב יכולתם, ועדיין, תכונותיהם המולדות הגבילו אותם למשימה אחת בלבד. סיוע קרוב. לא אפשרו להם (כמעט) ליטול חלק בקרבות אוויר או תקיפות עומק.
ארבע טייסות המיראז' לסוגיו השונים (שחק ונשר), גרפו את מירב התהילה במלחמת ששת ההתשה, אלא שבמלחמת יום הכיפורים – למרות הכתרתם, שוב, לאלופי ההפלות, ותרומתם המכרעת ליירוט מטוסי תקיפה מצריים שניסו לשבש את מהלך הצליחה של כוחות צה"ל למערב התעלה – למרות כל אלה הם ניגנו "כינור שני".

באוקטובר 73 היה רק מטוס אחד שבאופן טבעי, התמקם במרכז הבמה, מילא את התפקיד הראשי בהצגה בלתי מתוכננת, שנכפתה גם עליו. מטוס שידע לעשות ה כ ל : סיוע קרוב, אמנעה, תקיפות עומק, יירוט.
אז הלכתי עליו, על הפנטום, או בכינויו בחיל האוויר הישראלי, "קורנס".

ארבע טייסות פנטום היו לחיל האוויר באוקטובר 73'. אחת מהן, 201 ("האחת"), נבחרה לייצג את סיפורו, כפי שהצטייר בעיני מפקדיו, לוחמיו וקציני המטה שלו, בימי הסערה הגדולה. מלחמת יום הכיפורים.
"האחת" היתה טייסת הפנטומים הראשונה. החלוצה. אלא שנתון זה לבדו לא היה מביא אותי לבחור דווקא בה. הייתי צריך עוד משהו. מצאתי.
רגע לפני סיום מלחמת ההתשה " נפלו השמים" על הטייסת הצעירה. בחמישה שבועות בלבד, ספגה "האחת" מכה אנושה וללא חיבוטי נפש ניערה מעליה את כסות האבלים והמשיכה במבערים מלאים קדימה.
באה מלחמת יום הכיפורים והוכיחה שאופיה הלוחמני של "האחת", כפי שבא לידי ביטוי במלחמת ההתשה, לא היה ניצוץ רגעי אלא אש התמיד.
בעשרים ימי לחימה בלתי פוסקים נדרשה טייסת 201 לגיוס כללי של תעצומות נפש – החליפה שלושה מפקדים, איבדה יותר לוחמים ושבויים ומטוסים מכל שאר טייסות הקורנס, ושוב, בלי למצמץ, בלי להתבכיין, הסירה מעל צווארה את אבני הרחיים והמשיכה, כדרכה בקודש, אל המשימות הקשות ביותר.

בסיום המלחמה, כשמישהו בענף תולדות חיל האוויר טרח לבנות טבלאות ולשבץ בתוכן נתונים, התברר שלמרות הנחיתות המצטברת במספר המטוסים ואנשי צוות האוויר היתה זאת "האחת" שהפילה יותר מטוסים משלוש אחיותיה.

והיה מבחן תוצאה נוסף.
בסיומה של מלחמת יום הכיפורים נותרו בטייסת 201 חמישים ושניים לוחמי צוות אוויר.
יותר ממחציתם החליטו להמשיך בשירות קבע ממושך בחיל. כשפרשו מצה"ל, היה ללוחמי הטייסת, מודל אוקטובר 1973, רקורד מרשים, ככל הנראה ללא אח ורע בתולדות חיל האוויר – עשרה אלופי משנה, שבעה תתי-אלופים, שני אלופים, שני מפקדי חיל ורמטכ"ל אחד.

בשם שמים מבוסס בעיקר על עדויות אנשי צוות האוויר בטייסת 201 שנמסרו סמוך למלחמה, וגם 38 שנים מאוחר יותר.
באמצעות שיטות שפתחתי במהלך עבודת המחקר על ספרי הקודם, נוסף על אינספור הצלבות בין עדויות חדשות וישנות, תוך הכרת מגבלת תעתועי הזיכרון והנטייה האנושית להצניע תקלות, אני חושב שהגעתי קרוב ככל האפשר בשערי האמת.

כמה מילים על טייסים כמרואיינים.
החבר'ה האלה לא מכבירים מילים.
התעקשתי.
אחרי שניפצתי את מעגל החשדנות הראשון; אחרי שהעמידו אותי למבחנים שונים ומשונים; אחרי שהחליטו שאולי בעצם יש יתרון לאורח שבא מבחוץ, בלי לסמן מטרה, בלי לובי, קשרים קודמים או מחויבויות; אחרי שקראו את 'על בלימה' – אחרי כל זה הם התרצו, ופתחו בפני את שערי החומה הבצורה.
מאז הם לא סתמו את הפה.
גיליתי שהם לא עקביים. תחליטו, אמרתי, הדבר הזה שאתם מטיסים בשמיים הוא מטוס או אווירון? והכחול-כחול זה שמיים או אוויר? ואתם מטפסים או נוסקים?
וגם סנובים.
"פיפר", "פיקל", "סרוטל", "סטיק", "הוט מייק", "בידון", "אוסילציה", "ורטיגו".
מה קרה, בן יהודה לא הגיע לטייסת?

* * *

הספר שלפניכם הוא לא רק "האחת".
בשם שמים אינו רק סיפורם של גברים צעירים בסרבלי טיס וחליפות לחץ.

ואיך אפשר שיהיה.
בין טרשי רמת הגולן וחולות סיני הותיר דור לוחמי 73' את נעוריו וחלומותיו, ובעיקר את חבריו. כמעט 2,600 חיילים.
גם אני הייתי שם. והכעס הפרטי שלי, על חברי שהוקרבו למולך, טילטל ודחף אותי הרחק מעבר ל"זווית האווירית" שאיתה התחלתי – היישר אל חדרי ישיבות הממשלה, המטכ"ל, המודיעין על שלוחותיו השונות, ועדת החוץ והביטחון ושגרירנו בוושינגטון.
רציתי להבין מה בדיוק קרה שם, בקו פרשת המים של החברה הישראלית, במלחמה שאחריה שום דבר כבר לא היה אותו הדבר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 18-04-2014, 12:35
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "איש המבצעים" מאת אהרון קליין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה"בשביל בעיה מיוחדת, צריך בן אדם מיוחד." (הסברו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, לשאלה מדוע גייס את הררי למילואים למבצע מיוחד באמצע שנות ה-2000, עליו העניק דגן להררי בשנת 2007 את צל"ש ראש המוסד. מתוך הכתבה "צופן הררי" מאת רונן ברגמן, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 04.04.2014, עמוד 10)

הספר "איש המבצעים" מאת אהרון קליין הינו הביוגרפיה המוסמכת של רב המרגלים מייק (מיכאל) הררי (ואף נכתבה בשיתוף פעולה מלא עימו). כמפקד "קיסריה" – יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד – הוא ניצח על שורה ארוכה של מבצעים פורצי דרך ודמיון, שחלקם משפיעים על ביטחונה של מדינת ישראל עד היום. מאז גיוסו לפלמ"ח בשנת 1943 ועד 1980 פעל בשליחות העם והארץ, ולאחר מכן בשליחויות נועזות, כמעין מילואים, לקובה ולפנמה, ולמקומות נוספים. במפגשים אלו קשר קשרים עם פידל קסטרו ועם מנואל נורייגה, שליט פנמה, שממנה נאלץ להימלט במבצע אישי נועז ומתוחכם. הררי הוסיף לעשות כן גם בשנות ה-2000. הררי: "הנער הכחוש מנווה צדק שהיה לוחם בפלמ"ח, קצין איסוף, ומפקד בעל דמיון פורץ דרך, התמודד עם אתגרים קשים בחייו, ויכול להם. זכות גדולה היא לי לכתוב את הפתיח לספר זיכרונותיו של האיש שהטביע את חותמו על קהילת המודיעין. ללא ספק, מייק הררי הוא אחד מבניה היפים והראויים של ישראל, אבן בחומת המגן של המדינה והעם היהודי." (מתוך ההקדמה לספר שכתב האלוף במיל' מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד, עמודים 9-10)

את דרכו החל הררי כנער שהדביק כרוזים מטעם "ההגנה". בשנת 1943 זייף את גילו והתנדב לפלמ"ח. במסגרת זאת עבר הכשרה כלוחם, קורס אלחוטנים וקורס מפקדי כיתות, עליו פיקד יצחק רבין. בהמשך לקח חלק בכמה מן הפעולות הנועזות שביצע הפלמ"ח: "באוקטובר 1945 צורף מייק כאלחוטן למבצע יוצא דופן של הפלמ"ח, שהביא לשחרור מעפילים שהוחזקו במחנה המעצר בעתלית. במהלך המבצע הוא מצא את עצמו צועד בחצות הלילה, עם מכשיר קשר כבד על הגב, רובה על הכתף; ביד ימין החזיק ילדה קטנה ובידו השנייה סייע לעולה מבוגר. כך טיפס ועלה בשביל עפר משובש במעלה נחל בית אורן, ושם נתקלו, הוא וחבריו, בטנדר משטרתי. מיד התפתח קרב יריות קצר שבסופו נהרגו השוטרים שהיו בטנדר, ערבים במוצאם, מהתפוצצות רימוני יד שהושלכו לעברם. משם המשיכה השיירה במורד הכרמל לעבר קיבוץ יגור, שם שוחררו ופוזרו לאזורים שונים כל 206 העולים הלא-חוקיים שהבריטים איימו לגרשם. למרבה המזל, הניסיונות של המשטרה הבריטית לאתר את העולים לאחר שפוזרו ברחבי הארץ לא צלחו." (עמוד 122) הררי עבר קורס מפקדי מחלקות והשתתף במבצע "ליל הגשרים".

בהמשך דרכו פעל בארגון ההעפלה הבלתי-לגאלית, פיקד על מחנות עקורים באירופה לשארית הפליטה אשר שרדה את השואה השואה, ולקח חלק בהבאתם ארצה בספינות מעפילים. חלק זה של הספר, המגולל את המפגש של הצבר היהודי הלוחם (הררי היה לוחם פלמ"ח המיומן בפשיטות ולחימה) עם ניצולי השואה כמו גם מתאר את ראשית דרכו של הררי במשימות מודיעין חשאיות ברחבי אירופה, מרתק במיוחד. לא ייפלא בעיני, אם המניע לעבודתו המסורה של הררי כל אותן שנים בשירות ביטחון ישראל, נעוץ בחוויות שצבר בשנים אלו. לאחר מכן תרם לביסוס תורת האבטחה של נציגויות ישראל בחו"ל ואף היה ראש שלוחת המוסד בפריז. חלק זה של הספר אינו נופל בעלילותיו ממיטב ספרי ג'ון לה-קארה ואיאן פלמינג. משימותיו של הררי הובילו אותו למדריד, מוסקבה, איסטנבול, אתיופיה ואריתריאה.

בשנת 1970 מונה הררי לראש אגף המבצעים המיוחדים במוסד – יחידת "קיסריה". עלילותיו בפיקוד על יחידה זו, ייגרמו לאלו שהגו וינס פלין, דניאל סילבה וטום קלנסי להיראות כסרט דל תקציב. ראש המוסד, תמיר פרדו, כתב על הררי כי: "מייק הניח את יסודות שיתוף הפעולה של המוסד עם צה"ל. הוא חיבר את היחידות המיוחדות, את חיל האוויר וחיל הים למבצעי המוסד, תוך יצירת שילוביות פורצת דרך, בתקופה שבה המושג לא היה שגור כלל במילון המושגים של מערכת הביטחון. פגשתי את מייק לראשונה באמצע שנות השבעים – הוא ראש אגף ואני קצין צעיר. אני זוכר את פניו לאחר נפילת יוני נתניהו במבצע אנטבה, את הכאב שעליהם ואת הנחישות להמשיך בפרויקט שהיה חודשים ספורים לפני מימושו. מאז ראיתי בו מופת." (מתוך ההקדמה לספר שכתב תמיר פרדו, ראש המוסד, עמוד 8)

בין המפורסמות שבפעולות הללו, בהן מומשה שילוביות זו היה מבצע "אביב נעורים". על סיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל אהוד ברק, הוטל להרוג שלושה מבכירי ארגון הפת"ח, בבתיהם שבביירות. אגף המודיעין של צה"ל זיהה אפשרות לתקוף יעד נוסף באותו הלילה: "פיצוץ בניין רב-קומות ששימש כמפקדה של "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" בהנהגתו של נאיף חוואתמה. ביצוע הפעולה הוטל על סיירת הצנחנים. בראש הכוח עמד סא"ל אמנון ליפקין-שחק. בניין "הזית הדמוקרטית לא היה יעד פשוט לתקיפה, וגם לא היה קל לאסוף מודיעין עליו." (עמוד 47). במסגרת ההכנות לפשיטה פגש מפקד המבצע, תא"ל עמנואל "מנו" שקד, אשר שימש כקצין צנחנים ראשי, את לוחמי המוסד שעמדו לקחת בו חלק, והטיל ספק בהתאמתם ובהתאמת "קיסריה" כולה למבצע. על כך ענה לו הררי כי: "ללוחמים שלי יש יכולות מיוחדות של פעילות חשאית תחת כיסוי, והם יובילו את הלוחמים שלך מהחוף אל היעד ובחזרה. הלוחמים שלך, לעומת זאת, יודעים לפעול בגלוי כאנשי קומנדו. השילוב הזה הוא שילוב מנצח." (עמוד 48) לוחמי המוסד חדרו בחשאי ללבנון ואספו את המודיעין למבצע. בלילה שבין ה-9 ל-10 באפריל פשטו לוחמי צה"ל על יעדי המחבלים בביירות: "הכוח של סיירת מטכ"ל הצליח להפתיע אותם. שלושת המחבלים נהרגו בבתיהם. לעומת זאת, הכוח של סיירת הצנחנים נתקל בהתנגדות כבר בשלבים מוקדמים. בקרב שהתפתח נהרג לוחם וכמה אחרים נפצעו. לוחם נוסף מת מפצעיו עוד קודם שהועלה חזרה לספינת הטילים בדרך לישראל. יעד נוסף, מחסן תחמושת של הפת"ח, פוצץ בהצלחה." (עמוד 50)

בשנת 1972 התרחש טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הררי, בהוראת ממשלת ישראל, פיקד על מבצע "זעם האל", במסגרתו פעלו לוחמי המוסד ברחבי הגלובוס במשימות סיכול פעולות טרור, כמו גם בכדי לבצע סיכולים ממוקדים בבכירי ארגון "ספטמבר השחור" וארגוני טרור נוספים. פעולה שכזו התרחשה בשנות השבעים כאשר מידע מודיעיני הצביע על כוונת פעיל טרור בכיר בארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" לחטוף מטוס נוסעים באחת מבירות אירופה. הררי ולוחמי יחידת "קיסריה" של המוסד עקבו אחר המחבל ולבסוף מלכדו את רכב הפיאט שבו נסע. הררי נהג ברכב המעקב ולצידו היה אורי, מפקד הפעולה: "הם נסעו עוד מטרים אחדים ומייק זיהה את ההזדמנות הבאה. ברגע של תזמון מופלא נסעה הפיאט במרחק של כמה מטרים מיתר המכוניות ומהולכי רגל מזדמנים. מייק הסיט את מבטו לעבר אורי וסינן במהירות: "עכשיו, תפעיל".
"הפעלתי", אישר אורי כשהוא מחזיק בידו את מנגנון ההפעלה. עיני שניהם היו מרותקות אל הרכב. חלפו שניות מספר של השהיה מכוונת עד שרעש חזק הרעיד את הסביבה. ממקומם, מרחק פחות משלושים מטרים מהפיאט, ראה מייק כיצד ראשו של המחבל נשמט קדימה. הם עקפו את הפיאט ופנו במהירות ימינה עוד לפני שעוברי האורח ההמומים הבינו את שקרה. רכב הפיאט העלה מעט עשן, הזגוגיות התנפצו על הכביש. ראשו של מפקד חוליית המחבלים נטה לעבר ההגה ללא תזוזה. הוא מת. הבחור שישב לידו זעק מכאב. בהתאם לתוכנית המילוט עזב מייק, עם יתר לוחמי "קיסריה", את העיר במהירות."
(עמוד 19)

בשנת 1973 כשל האגף בפיקודו במה שנודע לימים כפרשת לילהאמר, עת זיהו בטעות מלצר מרוקני בעיירה הנורבגית בתור עלי חסן סלאמה, קצין המבצעים של ארגון הטרור "ספטמבר השחור", והרגוהו: "הטעות בלילהאמר הייתה מורכבת משני חלקים. האחת היא טעות בזיהוי, והשנייה תקלה בתהליך המילוט, שגרמה למעצר לוחמים. על הכישלון הזה לקחתי אחריות כמפקד, והצעתי את התפטרותי לראש המוסד." (עמוד 41) ראש המוסד דאז, האלוף במיל' צבי זמיר, עשה כמוהו אולם ראשת הממשלה דאז, גולדה מאיר, סירבה בכל תוקף, בטענה כי חיוני שיוסיפו למלא את תפקידם. המבצע הגלוי המפורסם ביותר, כמו גם בעל זמן ההכנות הקצר ביותר, בו פעלו היחידות המיוחדות בשילוביות עם אגף "קיסריה" בפיקוד הררי היה מבצע אנטבה, במהלכו נדרש להשיג מודיעין קריטי להכנת הפעולה: "בעיניו האיש האמיץ בפרשה היה יצחק רבין שנטל את האחריות הכבדה על מהלך שהיה יכול להסתיים, חלילה, בכישלון. אומץ לב יוצא דופן היה גם ליוני נתניהו שפיקד על המבצע ונהרג בשטח, ולדיוויד שהביא את המודיעין ביוזמה אישית נועזת." (עמוד 102) בנוגע למרדף אחר בכירי המחבלים מדגיש הררי כי: "המאבק לא נפסק בעקבות התקלה. המרדף אחר סלאמה הסתיים בחיסולו כמעט שש שנים לאחר לילהאמר." (עמוד 42) רק לאחר שנסגר החשבון עם מתכנן מינכן פרש הררי מתפקידו ומן המוסד.

מתוך נאמנות לקוד השתיקה והצניעות של אנשי השירותים החשאיים, הררי מעולם לא התראיין ולא נחשף עד כה. הספר "איש המבצעים" מציע הצצה נדירה ואותנטית אל סיפור חייו ואל המתרחש בעולם הצללים של הביון הישראלי. קראתי את הספר בפחות משלוש שעות בנשימה עצורה. אהרון קליין, כתב המגזין "טיים" בישראל אשר פרסם בעבר ספרים אודות קהיליית המודיעין הישראלית, סייע בידי הררי לספר את סיפורו המרתק באופן שאינו ניתן להנחה מן היד. זכות נוספת העומדת לספר היא האינדקס המסודר שבסופו, המקל על הקורא. לדידי אופן שבו בחר החבר לסדר את פרקי הספר, באופן שאינו תואם את ציר הזמן הכרונולוגי של האירועים, קצת מפריעה אבל זוהי הערה זניחה. הספר מומלץ בחום רב לכל מי שמתעניין בהיסטוריה ומורשת הקרב של קהיליית המודיעין, מימיה הראשונים (שכן הררי הוא מדור המייסדים), לקציני ולוחמי צה"ל (בוודאי ובוודאי שאלו המשרתים במודיעין וביחידות המיוחדות) ולעובדי משרדי ממשלה מסוימים (ואלו יודעים בוודאי שכוונתי אליהם). מי שחושב שבביקורת זו חשפתי "ספויילרים" והרסתי לו את חוויית הקריאה ראוי שיידע כי הביקורת, ממש כמו הספר אודות הררי, מגלה טפח ומכסה טפחיים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 29-04-2014, 06:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על ספר "ציר סקרנות צומת ודאות" מאת רון פונדק
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=76282

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה"את המצב היטיב לתאר רל"ש הרמטכ"ל, שעל פי דוח ועדת אגרנט רשם ביומנו בבוקר יום ראשון: "המצב בגזרת התעלה רע עד רע מאוד. מצבו של דני [שומרון, מח"ט 401] קשה."
(עמוד 113)

את הספר "ציר סקרנות צומת ודאות" מאת ד"ר רון פונדק ז"ל קראתי בנשימה עצורה ביום השואה האחרון. ד"ר רון פונדק, יליד תל אביב, התגייס לצה"ל חמישה שבועות לאחר מות אחיו אורי במלחמה, שובץ בחיל המודיעין ושירת כקצין מודיעין. בהמשך שימש בתפקידים שונים בשירות המודיעין בצבא ובממשלה. פונדק כתב ופרסם דוקטורט בתחום ההיסטוריה המדינית של המזרח התיכון עבור אוניברסיטת לונדון. היה מעורב במשך כעשרים שנה בתהליכים מדיניים לקידום השלום בין ישראל לארצות ערב, והיה בין היתר מאדריכלי הסכם אוסלו. יצא לי לפגוש בו השנה בשל היותו היו"ר הארגון שבו עבדה זוגתי. מצאתי בו איש שיחה מרתק ומבריק. אחד שאמר ועשה.

בספר מתחקה פונדק, שנפטר ממש לאחרונה, אחר נתיב הקרבות של אחיו הבכור, סגן אורי פונדק ז"ל, אשר שימש במלחמת יום הכיפורים כקצין המבצעים בגדוד השריון 46 שבחטיבת הטנקים 401 בעת מלחמת יום הכיפורים. באמצעות סיפור זה אורז למעשה פונדק, ומגיש לקורא, את סיפור משפחתו כולה. פונדק מתארו קטעים קטעים החל מן הבריחה ממן העיר רומני שבאוקראינה לדנמרק, מאימת הפוגרמים, עבור בבריחה מפני הנאצים בשואה והמשך בעליית אביו הרברט, שהיה לעיתונאי חשוב בישראל ובדנמרק וככה "על הדרך" למרגל ואיש מוסד, ואימו סוזי. וכך, שוזר המחבר קטעים משפחתיים בחוויות המלחמה של גדוד שלם. פונדק ביצע עבודת תחקיר מרשימה, ושוחח עם כל בעל תפקיד רלוונטי שנותר בחיים, בין שהיה זה נהג טנק אלמוני, חובש דוגמת מי שיהיה לימים פרופסור מריו ליביו, מ"מים ומ"פים בגדוד כמו ירון רם או עירא עפרון וכמובן המג"ד, דוד שובל שבטנק שלו, טנק המג"ד, לחם אורי ז"ל במלחמה עד שנפגע ונהרג, בגדה המערבית של תעלת סואץ.

פונדק מתאר את המלחמה באופן המטלטל את הקורא ומשליך אותו באחת למרחבי החולות בסיני בשנת 1973. אחד התיאורים שממש תפסו אותי היה אודות מפקד חטיבה 401, דן שומרון איש הצנחנים (ולימים מפקד מבצע אנטבה והרמטכ"ל), אשר לא האמין לדברי ההרגעה מן הפיקוד הבכיר כאשר המצרים ריכזו כוחות בקרבת התעלה: "שומרון חזר לחטיבה בתחושה שצריך לעשות הכול כדי להתכונן למלחמה ונתן הוראה, על דעתו בלבד, לאסוף כל חייל בעל רישיון נהיגה שאינו טנקיסט, לקחת את הרכבים, להגיע לימ"חים (יחידות מחסני חירום), לפתוח אותם ולהעמיס תחמושת ודלק. על פי עדותו בוועדת אגרנט, כשנודע באוגדה שהוא פותח את הימ"חים נאמר לו ש"אין אישור לפתוח ימ"חים. הוא התקשר לסגן מפקד האוגדה והלה אמר לו, "אסור לך להוציא תחמושת ואסור לך להכין את הדרגים." שומרון השיב, "אני עושה את זה בניגוד להוראות," והתשובה שקיבל היתה, "טוב, אם תצליח – תצליח; אם לא, תשלם על זה שאתה עושה בניגוד להוראות." כארבע-עשרה שעות אחר כך, בעוד המלחמה בעיצומה והתחמושת אוזלת, שאל האוגדונר את שומרון איך הוא מסתדר, ונענה, "מזלי שלא חיכיתי ולא מילאתי הוראות, והדרגים [עם התחמושת] בדרך." לולא התושייה והחוצפה של שומרון, הטנקים של החטיבה היו נתקעים לפנות בוקר בלי דלק ובלי תחמושת." (עמוד 32)

כשקראתי זאת לא יכולתי שלא להיזכר בספר "אנשי פאנפילוב" ובשיעור שמלמד מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את חבר מומיש-אולי, מפקד הגדוד: "עוד זאת, חבר מומיש-אולי. בחן את כושר התנועה של הבאטאליון. ותן דעתך תמיד, המוכנים כלי הרכב, הרתמות, הסוסים... במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר." (מתוך הספר "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמודים 124-125) תיאור אחר המביא את קרב ואדי מבעוק מן הזווית של השריונרים היה מרתק לא פחות: "כעשרים דקות אחרי שהפלוגה של ירון רם פתחה באש, פתחו באש גם הטנקים של עירא, טנק המג"ד ובו אורי ושלושת הצנטוריונים. חטיבת השריון המצרית נכנסה למלכדות קטלנית. מהרגע שהגדוד "תקע" בפקק את שדרת המסע של הדיוויזיה המצרית, שכללה משאיות ונגמ"שים נוסף על טנקים של החטיבה הקדמית שנפגעה באופן אנוש, הצטרפו לחגיגת המלחמה כוחות ישראליים נוספים, ובעיקר אלה שהיו מצוותים לגדוד הצנחנים והארטילריה. מאוחר יותר הופעל גם חיל האוויר." (עמודים 160-161)

קראתי את הספר כמי שזכה לפגוש את המחבר, וכמי שמתעניין במלחמת יום הכיפורים ובהיסטוריה צבאית (את הסמינר שלי בתואר ראשון כתבתי על ההכרעה הצבאית בחזית הדרום). תיאורי הקרבות גרמו לי לא פעם לחשוב כיצד היינו, חברי ואני לשירות הסדיר והמילואים בצנחנים, עומדים בכאוס וקריסת מערכות דוגמת זה שהתרחש באוקטובר 1973. ציטוט שקראתי בספר אחר נראה לי מתאים בהקשר זה: "הייתי עד לחוסר תפקוד, עד כדי קריסה, של יחידות מובחרות על מפקדיהן בעת לחימה שאליה כנראה לא הוכנו מספיק מבחינה מנטלית, ולעומת זאת – לכושר לחימה מצוין של חיילים פשוטים בתעלות סוריות מבוצרות בתל-עזזיאת ותל-פאחר ב-1967, או ישיבה במעוזים ובמוצבים תחת אש כבדה במלחמת ההתשה, שלא לדבר על מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כאשר מפקדי וחיילי יחידות השדה, בגופם ובנפשם, הם שנשאו את המדינה על כפיים. מאומה ממה שקרה בשנים שלאחר מכן אין בו כדי לסתור את אמונתי, שהזדהות האנשים, תחושת ההשתייכות שלהם, ולא פחות מזה יכולת מפקדיהם להניע אותם אל מול הבלתי-אנושי, הינם הכוח העיקרי ולא עוד." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף במיל' אורי שגיא, הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמוד 42)

ועוד דבר שנותר חזק יותר מכל קטע אחר בספר מהדהד מן השורות שכתב אורי פונדק ז"ל לעצמו בשנת 1970 במכתב שהותיר במגירה בביתו ונתגלה לאחר מותו: "השלום רחוק, יש לי הרגשה שכיום תמורת שלום הייתי מוכן לתת כמעט הכול, חוץ מהחיים. אבל אולי יום אחד אצטרך לתת את החיים כדי שבבוא העת אחרים יוכלו ליהנות מהדבר המופלא הזה שנקרא שלום. לא שלום חטוף ברחוב, אלא שלום מלא בעולם." (עמוד 52) מומלץ בחום רב!!!

"ציר סקרנות צומת ודאות" מאת רון פונדק,
יצא בעברית בשנת 2013,
בהוצאת כנרת זמורה ביתן,
מכיל 238 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 15-05-2014, 23:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "עוד ניצחון כזה..." מאת תא"ל במיל. אלישיב שמשי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"התבטאותו של המג"ד בדבר העדפתו להחזיר את החיילים הביתה בשלום על ביצוע המשימה שתכליתה אינה ברורה לו, מצביעה על בעיה ערכית ממדרגה ראשונה. הרי אין מדובר בלוחם זוטר, אלא במפקד דוד האמור לחוש אחריות ומחויבות אישית ולאומית לגבי מצוקות האזרחים בעורף שהיו באותה עת תחת הפגזות טילים וציפו לישועה שתבוא מלוחמי צה"ל.

תכליתה העיקרית של המשימה היתה להשמיד משגרי רקטות וטילים שהרעישו את העורף – משימה שאין ברורה ממנה וחשיבותה לא הוטלה בספק."
(עמוד 154)

הספר "עוד ניצחון כזה..." מאת תא"ל במיל. אלישיב שמשי המתאר ומנתח קרבות של גדודי שריון, חי"ר והנדסה וגם יחידות מובחרות במלחמת לבנון השנייה בהיבט של ערכים המבטאים את רוח הלחימה, כמו: דבקות במשימה, דוגמה אישית, יוזמה ותעוזה. המחבר לחם במלחמת ששת הימים כמפקד פלוגת טנקים בחטיבה 7 ובמלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד שריון באוגדה 162 שלחמה בחזית המצרית, ועל תפקודו במלחמה זו עוטר בעיטור המופת. שמשי הינו מומחה מאין כמותו לסוג מחקר זה וספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מרתקים. המחבר ביצע מחקר מקיף ומעמיק בטרם כתיבת הספר אשר כלל ראיונות עם דמויות מפתח, קריאת ספרים ותחקירים כמו גם מרשמי קרב. בכל פרק שוזר המחבר ציטוטים מפי בעלי תפקידים שונים ביחידות החל בלוחם הזוטר וסמל המחלקה וכלה במג"ד ובמח"ט.

במלחמה זו התגלו נורמות לחימה ירודות באופן שלא תאם את רוח הלחימה שגילו יחידות צבא היבשה במלחמות העבר: חוסר יוזמה ותעוזה, חשש להילחם באור יום כדי לא להיפגע, עיכובים חוזרים ונשנים של כוחות בביצוע משימות ועוד. למעשה קובע המחבר כי חלק ממפקדי היחידות התעלמו מכך שמבחנו העליון של המפקד הוא ביצוע המשימות והניצחון בקרב. הציטוט המופיע מעל, המתייחס להלך הרוח של מפקד גדוד צנחנים מובחר במילואים ממחיש יותר מכל את הדיסוננס בין ערכיות המשימה שלשמה נשלחו לוחמי צה"ל למלחמה לבין הלך הרוח בחלק מן היחידות הלוחמות. ואכן עם בעיה שכזו בהבנת המשימה לא פלא שהגדוד לא צלח בביצוע משימתו, זאת אף שהוא נמנה כנראה על טובי הגדודים בצה"ל כולו בסדיר ובמילואים.

כאשר כן נתגלו מעשי גבורה ונחישות היו אלה בעיקרם חילוץ פצועים, שאף שהם הרואיים כשלעצמם אינם מכריעים את המלחמה. כך למשל מתאר המחבר גדוד חי"ר סדיר שנתקע אל מול בית ממנו יורה חולית מחבלים על אחת הפלוגות. יתרונו הגדול של הספר בעיני היה דווקא בעובדה כי הוא מביא בו לא מעט ניתוחי קרבות של יחידות מילואים. מנגד, מטריד היה לקרוא על גדוד שנע באיטיות וסרבול כאלה עד שלקחו לו שלושה ימים (ובאיחור של יומיים) להגיע ליעד המרוחק שלושה קילומטרים מן הגבול. הפרק הטוב והמעניין ביותר בספר נגע דווקא ללחימת גדוד 7012 מחטיבת המילואים אלכסנדרוני, גדוד חי"ר אפור, לא מיוחד ולא זוהר.

על הגדוד פיקד רוני בן-חיים: "יליד ירושלים (1962), בה גדל והתחנך. התגייס לצבא בשנת 1980 ומתוך בחירה הגיע לשרת בחטיבת גולני. עם סיום השירות הסדיר המשיך לשרת שנתיים נוספות בצבא הקבע ולאחר מכן השחרור הוצב במילואים כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני, חטיבה המורכבת מיוצאי חטיבת גולני. במהלך שירות המילואים התקדם במסלול הפיקודי. בשנת 2001 מונה למפקד גדוד 7012 ולאחר חמש שנים פיקד עליו במלחמת לבנון השנייה." (עמודים 189-191) על גדודו הוטלה המשימה להשתלט על "מרחב הכפרים שיחין, אלג'בין וצומת רג'מין." (עמוד 190) הצומת והמרחב נחשבו לשטח מפתח המאפשר את המשך התמרון הקרקעי למערב דרום לבנון. הגדוד, אף שלא התאמן בשנים שקדמו למלחמה וגויס רק לתעסוקות מבצעיות, התארגן מהר למשימתו והגיע ליעדו בזמן לאחר מסע מואץ אל תוך לבנון, כפי שהעיד המג"ד: "ידעתי שצומת רג'מין הוא שטח מפתח, לא רק של החטיבה אלא גם של האוגדה, ולא רציתי להמתין עוד 24 שעות להשלמת המשימה." (עמוד 195)

לאחר שהגיע הגדוד לפאתי המרחב על נדרש להשתלט, ערך המג"ד את הגדוד למשימתו. השתלטות הגדוד על מרחב הכפרים שיחין, אלג'בין וצומת רג'מין התנהלה כך שמי שבוחן את מהלכי הגדוד חש כי הוא קורא תיאור קרב צה"לי ממלחמות קודמות בהן בלט צבא היבשה של צה"ל ביכולות תמרון מרשימות, יכולות שדומה שצה"ל החזיר לעצמו במבצע עופרת יצוקה, ולא תיאור שכיח למצער של גדוד במלחמה זו, דבר שבולט אף יותר בהתחשב בכך שמדובר בגדוד מילואים:

"המג"ד, סא"ל רוני, תיאם את ההתקפה בין פלוגות א' ו-ג' הסמוכות. פלוגה ב' פעלה באופן עצמאי באגף המזרחי לעבר שיחין. בסביבות השעה עשר וחצי בבוקר, לאחר כארבע-עשרה שעות הליכה עם ציוד על הגב, החלו הפלוגות בהתקפה להשתלטות על בתים בכפר שתוכננו מראש.

עם תחילת ההתקפה, האויב פתח באש לעבר הכוחות בפעם הראשונה. פצצות מרגמה נחתו על הגדוד ואש נ"ט ונשק קל נפתחה מהכפרים לעבר הלוחמים. אש חזקה במיוחד נפתחה מצומת רג'מין שהיה בשטח השולט על המרחב. המג"ד הנחית ארטילריה על הצומת ועקב אחר לחימת הפלוגות.

אלעד לוי מ"פ ג' דיווח למג"ד על האש שנורתה לעברו מבית בן שתי קומות, וביקש סיוע של מסק"ר שהועמד לרשותו. הוא יצר קשר עם טייס המסק"ר, ציין לו את הבית ולאחר שני טילים שנורו לעברו האש פסקה ונראה היה שלוחמי החזבאללה נהרגו. מחלקות הפלוגה הסתערו באש על שלושה בתים מצפון לשטח הצפוף של הכפר (הקסבה) והתארגנו בהן להמשך הלחימה.

מ"פ א' נתקל בהתנגדות אויב חריפה יותר, כיוון שכוחו איים ישירות על צומת רג'מין. לאחר ירי על אחד הבתים שותקה האש והפלוגה הסתערה על כמה בתים והשתלטה עליהם. מכיוון שבין מיקום הפלוגה לצומת רג'מין הפרידו בתים שמנעו שליטה על הצומת, שלח המ"פ כוח שהתמקם מצפון לכביש, משם יוכל לצפות עם צומת רג'מין.

פלוגה ב' השתלטה על שלושה בתים בפאתי הכפר שיחין ממערב ללא התנגדות אויב (לחימתה של פלוגה זו, שפעלה רוב הזמן ככוח עצמאי, תפורט בהמשך). לאחר שקיבל המג"ד דיווחים מהמ"פים שמשימת ההשתלטות על הבתים הושלמה, הוא הורה למ"מ הסיור למקם תצפית לעבר העיירה מג'דל-זון, הנמצאת מעבר לוואדי עמוק כשלושה קילומטרים מצפון.

המג"ד עצמו לא מצא לנכון להגיע לצומת עצמו, שהיה חשוף לחלוטין לעיירה מג'דל-זון. הוא החליט להישאר עם פלוגה ג', ששלטה היטב על צומת רג'מין."
(עמודים 197-198)

לאחר שהגדוד השיג את משימתו גילה המג"ד יוזמה והתקפיות. כוחותיו ביצעו סריקות, חתרו למגע עם מחבלי החזבאללה, לכדו שלושה מחבלים שבויים והשמידו אמצעי לחימה. בנוסף העניק הגדוד סיוע רפואי והומניטארי לכעשרים אזרחים לבנונים. לא מן הנמנע אגב, שהיות המג"ד, רוני בן-חיים, בתפקידו כחמש שנים בטרם המלחמה, כמו היותו בוגר מלחמת לבנון הראשונה אשר רכש ניסיון רב הן באימונים והן בתעסוקה מבצעית, השפיעו השפעה מכרעת על תפקודו הוא ועל הישגי הגדוד במלחמה. הגדוד פעל על פי מה שלמדו אנשיו בעת הכשרתם בצה"ל בהתאם לתורה הלחימה, הפקודות ולאור המשימה שנגזרה מהמטרה – הפסקת ירי הרקטות לעבר יישובי הצפון ופגיעה קשה בארגון חזבאללה. לא פלא שהגיע להישגים.

אירוע נוסף שבו בלט הגדוד לחיוב שלושה ימים לפני תום המלחמה, כאשר החטיבה אישרה: "לגדודים להוציא בכל פעם מחלקה לארץ לרענון (באותם ימים לא היה ידוע שהמלחמה עמדה להסתיים). כך נוצר הצורך להחליט מי יזכה לצאת, והמג"ד ערך דיון עם המ"פים בשאלה רגישה זו בסופו הוחלט: "לא יוצאים עד שכולם יוצאים" – המשפט, המביע אחוות לוחמים, הפך לסיסמה של הגדוד. אף שבהתחלה ההחלטה היתה קשה ללוחמים, הם הסתגלו, גישתם השתנתה במהירות והם הצדיקו את ההחלטה ואף חשו גאווה בהשתייכות ליחידה שבה כולם התמודדו עם הקשיים בצורה שוויונית." (עמוד 213) מי שמשרת במילואים ביחידה קרבית יזדהה עד מאוד עם החלטה ערכית וראויה זו. על אופן לחימת הגדוד במלחמת לבנון השנייה העניק מפקד פיקוד הצפון, האלוף גדי איזנקוט, בשנת 2007 צל"ש אלוף לגדוד 7012.

הספר כתוב בשפה פשוטה וישירה, אנטי-תזה לפקודות ולבלבול ששררו בצבא במהלך המלחמה. הוא קולח, מרתק ועשיר בדוגמאות. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של לפעולות היחידות לאור הדילמות הערכיות שבפניהן עמדו הלוחמים. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, שכן: "המבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף במיל. אורי שגיא, הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41), וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ בחום רב!!!

"עוד ניצחון כזה..." מאת אלישיב שמשי,
יצא בעברית בשנת 2013,
בהוצאת מודן/ משרד הביטחון,
מכיל 321 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 12-06-2014, 12:46
  v-22 v-22 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.11.08
הודעות: 130
הגנרלים במלחמת העולם השנייה - רוני ברבש , הוצאת אוריון ספרים
בתגובה להודעה מספר 36 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ביקורת על הספר "עוד ניצחון כזה..." מאת תא"ל במיל. אלישיב שמשי"

מתאים עכשיו גם לשבוע הספר וגם לציון 70 שנה למבצע אוברלורד

http://www.booknet.co.il/prodtxt.as...49#.U5l1Ifl_uuI

הספר הגנרלים במלחמת העולם השנייה עוסק במערכה המרתקת הזו ומבליט את חלקם של מפקדי הצבאות ואת המפקדים הבכירים, שעמדו בראש הגייסות הלוחמים.

הספר מדגיש את חלקם של 105 גנרלים בקרבות, שהתחוללו בכל זירות המלחמה. בתוך המהלכים הראשיים של המלחמה מופיעים בספר תיאורים של כמה קרבות והם משולבים בקורות חייהם של גנרלים מחמישה צבאות: הגרמני, הבריטי, הסובייטי, האמריקאי והיפני. במידה רבה מתואר מהלך הקרב דרך עיניו של המפקד, או שחותמו ניכר בתיאור הקרב. שילוב זה - בין תיאור הקרבות השונים בכל זירות המלחמה ושמירה על רצף מהלכה ובין תיאור חייהם של הבכירים במפקדי הצבאות העיקריים - הוא המייחד את הספר הזה. משולבות בו 25 מפות ותמונותיהם של כל הגנרלים.

הספר מיועד לקורא שאינו בהכרח היסטוריון, אלא מגלה עניין במלחמת העולם השנייה. לכן הוא נכתב בצורה שוטפת על חשבון מאפיינים אקדמיים. עם זאת, הספר הוא פרי מחקר של שנים, תוך הקפדה מרבית על הדיוק בעובדות.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
\
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #39  
ישן 16-06-2014, 19:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "בכוח התחבולה" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

"התחבולה היא תמצית חוכמת המלחמה; היא הברקה, שנועדה להפר את שיווי משקלו של האויב. התחבולה הצבאית ימיה כימי המלחמות; רק השיטות ותדירות השימוש בה השתנו. במקרא מוזכר השימוש בתחבולות בשעת מלחמה בעיקר בכיבושן של ערים מבוצרות. סון טסו כתב בספרו : כל מלחמה עומדת על הטעיה. לפיכך, כשיש בכוחנו להתקיף, עלינו להיראות כאילו אין בכוחנו לעשות כך. כשאנו משתמשים בחילותינו, עלינו להיראות כיושבים בחיבוק ידיים. כשאנו קרובים, עלינו להביא את האויב לידי אמונה שאנו רחוקים. כשאנו רחוקים, עלינו להביאו לידי אמונה שאנו קרובים." (עמוד 93)

הספר "בכוח התחבולה" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר ראשון מסוגו הבוחן את חשיבות המפקד התחבולן, המצביא המקורי בעל החשיבה החדשנית, המיישם הלכה למעשה את עיקרון התחבולה בקרב לניצחון במערכה: "לו נתבקשתי להציג למפקדים צעירים דמות מפקד הראויה לחיקוי, הייתי בוחר, בלי שום היסוס, באלוף יגאל אלון. אלון היה מפקד למופת, אנושי והגון. הוא ניחן בתבונה, בכושר אלתור ובכושר ניתוח מזהירים. הוא היה חדור אמונה וחזון, וסימל יותר מכול את מדינת ישראל הצעירה, הגאה והמשוחררת. בספרו מסך של חול, כתב: נראה כאילו מהמפקד הקרבי נדרש משהו בלתי אפשרי, להיות אדם על אנושי, מעין יצור עליון. ולא היא. אמנם המלחמה היא מאוד לא אנושית, ורק מאמץ אדם עליון עשוי להתמודד איתה בהצלחה. אך אין צורך שהמפקד יהיה על אנושי. די אם יהיה אנושי דווקא, אדם ללא דופי מבחינה מוסרית. אין לתאר, כמובן, שכל מפקד יהיה מושלם בכל המעלות. לכל אחד סגולותיו המיוחדות לו. כל אחד מחונן בנקודות כוח ולוקה בנקודות חולשה משלו. אולם, לא ייתכן מפקד ראוי לשמו שאינו מצטיין בסימני היכר חיוביים בולטים, כשם שלא יכול להיות מפקד בעל נקודות חולשה בולטות." (עמוד 127)

המחבר מביא דוגמאות שהתרחשו במלחמות ברחבי העולם ומנתח מספר קרבות שהתרחשו במלחמות ישראל, בהם עיקרון ההפתעה והתחבולה גרמו להכרעת המערכה. ניכר כי תא"ל שמשי, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות. בין ניתוחי הקרבות שבספר עומד המחבר על מוטיב התחבולה במבצע חורב במלחמת העצמאות: "כדי להמחיש את יישומה של הגישה העקיפה ברמות השונות מן הראוי לבחון כיצד חלחלה המודעות לגישה זו אצל כל המפקדים – ממפקד החזית ועד אחרון מפקדי הפלוגות. מפקד החזית, יגאל אלון, קבע את התוכנית הנועזת כולה, שכללה הטעיה ברצועת עזה ותמרון עמוק בתוך סיני. מח"ט 8, יצחק שדה, נע בראש חטיבתו בדרך קשה ועוקפת, מצפון לציר הכביש, וכבש את המערך המצרי העיקרי בעוג'ה. מג"ד 9, חיים בר-לב, נע בחולות המדבר מדרום, ותקף את המשרפה. המ"פ, אברהם אדן מגדוד 7, כבש את מוצב התמילה מכיוון מצוקי, שנחשב לבלתי עביר, ולאחר מכן המשיך עם הגדוד לעבר מוצבי עסלוג', מהעורף." (עמודים 145-146)

מרתק לא פחות הוא תיאור הקרב לכיבוש מתחמי אום כתף – אבו עגילה במלחמת ששת הימים. בתכנון המקורי לכיבוש היעדים קבע מפקד האוגדה, האלוף אריאל "אריק" שרון, כי: "על החטיבה המוצנחת 80, בפיקוד אל"ם דני מט, הוטל להצניח גדוד לכיבוש היעד הגדודי – בתור, ושני גדודים נועדו להישלח במסוקים אל ג'בל דלפה מדרום, לכיבוש אום שיחן וריכוז ארטילריה באזור זה." (עמוד 181) אולם במהלך הקרב, האלוף גילה גמישות מחשבתית: "משהתברר כי גדוד 63 כבר כבש את בתור, שונתה התוכנית של חטיבה 80. שני גדודי החטיבה, שנועדו להישלח לכיבוש אום שיחן מדרום, נחתו בדיונות שמצפון לאום שיחן, ויצאו לתקוף ריכוזי ארטילריה ממזרח וממערב לאום שיחן. הגדוד שנועד לתקוף ממערב התקשה בצבירת הכוח ובהתארגנות, וכאשר היה מוכן לתקיפה התברר כי גדוד 63 כבר השמיד את כוחות האויב. הגדוד האחר, שנע לתקיפת היעדים ממזרח, פגע בריכוזי ארטילריה ונ"ט, וחזר אזור הדיונות." (עמוד 184) שמשי מוסיף וכותב כי: "ההתקפה היתה אמורה לפרוץ בכמה מקומות, בשילוב בין-חילי ובין-זרועי. ואמנם, התמרון של גדוד 63 דרך הדיונות ותקיפת אום שיחן ממערב, וההסתערות חטיבה 99 וחטיבה 80 מצפון, דרך דיונות קשות למעבר, ערערו פיסית ונפשית את הלוחמים המצרים." (עמוד 185) הקרב הוגדר כקרב משולב מופתי הנלמד כיום באקדמיות צבאיות ברחבי העולם.

לאור מחקריו הגיע המחבר למסקנה כי עקרון התחבולה חיוני להשגת הניצחון בכל מפגש עם האויב ויהא זה התקלות בחוליית מחבלים בה יבחר המפקד להותיר רתק ולאגף מן הממד הצר, או אופנסיבה רחבת היקף, דוגמת מבצע עופרת יצוקה, אשר החל לאחר ביצוע הונאה טקטית כי נדחה, בתקיפה אווירית הולמת, קטלנית בתוצאותיה ומפתיעה. שורות הסיכום בספר ראוי שיהדהדו: "המפקד הטוב הוא המפתח להצלחה בשדה הקרב. מוטל עליו להיות מופת לחייליו, להפיח בהם רוח לחימה ולנסוך בהם אמונה. בידיו היכולת לנקוט תחבולות אשר יקצרו את הלחימה ויקטינו את מחירה. אל לנו להסתפק במפקדים שרק "יהיו בסדר", מפקדים ממושמעים המסתפקים בביצוע משימותיהם. מאחר שמציאות שדה הקרב צופנת אי-ודאות, הפתעות ומצבים משתנים, יש לטפח את כושר האלתור, היוזמה והיצירתיות הטבועים באופיו של המפקד הישראלי, כמובן – בלא להתפשר על רמתו המקצועית. העוצמה הצבאית גלומה בעיקר במפקד, ובו יש להשקיע יותר מכול." (עמוד 244)

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המפקד הבכיר של המסגרת הלוחמת אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. את הספר קראתי כמפקד כיתה צעיר בצנחנים ונהניתי ולמדתי ממנו רבות. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"בכוח התחבולה" מאת אלישיב שמשי,
יצא בעברית בשנת 1995,
בהוצאת מערכות/ משרד הביטחון,
מכיל 244 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 16-06-2014, 19:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "נוע כבר, לכל הרוחות!" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

"מבחנם של המפקדים הוא דווקא במצבים בהם הם נדרשים ליטול סיכון, משום שבסופו של דבר אין פעולה ראויה לשמה שאינה נטולת סיכונים. על המפקדים לפעול כדי להפחית סיכונים, אך מעבר לנקודה מסוימת עליהם לגלות תעוזה ונחישות ולשמור על עצבים חזקים, כדי לבצע מהלכים נועזים שיכריעו את האויב." (עמוד 211)

הספר "נוע כבר, לכל הרוחות!" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר ראשון מסוגו הבוחן את חשיבות עיקרון הפעולה המהירה בקרב לניצחון במערכה. הספר מספר קרבות חטיבתיים, בהם מהירות הלחימה והתגובה הפתיעה את האויב וגרמה להכרעת המערכה, וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות. שני פרקים תפסו אותי במיוחד בספר. הראשון, מתאר את לחימת חטיבת השריון 401 בקרבות הבלימה בסיני בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בולטת בספר דמות מפקד החטיבה, אל"מ (לימים רא"ל) דן שומרון: "יליד קיבוץ אשדות יעקב (1937), התגייס לצנחנים בשנת 1955, השתתף בפעולות התגמול ולחם כמפקד כוח במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים. בשנת 1971 עבר הסבה לשריון וכשלושה חודשים לפני מלחמת יום כיפור מונה לתפקידו." (עמוד 86)

בפרק מתאר שמשי את קרבות החטיבה, עת האיץ מפקדה בגדודיו למהר לתעלה ולמנוע את צליחת הכוחות המצריים. הפרק ממחיש מה יכול לעשות כוח המקיים את מימרתו הישנה של הגנרל פורסט: "בשדה הקרב מנצח מי שמגיע ראשון עם הכי הרבה." שמשי כותב כי: "מרגע שאל"מ שומרון קיבל אחריות על הגזרה הדרומית, חצתה החטיבה במהירות את מעבר הג'ידי וגדוד 46 הקדים בחצי שעה את החטיבה האמפיבית המצרית והשמיד אותה, בעת שהייתה בדרכה לחבור על הקומנדו בפתחת הג'ידי. עוד קודם לפעולת גדוד 46, הגיבה מהר ונכון פלוגת הטנקים של בועז, שהייתה סמוך לתעלה, כאשר פגעה בחטיבה האמפיבית והחלישה את יכולתה כמסגרת לוחמת. המהירות שבה קרא דן שומרון את תמונת המצב וקיבל החלטות שענו על התפתחות הקרבות, באה לביטויה גם בשעות הלילה הקטנות. שומרון הבין כי המעוזים מהווים נטל על קרבות ההגנה ולא איפשרו הפעלה יעילה של כוחות החטיבה. הוא הציע לפנות את לוחמי המעוזים עוד בשלב שהיה אפשר לעשות זאת ללא קושי. הוא ביקש ממפקד האוגדה לפנות את המעוזים מיידית, אך האלוף מנדלר לא נתן לכך אישור." (עמוד 100)

הפרק השני שתפס אותי נגע ללחימת חטיבת צנחנים מילואים 317 בכיבוש החרמון הסורי במלחמת יום הכיפורים (21-22 באוקטובר 1973). החטיבה נדרשה לבצע משימת איגוף אנכי ולאחריו להשלים את כיבוש מוצב החרמון הסורי, מוצב פיתולים, וכן להוות עתודה לכיבוש החרמון הישראלי. על החטיבה פיקד אל"מ חיים נדל: "יליד פולין (1933) , התגייס לצה"ל בשנת 1952 ואת רוב שירותו הצבאי עשה בצנחנים. נדל ידע שמדובר במבצע צבאי מורכב, ושכיבוש כל היעדים במשך לילה אחד מחייב ביצוע מהיר. יחד עם זאת הוא העריך שהשלמת המשימה בזמן הקצוב אינה יכולה להסתמך על הסתערות מהירה על היעדים, דבר שממילא לא יתאפשר בשל תנאי האוויר הדליל השוררים בגובה החרמון ומקשים על הנשימה, אלא דווקא בהתקפה יעילה, שיטתית וסדורה של הפעלת אש סיוע והתקדמות איטית ומבוקרת." (עמוד 69) הכוח בפיקודו נידרש לאחר הנחיתה לנוע בשטח קשה: "זירת הלחימה של החטיבה הייתה בשטח הררי גבוה במיוחד. היעד המרכזי – מוצב החרמון הסורי – התנשא לגובה 2,381 מטרים, ממנו הייתה שליטה בתצפית על מוצב החרמון הישראלי שהיה מדרום לו. מצפון למוצב הסורי נמצא שיא החרמון, השטח הרם ביותר בגזרה המתנשא לגובה 2,814 מטרים מעל פני הים. בגבהים אלה קר מאוד והאוויר דליל מקשה מאוד על ההליכה." (עמוד 68)

כאשר שמשי מתאר את הנחתת הכוחות על הר החרמון הקורא חש כי הוא ממש שם, בשטח עם הלוחמים: "בשעה 14:00 המריא זוג המסוקים הראשון. במסוק המוביל עם הקברניט יובל אפרת, טסו תשעה עשר לוחמים ובראשם מפקד ראש האוויר רן בג, ומ"פ ב' (מגדוד 471) עוזי צור. במסוק השני, עם הקברניט עודד רפופורט, טסו מג"ד 471 חזי שלח, עם החפ"ק שלו ולוחמים נוספים מפלוגה ב'. המסוקים טסו נמוך לאורך ואדי שבעא שבלבנון וסמוך להגעתם חיל האוויר הטיל פצצות עשן מצפון למוצב הפיתולים, כדי למסך את אזור הנחיתה. המסוקים נחתו בשטח נחיתה אחד כאלפיים מטרים מצפון למוצב הפיתולים (שטחי הנחיתה שתיים ושלוש תוכננו כאלטרנטיבה למקרה ששטח אחד יופגז). מיד עם הנחיתה, רן בג הפעיל את אנשיו לסימון שטח הנחיתה. יריעות בד נפרסו במורד הרכס המערבי לכיוון ואדי שבעא, המוסתר מהמוצבים הסוריים, דרכו יגיעו המסוקים הנוספים. סא"ל חזי שלח, המג"ד, מיקם תצפית לעבר מוצב הפיתולים והורה לקש"א (קצין קישור ארטילרי) גרשון גילת, לטווח את סוללות הארטילריה שעמדו לרשותו לעבר היעדים הסוריים. שלושת המסוקים הנוספים עם הקברניטים שאול שפי, חיים בייטנר ודב פלג, המריאו ברווח של מספר דקות זה מזה, ועד לשעה 14:30 הונחתו על החרמון מאה וחמישה עשר לוחמים. באותה עת התחוללו קרבות אוויר מעל החרמון וסבב ההטסה השני עוכב. חמישה מטוסי מיג סוריים הופלו, אחד מהם הרסק בוואדי שבעא והעשן השחור שעלה ממנו שימש נקודת ציון לפניית המסוקים מזרחה לעבר שטחי הנחיתה. לאחר המתנה במשך מספר דקות, המריא סבב המסוקים השני אליו הצטרף מסוק יסעור שישי עם הקברניט אלי קסן. הסבב השני כלל גם את מח"ט 317, אל"ם חיים נדל והחפ"ק שלו. לאחר מכן יצא סבב המסוקים השלישי שהסתיים בשעה 16:00, ובו הושלמו הטסת גדוד 471 וחפ"ק החטיבה בשטח נחיתה 1." (עמוד 74)

לאחר שנחתו הכוחות החל הכוח לנוע למשימתו. בקצב אחיד, באופן מקצועי ותוך הקדשת מחשבה יסודית לכך שתנועה מהירה מדי עשויה לגרום לאבידות או לנתק בכוח, נעו גדודי הצנחנים לעבר היעד: "לאחר למעלה משעתיים של הליכה מאומצת בעלייה תלולה הגיע חוד הגדוד ל- נ.ג. 2320 מבלי שנתקל באויב. על פי התוכנית פלוגה ד' הייתה אמורה להחליף בהובלה את פלוגה א', אך כיוון שהמהלך עד שלב זה עבר ללא דופי, הורה סא"ל שלח למ"פ א' להמשיך בהובלה. שלח הזכיר למ"פ א', כי באזור זה, שכונה 'מוצב' הכוכים, נצפו בדמדומי האור האחרונים עשרות חיילים סורים ועליו לנוע במשנה דריכות. פלוגה א' המשיכה לנוע דרומה בפריסה מאובטחת ולאחר זמן קצר נפתחה לעברה אש סורית. לוחמי הפלוגה הגיבו במהירות באש יעילה, הציבו חיפויים ושיתקו את מקורות הירי. לאחר שאש האויב שותקה, סרקו הלוחמים את השטח ומצאו בו כוכים ועמדות מבוצרות ושניים עשר חיילים סורים הרוגים. לפלוגה לא היו נפגעים. המח"ט, אל"ם נדל, שנע בעקבות גדוד 471, לחץ על סא"ל שלח להזדרז. מבחינת המח"ט היעד העיקרי היה מוצב החרמון הסורי והוא רצה להשלים את המשימה ברם יעלה השחר. סא"ל שלח החליט שלא להמתין להחלפה על ידי פלוגה ד' שנעה מאחור ושוב הורה למ"פ א', שהלוחמים בפלוגתו היו במורל גבוה לאחר הצלחתם בהיתקלות, להמשיך בהובלה. תוך כדי הליכה ריססו החיילים באש כל עמדה חשודה ומ"פ א' שי לין דיווח למג"ד על העמדות הנטושות הרבות שראו בדרכם. ואכן, מכיוון המורדות המזרחיים של הרכס נשמעו בערבית קולות של חיילי האויב שברחו. בחצות הלילה הגיע הגדוד סמוך ל- נ.ג. 2360. חזי דיווח למח"ט על השלמת משימת הגדוד." (עמודים 77-78)

שמשי מוסיף ומתאר את כיבוש מוצב החרמון הסורי בידי גדוד נוסף של החטיבה: "גדוד 567 המשיך בלחימה. המג"ד, סא"ל אלישע שלם, נוכח שלא היה ירי מתוך המוצב הסורי והעריך שהמוצב ננטש. הוא הצטרף לחוד פלוגה ב' והורה למ"פ לא לפתוח יותר באש. את מחלקת ההנדסה החזיר לאחור ובהתקדמות זהירה עברו הלוחמים את גדרות המוצב. פלוגה ב' התפצלה ימינה ושמאלה וסרקה את המוצב שהיה ריק מאויב. סא"ל שלם הורה לאנשיו להיערך בעמדות הריקות שבמוצב וזמן קצר לאחר השעה 03:00 דיווח למח"ט שהמוצב ננטש והיעד בידו. מח"ט 317, אל"ם נדל, היה שבע רצון, שכן המשימה החטיבתית הושלמה למעשה." (עמודים 79-80) ראוי לזכור כאשר קוראים אודות קרב זה, כיצד התנהל במקביל הקרב שנהלה חטיבת גולני (וזאת מבלי לזלזל בגבורת לוחמיה) לכיבוש החרמון הישראלי: "חטיבה 317 ביצעה את משימתה באופן מוצלח במיוחד. במשך לילה אחד של לחימה הצליחה החטיבה כמתוכנן, לכבוש את מוצב החרמון הסורי ומוצב הפיתולים ולהיאחז בשיא החרמון. המשימה הקשה והמורכבת, שכללה הנחתת כוחות בהיקף ניכר מהאוויר ופעולה בתנאי שטח קשים ביותר ללחימה, הושלמה באבידות מעטות בנפש. אבידות החטיבה היו שני הרוגים וחמישה פצועים. אבידות האויב היו גדולות פי כמה- עשרות הרוגים ושבעה עשר שבויים. חיילים סורים רבים נפצעו או ברחו מהמערכה. הקרב לכיבוש החרמון הסורי לא נמנה עם הקרבות ההרואיים רוויי הנפגעים ומעשי הגבורה שרבות מדברים עליהם. קיימת נטייה בישראל להעלות על נס דווקא את הקרבות שבהם הושגה ההצלחה בלחימה חזיתית ובאבידות בנפש, אך דווקא הקרבות המוצלחים יותר מתאפיינים בתחבולה, בגישה עקיפה ובמיעוט אבידות." (עמודים 82-83)

שורות הסיכום בפרק ראוי שיהדהדו, במיוחד לאור הזנחת מערך המילואים, כעדות למה שיכול להשיג כוח בוגר, מנוסה, מיומן ומאומן להשיג: "אין ספק שהצלחת החטיבה נבעה ממספר גורמים ובהם התכנון הנועז, הביצוע המקצועי ובעיקר איכות הלוחמים והמפקדים ובראשם המח"ט חיים נדל והמג"דים סא"ל חזי שלח וסא"ל אלישע שלם. הצנחנים יצרו מצב שכל כוח צבאי רציני שואף אליו, בו האויב היה מופתע, מפוחד, לא ידע מהיכן יותקף ולכן רוב חייליו ברחו על נפשם. קרב כיבוש החרמון הסורי הוא קרב מופת שהיעדים בו הושגו במלואם עם מעט נפגעים, ומבלי שהלוחמים נקלעו לקרבות גבורה אישיים כתוצאה מתקלות, או מהסתבכויות במהלך הלחימה." (עמוד 84) הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המפקד הבכיר של המסגרת הלוחמת אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. לאור מחקריו הגיע המחבר למסקנה כי עקרון המהירות קריטי להשגת הניצחון בקרב. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"נוע כבר, לכל הרוחות!" מאת אלישיב שמשי,
יצא בעברית בשנת 2011,
בהוצאת מודן/ משרד הביטחון,
מכיל 226 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 19-06-2014, 09:14
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "אחרי!" מאת תא"ל במיל' אורי בן ארי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

"תמצית המנהיגות הצבאית באה לידי ביטויה המוחלט כאשר הכוח נמצא תחת אש כבדה והמפקד שואג "קדימה! אחרי!" – והכוח קם יחד איתו ושועט קדימה לתוך האש אל היעד. המלה "אחרי" היא האתגר המרכזי והיחיד למנהיג ולמנהיגותו!" (עמוד 293)

הספר "אחרי!" מאת תא"ל במיל' אורי בן ארי, הוא בעיני הספר הטוב והמרתק ביותר אודות מלחמת העצמאות. ספרו של אורי בן ארי, המוכר ללוחמי תש''ח כאורי בנר, מפקד פלוגה בגדוד הרביעי בחטיבת הפלמ"ח הראל (10). בספר מביא המחבר את לבטיו, שאלות נוקבות לצד הרהוריו ולקחיו, ובהם השאלה בטרם הקרבות: "האומנם מוכנה הפלוגה שלי, פלוגה א' בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, לקרבות מתמשכים, למלחמה של ממש?" (עמוד 37) כן מתאר בן ארי את מחשבותיו ורגשותיו של מפקד ולוחם בתארו כיצד הכשיר את אנשיו: "אשר לי, בעיית הבעיות היתה העדר אימון פלוגה של יום ושל לילה. לא עברתי עד כה אימון צבאי ברמה זו. רק פעם אחת, בגמר קורס המם-ממים, השתתפנו בתרגיל פלוגתי שבפרישתו דמה יותר לתרגיל חטיבתי מאשר לפלוגה של שלוש מחלקות, פרושות בשדה לקראת קרב-אש והסתערות על היעד. נשאר לי, כפתרון יחיד, לסמוך על השכל הישר ועל ספריהם של הקולונל פנפילוב והגנרל רומל כמפקד פלוגה במלחמת-העולם הראשונה. נשאר אמצעי אחד לטפל בו, אולי החשוב מכולם – האדם, קרי המוטיבציה! הורגלנו בפלמ"ח לעשות זאת בדרכים רבות ושונות., אך אציין כאן רק אחת מהן: השיחות מסביב למדורה." (עמוד 287)

וכאשר הוא מתאר את אתוס הפיקוד אשר בפלמ"ח: "זוכרים מה זה פלמ"ח? זוכרים שכלי-הנשק החשוב ביותר שלנו הוא הפלמ"חניק, החבר, שאין דיסטנס בינו לבין מפקדיו! הפלמ"חניק המקיים משמעת בכלל ומשמעת מבצעית בפרט מתוך רוח התנדבות, משמעת שלא נכפתה עליו – לוחם שרוצה לראות את מפקדיו לוחמים יחד איתו, שכם אל שכם? נשמע לכם מוכר? פלמ"חניק חכם, שדורש ממפקדיו לעשות מלחמה בחוכמה ובתחבולה ולא לפי תרגולת כלשהי שלמדו על מגרש-המסדרים של קורס! זוכרים שהייתם מפקדי כיתות והאנשים שלכם קיבלו אתכם לא רק מפני שמישהו מינה אתכם אלא מפני שהייתם טובים, טובים מהם, ומשום שנתתם דוגמה אישית בכל נושא ובכל דבר?" (עמוד 41) המחבר בחר ותיאר מספר קרבות בהם לחם בראש פלוגתו במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ובהם הקרב על קולוניה, הקרב המר על נבי סמואל, ההסתערות הקשה מכולן בכיבוש ''המסרק'' ובית-מחסיר, והקרב על הר ציון: על ההר, השער והחומה. בתיאורו מתמקד המחבר בחלק מן הקרבות המכריעים, החשובים ביותר שבהם השתתף ושעליהם פיקד, מנקודת המבט האישית של המחבר-המפקד ואין בכוונתו לגולל פרקים בהיסטוריה צבאית אובייקטיבית.

אני זוכר כיצד כנער לפני גיוס רותקתי לתיאור הקרב על מנזר סן-סימון ואף יצאתי, מיד משסיימתי את הספר (קראתי אותו תוך מספר שעות מבלי יכולת להינתק ממנו עד תומו) לסיור בשדה הקרב הנ"ל. תוך כדי הקריאה סיפור הקרב קפץ ועלה לנגד עיני מבין הדפים: שתי פלוגות פלמ"ח בפיקוד "רעננה", הוא אליהו סלע סמג"ד הגדוד הרביעי, המבצעות התקפת לילה לכיבוש המנזר: "02:00. שתי התפוצצויות רימונים החרידו ושברו את הדממה, ומיד בעקבותיהן שתיים נוספות. מבעד לשאון הקרב חדר אלינו קולו של מ"פ ג': "אחרי!" במשקפת הבחנתי בהסתערות שארית פלוגתו, מתוגברת במחלקה 2 שלנו, לעבר שני הבתים. ראיתי שריפות שפרצו בתוך הבתים, כנראה מהתפוצצויות הרימונים. חלק מאנשיו כבר נבלעו בבתים העשנים. קמתי ופקדתי: "חוליית הפורצים – אחרי למנזר!" דהרנו בריצה שפופה לעבר הקיר המערבי של המנזר." (עמוד 126)

בן ארי הוסיף ותיאר כיצד פרץ פנימה בראש פלוגתו: "תוך ירי אוטומטי פרצנו לחצר. שלושה לוחמים המשיכו ישר קדימה לעבר החדרים שבקיר המזרחי, שלישייה אחרת פרצה לתוך חדרי הקיר הדרומי ויתרנו, בתפנית חדה ימינה, פרצנו לחדרי הקיר המערבי. כולנו פעלנו באופן אינסטינקטיבי. קודם רימון, ואחריו פריצה וריסוס החדרים באש אוטומטית. גם מכיוון הגג נשמעו כמה צרורות, ומיד אחרי זה – שקט מאיים בכל שטח המנזר. רק ענני עשן התפוצצויות הרימונים וריח אבק שריפה העידו על הקרב שהתחולל כאן לפני שניות ספורות. העפתי מבט בשעון. השעה היתה 02:10 אחרי חצות. כל העסק נמשך עשר דקות." (עמוד 127) לאחר כיבוש המנזר התכנסו מפקדי הכוח לקבוצת פקודות שבה תידרך סלע את כוחותיו: "הסמג"ד פתח ואמר שסיימנו את השלב הראשון של המבצע. כבשנו את מתחם המנזר ומנענו מהאויב, עד כה לפחות, לפתח התקפת-נגד של הסתערות. כעת מתחיל השלב הבא: הגנה על מתחם המנזר. קרב ההגנה, אמר, יהיה לא פחות קשה מכיבוש המנזר." (עמוד 132)

ואכן הכוחות מצאו עצמם בקרב קשה כנגד התקפות נגד קשות מצד כוחות הכנופיות הערביות באזור, כאשר גל אחרי גל של התקפות נשבר על קירות המנזר ומספר החללים והפצועים עולה מרגע לרגע: "ברגע זה נכנס בני מרשק לחדר והתיישב אף הוא ליד השולחן. לא האמנתי למראה עיני: פיו היה חבוש והוא לא יכול לדבר! הפניתי מבט שואל לעבר הסמג"ד. הוא כבש את חיוכו בכוח וסיפר: "בהתקפת-הנגד של האויב עם שחר, חדר ערבי דרך הפשפש למסדרון. בני כיוון לעברו את הסטן שלו – אבל מעצור. יריתי אני בפורץ והרגתי אותו, אבל הוא הספיק לפני שנפל לשחרר צרור מנשקו. לא פגע באיש, אך ריקושט פצע את בני בפה, ומאז הוא לא יכול לדבר." הנה נפתרה לי התעלומה מה קרה לאותו ערבי, שכאשר נלחמתי מהגג ראיתי אותו על סף כניסה לפשפש. גם אני כבשתי את חיוכי, אבל ידעתי עד כמה יחסרו לנו דבריו הלוהטים של בני הפוליטרוק בהמשך השעות הקשות של הקרב." (עמוד 140) יותר מכל נחקק בזיכרוני אודות הקרב המשפט הבא, שלימים חזרו מפקדי צה"ל בוגרי הפלמ"ח ונזכרו בו בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים: "אני חושב שאנחנו חייבים להישאר ולהילחם. ידועה האמרה של בני מרשק: אם אצלנו יורד גשם, הוא יורד גם אצל האויב. אנחנו בצרות – אבל כך גם האויב. אם נישאר ונילחם – נצעד על חודו של תער, אך קיים עדיין הסיכוי שננצח." (עמוד 156) ואכן הקרב היה מופת לדבקות במשימה ולנחישות ולכך שמנצח הוא זה שרוצה בזה יותר.

אורי בן ארי נולד בשנת 1925 שם היינץ בנר בגרמניה, במשפחה יהודית. במארס 1939 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער והתחנך בקיבוצים עין גב ומעגן מיכאל. אביו, יחד עם מרבית בני משפחתו, נספה בשואה. אורי בן ארי התגייס לפלמ"ח בשנת 1946, לחם במסגרת הפלמ"ח והתקדם במדרג הדרגות. במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, היה מפקד פלוגה בחטיבת הראל וזכה לכינוי "מלך הפורצים". לאחר מכן פיקד על הגדוד השביעי של הפלמ"ח בחטיבת הנגב. לימים שימש כסגן מפקד פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים בדרגת תא"ל. בינואר 2009 נפטר. הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מנקודת מבטו של מפקד פלוגה בפלמ"ח. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

כמה ממשפטי הסיכום בספר נותרו מהדהדים בי: "בפלמ"ח ובצה"ל בנינו על משמעת מתוך הכרה ולא על משמעת עיוורת. משום כך המפקד הישראלי חייב להיות מנהיג ולא רק בעל דרגה. מנהיגות אינה חייבת בהכרח להתחיל ולהיבחן תחת אש. לפני המלחמה ובין הקרבות היא חייבת להתבטא ברכישת לב הלוחמים – באימונים, בחיי היומיום, וביחסים בין המפקד לבין הפרט והיחידה כולה. זהו גם מבחן שכלי למפקד. הוא יכול להיות נחמד וקשוח או מחמיר וקשוח, אבל אסור לו להיות נחמד וותרן. הוא חייב להיות מקצוען בתפעול כלי-הנשק של יחידתו ובהבנת תכונותיהם ויכולתם, הוא חייב להיות איש השטח והשדה, בעל כושר טקטי ויכולת לקרוא כל קרב לאשורו בעת התרחשותו, הוא חייב להיות בעל כושר סבילות רב מזה של לוחמיו, הוא חייב להיות בעל כושר שכנוע, ולא פחות מכל אלה – הוא חייב להיות "בן-אדם". לפני הכול, הוא חייב להיות מסוגל לשאוג "אחרי!" ולקום ראשון להסתערות ולביצוע אישי של משימות קשות בשדה-הקרב." (עמודים 293-294) מומלץ ביותר!!!

"אחרי!" מאת אורי בן ארי,
יצא בעברית בשנת 1994,
בהוצאת "ספרית מעריב",
מכיל 294 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 19-06-2014 בשעה 09:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 24-06-2014, 14:15
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "בר-לב –ביוגרפיה" מאת כרמית גיא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

הספר "בר-לב –ביוגרפיה" מאת כרמית גיא מביא את סיפורו של חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. בגב הספר נכתב כי: "דיבור איטי, קור רוח, שיקול דעת ומנהיגות בעת משבר, חוש הומור ו...אהבה יתרה לסוסים, אלה מסימני ההיכר שדבקו ברב-אלוף חיים בר-לב. מ"ליל הגשרים" של ימי הפלמ"ח, חזית הדרום במלחמת העצמאות, ועד למלחמת ההתשה לחוף תעלת סואץ, יצא שמו של בר-לב כמי שאפשר להפקיד בידיו משימות קשות ומסוכנות, והוא יוציאן אל הפועל בתבונה ובשלווה וישרה בטחון על סביבותיו." ואכן מקריאת הביוגרפיה נראה כי פסקה זו מדויקת בתכלית. חיים ברוצלבסקי, לימים בר-לב, נולד ב-1924 באוסטריה וגדל ביוגוסלביה. לאחר עלייתו ארצה התחנך במקווה ישראל ובשנת 1942 התנדב לפלמ"ח: "בשעת אימון הסתער עליו אחד החניכים, חבר כפר סאלד, "ובמקום להכניס את הכידון לתוך הטבעת, החכם הזה הכניס לי אותו לרגל," סיפר. החניך נבהל עד עמקי נשמתו, וחיים אמר לו בדיבורו האטי והשקט, "שלוף!" כנוסח הפקודה הידועה, והוא שלף. הסיפור ההוא עשה לו כנפיים בפלמ"ח כולו, שבפלוגה ד' יש אחד, שמדבר לאט ואינו מתרגש מכלום. שום דבר שבעולם לא מצליח להוציא אותו משלוות רוחו. מאז נוסף לחיים הכינוי "כידוני" או "הכידון", וכך הוא נחקק גם בספרי התיעוד המרובים של הפלמ"ח. אחד הידועים שבסיפורים האלה מדגיש את דיבורו האטי של "הכידון". יום אחד פרצה דלקה באחד הצריפים. כולם נקבצו וחיים החל לתת הוראות: "חוליה א'... תיצור... שרשרת... חוליה... ב'... בעצם כבר לא צ-ריך... האוהל נשרף"." (עמודים 29-30)

מבצע אחד בו לקח בר-לב חלק מדגים בעיני את קור רוחו, ירידתו לפרטים ומנהיגותו השקטה. היה זה "מבצע מרכולת" שנודע גם כליל הגשרים והתרחש ב-16.06.1946. בר-לב היה אז מפקד פלוגה ד' של הפלמ"ח בבית השיטה ונקרא לשוב לבית-הערבה ולפקד על המשימה המורכבת ביותר במבצע – פיצוץ גשר אלנבי. לאחר תכנון מדוקדק ואימונים יצא הכוח למשימתו: "הפעולה עצמה היתה מורכבת. "בנינו מודל, תרגלנו, נעזרנו באנשי תגבורת שהכינו את חומר הנפץ. הבעיה היתה, שמי שלש את החומר והכין אותו זמן רב, היה נתקף בחילה ולא היה כשיר לפעולה. לכן טיפלו בכך אחרים. את המטען נשאו עשרים חבר'ה מה'רזרבה' של הפלמ"ח, [שכבר לא היו בשירות, אך נקראו למשימה]. כל אחד נשא תרמיל ובו 15 ק"ג. הם היו בכושר פחות מהפעילים, והתאמנו במיוחד למשימה זו. משאית ממפעלי ים המלח הובילה אותנו למרחק כארבעה קילומטרים מהגשר, ירדנו והתגנבנו למקום. השומרים על הגשר הבחינו ברחש, שאלו, 'מן האדה', ופתחו באש. עשינו את הפעולה בריצה. בעוד אנחנו מתרחקים בריצה, נשמע פיצוץ ופרצה אש של ממש. מעבר לכביש היתה משטרה בריטית. היה להם זרקור ומכונת ירייה על הגג. הם פתחו באש וריססו את כל השטח. שני שומרים היו על הגשר, אחד נפגע ואחר השליך רימונים. גם אנחנו זרקנו רימונים, והיתה מהומה גדולה. אחרי הפיצוץ מיהר הכוח אל המשאית, שם המתינו להם נהג וחובשת, שנקשרו זה לזה מבעוד מועד, כדי שאם יגלו אותם הבריטים, יוכלו לטעון שהם באו לשם להתייחדות ולבילוי, ואלמונים תפסו אותם וכבלו אותם זה לזה. זוג נוסף המתין בסירה בלב ים המלח, להסיח את דעתם של הבריטים, כשאלה יגיעו למקום. הצעירה בסירה, מיותר לציין, היתה תמר מהרשק.

בתום הפעולה עלינו על המשאית, והסתתרנו יום שלם בעין-תרבה, שהיה מעיין של מים מתוקים מדרום לעין-פשחה." החבורה הסתתרה בסבך וצפתה במתח רב במטוסים הבריטיים שחגו מעליה בניסיון נואש לגלותה. אז התעורר קושי נוסף מכיוון בלתי צפוי, במערכת הקשר. ארבעים ושמונה שעות היו האנשים מנוקים מהמפקדה. מכשירים לא היו, כמובן, ובמפקדה לא ידעו מה קרה, אם הצליחו לפוצץ או לא, אם יש נפגעים, ואם הבריטים הגיעו לבית-תרבה. בצר להם נזקקו לשירותיהן של שתי יוני דואר. חיים כתב דו"ח מפורט והצמיד אותו לרגלה של היונה, אך זו התיישבה על סלע וסירבה להמשיך. "ניסינו לגרש אותה ביריות, אבל היא החליטה לשבת על הסלע ולא זזה. בלילה טיפסנו במשיכה קשה, מים המלח לרמת-רחל, בשוונג אחד . וכאילו לא די בקושי שבעצם המסע, אחד מאיתנו קיבל התקפת אסטמה. אז לא ידענו מה זה, וזה עיכב אותנו. והגענו ממש באור ראשון לרמת-רחל." אפילו טעות בניווט, מחמת העייפות והמהירות, לא מנעה מהם להגיע ליעדם לפני עלות השמש. והעיקר "איש לא נפגע. זה היה אחד מאותם פלאי טבע. מים המלח לרמת-רחל בלילה אחד!"
(עמודים 38-39 )

מקריאה בספר ניכר כי בר-לב היה פוסק את פסוקו בחסכנות ובשנינה. כך למשל, הגדרתו על איכות המפקד כפי שחבריו, דן בן אמוץ וחיים וחפר בספרם "ילקוט הכזבים" וגיא בחרה להביא בביוגרפיה הינה כי: "מפקד מאה אחוז בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום, והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז בסדר הוא אחד שעובד כמו חמור, והכול בסדר. מפקד חמישים אחוז לא בסדר, הוא אחד שלא עושה כלום, ושום דבר לא בסדר. מפקד מאה אחוז לא בסדר, הוא אחד, שעובד כמו חמור ושום דבר לא בסדר." (עמוד 154) במלחמת העצמאות היה בתחילה מפקד הגדוד השמיני, בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, ולאחר מכן מונה למפקד הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב ב"מבצע חורב": "לקראת המבצע יצא בר-לב עם קצין המבצעים שלו, שילוני, מפקד מחלקת הסיירים, קרסניצקי והנהג שלום מזרחי, הוא קונגה, לסיור. ארבע שעות נסעה החבורה בדממה מוחלטת, וכאשר השקיפו על המערך המצרי, ניסה קונגה לשבור את הדממה והחל לשרוק. "מה אתם אומרים?" שאל בעליצות מעושה. "יום יפה היום, מה?" בר-לב ושילוני נעצו בו עיניהם ולא השיבו. בערב, בשובם למטה הגדוד בבאר-שבע, ירד בר-לב מהג'יפ, התמתח ואמר: "אתה יודע מה, קונגה? באמת יום יפה היום." משפט בן שמונה מילים!" (עמודים 67-68)

במבצע הגה בר-לב הגה תכנית מפתיעה לכיבוש מוצבי אום-כתף באמצעות פלוגת רגלים בפיקוד אברהם "ברן" אדן, שתתקוף את המוצב מכיוון המצוק שנחשב בלתי עביר: "לבסוף סופח הגדוד התשיעי לחטיבת הראל, ויחד התקדמו עד רפיח, אך לא כבשו אותה. בהגיעם למתחם אום-כתף, מרחק עשרה קילומטרים מאבו-עגילה, ספגה אחת המשורייניות פגיעה ישירה ועלתה באש. משוריינית אחרת שקעה בחול. אמבולנסים פינו את הפצועים מראש השיירה אחורה. במאסף התקדמה פלוגת הרגלים של ברן מגדוד 7. לפתע נקרא ברן לבוא אל המג"ד בראש הטור. ליד זחל"ם הפיקוד מצא את בר-לב מוקף חיילים שביקשו להשתחרר מהמשימה בגלל מיחושים ממיחושים שונים. "הקור המדברי של ימי דצמבר היה עז ובר-לב ישב ליד מפלט הזחל"ם", נזכר ברן. "לחצנו ידיים והושטתי יד להתחמם בקרבת המפלט. חיים שמח לבואי. 'רואה את המדורה שעל הכביש?' זה המשוריין שהוביל את הטור." והוסיף והסביר לו מדוע הוא אינו יכול להשתהות והוא חייב "לפתוח את הפקק" עם הפלוגה שלו. ברן תהה, על שדווקא עכשיו אנשיו המותשים נבחרו למשימה, אך קיבל את הדין. אלה, מקצתם עולים חדשים שהתקשו בהבנת הפקודות, קיבלו את הפקודה החדשה ברוגז. תוך כדי התקדמות נשמעו קולות ירי וכמה אנשים נפלו. "אך לפני שנתתי את פקודת ההסתערות שמעתי צעקות: זא-רודינה זא-סטלינה [למען המולדת, למען סטלין!], קריאת הקרב של הצבא האדום," נזכר ברן בחיוך. ההסתערות הושלמה, אבו-עגילה נכבשה, והכוח התקדם לעבר אל-עריש. תקיפת גדוד 9 את אבו-עגילה נחשבת עד עצם היום הזה לדוגמה לקרב חפוז ותקיפה בעקבותיו, שנלמד בכל הקורסים למפקדי פלוגות וגדודים בצה"ל." (עמודים 70-71)

דווקא הפרקים אודות העת בה שימש כרמטכ"ל בספר היו פחות מעניינים. וזאת למרות שפיקד על צה"ל במלחמת ההתשה. קו הביצורים שנבנה אז ונשא את שמו עמד ומוסיף לעמוד בביקורת נוקבת, בייחוד לאחר מהלומת יום הכיפורים 1973, והיו אף שתלו בו את גודל המכה בימיה הראשונים של המערכה. מנהיגותו השקטה והמרגיעה של בר-לב היתה, כך נראה, קריטית במלחמה. אחד מביטוייה הפחות ידועים התרחש בתחילת המלחמה עת עלה בר-לב למוצב הפיקוד של פיקוד הצפון להתרשם מן המצב ברמת הגולן: "מעט אחרי שש בערב הגיע לחדר הפיקוד בהר כנען. את שהתרחש שם תיארו כמה מהנוכחים. הוא נכנס לחדר, נקי ומצוחצח, ביקש לנתק את כל מכשירי הקשר, ובדממה שנפלה על החדר ההומה, ביקש כוס תה. אז החליף כמה מילים עם הנוכחים, ואט אט הורה לשוב ולחבר את מכשירי הקשר, בזה אחר זה." (עמוד 241-242) בהמשך המלחמה מונה למפקד חזית הדרום ושם הוכיח כי היה אולי שני רק ליגאל אלון כמפקד חזית. אף שאריק שרון הינו כנראה מפקד האוגדה המוצלח ביותר של צה"ל בשתי מלחמות, הרי שבר-לב (שלא פיקד על אוגדה בקרב) היה הכרחי לא פחות משרון ההתקפי, כאסטרטג, כמתאם, כמרסן ומדרבן ובעיקר כמי שמביט על התמונה הרחבה ומקבל החלטות בשובה ובנחת. כך למשל לאחר קרבות ה-14 באוקטובר עת אמר בפשטות: "המצרים חזרו לעצמם ואנחנו לעצמנו." (מתוך הספר "צליחה – 60 שעות באוקטובר 1973" מאת עמירם אזוב, הוצאת דביר,2011, עמוד 28) ולא פחות מכך בניהול פיקוד הדרום בצליחת התעלה ובכיתור הארמייה השלישית.

כתיבתה של גיא בהירה ונהירה, וניכר בה שערכה מחקר מקיף ומעמיק אודות האיש, שקימץ במילים ולא ידע לספר על עצמו, באמצעות מחקרים, קבצי תעודות עשרות ראיונות עם בני משפחה, חברים ורעים לנשק שהלכו עם חיים בר-לב לאורך חייו. אף שהספר מביא בעיקר את קולם של אנשי הפלמ"ח (והרי היו גם כאלו שלא שירתו בפלמ"ח או נמנו עם מחנה זה בעם, ובהם אריק שרון ואחרים) הוא מתאר יפה יפה את דמותו של המצביא והמנהיג חיים בר-לב, אוהב הארץ ומגינה. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. ואולי עדות מהימנה ביותר על איכותו של מי שהיה מן הבולטים שבמפקדי צה"ל יש במשפט הבא: "שישה אלופים נשאו את הארון. בבאים, אלופים במילואים, ידידים ויריבים של בר-לב, בהם אריק שרון. הוא ניצב מול הקבר מכוסה הפרחים, התמתח והצדיע." (עמוד 347) מומלץ ביותר!!!

"בר-לב –ביוגרפיה" מאת כרמית גיא,
יצא בעברית בשנת 1998,
בהוצאת עם עובד,
מכיל 380 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 26-06-2014, 13:35
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "מצפון ומים" מאת רא"ל במיל' מרדכי "מוטה" גור
בתגובה להודעה מספר 42 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ביקורת על הספר "בר-לב –ביוגרפיה" מאת כרמית גיא"

הספר "מצפון ומים" מאת השר לשעבר (רא"ל במיל') מרדכי "מוטה" גור, פורש בפני הקורא את חוויותיו של גור מימי כמפקד פיקוד הצפון, כנספח צה"ל בווושינגטון במלחמת יום הכיפורים ושוב כאלוף פיקוד הצפון לתקופה קצרה לאחר המלחמה ובטרם נתמנה לרמטכ"ל העשירי של צה"ל. בספר משלב גור גם את חוויותיו מן השירות הצבאי שלו בטרם מונה לאלוף פיקוד הצפון: "במשך שנתיים עבדתי תחת פיקודו של רא"ל חיים בר-לב ובמחיצתו. היתה זו תקופה מעשירה ומהנה. ההיכרות בינינו החלה במלחמת העצמאות בנגב המנותק, כאשר בר-לב (שכונה "כידוני") היה מג"ד 8 פלמ"ח ואני הייתי מפקד ג'יפ בגדוד הפשיטה הממונע 9 – גם הוא בחטיבת הנגב פלמ"ח. בהמשך המלחמה קיבל בר-לב את הפיקוד על הגדוד שלנו, ובמבצע 'חורב' נסענו יחד בג'יפים בראש הכוחות המתקדמים. נסעתי עם ג'יפ נוסף ככוח חוד, ובר-לב נסע עם שמחה שילוני בראש הגדוד, כמה מאות מטרים מאחורינו. בהיותי ראש מחלקת מבצעים היה בר-לב ראש אג"ם. למדתי ממנו רבות." (עמוד 171) גור מספר בספרו כי: "כבר בתחילת הדרך נוכחתי, כי יש בינינו תמימות דעים לגבי מרבית נושאי הביטחון והשימוש בכוח. הוא האמין, כי המלחמות לא יפתרו את בעיותינו, ולא שש להשתמש בכוח כפתרון לכל דבר." (עמוד 171)

כאשר הגיע לפיקוד בחן גור את הכוחות הכפופים לו דאז, ובראשם חטיבת גולני: "יקותיאל אדם וגולני קיבלו אותי ברגשות מעורבים. מכיוון שהייתי צנחן הם חששו שאעדיף להטיל את משימות הקרב על הצנחנים ולא עליהם. אולם הקשר הנפשי שלי עם גולני היה עמוק. לעולם אכיר תודה לרמטכ"ל צבי צור, שמינה אותי ב-1961 למפקד חטיבת גולני, בניגוד מוחלט לרצוני. ככל צנחן, שאפתי לפקד על חטיבת הצנחנים סדירה. שימשתי בה כמפקד פלוגה, מפקד גדוד וסמח"ט, וראיתי כהמשך טבעי את קבלת תפקיד המח"ט. אולם הרמטכ"ל חיים לסקוב החליט, בהיותי בלימודים בצרפת, למסור את החטיבה לידיו של אל"ם יצחק חופי ("חקה"), ורב-אלוף צור החליט לממש את הסיכום ובדין." (עמוד 56) בהמשך מפרט גור גם על יחידות נוספות בפיקוד ובהם חטיבת השריון ברק וסיירת אגוז. אולם הקשר של גור, הצנחן, לחטיבת גולני ושורשיה של זו הנטועים בצפון ניכרים היטב בין דפי הספר. גור היה מפקד חטיבת גולני בשעתו ונחשב כמי שהקפיץ את רמתה המקצועית והפכה לשם דבר: "השנתיים בחטיבת גולני היו חווית חיים עמוקה ועשירה. הכרתי חלק נוסף מעם ישראל – ולמדתי לאהוב אותו ולהתמזג בו. עד מהרה חשתי עצמי כאיש החטיבה לכל דבר, ו"מחלת" גולני דבקה בי עד היום. התחרינו בצנחנים ברמה המבצעית, ובמידה מסוימת אף זכינו: ב-1962 הוטל עלינו מבצע הפשיטה לנוקייב הסורית." (עמוד 57) הרוח שספג גור בצנחנים בימי פעולות התגמול גרמה לו כמפקד חטיבת גולני להיאבק על השגת מקסימום פעילות מבצעית: "בפשיטה שלנו על נוקייב – מוצב פלוגתי מבוצר ומוגן – הצלחנו להשלים את כל המשימות מול התנגדות עזה וירי ארטילרי במשך כל הלילה. זאת על אף שקיבלנו התרעה קצרה של שש שעות בלבד. ביום ו' 17/16 במרס 1962 בשעה 12:30 נשאלתי בלשכת האלוף אם נוכל לבצע את הפשיטה, ובשעה 18:00 יצאנו לדרך כשאני לבוש עדיין בגדי חורף סוג א'. המשימה בוצעה עד תום, והלוחמים, ממפקדי הכוחות ועד החיילים, פעלו במקצועיות, בתושייה, במסירות ובהקרבה." (עמוד 58)

בדצמבר 1969 מונה לאלוף פיקוד הצפון, וכבר יזם מבצע הראשון של הפיקוד: "הוחלט לפשוט על ג'בל רוס, שהיה הבסיס המרכזי של המחבלים במורדות החרמון. פלוגה מחטיבת גולני, בפיקודו של סא"ל דוד, ביצעה את הפשיטה בתנאים קשים ביותר של קרקע ומזג-אוויר. המבצע לווה באש ארטילרית כבדה ובהפצצות אוויר. מחבלים רבים נפגעו, אך הבסיסים המשיכו לפעול." (עמוד 79) עיקר הפעילות המבצעית בפיקוד באותן שנים היה כנגד ארגוני המחבלים שבלבנון, וגור יזם פשיטות רבות כנגד מעוזיהם: "כדי לשמור את תנופת הפעילות יצא שוב בליל 28/27 באוגוסט כוח מסיירת הצנחנים לפעולה בקרבת הכפר שבעא. בשעה שהסיור התקדם הבחין המ"פ, מוטי פז, בדמויות שנעו על מדרון ההר. הוא הספיק להתריע על כך לאנשים שנמצאו קרוב אליו. עד מהרה זיהו שני לוחמים נוספים את הדמויות וכאשר הגיעו הללו לטווח של 3-2 מ' נפתחה עליהם אש. המחבלים השיבו אש, שהיתה ברובה לא מדויקת, אולם אחד מחיילנו נפצע. במטחי אש נוספים נהרגו כל שבעת המחבלים. הפצוע טופל במקום ופונה בהליקופטר לבית-חולים. נוסף על ההישג הגדול שבחיסול חוליית מחבלים כה גדולה, הבהירה ההתנגשות הזאת למחבלים, כי השליטה בשטחיהם הפתוחים מתחילה לעבור לידי צה"ל." (עמודים 92-93) משעשע במיוחד הוא האופן בו מתאר גור את המבצע האחרון עליו פיקד בצפון – "מבצע ארגז" לחטיפת הקצינים הסורים.

גור שאף להתמנות לרמטכ"ל לאחר דוד אלעזר ומתאר כי אף "במצב זה התחלנו לפעול כשלישייה – אלעזר כרמטכ"ל, טל כראש ראש אג"ם ואני כאלוף פיקוד הצפון. לא היתה סיבה אובייקטיבית, שלא נוכל לעבוד יחד. ואכן ביני לבין אלעזר התנהלה העבודה בהתאם לכללי עבודת המטה, ובדרך-כל באווירה טובה. ביחס למדיניות הפעלת הכוח התעוררו בינינו חילוקי דעות, אך היו יותר ברמה האידיאולוגית מאשר במישור המעשי." (עמוד 173) אולם בתום תפקידו, אף ששאף להחליף את האלוף ישראל טל בתפקידו הבא, מונה לשמש דווקא כנספח צה"ל בוושינגטון. גור מילא תפקיד זה במהלך מלחמת יום הכיפורים, ועם שובו ארצה מונה שנית לאלוף פיקוד הצפון. גור מתאר בספרו את מלחמת ההתשה במובלעת הסורית בכלל זה גם את כיבוש החרמון הסורי בידי כוח מסיירת מטכ"ל. חלק זה של הספר מעניין במיוחד משום שהוא מציג זווית מרתקת שסוקרה פחות של מלחמת יום הכיפורים הן מן הזווית האמריקנית והן בהקשר לשלהי המלחמה בחזית הצפון שמשום מה נשכחו, אף שמלחמת התשה זו גבתה קורבנות רבים והיו בה גילויי אומץ לב לרוב. כתיבתו של גור בהירה ונהירה, וניכר כי המחבר פיקד "דרך הרגליים" בקו הראשון, היוזם והלוחם. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ!!!

"מצפון ומים" מאת מרדכי גור,
יצא בעברית בשנת 1998,
בהוצאת משרד הביטחון,
מכיל 272 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #44  
ישן 30-06-2014, 16:38
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "עדות מן הבור" מאת תא"ל עוזי עילם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

http://simania.co.il/showReview.php?reviewId=78254

"בשעה 14:00 ייללו הסירנות. הייתי בדרכי לבור כשעבר לידי אלי זעירא חיוור פנים ואמר: "אז זה בכל זאת מתחיל, הם מרימים מטוסים." מבט חטוף הבהיר לי ששוב אין זה אלי זעירא הבטוח כל כך בעצמו. אני חושב שגם אני החוורתי למשמע הסירנות. שלוש השעות הקרובות היו ערפל אחד גדול." (עמוד 39) הספר "עדות מן הבור" הינו יומנו של תא"ל במיל' עוזי עילם, ראש יחידת מו"פ וחבר פורום המטה הכללי, ובו מובא תיאור מדויק ומרתק על אופן ניהול המלחמה מתחילתה ועד סופה ב"בור", מוצב הפיקוד העליון בתל אביב, החושף מבפנים את המריבות שכונו "מלחמות הגנרלים". בספרו מתאר עילם את האומץ, הקרבה, מנהיגות ואופטימיות של הלוחמים בשתי החזיתות ושל כמה מפקדים בכירים, לעומת רפיון, חולשת דעת ואינטריגות בצבא, ובעיקר בדרג הפוליטי. במלאת 40 שנה למלחמה הקשה בתולדות ישראל.

תא"ל עוזי עילם (טרכטנברג) נולד בקיבוץ תל יוסף ב-1934. היה מראשוני הלוחמים בצנחנים ושירת כקצין בגדוד 890 של אריק שרון ועוטר בעיטור העוז על גבורתו ב"מבצע חץ שחור". למד הנדסת מכונות בטכניון, התמחה בחקר ביצועים, למד מינהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד ושב לשרת בצה"ל כראש ענף אמצעי לחימה (אמל"ח). עילם פיקד על גדוד הצנחנים 71 במלחמת ששת הימים בירושלים ולאחר מכן בלחימה ברמת הגולן: "בשקט שהשתרר בחדר לא יכולתי שלא להיזכר בדדו כאלוף פיקוד הצפון ביום הראשון של המלחמה עם הסורים. אחרי שסיימנו את המלחמה בירושלים ומאחר ומוטה נתן לנו יד חופשית ללא מסגרת של החטיבה, עליתי עם הגדוד לצפון. ביום ו' אחר הצהריים הגעתי למוצב הפיקוד של דדו על הר כנען ונכנסתי ברוב חוצפתי (רב-סרן בבגדים מנומרים חמוצי זיעה...) ופניתי ישר לדדו באומרי שאני כאן עם גדוד צנחנים ומבקש תפקיד. אף שהקרב לעלייה על הרמה היה בעיצומו וחטיבת גולני עוד לא כבשה את מוצב תל פאחר התפנה אלי האלוף. בתוך כל המהומה הוא היה שקט כשהוא בוחן אותי בעיניו החומות. "אלעד פלד הוא מפקד האוגדה המרכזית," אמר דדו בנחת, "לך אליו." וכך היה, ולבסוף הונחתנו בשבת ליד תל פארס, הרחק מעבר לקווי האויב. זכרתי את הפגישה הקצרה בחדרו ואת הדרך הבוטחת בה הרגיע אותי ונתן לי הרגשה שיש לי כתובת אם אזדקק לתמיכה מיוחדת." (עמוד 235)

לאחר מכן שימש עילם כמח"ט הבקעה במלחמת ההתשה וב-30 בספטמבר 1973 מונה עוזי עילם לראש יחידת מו"פ (מחקר ופיתוח) בצה"ל, קיבל דרגת תת-אלוף והיה לחבר המטכ"ל. שישה ימים לאחר מכן, בשבת, 6 באוקטובר, פרצה מלחמת יום הכיפורים. עם מינויו החליט עילם לכתוב יומן אישי ועמד בהחלטתו גם במהלך המלחמה. 40 שנה שמר את הדפים שכבר הצהיבו ורק עתה החליט לפרסמם. היומנים מתארים את ההפתעה, את הכאוס הגדול בו היה שרוי המטה הכללי, עת התרסקו גלי השריון המצרי והסורי על קווי המוצבים בחזיתות הצפון והדרום. בבוקה בוקה ומבולקה ששררה במטה הכללי בלטה, כך מתאר המחבר, דמותו של הרמטכ"ל כמגדלור של קור רוח וראייה אסטרטגית מפוקחת: "בתוך כל אלה התבלט הרמטכ"ל דדו עם החוסן הנפשי שהוא מקרין ועם השקט שהוא נוסך על כל צה"ל. האופטימיות, בעיקר בשלב כה מכריע של המלחמה, היתה מצרך נדיר בצמרת המדינה. לכל אלו שנידונו להיות יומם וליל ב"בור", במקום שאליו מגיעות יותר בשורות קשות מאשר בשורות מרנינות, היה ברור שהרמטכ"ל דוד אלעזר ניחן במידה רבה של המצרך החשוב הזה." (עמוד 59)

בתום המלחמה החל עילם לרכז את לקחיה ברמת אמצעי הלחימה הדרושים לצה"ל בעבור שדה הקרב העתידי ובכלל זה פיתוח מל"טים ומזל"טים וכן הפקת לקחים בהקשר למוכנות חיל הרגלים לאתגרי העתיד. עילם, איש צנחנים ותיק ופעל ככל יכולתו על מנת לפתור המחסור באמל"ח מתקדם ומתאים ללוחמי החיל, לאחר שנים שצה"ל הזניח את חיל הרגלים לטובת השריון ה"כל-יכול". עילם עומד בספרו על פער זה והיה זה אשר יזם את הצטיידות צה"ל, עוד במהלך המלחמה, במשגרי טילי נ"ט מסוג TOW, והיה למעשה לאיש האחראי לראשית מהפכת הנ"ט בצה"ל. בספר מתעמת עילם עם תפיסתו של האלוף ישראל טל, הוא טליק, אשר תמך בחיל השריון על חשבון כל חיל אחר.

ב-1976 נתבקש עילם על ידי ראש הממשלה רבין לשמש כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. בשנים 1986-1997 כיהן כראש מפא"ת וכמדען הראשי של מערכת הביטחון. ב-2002 זכה בפרס ביטחון ישראל על מפעל חיים. קראתי את ספרו הראשון "קשת עילם", בו הוא פורש את זיכרונותיו כקצין בצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה-50', מג"ד צנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים, מפקד חטיבת הבקעה בתקופת המרדפים, ומהחלוצים הבולטים במחקר והפיתוח הביטחוני בישראל, בהנאה רבה. מהיכרות אישית מאוחרת יותר התברר לי כי הוא אכן "ספרא וסייפא" מובהק. עילם היה משקיף בכמה רגעים מכריעים בהיסטוריה של המדינה, ובחלקם דמות מפתח. את סיפורו הוא מספר ללא מליצות בגובה העיניים. גם ספרו השני הוא ספר טוב המומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית!

"עדות מן הבור" מאת עוזי עילם,
יצא בעברית בשנת 2013,
בהוצאת "ידיעות ספרים",
מכיל 278 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 05-07-2014, 12:43
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "שייטת 13" מאת אל"מ במיל' מיכאל "מייק" אלדר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

"אני רוצה לשאול שאלה קצרה ולקח בצדה. מדוע כומר צריך ביצים למרות שהוא לא משתמש בהן? פשוט כדי שיהיו כאשר הוא יזדקק להן! ומדוע צבא צריך יחידות לוחמה זעירה למרות שלא תמיד הוא משתמש בהן ולמרות שאינן מהוות גורם משמעותי ואינן תורמות הרבה? מאותה סיבה. פשוט, כדי שיהיו כשנזדקק להן!" (הרמטכ"ל רפאל איתן על לוחמה זעירה בצה"ל. עמוד 555)

"שייטת 13" מאת אל"מ במיל' מיכאל "מייק" אלדר, איש חיל הים ובעברו מפקד שייטת הנחתות, הינו סיפורה של יחידת העילית של חיל הים הישראלי, החל מימי החוליה הימית בפלמ"ח ועד למבצע דין וחשבון בשנת 1993. הספר, אשר נכתב לאחר מחקר מעמיק ועשרות ראיונות, מתרכז בעיקר בפעילות המבצעית היזומה של הקומנדו הימי ובהיתקלויות החריגות עם האויב, במלחמות ובעתות שגרה. לראשונה נחשפות פעולות היחידה, לרבות פעולות, כלים ואירועים שלא נודעו ברבים עד כה. אלה שזורים בסיפוריהם האישיים של לוחמי היחידה ומפקדיה. בספר נפרש סיפורו של הקומנדו הימי הישראלי, שהוא בעצם סיפור על אנשים צעירים שבחרו בשירות קשה, תובעני וקטלני, על הצלחותיהם ועל כישלונותיהם, על מעשי קונדס, על פחדים וחששות ועל גאוות יחידה.

אחת הפעולות המרתקות ביותר שמתוארות בספר היה הפשיטה על האי גרין בעת מלחמת ההתשה. הפשיטה היוותה נקודת ציון בשייטת, כפי סיפר האלוף עמי אילון, שעוטר בעיטור הגבורה על לחימתו בקרב: "במהלך שירותי בשייטת השתתפתי במבצעים רבים כלוחם, כקצין וכמפקד השייטת. עד היום אני חושב שפעולה זו מהווה ציון-דרך ליכולתה המבצעית של השייטת. בשחזור לאחור היו ההכנות, ונוהל-הקרב, הטובים ביותר בהם השתתפתי אי-פעם. בפעולה היה ברור, לנו כלוחמים, שאין דרך של נסיגה או של ניתוק-מגע אלא לאחר כיבוש האי. באותה מידה היה ברור גם למצרים שאין שום דרך נסיגה. לכן הבנו שאנחנו הולכים לפעולה שהיא במושגים שלנו – בכל מחיר." (עמוד 412) וממשיך ומציין כי: "לדעתי, ולדעת מפקדים רבים בשייטת, היתה פעולת האי גרין אבן-דרך שפתחה לשייטת תחום-פעולה נוסף, תחום הפשיטה הימית. הפעולה באי גרין היתה במידה רבה תעודת-הבגרות שלנו כיחידה לוחמת." (עמוד 412) נוסף על כך אלדר יודע לכתוב, ותיאור לחימת הקומנדו הימי על האי סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים. לא פחות מכך מרתק סיפורה של יחידה 707 שלא זכתה להכרה המתועד בפירוט רב. בין היתר מעניינת האנקדוטה המופיעה בספר בדבר אי-שיתופם של לוחמי השייטת במבצע אנטבה. חתירתם של מפקדי היחידה לקחת חלק בלחימה בה מצוי צה"ל בכל עת מבטיחה כי לא כך יקרה בעתיד.

יתרונו של הספר הוא דווקא בחשיפת מבצעים קטנים שלא זכו לפרסום, דוגמת "מבצע שלכת" שהתרחש בשנת 1979. הפשיטה כללה נחיתה מן הים בדהר אל-בורג' שבלבנון בכדי להשמיד בסיס מחבלים, אשר בה השתתפו כוחות משייטת 13 וחטיבת הצנחנים: "בגמר תרגיל המודל האחרון הודיע רפול, שהמשיך לעקוב בעצמו אחרי כל הפעולות המיוחדות, כי כל הכוחות של השייטת – חוץ מהכוח של אלי מריק – אינם פועלים טוב, ולפיכך יבואו במקומם צנחנים. אל"מ אמנון שחק, שפיקד על הצנחנים , היה מזועזע וטען שלא יוכל להכין תוכניות חדשות, אבל רפול התעקש." (עמוד 551) לאחר זאת נעשו שינויים בתכנית ובכוחות המבצעים: "כוח הצנחנים כלל כמה עשרות קצינים ומ"כים, שצוותו באופן מיוחד למשימה זו. כוח השייטת, בפיקודו של רס"ן אלי מריק, כלל כשלושים לוחמי-שייטת ומטרתו היתה להשמיד מחבלים ולפוצץ שישה בתים. כוח נוסף, לחילוץ ועתודה, כלל לוחמים בסירות-גומי." (עמוד 551)

המבצע עצמו היה מורכב ומסובך: "פעולת כוח הצנחנים, שבה השתתפו גם כמה מלוחמי-השייטת, לא עברה בשלום. שומר שעמד על הגג גילה את הכוח ופתח באש. ליד הבית נמצאו שתי סירות מהירות של המחבלים, ואלה הושמדו עם הבית. במקביל לפעולת כוח זה תקף כוח נוסף את המבנה המרכזי שהיה בו מחסן תחמושת. בקרב נפגעו שניים ממפקדי הכוחות ונקברו תחת הריסות המבנה. פעולת החילוץ ארכה זמן רב. אחת הגופות נקברה תחת קיר-בטון כבד, וכל הניסיונות לחלץ אותו לא עלו יפה. היו שלבים שחשבו להביא לשטח דחפור או לחתוך את הגופה ולהביאה ארצה. בכוחות נוספים ובאילתורים רבים חולצו לבסוף שני ההרוגים. מהפיצוץ העז ומירי המחבלים נפצעו גם שמונה צנחנים. קרב הצנחנים הסתבך, ורפול החליט לחלץ את כולם ממפרצון לא רחוק מהנקודה המקורית. אלי מריק קרא לכוח הסירות, ואבטח עם לוחמיו את דרך הנסיגה. המחבלים המשיכו לירות מכיוון הפרדסים, ופינוי הצנחנים לא היה מסודר. אלי ביקש לוודא שבכל סירה מועמס מספר ידוע של צנחנים כדי שניתן יהיה לספור את הנסוגים. הוא זכר את לקח הפינוי בפעולת האי גרין. אבל הצנחנים לא שמעו לבקשותיו ולצעקותיו, ובפינוי נפצע צנחן נוסף מירי המחבלים. אלי מריק ולוחמיו סימנו משטח קטן להנחתת מסוק-חילוץ, וכך פונו הפצועים. כוח לוחמי-השייטת התפנה אחרון מהחוף בשלוש סירות-גומי שאליהן הגיע בשחייה. פצועים נוספים חולצו במסוק.

בתחקיר שבגמר הפעולה הוברר שהמשימה בוצעה במלואה, אף כי מבצעים בהיקף כה גדול לא נערכו זה זמן רב, ואף כי נוהל-הקרב היה קצר מאוד. במבצע הושמדו שבעה מבני מחבלים, ארבע סירות-מירוץ מהירות וכמה סירות-גומי. נספרו שמונה מחבלים הרוגים, ונראה כי היו נפגעים נוספים בבניין שפוצץ. המשימה הושגה. הבסיס הימי של המחבלים בדהר אל-בורג' הושמד כולו. לצנחנים היו שני הרוגים וחמישה פצועים. בתחקירים התברר שיש להקדיש יותר זמן כדי לאמן את הצנחנים בפעולות מהים, בעיקר כהכנה לפעולות בעתיד הקרוב."
(עמודים 553-554) בעיני תיאור זה ממחיש גם את אחד מחסרונותיו של הספר. לאור העובדה כי השייטת ביצעה מספר רב של פעולות בכוחות משולבים עם צבא היבשה וחיל האוויר, ניכר כי המחבר ביצע את מחקרו על טהרת חיל הים ולא בחן את האירועים מזווית הכוחות הנוספים. כך למשל, לא מתואר קור רוחו של ליפקין-שחק ז"ל, מפקד חטיבת הצנחנים במבצע, אשר סירב לדרישת הרמטכ"ל להתפנות בטרם חילוץ הגופות מן ההריסות, לא מזוכרות יחידות החטיבה שהשתתפו (פלחה"ן צנחנים, סיירת צנחנים בפיקוד בוגי יעלון וגדוד הנח"ל המוצנח עליו פיקד יאיר רפאלי) ולא נזכרים שמות ההרוגים, מפקדי הפלוגות ניר זהבי ויפתח עין ז"ל אשר נקברו: "תחת ההריסות בפיצוץ מחסן התחמושת שעליו פשטו הצנחנים, והכוח קיבל הנחיה לסגת בלא גופתו של ניר עם עלות השחר והתקרבות כוחות תגבור פלסטיניים. "אבל מפקד החטיבה אמנון ליפקין־שחק — ואנחנו נזכור לו את זאת כל חיינו — התעקש: אני בלי ניר לא חוזר הביתה". הצנחנים חילצו את שתי הגופות לפני שעזבו, למרות הסכנה, "ואפשר לראות בפעולה הזו את הערכים שצה"ל מחנך אליהם"." (מתוך הספר "תדע כל אם עברייה" מאת עמוס הראל, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2013, עמוד 217)

במיוחד ריתקה אותי תקופת פיקודו של עמי איילון על היחידה. איילון, שהיה מן הבולטים שמפקדיה קבע אתוס שמלווה את היחידה עד לימים אלו: "החלטתי לא לחזור על אחד ממשגי תקופת מלחמת ההתשה, שבה מפקד השייטת דחה מבצעים שנראו כבלתי-מתאימים ללוחמי היחידה, וקבעתי לעצמי כלל: אנחנו מבצעים הכול." (עמוד 564) ובאמת, מאז היחידה עודנה פועלת בכל זירת לחימה של צה"ל ולא שוקדת על שמריה ליום פקודה בזירה הימית. מטעמי מגבלות ביטחון שדה הוזכרו בספר מספר לוחמים ומפקדים בשמות בדויים. אחד מהם הנזכר בשם מיכאל אביר הוא למעשה האלוף יואב גלנט, גם הוא מן הבולטים שבלוחמי ומפקדי היחידה: "מיכאל גדל עם הוריו בבית ערבי נטוש ביפו, בשכונת ג'בליה, לא רחוק מן הבית הירוק שבו ישבו אנשי החוליה בשנת 1948. הוא התגייס בשנת 1976, ושאל את קצין המיון מהי היחידה הכי קשה. התשובה הביאה אותו לשייטת 13. הגיבוש ליחידה בוצע הפעם באזור שארם א-שייח', ואת המסע הארוך כבר החליפו כמה מסעות קטנים. מיכאל וחבריו שולבו עם בוגרי הקורס הראשון של גדנ"ע-ים שאורגן בידי עמי איילון בתקופה שבה היה מפקד בית-הספר ללוחמים." (עמוד 551) לאחר מכן היה גלנט מראשוני הלוחמים בשייטת שעברו קורס קציני חי"ר, כחלק מן השינויים שביצע איילון ביחידה, ובכלל זה הפיכתה ליחידת פשיטה מובילה. כמפקד חיל הים דחף איילון לשיבוץ קציני היחידה בתפקידי פיקוד בצבא הגדול בכדי לשתף ידע וניסיון החוצה לצה"ל ופנימה ליחידה. כך נעשה גלנט מח"ט מנשה, ארז צוקרמן למפקד אגוז וחטיבת גולני ורם רוטברג, מפקד חיל הים הנוכחי, למפקד דובדבן. מסורת זו נשמרת גם כיום.

בתקופה זו ביצעה היחידה שורה ארוכה של מבצעים שבגינם קיבלה לבסוף מן הרמטכ"ל, רפאל איתן, צל"ש יחידתי. הבולט שבהם בעיני היה "מבצע מתח גבוה" – פשיטה של שייטת 13, בפיקוד עמי איילון, על בסיס קדמי של מחבלים מארגון א-צעיקה שמדו לבצע פיגוע מיקוח. הבסיס מוקם במקום נסתר בשפך הזהרני, אליו ניתן היה להגיע בשחייה בלבד. ב-17 באפריל 1980, לאחר שהגיעו הלוחמים לחוף בשחייה: "עמי פרש בשקט את חוליות-המשנה. דורון וסגנו מיכאל נערכו מצד מזרח, מול הצד של הבניין. רוזמרין ואנשי חולייתו כיסו את הצד הדרומי. חגי וחולייתו כיסו את הצד הצפוני שפנה לעבר הים. בקרבת הבית המואר נראו שני שומרים. אחד מהם עסק בניקוי נשקו, כאילו הוא מתכונן לפעולה כלשהי. השומר השני עמד לידו כשנשקו תלוי על הכתף. דורון ומיכאל זחלו קדימה והגיעו למרחק כעשרה מטרים מהשומרים, שלא חשדו בדבר." (עמוד 574)

לאחר שהכוחות התמקמו עמי איילון: "ריכז את כל הדיווחים ונתן את אות הפתיחה. מיד עם מכת-האש הראשונה נהרגו שני השומרים שליד הבית הדו-קומתי מאש שנורתה בידי סג"מ רוזמרין. הטנדר שעמד ליד הבית נפגע מפצצת ררנ"ט והתהפך. דורון ומיכאל הסתערו לעבר הבית וזרקו פנימה ארבעה רימונים. מהבית נשמעו זעקות אימה של מחבלים שנלכדו. דורון ומיכאל חזרו מהבית מהטוהר ודיווחו שהם מוכנים להשליך פנימה את אחד משני מטעני הגור שהיו בתוך תרמיל מיוחד. מיכאל ניסה להוציא את אחד המטענים, אבל התברר שתרמיל האברזין התכווץ במים, והוא לא הצליח לשלוף מטען בודד. דורון, מפקד יחידת הצוללים הפושטים, הורה לו להשליך את שני המטענים יחד – אף שנראה היה כי טווחי-הביטחון קצרים מדי למטען בן עשרה קילוגרמים. יונתן בן-צבי ויניב אריה החלו לנוע לנקודת-מחסה, ובדרך זיהה יניב כמה מחבלים נסים מהבניין. הוא צעק "ברחנים," ויונתן ענה: "קח אותם." יניב ומפעיל המקלע התמקמו וחיסלו את המחבלים שניסו להימלט. בינתיים שלף מיכאל את נצרות מטעני הגור, והתרמיל הושלך פנימה. לצעקתו של מיכאל "פוצץ" פתחו הלוחמים בריצה כדי לתפוס מחסה, אבל חפירה שהיתה בדרך הפריעה וגרמה לפיצול הכוח. לאחר שניות מספר אירע פיצוץ אדיר." (עמוד 575) במבצע כחמישה-עשר מחבלים נהרגו בפשיטה, ובהם גם מפקד חוליית הפיגוע. בסיס הפעולה של המחבלים הושמד. לשייטת היה פצוע אחד קל ובלטו בו במיוחד איילון והקצינים הצעירים שטיפח כמפקד היחידה ובהם גלנט ורוזמרין. מבצע זה הוא דוגמה ומופת למבצעי פשיטה, וגם כאן בלטה יכולתו של המחבר לספר סיפור.

למרות שמדובר באחת מיחידות העילית של צה"ל, שמבצעיה החשאיים, מחייבים העזה חסרת גבולות, וכמה מפעולותיה מעמידות בצל שוברי קופות הוליוודיים, יש לזכור שאין לה כמעט דבר עם צה"ל הגדול. לא יכולתי להימנע מלהיזכר בציטוט הבא: "קצין בכיר אחר נזכר באמירה של האלוף נחמיה תמרי, שבא לפקד על סיירת מטכ"ל תוך כדי קריירה בחטיבת הצנחנים. "בסיירת", טען תמרי. "לא לומדים לנהל כלום. מפקד סיירת יודע לפקד מקסימום על שלושה חיילים, ואין לו מושג איך לנהל תרגיל פלוגתי"." (מתוך המאמר "מפקדי סיירת מטכ"ל כבר לא מתקדמים בצה"ל" מאת עמוס הראל, "הארץ",30.12.1999) מקריאת הספר עולה הרושם כי ברבות השנים הפכו המבצעים המיוחדים לעיקר הלוז של צה"ל ולא כך הוא. מנגד קצינים רבים מן היחידה הפנימו מסר זה ופנו למסלולי פיקוד בצבא היבשה (בעיקר בחטיבות גבעתי וגולני) וגם בפיקוד על ספינות חיל הים. אלדר כתב ספר מעניין, קריא מאוד, המצייר את היחידה כיחידת כוחות מיוחדים קטנה, משפחתית ומובחרת. הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

"שייטת 13" מאת מייק אלדר,
יצא בעברית בשנת 1993,
בהוצאת ספרית מעריב,
מכיל 712 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 07-07-2014, 15:31
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "מר מודיעין" מאת תא"ל עמוס גלבוע
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

הספר "מר מודיעין" מאת תא"ל במיל' עמוס גלבוע, הינו ביוגרפיה מוסמכת ורחבת היקף אודות האלוף אהרון "אהר'לה" יריב (1920-1994), אשר נחשב לאורים ותומים של קהיליית המודיעין הישראלית. יריב שנולד בלטביה שירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הצטרף לצה"ל ועד מהרה שימש כפקד גדוד 21 בחטיבת כרמלי במלחמת העצמאות: "והיו כמובן גם תכנונים מבצעיים ומבצעים קטנים. כאן נקשרו קשרים הדוקים בינו לבין המ"פ מאיר מבצרי. לילה אחד הוא מצטרף אל מאיר לסיור מודיעין על מוצב סורי לא רחוק מהיישוב גונן. הם מגיעים למוצב, צופים ומתחילים לחזור. לפתע מתגלה שהם בדיוק באמצע שדה מוקשים סורי. החוליה של מאיר נבהלה.. לילה, חושך, איך יוצאים מהשדה. מאיר מביט באהר'לה, המג"ד. הוא לא ישכח כל ימיו את המחזה שראה. אהר'לה שקט, קר רוח, מרגיע ואומר בלחש: "אנחנו נמשיך, נלך רק על הסלעים, אפשר לראות אותם (השטח סלעי), ונלך לאט-לאט. וכך היה. החוליה נחלצה מהשדה וחזרה בשלום לקיבוץ איילת השחר. אהר'לה סמך על מאיר. על הגדוד מוטל לפוצץ תחנת קמח סורית מעבר לימת החולה, לחטוף חיילים/ אזרחים סורים, ולמקש את השטח. אהר'לה מטיל את המשימה על מאיר. את פקודת המבצע אהר'לה מסיים במילים: "על מפקד פלוגה ג' (מאיר מבצרי) להגיש דוח על סיום הפעולה בשני עותקים מיד לאחר סיומה." אהר'לה חיכה בשטח ללוחמים. זאת היתה פעולת לילה מסובכת שכללה חציית ימת החולה בסירות וניווט מסובך. הפעולה הצליחה, וכל הצלחה היתה בבחינת זריקת עידוד למורל הגדוד." (עמוד 61)

לאחר המלחמה שימש כראש ענף במחלקת המבצעים במטכ"ל, ושנה לאחר מכן מונה לראש צוות ההקמה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה והיה למפקדו הראשון של בית הספר בין השנים 1954–1956. יריב האמין וכך גם לימד את חניכיו כי, כדברי פרידריך הגדול: "תפקידו העיקרי של המפקד הוא לחשוב." (עמוד 78) הוא זה אשר קבע כי סיסמת פו"ם תהיה: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (עמוד 78) ובדבריו לחניכי הקורס אמר כי: "במשפט זה מקופלת הסינתזה של מחשבה ומעשה של פיקוד ומטה. קיימו ציווי זה והגעתם לציווי הכוח הגנוז בגייסות." (עמוד 78) תרומתו הייחודית, אך לא היחידה, למדינה היתה כהונתו כראש אגף המודיעין (ינואר 1964 עד ספטמבר 1972), שעה שהמדינה ניהלה את המערכה על המים מול סוריה, נאבקה על קיומה במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והתמודדה מול הכוח הצבאי הרוסי במצרים. יריב הציב את המודיעין הישראלי בשורה הראשונה של ארגוני הביון והמחקר בעולם, והיה בעבור צמרת צה"ל והדרג המדיני התגלמות שיקול הדעת והזהירות, "האיש החכם" לכל עת.

דוגמה לקור רוחו, ליושרו ולאחריותו למשימות ולאנשים ניתן למצוא בסיפוק קטן אודות מבצע מיוחד שערכה סיירת מטכ"ל בתעלת סואץ, עליו פיקד אהוד ברק: "בינתיים ציפה לאהר'לה "מבצע" נוסף שהתכוננו אליו כה הרבה. הצגה אחרונה לרמטכ"ל נערכה בתחילת השנה, ואחריה הצגה לדיין. מפקד החוליה המבצעת הוא סרן אהוד ברוג. אהר'לה נוסע איתו בטנדר לבקר את החוליה המבצעת בשלב ההכנות האחרונות לביצוע הפעולה. לילה, ליל ירח, מסביב מדבר. אהר'לה מבקש את אהוד לעצור בשולי דרך העפר. אהוד עוצר: אהר'לה מביט בו מאחורי משקפיו, מוריד אותם, מנקה, ואז אומר לאהוד: אתה יודע מה עומד על הפרק כשנדבר עם האנשים שלך בעוד כמה דקות? אני שואל אותך: האם אנחנו אנשים אחראיים אם ניתן 'אור ירוק' למבצע?" אהוד שתק. אט-אט חדרה לראשו ההכרה שראש אמ"ן שובר כאן את כל צינורות הפיקוד, את כל ההיררכיה הצבאית. הוא מפקיד למעשה בידיו את ההכרעה הגורלית בעניין קריטי לבטחון המדינה. "אנחנו נעשה את זה, אנחנו נעמוד בלוח הזמנים, אנחנו נצליח," הוא אמר לאהר'לה. אמר אהוד, ולא ידע כי בעיית הזמן תהפוך לקריטית. המבצע החל, החוליה המבצעית בשטח. בחפ"ק נמצאים דיין, בר-לב, אהר'לה, אברהם ארנן, דיגלי וסרן אבשלום חורן (אבשה, איש היחידה, מוח מבריק ויצירתי מאין כמותו). "אנחנו לא מוצאים את הסוכן," מדווח אהוד, "אכלנו אותה, נצטרך לחזור, כי אין לנו עוד הרבה זמן לחכות." תדהמה ואכזבה איומה בחפ"ק, דיין ובר-לב מפנים מבטם לאברהם ארנן, רמ"ח איסוף, הסמכות הבלעדית ל"מבצעים". "אהוד הוא הרמטכ"ל בשטח," עונה אברהם בקיצור.

אהר'לה שומע, האחריות המודיעינית היא עליו, רק עליו, כאן אין חלוקה. אם המבצע יבוטל עכשיו, פירושו של דבר דחייה לזמן ממושך. אלו רגעים מכריעים, רגעים שישפיעו על חייהם של אנשים. אהר'לה מישיר מבטו אל אבשלום חורן: "מה אתה אומר, אבשה? מפסיקים?" אבשה מעלעל בניירות שלפניו ועונה: "עדיין יש זמן, אפשר להמשיך ולחכות." אבן ירדה מליבו של אהר'לה והוא אומר לדיין ובר-לב: "נמשיך." "אני נגד," מתעקש אברהם ארנן. המבטים מופנים לדיגלי, מפקד היחידה: אני גם חושב שלא צריך להפסיק, ויש מספיק זמן," אומר דיגלי. בר-לב מסנן בשקט: "דעתי היא שצריך להמשיך, אך ההחלטה הסופית בידי שר הביטחון." דיין מתלבט, ואז הוא מפליט משפט "דייני" טיפוסי ומכוון לבר-לב: "אני שומע את אברהמ'לה (ארנן) ולכן אני לא הייתי ממשיך ומחכה, אבל זאת החלטה שלך!" "אז אנחנו כן ממשיכים," פוסק בר-לב והפקודה מועברת לאהוד. המתח גובר, הזמן רץ, ואז בא הקול הבטוח של אהוד: "הכל בסדר, נגיע בזמן." שאגות שמחה. אהר'לה המאושר בכולם, מחבק את אבשה. בדרך חזרה, אהר'לה הדיפלומט יודע לנצל את הרגע: "אולי נעניק עכשיו דרגת רס"ן לאהוד? נענוד לו את הדרגות כשנבוא עכשיו לתחקור הראשוני ביחידה!" בר-לב מחייך אליו: "יש לך דרגות?" אהר'לה מוציא מכיסו דרגות רס"ן. "זכית," אומר לו בר-לב. אהר'לה שלח מכתבי ברכה אישיים לאהוד ולכל מי שהיה להם חלק במבצע."
(עמודים 469-470)

דוגמה נוספת ליכולתו להעריך את המצב ולצפות מראש את מה שאפשר שיתרחש ניתן למצוא בהכנות ל"מבצע הלם", פשיטה נועזת בעומק מצרים אשר התרחשה בשנת 1968 ולה השלכות משמעותיות על מועד פריצת מלחמת ההתשה: "כאשר הוצגו המטרות לבר-לב, ועלה נושא דרכי התגובה של מצרים, אמר אהר'לה: "המצרים יכולים להגיב בארטילריה, בירי לאורך התעלה, בפשיטות. אבל, אחת מהאפשרויות היא שהם דווקא ימתנו את הפעילות שלהם בתעלה ויתפנו להגנה על העורף שלהם." בלילה שבין 31 באוקטובר ל-1 בנובמבר ביצע צה"ל את הפשיטה הראשונה לעומק שטח מצרים. המבצע נקרא "הלם". כוח צנחנים בפיקוד סרן מתן וילנאי פשט על תחנת טרנספורמציה וחיבל בה; שני מסוקים הניחו מטעני נפץ על שני הגשרים וגרמו להם נזק כבד. ואכן המבצע גרם הלם במצרים. בדיון מטכ"ל ב-3 בנובמבר, אחרי שהציג את הנזקים שנגרמו ואת זמן השיקום המוערך, אמר אהר'לה: "נחשף אגף מצרי. היהודים הציבו אתגר חדש לנאצר." האתגר הוא להיערך להגנה על כל העורף המצרי עד סכר אסואן, לתת אבטחה למאות מתקנים, לארגן את הגנת העורף מפשיטות ישראליות. אהר'לה החזיק בידיו נייר של "הנחיות ענף ההכוונה המורלית" של צבא מצרים, הקריא מתוכו קטעים הממחישים כי המבצע גרם לזעזוע בצמרת המצרית. במשך ארבעה חודשים המצרים שומרים על שקט יחסי בחזית, חוץ מירי צלפים מדי פעם בפעם. לצה"ל יש שהות של כמה חודשים להקים את מערך הביצורים בתעלה, והמצרים מארגנים את העורף. אהר'לה שלח מכתב ברכה לענף 1. הונח סטנדרט מודיעיני של יעדים, שעליו יצטרכו לשמור." (עמוד 382)

גם לאחר שסיים את תפקידו כראש אמ"ן והשתחרר מצה"ל נותר יריב אדם רב פעלים. לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מונה יריב ליועץ ראש הממשלה גולדה מאיר לענייני טרור. בעת מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, שימש כעוזר מיוחד לרמטכ”ל, ולאחר מכן עמד בראש צוות המשא ומתן עם המצרים בקילומטר ה-101 לייצוב הפסקת האש. יריב כיהן כחבר כנסת מטעם "המערך" בכנסת השמינית וכשר התחבורה בממשלת גולדה מאיר קצרת הימים, ושר ההסברה בממשלת יצחק רבין הראשונה. בשנת 1974 הגה ביחד עם שר הבריאות ויקטור שם טוב את נוסחת יריב – שם טוב שבה הקוראת למדינת ישראל להכיר באש"ף ולנהל משא ומתן לשלום עם הפלסטינים. משנת 1977 ועד מותו בשנת 1994 עמד בראש מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב, שלימים הפך למכון למחקרי ביטחון לאומי. בשנת 1988 ייסד את המועצה לשלום ולביטחון.

הקריאה בספר הזכירה לי סיפור נוסף אודות האלוף אהרון יריב ז"ל שמצאתי בספר מאת האלוף במיל' אורי שגיא: "בהקשר לכך זכורה לי דוגמה מאלפת מתקופת מלחמת ההתשה, בהיותי מפקד סיירת גולני. היה זה בתחקיר לקראת מבצע שלנו מעבר לגבול, עם הרמטכ"ל חיים בר-לב ז"ל בהשתתפות דוד (דדו) אלעזר ז"ל, ראש אמ"ן, אהרון יריב ז"ל, ומח"ט גולני, קותי אדם ז"ל. הרמטכ"ל שאל: "אהרל'ה, מה לפי דעתך תהיה התגובה של מפקדי הגדוד והחטיבה הערביים, לנוכח הפעולה של הסיירת?" השאלה, כמובן, היתה במקומה. יריב, ברוחו הטובה כתמיד, העריך שמפקדי האויב ינקטו אחת משלוש דפ"אות (דרכי פעולה אפשריות), אך נמנע מלקבוע מה הדפ"א שתינקט בסבירות הגבוהה ביותר. הרמטכ"ל חזר והקשה: "אהרל'ה, אני בכל זאת מצפה שתגיד לי מה לדעתך יתרחש". יריב, ראש אמ"ן מנוסה מאוד, זכור לי תמיד לטוב במפגשים אישיים ואינטלקטואליים, השים שוב עצמו כלא מבין את השאלה ענה, "תתרחש אחת משלוש הפעולות שתיארתי", בפרטו שוב את השלוש. מעודי לא ראיתי את חיים בר-לב מאבד את סבלנותו. גם השאלה שהפנה עכשיו אל יריב היתה בחיוך: "אהרל'ה, אם כך – מדוע אני צריך ראש אמ"ן?..." יריב הפטיר, גם הוא בחיוך, שאינו יודע את הסיבה, אבל הוא עדיין דבק בעמדתו שתתרחש אחת משלוש הדפ"אות שציין. ואז הוסיף: "אתה מצפה ממני להעריך את המתחולל במוחו של המג"ד או מח"ט ירדני, בעוד שהפשיטה עדיין לא התבצעה ולא הצליחה, ואני משוכנע שאותו מפקד ירדני לא ירדני בעצמו לא יודע כעת את תגובתו. לפיכך אני, ראש אמ"ן, מתאר בפניך את האפשרויות, ואינני משוכנע שאני יודע לשקלל ביניהן על דבר שעדיין לא התרחש". אני מוכרח להודות שבאותה עת, כמפקד הפעולה המתוכננת, זה נראה לי כמשחק מילים או כהתחמקות מהבעת דעה. היום, כראש אמ"ן לשעבר, אני מבין את אהרל'ה הרבה יותר טוב." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא. תל אביב, ידיעות ספרים, 1998, עמודים 133-134)

גלבוע עצמו שירת בגולני וכדבריו: "הכרתי את אהר'לה כסגן צעיר בהיותו מח"ט גולני; הוא הביא אותי לחיל המודיעין, וזכיתי לעבוד במחלקת המחקר באמ"ן שנים אחדות כאשר הוא היה ראש אמ"ן." (עמוד 18) לימים שירת כראש חטיבת המחקר לשעבר באמ"ן. ניסיונו של המחבר כאיש מודיעין ניכר בכל עמוד בספר, כמו גם היכרותו הבלתי אמצעית עם נשוא הביוגרפיה. בסיכומו של דבר הוציא גלבוע תחת ידיו ספר קריא מאוד, המבוסס על מחקר מעמיק ועדויות רבות, המציג תמונה מלאה של אדם חכם ונעים הליכות אשר הקדיש עצמו לשירות המדינה. יריב היה נציג מובהק של הזרם שדגל באמירתו של קלאוזביץ, כי המלחמה הינה המשך המדיניות באמצעים אחרים, והבין את מגבלות הכוח. תמיד חתר לבאר לעצמו ולסובבים אותו מה תהיה אחרית המהלך, וכי "סוף מעשה במחשבה תחילה". מומלץ!

"מר מודיעין" מאת עמוס גלבוע,
יצא בעברית בשנת 2013,
בהוצאת "ידיעות ספרים",
מכיל 743 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #48  
ישן 22-07-2014, 06:29
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"קראתי את המלכוד לפני שהתגייסתי לצבא. הוא היה מצחיק להפליא, משפטים שלמים נתקעו לך בראש ולא יצאו משם עד היום. זה לא עצר אותי מללכת לצנחנים, יש בחיים דברים שאפילו הספר הכי גדול לא יתגבר עליהם, אבל הייתה תקופה, בצבא ואחר כך, שיכולת להגיד משפט מ'מלכוד' והייתי ממשיך אותו עד הסוף בלי לקחת נשימה." (מתוך הכתבה "מלכוד 22: איזו מלחמה נחמדה" מאת עפר שלח, מעריב, 13.09.2008.)

גם אני קראתי את הספר לפני שהתגייסתי לצבא, וגם אותי זה לא עצר מללכת לצנחנים, כי באמת יש בחיים דברים שאפילו הספר הכי גדול לא יתגבר עליהם, אבל הוא נותר, עד היום, אולי, הספר המצחיק ביותר שקראתי מעודי, וגם הכי עצוב. הספר, "מילכוד 22" (וכן, הן בשל העברית, הסנטימנטים - לא ברור למה כאן השתמשתי דווקא במילה בלעז - וכמובן, הן בשל האלטרנטיבה שיצאה שנים מאוחר יותר יש לקרוא את הספר במהדורה הישנה והטובה) שכתב ג'וזף הלר, יהודי אמריקני שבעצמו שירת בחיל האוויר האמריקני כמטילן במטוסי הפצצה, נוגע בהומור כמעט היסטרי בסוגיה כואבת ההומור כמפלטו היחיד של החייל הקרבי מאימי המלחמה. אני נזכר בנו, בחברי לגדוד ובי, בימי האינתיפאדה השנייה צוחקים מהבדיחות הכי שחורות, גסות וכמובן מהאי-גיון שבפקודות צה"ל.

הספר מתאר כיצד יוסריאן (שמו הפרטי הוא ג'ון), כמטילן במטוסי הפצצה בחיל האוויר האמריקני מתמודד עם אימי מלחמת העולם השנייה באמצעות ציניות, סרקאזם והומור בריא. המילכוד המדובר בו שהוגדר כך:

"היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת." (עמודים 44-45)

מחייב את אנשי הטייסת לבצע משימות נוספות. זאת משום שמפקדה מעלה עוד ועוד את מספר המשימות הנדרש טייס להשלים בטרם יוכל להפסיק לטוס, בכל פעם שאנשיו מתקרבים אליו. הספר מצחיק עד דמעות וכולל בתוכו שפע טיפוסים ודמויות מרתקות, כמו מילו מייסד הסינדיקאט, אקס טר"ש וינטר גרין, גנרל דרידל ווקולונל קתקארט וכמובן מייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור הבלתי נשכח. הספר כתוב היטב מומלץ בחום ומהווה אבן דרך בספרות המלחמה ותיאור האדם בקרב, כמו גם בספרות האנטי מלחמתית. פרוזה נפלאה. חובה בכל בית.

אגב, מומלץ בחום לקרוא
הן את מאמרו של עוזי וייל אודות הספר

להלן קטע ממנו:
1. לא ידעתי עד כמה "מלכוד 22" באמת השפיע עלי, עד שלפני חצי שנה התחלתי להקריא אותו בלילות לבני. ובבת אחת צפו ועלו לא רק כל הזיכרונות המתוקים על ילד שאמרו לו "אם אתה לא יכול לישון בצהריים אז תיקח איזה ספר ותקרא בשקט" - ועולמו התהפך בבת אחת; צפה ועלתה גם כל "המכניקה של ההומור" שהספר הזה הוליד, ברא, יצר. עצם המחשבה שיכול להיות שכולם מטורפים מסביב. עצם הטכניקה שבה אתה מתנהג כאילו אתה השפוי היחיד בעולם, ולכן חייב להגן על עצמך. הספר שבזכותו שרדתי שלוש שנים בעולם המטמטם, האכזרי, שהיה בשבילי השירות בצבא. דוגמה: ביום הראשון בטירונות, בדקה הראשונה, ברגע שירדנו מהאוטובוסים מהבקו"ם, נפלתי לידיו של המ"כ הרזה והקשוח עוזי, שהתביית מיד על האשכנזי הממושקף היחיד באוטובוס, ובלי שטרח לשאול אותי לשמי, פקד עלי לקפוץ מאה פעמים באוויר, ולצעוק בקול גדול: "עוזי הוא אלוהים! עוזי הוא אלוהים!"
תוך כדי שאני קופץ, מיד ידעתי היכן אני נמצא. בעולמו של יוסאריאן.
2. עוד דוגמה? עוד דוגמה:
את השנה הראשונה לשירותי העברתי במקום שלא נזכיר את שמו, מפעיל נשק שלא נזכיר את שמו. כל החיים סבבו את כלי הנשק הגדול הזה: בכמה זמן לוקח לפרוס אותו, בכמה זמן אפשר להביא אותו לירי, פקודות שימון, פקודות ניקוי, פקודות פירוק והרכבה. הנשק הזה, שכדי להפעיל אותו צריכים היו ארבעה אנשים לעבוד בתיאום של שחייה צורנית, היה הכל: לפי צרכיו קמנו בבוקר, לפי צרכיו הלכנו לישון. אלא שפקודות הקבע של צה"ל קבעו שבמקרה של מלחמה אמיתית, אסור לירות בנשק הזה. כי הוא היה כל כך ישן ומחורבן, שרוב הסיכויים היו שיפגע בכוחותינו.
מה עשית בצבא? הפעלתי נשק. איזה נשק? כזה שאסור להפעיל אותו. יוסאריאן חי וקיים.
3. עוד? עוד אחד אחרון:
דיאלוג אמיתי, חי נפשי, שהתרחש מול עיני. נהג במילואים הגיע עם 40 מעלות חום, והרופא אסר עליו לנהוג. עלי הוטל ללוות אותו אל קצין השלישות, על מנת שישחרר אותו. הקצין נטל את פרטי רישיון הנהיגה שלו, ואמר: "טוב, אין ברירה, יבטלו לך את הרישיון." "למה?" שאל הנהג. "כי אם אתה לא יכול לנהוג בצבא, אתה גם לא יכול לנהוג באזרחות".
"אבל יש לי ארבעים חום!"
"אז גם באזרחות יהיה לך ארבעים חום".
"אבל באזרחות זה יעבור לי!" טען בלהט הנהג.
"אז גם בצבא זה יעבור לך", אמר הקצין.
"אבל הצבא זה עכשיו!"
"אז תנהג עכשיו!" נבח עליו הקצין וקם ללכת.
"אבל יש לי ארבעים חום! אני לא יכול לנהוג!"
הקצין נאנח והתיישב חזרה: "אז תביא את הרישיון האזרחי, ונבטל אותו".
"למה?"
"כי אם אתה לא יכול לנהוג בצבא, אתה לא יכול לנהוג באזרחות".
"אבל באזרחות אין לי חום!"
"אה, בצבא יש לך חום, ובאזרחות לא? שרית, תעלי אותו על 630 ושיישפט אצלי עוד היום!" רעם הקצין בזעם קדוש.
"על מה להישפט?!"
"על זה שאתה משתמט, על מה!"
"אני לא משתמט - יש לי ארבעים חום!"
"טוב, נו" - התרצה הקצין - "אז תביא את הרישיון נהיגה, נבטל לך אותו".
וככה זה נמשך ונמשך. אתם בוודאי חושבים שהמצאתי את זה. אבל לא. ככה זה היה. בדיוק. ומה קרה בסוף? מכיון שאנחנו בישראל, הכל מסתדר: הנהג הבטיח שיחזור לבסיס אחרי שיירד לו החום, וכשהוא חזר אף אחד לא היה צריך כבר נהג, אז גייסו אותו בתור עוזר לטבח. רק שלא היה טבח באותה תעסוקה. אז הוא היה עוזר של לא-כלום. ישב במטבח וקרא ספרי זימה, וניסה לכתוב שירים בחרוזים לנעימות מזרחיות. לשנים, הפך לתמלילן ידוע ומבוקש בזמר המזרחי.
חושבים שהמצאתי את זה, נכון?
כלום לא המצאתי. ככה זה היה. זהו עולמו של יוסאריאן. והוא תמיד היה כאן, אתנו, ותמיד יהיה. רק שכמו את אמריקה, מישהו היה צריך לגלות אותו. (מתוך הכתבה ""מלכוד 22" | אהבה ממבט ראשון" מאת עוזי וייל, מעריב, 30.04.2012.)

והן את מאמרו של עפר שלח

להלן קטע ממנו:
"קראתי את המלכוד לפני שהתגייסתי לצבא. הוא היה מצחיק להפליא, משפטים שלמים נתקעו לך בראש ולא יצאו משם עד היום. זה לא עצר אותי מללכת לצנחנים, יש בחיים דברים שאפילו הספר הכי גדול לא יתגבר עליהם, אבל היתה תקופה, בצבא ואחר כך, שיכולת להגיד משפט מ"מלכוד" והייתי ממשיך אותו עד הסוף בלי לקחת נשימה. עכשיו חזרתי וקראתי אותו, אחרי הרבה שנים, בתרגום החדש. הזמן לא עושה לו טוב, אבל זה בגללי ולא בגללו. פתאום אתה שם לב לפגמים, לחזרה ולסרבול ולקצוות הפרומים. אני אוהב קצוות פרומים, אין דבר יותר אמריקני ויותר דוחה מסרט או ספר שבו הכל נסגר בסוף וכל אקדח מהמערכה הראשונה יורה בשלישית, אבל יותר מדי דברים נראים עכשיו כמו ספר ראשון של סופר שלא מוכן למלא אחרי הכלל החשוב-מה שהכי מוצא חן בעיניך, המילים שלך שהתאהבת בהן נואשות כמו יוסריאן בכומר, את זה בדיוק זרוק לפח. ג'וזף הלר ג'וזף הלר צילום: ארכיון אבל מה זה חשוב. בסוף, על כמה ספרים אתה יכול להגיד שפעם בשבוע לפחות משהו מהם עולה לך בראש, לפעמים בלי שתזכור מאיפה בא. זה לא רק השם, הביטוי הזה שהיום משתמשים בו בלי דעת, שהוא כמעט כמו אריזה יפה מדי למוצר - כולם זוכרים אותו ואומרים אותו, לא כולם טורחים ללכת אל המקור. אבל מי שקרא את המלכוד ועוסק בצבא כחייל או כעיתונאי או סתם כאזרח שחושב על זה, יוסריאן מלווה אותו לכל מקום. בקצה של כל משפט שיגיד בצה"לית יישב האשורי הוותיק של הלר עירום על עץ, ויסרב לרדת. את חיים וקסברגר פגשתי בצבא. הוא היה עורך דין אמריקני, שבגיל 27 גמר משפטים והחליט שמה שהוא צריך לעשות זה להתנדב לצה"ל. הוא היה מבוגר בארבע שנים מהמ"פ שלנו וחכם מכולנו בשליש חיים, והוא נתן לי את העותק הראשון של "שדרים" של מייקל הר, הספר שצריך להוציא עוד פעם (הוא תורגם לעברית נפלאה על ידי עמשי לוין, אם קשה לכם לקרוא את המקור) ולמכור יחד עם "מלכוד" באריזה אחת-האלבום הכפול של כל חייל בצאתו לקרב. שתדעו מהם החומרים מהם עשויה המלחמה, ואולי תצליחו גם לשרוד אותה וגם לחזור הביתה בני אדם-ואגב, אם אתם שואלים אותי, גם לנצח בה.
הרמטכ"ל
הזדמן לי לקבל ליד את התרגום החדש של "מלכוד 22" בעודי יושב מול שאול מופז. הספר הגיע ב"עותק לבן", ללא הכריכה שבה יופץ בחנויות, ומופז התעניין בנימוס על מה אני כל כך שמח. "מלכוד 22" יוצא מחדש בעברית, אמרתי לו. שריר לא זע בפניו. מופז היה המפקד שלי בסדיר, הרמטכ"ל ושר הביטחון של כולנו הרבה שנים אחר כך. יש הבדל בין גבר-גבר למייג'ור-מייג'ור, אבל לא חשדתי בו ובמפקדיי האחרים אי פעם שהלר הוא חלק מעולמם. לרוב האלופים בצבא יש תואר שני מהאוניברסיטה, אבל מעט מאוד השכלה. במאות שעות של שיחות איתם, כולל פרטיות לגמרי, אני לא זוכר שאי פעם הזכרנו ספר, בטח לא את "מלכוד". חוסר השכלה הוא תמיד רע, וצה"ל הוא צבא א-אינטלקטואלי, כזה שהסתערות מלפני 20 שנה על גבעה בלבנון תמיד תיחשב בו יותר מציטוט מספר (שאפילו יכול להחשיד את המצטט בלמדנות יתר, הגובלת בפחדנות). אבל אני לא יודע אם הייתי רוצה שינהיגו את צה"ל מפקדים יותר מודעים לעצמם, כאלה שקראו את הלר והושפעו ממנו עמוקות. הספר הוא כל כך אנושי, ומי שמקבל החלטות שסופן מוות, מנת יתר של אנושיות עלולה להיות בעייתית עבורו. אבל מופז הפוליטיקאי, ואני מציין את שמו רק מפני שאתרע מזלו לשבת מולי כשלקחתי ליד את הספר הלבן, חייב לקרוא את "מלכוד". הייתי לוקח אותו ואת כל מי שמתיימר להיות ראש ממשלה ושר ביטחון, רותם אותם לכיסא כמו זה שאליו הושיבו את מלקולם מקדואל ב"התפוז המכני" - ידיים קשורות למסעד, עפעפיים פתוחים לרווחה ותפורים במהדקים לגבות - ומקריא להם פרק אחרי פרק. הייתי בוחן אותם אם למדו בעל פה, ואם הבינו. אחר כך, אחרי שווידאתי שחלחלו לתוכם הספק הפראי של הלר בכל מעשה והחלטה, החמלה שלו לכל יצור אנושי, האימה של מעיו השפוכים של סנאודן והטירוף של ג'ו הרעב - רק אז הייתי משחרר אותם להחליט על גורלנו." (מתוך הכתבה "מלכוד 22: איזו מלחמה נחמדה" מאת עפר שלח, מעריב, 13.09.2008.)

"YOSSARIAN LIVES"
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #49  
ישן 24-07-2014, 14:41
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביוקרת על הספר "אש על כוחותינו" מאת עמיר רפפורט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

הספר "אש על כוחותינו" מאת עמיר רפפורט, ראש הדסק הצבאי והפרשן הצבאי של "מעריב" בשעתו, מביא את סיפורה של מלחמת לבנון השנייה. הספר בוחן את הכשלים בקבלת ההחלטות, השפעת "נאום קורי העכביש" של נסראללה, האשליות שהתנפצו במפח נפש, רגעי הבדידות של הפיקוד הבכיר והסכינים שננעצו מאחורי הגב - כל אלה נשזרים בהמולת הקרב ובמעשי גבורה של לוחמים וקצינים זוטרים. הספר מתאר מספר קרבות בדיוק רב ובאופן מרתק ובהם הקרב במרון א-ראס: "הפעולה במרון א-ראס החלה בלילה שבין רביעי לחמישי, בין 19 ל-20 ביולי. לוחמי גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקודו של סגן-אלוף נמרוד אלוני, השתלטו על החלק הדרומי והמרכזי של הכפר. אף על פי שהשם "מרון א-ראס" מעיד כי המקום היה קשור בעבר לנוצרים המרונים בלבנון, הרי שמדובר בכפר שיעי עם מספר זעום של תושבים נוצרים. הכפר הקטן, כ-3,000 תושבים בסך הכל, עמד במוקד הקרבות של צה"ל כבר בימי מלחמת השחרור, והוא נכבש גם במבצע ליטאני ב-1978 ובמלחמת לבנון הראשונה. המבנה הבולט ביותר בכפר הוא כמובן המסגד. מערך הלחימה שהקים חיזבאללה מבעוד מועד היה מרוכז בלב הכפר, בחלק הגבוה ביותר שלו. שם היה גם מתקן מודיעין מוסווה שעסק בהאזנה לכוחות צה"ל. בית הספר המקומי, שממילא היה סגור בחודשי הקיץ, מילא את ייעודו כמתחם לחימה בעתות חירום. כעשרים וחמישה לוחמי חיזבאללה התרכזו שם. עוד כמה עשרות היו פזורים באזורים אחרים בכפר. הקרב דווקא החל בצורה מוצלחת. המג"ד נמרוד כיוון אש טילים ששוגרו מן האוויר ומן הקרקע לעבר שלושים וארבעה יעדים בכפר. חיזבאללה החל לפנות את פצועיו בבהלה לכיוון בינת-ג'בל. החלו להגיע ידיעות על כך שמפקד הכוחות שלהם במרון א-ראס נהרג. במקביל, נפסק סוף-סוף ירי חיזבאללה לאזור אביבים." (עמוד 153)

כך גם בתיאור הקרב על הסלוקי, בו מדגים יפה המחבר את הכשלים הבולטים בפעילות צה"ל במלחמה ובהם היעדר הבנה של המטרות, המשימות והקשר בין פעולות כוחות בנפרד לשם השגת המטרה הכוללת. כך בתיאורו כוח מגדוד מעולה שכשל בהבנה כי בפעולתו תלויים כוחות נוספים: "גדוד הסיור של הנח"ל הוטס במסוקים לפארון בשעה תשע וחצי בערב. הוא נחת בחלק הצפוני של הכפר, אף על פי שהיה צריך לאבטח את תנועת הטנקים של חטיבה 401 בתוך ערוץ הסלוקי., מדרום לכפר. הגדוד ניהל קרבות קשים מול אנשי חיזבאללה בפארון. המג"ד שי, יוצא השייטת, כלל לא היה מודע לצורך לאבטח את ערוץ הנחל. אחרי המלחמה התברר כי מאחר שהחמיץ את הקפ"ק ב"גיבור" בלילה שבין יום שלישי לרביעי, הוא לא הבין במלואה את התוכנית האוגדתית. הסמח"ט דורון אמנם תידרך אותו כמה פעמים, אבל אחרי המלחמה הודה המג"ד בכנות כי חשב שהמשמימה שלו היתה להגיע שוב לכפר ולהרוג כמה שיותר אנשי חיזבאללה, כפי שכבר היה רגיל לעשות. שי אמנם ידע על התוכנית של חטיבה 401 לחצות את הסלוקי, אבל חשב שהחצייה אמורה להתבצע רק כמה ימים מאוחר יותר. בינתיים הטרידה אותו רק המשימה שלו." (עמודים 312-313)

את עיני תפס גם משפט קטן אודות הרמטכ"ל הנוכחי, בני גנץ, יוצא הצנחנים. כאשר התקבלו הדיווחים מן הקרב הקשה שניהלה חטיבת גולני בבינת-ג'בל, שהה חפ"ק מפקד החטיבה, תמיר ידעי, באביבים: "בשיא ההמולה הופיע מפקד זרוע היבשה, אלוף בני גנץ, בחפ"ק. "גולני יצאו ממצבים יותר קשים," אמר לאנשים סביבו. "אתם תצאו גם מזה." (עמוד 180) מקריאה בספר מצטייר כי זהו אירוע בודד ומנוגד לכלל. בצה"ל עסקו פחות בלחזק את הכוחות הלוחמים ויותר במתיחת ביקורת עליהם ובניסיון לחתור תחת מפקדי היחידות הלוחמות בניסיון להחליפם. הספר גם מתאר יפה את דמותם של חלק מן המפקדים הלוחמים ובהם מפקד אוגדת הגליל, תא"ל גל הירש: "בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה התגייס הירש לצנחנים ומילא שורה של תפקידים בחטיבה. באמצע שנות התשעים פיקד על שלדג יחידת העילית של חיל האוויר. הוא יזם שורה של פעולות מיוחדות, אבל רשם לחובתו גם מרד זוטא של לוחמי המילואים, שלא ממש אהבו אותו. אחד המבצעים שהוביל כמפקד שלדג, פשיטה על יעד של חיזבאללה בלבנון, כמעט הביא להדחתו מצה"ל. במהלך הפעולה קיבל הירש פקודה לנתק מגע ולחזור עם לוחמיו לשטח ישראל. הוא לא מיהר לבצע אותה. הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, חשד בו שניתק את מכשיר הקשר כדי לטעון שלא שמע את ההוראה המפורשת. הוא נזף בו קשות על חוסר המשמעת, אבל גם שיבח אותו על אומץ הלב. הירש לקח איתו הלאה בעיקר את המחמאה." (עמודים 79-80) ומפקד עוצבת עמוד האש, תא"ל ארז צוקרמן: "נמוך קומה ומחוספס, צמח בקומנדו הימי. הוא היה מפקדה הראשון של יחידת אגוז שהוקמה ב-1995, מפקד שייטת 13 ומפקד חטיבת גולני בזמן ההתנתקות. בתפקידיו הקודמים הוביל צוקרמן אינספור פשיטות בדרום לבנון והכיר כמעט כל שביל באזור. צוקרמן היה מתוסכל מכך שהאוגדה שלו לא הוטלה למערכה. הוא ניסה להידחף ללחימה, אבל בצמרת פיקוד הצפון ראו בו נודניק חסר תקנה." (עמוד 150)

מנגד הספר לוקה בכתיבה עיתונאית מנופחת, כך למשל באופן שבו מתואר תא"ל (לימים אלוף פיקוד הדרום) טל רוסו: "גבה קומה ובעל כפות ידיים של פלאח, גדל בצל ההפגזות הסוריות על קיבוץ חולתה לפני מלחמת ששת הימים. במהלך הקריירה הצבאית שלו שימש כקצין בסיירת מטכ"ל, בשלדג ובמגלן, למרות שמעולם לא עבר קורס קצינים." (עמוד 218) וניכר כי מחברו בחר לסקר בעיקר את התככים, הפוליטיקה כמו גם את האירועים ה"זוהרים" כלומר פעולת הכוחות המיוחדים, על חשבון לחימת כוחות המילואים מחטיבות אלכסנדרוני וכרמלי וחטיבות השריון. נוסף על כך אף שבחר לתאר ב"צבע" רב את מסלולם הצבאי של חלק מן המפקדים, בחר מנגד המחבר להותיר בצל מפקדים אחרים שהשפיעו באופן משמעותי על המערכה, ובהם האלופים בני גנץ וגדי איזנקוט. נוסף על כך בחלק מן האירועים, ובהם מבצע ההסקה הגדול שהתרחש בשלהי המלחמה, תיאורו של רפפורט לא מדויק בלשון המעטה. למרות זאת הספר מומלץ קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. לא הייתי מליץ לקרוא את הספר כמקור השלם היחיד על המלחמה, ככאלה מומלצים בהרבה ספרם של עפר שלח ויואב לימור "שבויים בלבנון" וכן ספרם המקיף של עמוס הראל ואבי יששכרוף "קורי עכביש", אך הוא בהחלט כתוב טוב וראוי.

"אש על כוחותינו" מאת עמיר רפפורט,
יצא בעברית בשנת 2013,
בהוצאת "ספרית מעריב",
מכיל 382 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-07-2014 בשעה 14:44.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 29-07-2014, 13:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"תמיד הסתכנתי בשביל הפקודים שלי. בכל פעילות שהשתתפתי בה, בכל השירות שלי בצה"ל וב'שמשון', כשהיה צורך שאסכן את עצמי בשביל הפקודים שלי – לא היססתי, כמו שגם הם לא היססו. זו בעיני המשמעות של אחוות לוחמים!" (עמוד 126)

הספר "צדק מסוערב" מאת עו"ד (סא"ל במיל') שלומי ציפורי, בנו של השר לשעבר מרדכי ציפורי (אשר היה גם תא"ל במיל' בחיל השריון). מתאר פרשה משפטית מימי האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1988 רס"ן אילן, שעמד להשתחרר לאחר תפקיד מג"ד בבה"ד ,1 שוכנע על ידי אלוף פיקוד הדרום, איציק מרדכי, לקבל על עצמו את הקמת יחידת המסתערבים של אוגדת עזה – יחידת שמשון. "כשנה וחצי קודם לכן, הסכים לקבל את תפקיד ההדרכה בבה"ד 1 ברגשות מעורבים וללא שמחה יתירה. בתחילה התנגד לתפקיד שירחיק אותו מן העשייה המבצעית כלוחם, אשר בגללה התנדב לצנחנים ויצא לקורס הקצינים. אך עד מהרה נשבה בחשיבות התפקיד ובעוצמה הגלומה בו: שותפות בהפיכת חיילים צעירים למפקדים ובעיצובו של דור המפקדים הבא ביחידות הלוחמות של צה"ל." (עמוד 45) גם הפעם, למרות שכפסע היה בינו לבין האזרחות, לקח על עצמו את התפקיד. הוא ערך הכנה ארוכה לתפקיד ונפגש עם מפקדי יחידת דובדבן, הימ"מ ואף עבר קורס קצר בבית הספר לטרור. כן: "נפגש אילן עם מפקד סיירת מטכ"ל, אל"ם משה – בוגי – יעלון, שהשיא לו הרבה עצות טובות לגבי פעילות בצוותים קטנים ולוחמה בשטח בנוי." (עמוד 51)

אילן מיסד את עבודת המטה של היחידה, את מסלול הכשרת הלוחמים בלוחמה בטרור ואת יעדיה. אשתו אף עיצבה את סיכת הלוחם שהוענקה ללוחמים בתום מסלול ההכשרה ביחידה. בין היתר ערכה היחידה מבצע על מנת: "ללכוד את מוחמד אבו נאסר, אשר חטף אזרח אמריקני פעיל אונר"א (ססו"ת) – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם, והיה גם מעורב ברצח של נהג משאית ישראלי, שהסיע פועלים מעזה לעבודה בישראל. כשפרצו הלוחמים, בפיקודו של אילן, לדירה שבה הסתתר המבוקש, שלף זה את נשקו וניסה לירות בתוקפיו. כדי לנטרל את הסכנה שנשקפה לחייהם, הם נאלצו לעשות שימוש בנשקם שלהם. עד מהרה נפגע אבו נאסר ונפל מתבוסס בדמו." (עמוד 67) והנה, בשנת 1991, מגלה אילן, אשר סיים את תפקידו ושימש כקצין המבצעים המיוחדים של אוגדת איו"ש, כי הוגש נגדו כתב אישום בגין אירוע שנתרחש באוקטובר 1989, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה.

במהלך פעילות של יחידת שמשון, נורו למוות שני רעולי פנים, תושבי מחנה הפליטים אל-בורייג' שברצועת עזה. אחד מהם נורה בידי מפקד אחד הצוותים שהשתתפו בפעילות באירוע, שחר שמו, אשר: "עצר במקומו עצירה מוחלטת. הוא כיוון את האקדח, ידו מושטת לפנים במצב אופקי לקרקע. לרגע עצר את נשימתו. הוא לחץ על ההדק. הוא ירה כדור אחד לעבר מרכז גופו של רעול הפנים, אל גבו. מאהר מוחמד דרוויש קדמה התמוטט מיד ונפל על הארץ. "יריתי ופגעתי בו בדיוק היכן שכיוונתי," יספר סגן שחר לאלוף מתן וילנאי בתחקיר שייעשה במקום כעבור ארבעה ימים." (עמוד 87) באותו תחקיר, שערך האלוף לאחר הפעולה, הוא הגדירה כמוצלחת ביותר וכראויה לשמש דוגמה ליחידות אחרות. והנה, כעבור שנה וחצי הואשמו בהריגה סא"ל אילן, מפקד היחידה, ששהה בביתו בעת המבצע, וסגן שחר. הסיבה להעמדת אילן לדין היתה בשל העובדה כי גיבה את טענתו של שחר שהיה זה אילן שהתיר ללוחמי היחידה לירות לעבר מרכז מסה כאשר רעול פנים שנמלט מכוחות צה"ל לא נעצר לאחר שבוצע ירי לעבר רגליו. אילן הצהירה בפני סנגוריו כי: "אני חוזר ואומר לכם שלא נתתי מעולם הוראה כזו. לא לשחר ולא לאף אחד אחר. בפעולה הזו בכלל לא השתתפתי. הייתי בבית. מי שפיקד עליה היה מג"ד מילואים, ולכן גם לא היתה לי סמכות לתת להם איזה שהן הוראות. אמרתי לחוקר מצ"ח את מה שאמרתי מתוך לויאליות לפקודים שלי. כשאמרו לי שזה מה ששחר אומר – לקחתי אחריות על הדברים, גיביתי אותו בצורה עיוורת." (עמוד 125)

על אילן הגן מטעם הפרקליטות הצבאית עו"ד שלומי ציפורי אשר: "הגיע לפרקליטות שש שנים קודם לכן ומאחוריו שורה של תפקידים כקצין, האחרון שבהם – קצין חימוש בחטיבת שריון." (עמוד 35) מנגד, חתם הקצין היורה, סגן שחר, בצעד חסר תקדים בצה"ל, על הסכם עד מדינה, ותמורת ביטול כתב האישום נגדו והעיד לטובת התביעה. הספר בוחן ומבקר את שיקולי הפרקליטות הצבאית להגיש את כתב האישום. כן מביא הספר את סיפור הקמתה של יחידת "שמשון," ומביא, מנקודת מבטו של הסניגור, סא"ל (מיל`) שלומי ציפורי, את הסיפור המאבק המשפטי על זיכוי מפקדה. המאבק רב ההפתעות התנהל בכל הערכאות המשפטיות של צה"ל ושל מדינת ישראל, עד לסיומו הדרמטי בינואר 1995 בחנינה מטעם הנשיא לסא"ל אילן.

הספר הינו חד צדדי, בתיאוריו, מלא שבחים למפקדי ולוחמי היחידה, ואילן בראשם, ומוטה מראש כנגד כל מי שייצג את צד התביעה והמערכת הצבאית. כולם מצטיירים כמונעים משיקולים קרים של תועלת ושאיפות אישיות, בניגוד מובהק לסא"ל אילן המונע מאהבת הארץ. קטונתי מלזלזל בסא"ל אילן, שהינו בעיני באמת קצין וג'נטלמן שתרם רבות לביטחון ישראל, וגם אני (וכך גם בוודאי קוראים נוספים) שמחתי כאשר קראתי על דבר החנינה שניתנה לו, ואף אני שולל בחירה בהליך משפטי במקום מענה פיקודי על אירועים מבצעיים. יחד עם זאת האם באמת ניתן לפקפק ביושרו של האלוף מתן וילנאי? האם כל מי שאינו סא"ל אילן מונע רק משיקולי הדימוי בתקשורת? דומני שלא כך הוא. גם כך וגם כך מדובר בסיפור כתוב היטב המתאר פרשה מרתקת. הרבותא העיקרית של ספר זה, כמו גם ספרים נוספים העוסקים באינתיפאדה הראשונה ובתקופת השהייה בלבנון, הינו בתיעוד האירועים שהינם כיום בבחינת פרק שמעט מדי נכתב עליו, אף שהיה רווי בפעילות מבצעית מאתגרת, מורכבת ומלאת עלילות. חבל שפרקים אלו בהיסטוריה הצבאית של צה"ל ייעלמו לתהום הנשייה ויש לספר בהם וחשוב מכך לכתוב אותם. הספר מומלץ קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

"צדק מסוערב" מאת שלומי ציפורי,
יצא בעברית בשנת 2004,
בהוצאת אגם,
מכיל 384 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 03-08-2014, 19:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "יונץ" מאת רוברט מייסן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

"אנשי ה-101 קיבלו את הפעילות שכה השתוקקו לה. למרבה הצער, האזור היה המגרש הביתי של האויב. בכמה משטחי הנחיתה שכרתו הירוקים על ראשי הגבעות, היו הגדמים כה צפופים עד כי התקשינו להניח את המגלשים ביניהם. הסיורים האמריקניים פילסו דרך בשיחים לעבר יעדיהם, רק כדי לתעות בדרכם. מפקדים דיווחו בלי הרף על נעדרים בפעולה שממש הלכו לאיבוד – לא יכולת לראות אדם ממרחק שלושה מטרים. בעודם נאבקים עם הג'ונגל הציק להם צצ"ו, התקיף אותם, ולפעמים שטף אותם. כשהיו מחלקות ופלוגות נתונות תחת התקפה כבדה, היו יחידות החילוץ שנשלחו לסייע להן תועות בדרך, מתפזרות ומכותרות." (עמוד 346)

"יונץ" מאת רוברט מייסן, מתאר את חוויותיו ממבט הציפור את סיפורו האישי כטייס מסוקי סער וקרב בראשיתה של מלחמת ווייטנאם ואת חוויית האימה המתעצמת מול אויב דל אמצעים, אך נחוש בדעתו לנצח. במלחמת וייטנאם. משחר נערותו חלם להטיס מסוקים, וצבא ארצות-הברית נתן לו את ההזדמנות לכך. הוא שלח אותו לווייטנאם, ושם ביצע במשך שנה יותר מאלף משימות קרביות כטייס מסוק ביחידות הסער האוויריות האמריקניות במשימות חילוץ והתקפה כנגד הווייטקונג והצצ"ו (צבא צפון וייטנאם). קראתי את הספר בטרם התגייסתי לצה"ל וקטע אחד ממנו נחרת בזיכרוני היטב, אודות פלוגה מן האוגדה המוטסת ה-101 שלחמה במערכה על אחד העמקים:

"עוד פלוגה – בפיקוד שחקן פוטבול ידוע של נבחרת וסט פוינט, באד קרפנטר – נעשתה מפורסמת משום שקרפנטר הזמין תקיפה אווירית על עמדתו שעה שהאויב שטף אותה סקיי קינג ואני היינו באוויר, חגים סביב עמדתו של קרפנטר. קרפנטר ניסה להגיע לשטח נחיתה ישן ולהיחלץ דרכו. האזנו לקשר וצפינו בשטח הנחיתה, ממתינים לו שיופיע. "לא נצליח להגיע לשטח הנחיתה," הודיע קרפנטר. "הם מקיפים אותנו."
"מיקומכם בבקשה?" הפציר קודקוד אקדחן, מפקדו של קרפנטר. "אני מאה מטר מזרחית לשטח הנחיתה," אמר קרפנטר בשלווה. אש רובים פצפצה מן המכשיר עם קולו. "אני רואה רק שישה אנשים מסביבי," קונן. "הם וסגרים עלי. אני רוצה תקיפה אווירית, כאן ועכשיו."
"על מיקומך?" שאל קודקוד אקדחן.
"כן. מהר." שני מטוסי תקיפה A1-E כבר היו בשטח. הם קיבלו את פקודותיהם תוך שניות והחלו לתקוף את נקודת הציון שניתנה להם. הם הטילו נפאלם ופצצות, ואחר-כך החלו לבצע יעפי תותחים. עמדתו של קרפנטר התכסתה בעשן. נשתררה דומייה ממושכת. "זה עבד," אמר קולו התשוש של קרפנטר. "הם נבלמו."
קודקוד אקדחן אמר, "אם לא ניפגש, אני רוצה שתדע שאני ממליץ לתת לך את עיטור הכבוד של הקונגרס."
אין תשובה.
"כמו כן, אני בטוח שכשנגיע אליך, נמצא המון ויקים הרוגים."
"כל מה שאני רואה זה את האנשים שלי..." אמר העקול השקט.
"אנחנו שולחים עזרה," אמר קודקוד אקדחן."
(עמוד 347)

הערה שכתב מייסן אודות הקרב כמה עמודים תפסה את תשומת לבי משום שהכילה בתוכה את סיפור המערכה כולה: "הג'ונגל היה בעל-בריתו של האויב, וכל עוד אילץ אותנו האויב להילחם בתוך לפיתת החנק שלו, נגזר עלינו להפסיד. קרפנטר יצא בשלום מפתרון ההתאבדות הנועז שלו – ובלם את התבוסה. אבל נוצחנו בקרב." (עמוד 350) זה לא שינה אגב, את התרשמותי מאומץ הלב שגילה סרן קרפנטר: "גנרל סטמורלנד בכבודו ובעצמו טס מסאיגון כדי להדביק את העיטורים. סרן קרפנטר קיבל את כוכב הכסף והועבר למטהו של וסטמורלנד." (עמוד 352)

מעל לכל מזדקרת הטרגדיה של טייס קרבי נועז, שאינו מאבד מאומץ ליבו גם כשברורה לו איוולתה של המלחמה שהוא משתתף בה. אשר השכיל לתארה באופן שאכן ממחיש היטב את מוראות המלחמה כתוב היטב, תופס את הקורא ואינו מרפה ממנו גם לאחר הקריאה. בקוראי בספר קריאה מאוחרת לאחר השירות בצנחנים, התרגילים המוטסים והמוסקים וחוויות הלחימה באינתיפאדה השנייה, התחברתי לספר עוד יותר. מייסן תפס יפה יפה את חוויות הלחימה של הכוחות על הקרקע כמו גם את חוויותיהם של טייסי המסוקים המחפים, מחלצים ומנחיתים אספקה לכוחות הלוחמים. "יונץ" הוא ספר מומלץ בחום.

"יונץ" מאת רוברט מייסן,
באנגלית "Chickenhawk",
By Robert Mason,
בשנת 1983,
יצא בעברית בהוצאת משרד הביטחון,
בשנת 1987,
תרגום: עמנואל לוטם,
מכיל 392 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 03-08-2014 בשעה 19:18.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 06-08-2014, 17:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

אחרי שסיימתי לקרוא את "בגובה העיניים", האוטוביוגרפיה שכתב רא"ל במיל' דני חלוץ נוכחתי שוב בנכונות המובאה הזו מתוך ביקורת שנכתבה עליה: "לכל האוטוביוגרפיות שקראתי, של אנשי צבא לשעבר ומדינאים - כאלה שהצליחו במעשיהם וכאלה שפחות - היו ארבעה מאפיינים בולטים: המאפיין הראשון - הכותב סידר את העבר ברוורס; השני - הכותב תמיד צדק; השלישי - בספר שבו הוא פורש את יריעת חייו ושירותו הוא פוגע במתכוון, או שלא במתכוון, באנשים אחרים שהצטלבו בדרכו; והרביעי - כדי להציג יושרה הוא מודה בכמה טעויות, מינוריות בדרך כלל, לעומת מעשיו האחרים. אמרתי לבני שיחי כי אם אכתוב את זיכרונותי מן הסתם לא אצליח להימלט מהמאפיינים האלה." (מתוך המאמר "מבצע דני" מאת תא"ל במיל' דב תמרי, "הארץ", 24.02.2010)

40 שנים ושלושה חודשים שירת דני חלוץ בצה"ל, תוך הקדשת חייו בסיכון מתמיד להבטחת ביטחון ישראל. אני כותב שורות אלה לא מתוך זלזול אלא כדי להבהיר כי אני מעריך ומוקיר את תרומתו לעם ולביטחון ישראל. חלוץ נולד ב-1948 לאב יוצא איראן ואם יוצאת עיראק, גדל במושב חגור ובחולון, והתגייס לצה"ל ב-1966. חלוץ נמנה עם הקבוצה הנבחרת של טייסי הקרב, החייבים להתמודד עם טייסי האויב ומערכות הנ"מ. במלחמת ההתשה היה טייס "פנטום" צעיר, שראה מול עיניו את מפקדו הנערץ, שמואל חץ ז"ל, נפגע מטיל נ"מ. במלחמת יום הכיפורים שירת בטייסת "האחת", שספגה יותר פגיעות מכל טייסת אחרת בחיל האוויר, ועבר איתה את כל הדרך, מהלם ההפתעה ועד לניצחון שהושג במחיר כה כבד. בין היתר השתתף בתקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק: "לקראת רכסי הרי הלבנון מול הלבנון אני רואה, יחד עם כל אנשי המבנה, שעננים רובצים על פסגות ההרים, ואין מרווח מספיק לעבור מתחתם. רוני ממשיך להידבק לקרקע ולבסוף נכנס לעננים. איבדתי קשר עין איתו. ראיתי שהעננים סוגרים על ההר ומשכתי אל מעל העננים. היה נדמה לי שרוני הולך להתנגש בהר... מעל פסגות הענן מופיע פנטום אחד ועוד אחד; כולנו יצאנו מהעננים, ורוני מגיח אחרון. התארגנו שוב למבנה. אגן דמשק נקי, ללא בדל ענן. יכולנו לראות למרחוק. המלחמה התנהלה מאחורינו ברמת הגולן. המטרה גדולה וברורה, נקודת המכוון שלי בולטת, אי-אפשר להתבלבל. נכנסנו לתקיפה, שקט מוחלט ואף אחד לא יורה... מוזר! ארבעת המטוסים מטילים 24 פצצות על המתחם. הפיצוצים על הקרקע צבעו אותה בכתום שחור. פגענו פגיעות מצוינות. מראה תחנת הכוח קורסת תחת מטר הפצצות היה מרשים בעוצמתו." (עמוד 100)

בהמשך פיקד על טייסות ובבסיסים והיה לאחד הדומיננטיים במפקדי חיל האוויר במהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה. ביוני 2005 מונה לרמטכ"ל "ה"כחול" הראשון בתולדות צה"ל ופיקד על מבצע ההתנתקות מעזה ועל צה"ל במלחמת לבנון השנייה. כבר בעמוד 19 בספר מודה חלוץ בטעויות שביצע במלחמה, ובכלל זה כי החליט על גיוס המילואים מאוחר מדי, העובדה כי לא הצליח לשכנע בדבר הצורך לתקוף תשתיות לאומיות בלבנון, העובדה שלא ביקר כראוי את מימוש התוכניות בפיקוד הצפון, הטיפול הלקוי בתקשורת ובהסברה וכי אפשר את ההתנהגות הבלתי לויאלית של המפקדים ועוד. בהמשך אף מודה חלוץ כי שגה במינויים שונים בכלל זה בכך שלא מיינה את האלוף ישראל זיו לאלוף פיקוד. אולם העובדה כי הודה בהן בפתח ספרו ובהמשך אינה באה מתוך אמונה כנה כי טעה. לשיטתו המערכת כשלה, לא האיש. כך למשל משבח חלוץ בספר את פקודו תא"ל גל הירש, שעל אף המשגים להם היה אחראי היה הבולט, היוזם וההתקפי שבמפקדי האוגדות במלחמה, באמירה: "ביטחונו העצמי שב אליו." (עמוד 491) אולם חלוץ עצמו פעל באופן לא לויאלי כלפי הירש, שקל להחליפו בלחימה, לא העניק לו גיבוי והערכה במהלך המלחמה ולאחריה, מה שהוביל לפרישתו בתחושה כי הופקר על ידי מפקדיו. לצד כל משגה שביצע מופיע הסבר המבהיר מדוע חלוץ למעשה אינו האחראי הישיר או הבלעדי לכך. הדבר מעלה את השאלה למה הוא כן אחראי. אין כוונה בכך לזלזל באיש ובפועלו, שכן היה לוחם ומפקד בולט שנטל האחריות לפקודים ולמשימה על כתפיו, אולם לא ניתן להימנע מן הרושם כי הספר הינו כתב הגנה ארוך ומנומק ולא גרסתו למלחמה על כשליה והצלחותיה ללא כחל ושרק.

גם את הטענה כי לא כינס את פורום מטכ"ל ולו פעם אחת במהלך המלחמה, ומוצב הפיקוד העליון מנפנף חלוץ בביטול הצידה. במקום זאת ניהל את הלחימה באמצעות פורום מצומצם שכלל אלופים ספורים. בין אלה בולט בשונותו אלוף אחד עליו כותב חלוץ בכנות מפתיעה: "במלחמה זו שימש האלוף גדי איזנקוט כראש אגף המבצעים. בתוקף תפקידו זה התהדקו היחסים בינינו, ונדמה לי שנכון יהיה לומר כי הוא היה האיש הכי קרוב אלי במהלך המלחמה. את רוב שירותו הצבאי עשה גדי בחטיבת גולני, שבה התחיל כטירון וסיים כמח"ט, אך הוא מילא שורה של תפקידים גם ביחידות אחרות, ביניהם מפקד אוגדת "עמוד האש" ואוגדת איו"ש. אפשר להגיד עליו שמעטים הם האנשים המכירים את כוחות היבשה של צה"ל באופן כה יסודי ומעמיק כגדי איזנקוט." (עמוד 320) ועוד הוא כותב עליו כי: "גדי נתפס בעיני כאדם בעל קו מחשבה מקורי שאומר את אשר הוא חושב ואינו נרתע מלהיות בודד בעמדתו." (עמוד 405) לאן נעלמו האלופים האחרים? באלוף בני גנץ, הרמטכ"ל דהיום, הוא נועץ במהלך המלחמה, אולם התעלם מעצתו בפרוץ המלחמה לגיוס מילואים נרחב ומאמירה דומה שהפנה גנץ במהלך דיון שכלל גם את ראש הממשלה אולמרט. אלופים אחרים ובהם ישראל זיו, ישי בר, יואב גלנט, ועוד כלל לא כלל בדיונים. מנגד הוא בוחר להשתמש בקביעתו של גנץ כי צה"ל מראש לא יצא למערכה מתוך מחשבה כי יפרק את החזבאללה.

למרות העובדה כי הצבא ניהל המלחמה באופן כושל, שנוגד את עקרונות המלחמה, וחסרו בה או שלא היו בצורה מספקת דבקות במשימה ובערכים דוגמת יוזמה, רציפות והמשכיות, לוחמנות, נחישות וחתירה למגע עם האויב, הרי שבחלוף שמונה שנים לא ניתן להתעלם מכך שיעדיה העיקריים של המלחמה הושגו. מאז הפסקת האש נהנית ישראל משקט מוחלט בגבולה הצפוני, והוחזרה ההרתעה מול החזבאללה. חלוץ, אף שהינו אחראי לביצועיו הלא מספקים של הצבא שבפיקודו, אחראי גם להצלחה זו. נוסף על כך ראוי לציין את נכונות אמירתו של חלוץ כי: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו, זה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שזה קרה אצלי." (בהרצאתו "קריית שמונה אלופת הליגה", כפי שניתנה במכון למחקרי ביטחון לאומי, 12.07.2012) לא ניתן גם להימלט מן הרושם, הסובייקטיבי אולי בעבור מי ששירת בצבא היבשה (ואני כאמור הייתי בצנחנים), שלו היה לצה"ל במלחמה רמטכ"ל אחר, יוצא חילות היבשה ובדגש על חיל הרגלים, היתה התוצאה מושגת תוך הפעלה נכונה, מושכלת ויעילה יותר של הצבא. הספר עצמו קריא מאוד ומעניין. זיכרונותיו של צה"ל משירותו רב השנים בצה"ל מרתקים. יתרונו הנוסף של הספר הינו בכך שהוא אחד היחידים שנכתבו בידי מי מהפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמה אודותיה (רק ספרו של הירש מקיף וחשוב יותר). הספר מומלץ קציני ומפקדי צה"ל, לחוקרי מדע המדינה כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

"בגובה העיניים" מאת דני חלוץ ,
יצא בעברית בשנת 2010,
בהוצאת ידיעות ספרים,
מכיל 575 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-08-2014 בשעה 17:48.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #53  
ישן 05-09-2014, 14:18
  v-22 v-22 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.11.08
הודעות: 130
מצפון תפתח הרעה - פסח מלובני
בתגובה להודעה מספר 52 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "אחרי שסיימתי לקרוא את..."

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הצבא הסורי, כשליחם של מנהיגי המדינה הזאת, היה מאז מלחמת העצמאות אויב מר ואכזר במלחמות ישראלמאות חיילים נפלו בקרב עם הצבא הסורי ומאות אזרחים נהרגו בפעולות טרור וירי מסוריה או משליחיה. המודיעין הישראלי על ענפיו השונים השקיע משאבים רבים, יזם מבצעים מתוחכמים והעמיד דורות של קמ"נים במודיעין הקרבי, מפענתי תצ"א ולווינים, מאזינים וקב"רים ביחידת האיסוף המרכזית ומאות אנשי הערכה בחטיבת המחקר לדורותיה.

כולם עקבו אחר המזימות של המשטר הסורי, אשר התמיד ברהב להיות קיצוני בסכסוך הישראלי-ערבי,להשתלט על לבנון באמצע שנות השבעים, לנגח את המלוכה הירדנית בחדירה צבאית בספטמבר 1970 ולהיות כל השנים בית חם למפקדות של ארגוני המחבלים הפלסטינים.

אל"מ (מיל') פסח מלובני, קצין איסוף ומחקר ותיק, מנוסה ומחוייב להעמיד לדורות הבאים את הניסיון התורתי של צבאות עיראק וסוריה. בימים אלה יצא לאור ספרו השני - לאחר הספר הגדול על צבא עיראק - על צבא סוריה מהאימפריה העות'מנית עד תקופת בשאר אסד. . עמודי הספר הם מקור עיון טוב להיסטוריונים, לחוקרים ולמתענינים על הצבא הסורי.

בעזרת תוכן עניינים ומפתח עניינים מפורטים יוכל הקורא להגיע למידע רלבנטי כמו הלחימה ברמת הגולן ב-1967, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה, הפלישה ללבנון , מבצע ליטני ועוד ועוד.

הספר משופע בהערות שולים על מקורות המידע, מה שמעמיד אותו כמקור ראשוני בחלקים רבים של ההיסטוריה. פסח ידוע כחוקר אדוק המתבסס על עיתונות, רדיו וטלויזיה סוריים, ומוכיח גם בספר זה כמה מידע ערכי טמון במקורות אלה. הספר מהווה תרומה חשובה להכרת צבא , אשר ככל הנראה לא יעמוד מולנו בביצועיו המסורתיים, אך טוב שנלמד מלקחי העימות עם הצבא הסורי בזירות שונות מה נקודות התורפה שלו וכיצד יש לגבור עליו אם נזדקק.

965 עמודים
מצפון תפתח הרעה - צבא סוריה עלילותיו ומלחמותיו - מבט מדמשק, מאת פסח מלובני,

הוצאת קונטנטו דה סמריק והמכון לחקר מלחמות ישראל, 2014
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #58  
ישן 05-09-2014, 20:04
  גיל חזקיה גיל חזקיה אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 21.04.08
הודעות: 4,322
בתגובה להודעה מספר 57 שנכתבה על ידי v-22 שמתחילה ב "לצערי אין מבצע על הספר , שכן..."

שזה עדיין מחיר נמוך מאוד לספר בהיקפים כאלה.
על ספרים זרים משלמים הרבה יותר על הרבה פחות.

ואם כבר הזכרת את חוק הספרים;
מה אומר החוק לגביי מבצעים לרגל חגים?
סבורני שהחוק עסק במבצעים השוטפים של החנויות על ספרים חדשים ולא על מבצעים מיוחדים.
_____________________________________
"השגנו את מטרתינו בנחישות ובעוצמה שלא לאפשר לערבים המשוגעים האלה להשיג נשק גרעיני.
אנחנו לא חוששים מאותן 'נשמות טהורות',שכל התנינים בנהרות דרום-אפריקה לא יוכלו לספק להן די דמעות שיוכלו למחות את צביעותן,ובטוחני שאתה מבין אותנו היטב".

רא"ל רפאל איתן במברק אל שר ההגנה הדרום אפריקני מגנוס מאלאן מיד לאחר תקיפת הכור בעיראק.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #59  
ישן 16-09-2014, 18:03
  v-22 v-22 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.11.08
הודעות: 130
כי בתחבולות - עידו ועינב (מפעט צנזורה )
בתגובה להודעה מספר 58 שנכתבה על ידי גיל חזקיה שמתחילה ב "שזה עדיין מחיר נמוך מאוד לספר..."

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מעבר להיותה אחת מיחידות העילית של צה"ל, אופפת את יחידת דובדבן הילת מיסתורין בזכות הלוחמים המיומנים, המבצעים והמשימות בלב האוכלוסייה האזרחית בשטחים, כשהם מחופשים לאנשי המקום ומוכרים לציבור הישראלי בכינוי "מסתערבים". זה שנים שהידיעות על פעולות נועזות בעומק השטח והשמועות על אמצעי לחימה מתקדמים ומסווגים מציתות את דמיונם של רבים.

כי בתחבולות מעניק הצצה נדירה אל קרביה של יחידת דובדבן מבעד לעיניהם של לוחמים צעירים, החל בימים הראשונים במדים, עבור באימונים, במעצרים ובחיסולים באזור רווי סכנות, וכלה בהפוגות שבין הקרבות בתוך הוויי החיים השוקק בבסיס.

מלבד ההתמודדות עם הסכנות הגלומות בשירות צבאי ביחידת עילית, מוטלת על הלוחמים גם המשימה לגשר על שוני בתפיסות העולם שהביאו איתם מהבית ועל הפערים הסוציו- אקונומיים ביניהם, כדי להפוך לצוות מגובש שבו ערבות הדדית עשויה להציל חיים.

ﬠידו וﬠינב, אשר שירתו כקצינים ביחידה בין השנים 2003-1999 וממשיכים לשרת כקציני מילואים, חושפים כאן לראשונה אירוﬠים מסמרי שיﬠר שלהם היו שותפים. חלק מהמבצﬠים אמנם הכו גלים בתודﬠה הציבורית ונחשפו באופן חלקי בתקשורת, אך כﬠת אנו זוכים להתוודﬠ לפרטי הפרסים של כמה מהפﬠולות הדרמטיות והמפתיﬠות ביותר שידﬠ צה"ל, פﬠולות שלﬠתים הסתיימו בטרגדיות שהותירו בלוחמים צלקות שלא יימחו לﬠולם.

הספר מעורר עניין רב בין היתר בשל העובדה כי באופן חסר תקדים ועדת השרים להיתר פרסומים אסרה לפרסום את שמותיהם המלאים של המחברים ואת זהותם, בהמלצת משרד הביטחון ומשרד המשפטים,משיקולים ביטחוניים ומשפטיים שונים.


כי בתחבולות
הוצאת ידיעות ספרים
330 עמודים
68 ש''ח
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #60  
ישן 22-09-2014, 19:34
  v-22 v-22 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.11.08
הודעות: 130
כיפת ברזל - אילן כפיר/ דני דור
בתגובה להודעה מספר 59 שנכתבה על ידי v-22 שמתחילה ב "כי בתחבולות - עידו ועינב (מפעט צנזורה )"

כיפת ברזל

והאנשים שעשו את הבלתי ייאמן




האמריקאים אמרו שאין סיכוי שהיא תצליח ליירט רקטות

המתנגדים הסבירו בלהט שאין סיכוי שהיא תגן על שדרות ואשקלון

הצבא התנגד לממן אותה מתקציב משרד הביטחון

חיל האוויר ניסה לעכב את ההחלטה

מבקר המדינה פרסם דוח קשה על ההתנהלות בדרך לפיתוח שלה



ומול כל אלה, בגיבוים המלא של שני שרי ביטחון: עמיר פרץ שקיבל את ההחלטה ואהוד ברק שדאג לממש ולשמר אותה, המשיכו מאות מהנדסים, תכנתים ושרטטים "ברפאל", ב"אלתא" וב"אמפרסט", לצד קומץ אנשים במשרד הביטחון, להאמין שמה שנראה בתחילה כפתרון הזוי, דבר שאיש בעולם עדיין לא הצליח לפתח כמותו, הוא זה שיגן על ערי ישראל מפני עשרות אלפי הרקטות מדרום ומצפון.



הספר כיפת ברזל מביא את הסיפור המופלא והדרמטי של הולדת מערכת ההגנה המיוחדת ושל האנשים שמאחורי ההצלחה הגדולה. מהיום הראשון שבו יצא קול קורא לתעשיות הביטחוניות להגיש הצעות להתמודד מול איום הרקטות ועד 27 באוגוסט 2014 - היום שבו יורטה הרקטה ה-735 במספר במבצע "צוק איתן".

כיפת ברזל
הוצאת כנרת זמורה ביתן
224 עמודים
68 ש''ח

לקריאת פרק 1-2

http://es.scribd.com/doc/240445196/...%93%D7%95%D7%A8

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #61  
ישן 22-09-2014, 19:41
  v-22 v-22 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.11.08
הודעות: 130
מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי / זאב אלמוג (הספר כולל שני כרכים א/ב)
בתגובה להודעה מספר 60 שנכתבה על ידי v-22 שמתחילה ב "כיפת ברזל - אילן כפיר/ דני דור"

ספרו האוטוביוגרפי של האלוף (מיל') זאב אלמוג מגולל את מסלול חייו של לוחם ימי, שנחשב לאחד המפקדים המעצבים של חיל הים הישראלי. הסיפור האישי פותח צוהר גם לסיפורו של חיל הים על פני תקופה של שלושים שנה, תקופה שהיתה רצופה במאבק חסר פשרות לעיצוב כוחה הימי של ישראל.

במאי 68' קיבל זאב אלמוג את הפיקוד על שייטת 13. בתוך כשנה הפכה השייטת ליחידת עילית מובילה בצה"ל. אלמוג וחבורת הפיקוד תחתיו עיצבו נורמות חדשות. במשך שלוש שנים וחצי הם הובילו את "אנשי הדממה" לכ–80 מבצעים מעבר לגבול. הפשיטות מהים על מוצב החוף עדביה ועל מבצר האי גרין וטיבוע שתי טרפדות מצריות במפרץ סואץ היוו את גולת הכותרת במלחמת ההתשה.

באותה עת נבנה מחדש הכוח הלוחם של שייטת 13, פותחו אמצעים ושיטות לחימה חדשים (לרַבּות חי"ר מהים) והוכפל מספר הלוחמים. הצלחתה המבצעית של שייטת 13 סללה את הדרך להצלחות הרבות של החיל גם ביחידות אחרות (ספינות טילים ומשמר, נחתות, צוללות ועוד). בתקופה זו הפך הקומנדו הימי לחלק בלתי נפרד ממיתוס היחידות המובחרות של צה"ל.

במלחמת יום הכיפורים פיקד אלמוג על זירת ים סוף. הוא יזם והוביל 12 פעולות התקפיות נועזות במעגנים המצריים שבמפרץ סואץ. למרות הנחיתוּת המספרית והטכנולוגית הבולטת של חיל הים הישראלי שותק הצי המצרי בזירת הלחימה באמצעות הלוחמים המעולים של ה"דבורים" ושל שייטת 13; נמנע מהאויב לחצות את המפרץ לעבר סיני, צומצם האיום על המעבר בפתח מפרץ סואץ ועל שארם א–שייח', נסללה הדרך להנחתה של אוגדת שריון בדרום–מערב המפרץ, התהדק המצור על הארמיה ה–3 בצפון המפרץ, וחודשה הזרמת הנפט הסדירה מבארות המפרץ לישראל.

ב–1979 קיבל אלמוג את הפיקוד על חיל הים. במלחמת "שלום הגליל" הונחתו מהים בפיקודו כוחות יבשה, הומטרה אש מדויקת על החוף, הוטל מצור ימי על כל נמלי לבנון וחופיה, ונמנעו התערבות או הפרעה מצד הצי הסורי.

בתקופה זו גם חוסלו כליל חדירות המחבלים מן הים. במסגרת המערכה הכוללת בטרור הימי, נלכדו 23 אוניות בשירות המחבלים ושבע נוספות טובעו.



הסגל הבכיר של חיל הים בפיקודו של אלמוג פיתח תפיסת לחימה, שכונתה "הקרב הימי המשולב", והתניע תהליך של הצטיידות חדשה: תכנון סטי"לים ס/5 וצוללות "דולפין" חדישים, רכישת מסוקים מושטים ועוד.

את תרומתו הייחודית לצה"ל ולחיל הים השלים זאב אלמוג כאשר מונה על ידי ממשלת ישראל למנהל מספנות ישראל, שהיתה אז בתהליך פירוק. הוא הוביל את המספנה בתהליך הבראה מורכב, מיסד קשרי עבודה עם הצי האמריקאי השישי והקים תשתית עדכנית לבניית כלי שיט חדשים לחיל הים: סטי"ל סער 4.5 דגם "נירית" וספינת משמר מהירה דגם "שלדג", שנמכרה עד היום לשמונה מדינות. חמש ספינות "שלדג" ושמונה ספינות "נירית" משרתות בהצלחה רבה במערך הלחימה של חיל הים הישראלי.


אלוף (מיל') זאב אלמוג היה מפקד חיל הים בשנים 1979–1985. פיקד על מבצעי חיל הים במלחמת "שלום הגליל" וניהל מערכה מוצלחת לחיסול חדירות המחבלים מן הים.



אלמוג נולד ב–1935 בתל–אביב להורים דתיים שעלו ארצה מפולין. הוא גדל בחיפה, היה חניך בתנועת בני עקיבא וב–1952 התגייס לנח"ל. סמוך לסיום שירות החובה התנדב לקומנדו הימי והוכשר כלוחם.

ב–1968 קיבל פיקוד על שייטת 13 והוביל את מבצעיה במלחמת ההתשה עד 1971. במלחמת יום הכיפורים פיקד על זירת ים סוף ותחת הנהגתו הופעלו לוחמי שייטת 13 ולוחמי "הדבורים" במספר מבצעים שהיטו את הכף במערכה הימית בדרום. ב–1976 השתתף בהקמה מחדש של המכללה לביטחון לאומי ושימש בה מדריך עד למינויו למפקד חיל–הים ב–1979.


לאחר שחרורו מצה"ל ניהל אלמוג במשך תשע שנים את "מספנות ישראל", והביא לשיקומו של המפעל ולהפרטתו. בשנות כהונתו נבנו במספנה סטי"לים מדגם סער 4.5 משופר וספינות–משמר מהירות מדגם "שלדג".זאב אלמוג הוא בוגר האוניברסיטה העברית, ומוסמך מכללת צי ארה"ב למלחמה. בעת שירותו כמפקד חיל הים זכה לאות לגיון ההצטיינות מטעם מזכיר ההגנה האמריקאי. הוא נשוי לד"ר גאולה אלמוג, אב לשלושה בנים וסב לשמונה נכדים.

מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי/ זאב אלמוג
הוצאת כנרת זמורה ביתן
1,415 עמודים (הספר מחולק לשני כרכים חלק א/ב )
178 ש''ח

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 22-09-2014, 22:47
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על "ניצחון בשיא הגיאות" מאת רוברט דאבס האינל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

"תדריכי המודיעין לא היו תמיד מעודדים;אין זה תפקידו של קצין המודיעין היחידתי להיות אופטימיסט. במהלך אחת מישיבות קציני רג'ימנט הנחתים ה-1 שיסע קולונל פולר, מפקד הרג'ימנט, את דברי קצין המודיעין שלו באומרו: כשנרד לחוף נברר מה יש שם. לא בכל בור יש בהכרח תותח. לכל הרוחות. ברג'ימנט זה שוררת פסימיות רבה מדי. בדרך כלל צריכים חיילים מקצועיים לחכות 25 שנים ויותר למלחמה, אך לנו נזדמנה מלחמה כעבור חמש שנים בלבד... יש לנו הזדמנות לעבוד קצת במקצוע שלנו ולהוכיח את יכולתנו. אנו חיים על חרבנו, ואם יהיה צורך נהיה מוכנים גם למות בחרב. בהצלחה. נתראה בחוף." (עמוד 101)

"ניצחון בשיא הגיאות" מאת רוברט דאבס האינל, קולונל בדימוס בחיל הנחתים האמריקני, מתאר את מבצע "קרומייט" – מבצע הנחיתה האמריקני באינצ'ון בעיצומה של מלחמת קוריאה. הגנרל דאגלס מקארתור הגה תכנית נועזת שעיקרה נחיתה אמפיבית באינצ'ון. תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן נראה כי אינצ'ון הייתה אתר גרוע לנחיתה אמפיבית, כפי שניסח זאת אחד המנוסים שבמתכנני המבצע, "הכנו רשימה של כל המכשולים הטבעיים והגיאוגרפיים – ואינצ'ון 'התברכה' בכולם." (עמוד 41) היעד היה צפוף, חסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, קל למיקוש וקל לחסימה, אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם לא די בכך, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בכל הנותר משנת 1950, היו רק שלושה תאריכים בהם הגאות תהיה מספקת על מנת להכניס אוניות לנמל זה. מקארתור רצה לבצע את המתקפה ב-15 בספטמבר 1950, התאריך הראשון מבין השלושה, אולם הגאות הראשונה בתאריך זה הייתה לפני זריחת החמה, ואילו השנייה באותו היום הייתה לאחר שקיעת השמש. פירוש הדבר היה, כי הכוחות יאלצו לנחות בשני שלבים, כאשר הכוח הראשון ייאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ.

משלחות רבות נשלחו ליפן על מנת לשכנע את מקארתור כי יש לזנוח רעיון זה, וכי במקרה הצורך ניתן יהיה להעתיקו למעגן אחר, דרומית לאינצ'ון ובמרחק 160 ק"מ מפוסאן. אולם מקארתור טען כי מבצע כזה לא יהיה שווה דבר, שכן לא יאגף את הכוחות הצפון קוריאניים הצרים על פוסאן, ולמעשה יהווה רק סיכון ללא כל רווח. לעומת זאת, הוא טען כי אינצ'ון אינה מבוצרת, וכי הצפון קוריאנים לא מצפים למתקפה שם, וחשוב מכל ניתן לנוע משם במהרה לסיאול, בירת דרום קוריאה, ולשחררה מן הכיבוש הצפון הקוריאני. בתדריך בטרם המבצע הבהיר גנרל מקארתור מדוע בחר בדרך זו: "אנו יכולים להטיל לקרב 150 מיליון אמריקנים, ועדיין יוכל האויב להטיל לקרב ארבעה אסיאנים כנגד כל אמריקני. החלטתי לכן שלכל לנהל את המלחמה בהחלט לתכתיביו של האויב, אלא בהתאם למה שמכתיבים גורמי הכוח שלי. תכננו תכנית שתאפשר לנו לנטרל את יתרונותיו ולמצות את היתרונות שלנו..." (עמודים 100-101)

כאשר הייתי מ"כ בצנחנים קראתי את הספר "Marine", אודות גנרל הנחתים לואיס "צ'אסטי פולר". הספר היטיב לתאר את דמותו הצבעונית של פולר, לוחם של לוחמים שחתר למגע והצטיין בלחימה כמו גם בטיפול באנשיו. ניכר כי גם מחבר ספר זה, נחת בעצמו, התרשם עד מאוד מדמותו של פולר, "מפקד הרג'ימנט שבו מדובר, אשר גייסות בשדה טעו בו לעתים קרובות וחשבוהו לסמל מחלקה ותיק, פיקד על הרג'ימנט ה-1 במהלכה של מלחמת העולם השנייה – וכעת זכה בפיקוד זה שנית הודות לכמה עשרות מברקים דחופים, ששיגר לגנרל קאיטס, ובהם הפציר בו לשחרר אותו מתפקיד משרדי נוח ולהחזירו לפיקוד על הרג'ימנט. אם יכלו נחתי הרג'ימנט ה-5 להתיימר להביט מגבוה על כל רג'ימנט אחר בחיל הנחתים, הנה לא היה שום נחת שיכול היה להביט מגבוה על הקולונל, מפקדו של רג'ימנט הנחתים ה-1. קולונל לואיס פולר, עז נפש וחסר פחד לחלוטין, היה חייל ותיק קרבות ובעל עיטורים רבים. הוא זכה פעמיים ב"צלב הצי" לפני מלחמת העולם השנייה ופעמיים נוספות בעת המלחמה, והיה אחד החיילים הקרביים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית: החלטי ועשוי לבלי חת בקרב, איש הדוגל במשמעת ברזל, ועם זאת, תחת המעטה החיצוני הקשוח, ישר, ענו וטוב לב. מעל לכל היה "צ'אסטי" פולר מנהיג." (עמוד 138)

הכוחות נחתו בשלושה חופים: ה"אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של דרום קוריאה, ה"ירוק", בו לחמו כוחות מרג'ימנט הנחתים החמישי של חיל הנחתים האמריקני, וה"כחול", בו לחם רג'ימנט הנחתים הראשון בפיקודו של קולונל פולר. הנחיתה הצליחה מעל למשוער. לאור ביצועי הנחתים בכיבוש רצועת החוף באינצ'ון הורה גנרל מקארתור לאדמירל דויל, מפקד כוחות הצי במבצע, "שדר לשייטת כי הצי וחיל הנחתים נתגלו הבוקר במלוא זוהרם." (עמוד 120) תוך זמן קצר נותק הצבא הצפון קוריאני ממקורות אספקתו, ונלכד בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן. תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם וצבא קוריאה הדרומית. גנרל מקארתור נכנס אליה עטור כבוד והחזיר את השלטון לידיו של נשיא דרום קוריאה סינגמן רי.

במהלך הלחימה סייר מקארתור לא פעם בקרב הכוחות הלוחמים, גם במחיר סיכון חייו, "אחרי כן יצאה שיירת הג'יפים לאורך הכביש בחיפוש אחרי מפקדתו של הקולונל פולר. כפי שניתן היה לצפות, פיקד פולר על הרג'ימנט ה-1 מקוי החזית, ולא היה לו פנאי לשוב לעורף לפגישה עם מקארתור – "אם הוא רוצה לראות אותי, שיבוא לחזית. אני אחכה לו." זו הייתה, כי שדווח, תגובתו על ההודעה שמקארתור מחפש אותו. מקארתור, שמעולם לא חשש מכדורים, אכן נסע קדימה. כשחלף על פני חייל אויב הרוג, אמר לאחד מקציני הרפואה: "הנה פציינט שבו לא תצטרך כבר לטפל." אחר כך, בעלותו חזרה לג'יפ שלו, אמר: "מראה מלבב לעיני הזקנות." פולר נמצא על ראש גבעה 186, שהייתה תלולה דייה כדי לעייף גם אדם צעיר, בשעה שמקארתור פגש בו. "חשבנו שנמצא אותך במוצב הפיקוד שלך," התרעם אחד מקציני הפמליה. פולר הצביע על המפה הפרוסה לפניו ואמר: "זה מוצב הפיקוד שלי." מקארתור עיין במפה שלפניו. הגדוד ה-2 של הרג'ימנט ה-1 פילס דרכו קדימה במעלה הרכס הבא, גבעה 132, לאחר שהדף בקלות את ניסיונות הגישוש של פלגת הרגלים השמאלית מהגדוד והרג'ימנט שהשתייכו לדיביזיה הצפון-קוריאנית להגנת סיאול. לפתע פנה גנרל מקארתור לפולר ואמר, "קולונל, ביצועי הרג'ימנט שלך מצוינים, ואני שמח להעניק לך את עיטור 'כוכב הכסף'." אולם הפעם, שלא כרגיל, שכח שלישו של מקארתור למלא את כיס מעילו של הגנרל עיטורים, ולאחר שחיפש בכיסו לשוא, הורה מקארתור לשלישו, "רשום זאת"." (עמוד 161)

תיאורים אלו, כמו גם אחרים בספר הופכים אותו למאיר עיניים אודות חשיבותה של הלוחמה האמפיבית, יכולת הלחימה ומורשת הקרב של חיל הנחתים האמריקני ואודות מלחמת קוריאה. הקריאה בספר מרתקת ומלמדת. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, בדגש על חיל הרגלים, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית וכמקור לא אכזב למהלכי הקרבות במלחמה נשכחת זו.

"ניצחון בשיא הגיאות" מאת רוברט דאבס האינל,
באנגלית "Victory at High Tide",
By Robert Debs Heinl,
בשנת 1968,
יצא בעברית בהוצאת מערכות,
בשנת 1980,
תרגום: יעקב גולן,
מכיל 336 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #63  
ישן 02-10-2014, 15:42
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "חיילים היינו וצעירים"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"כדי לראות ולשמוע מה קורה, עליך להיות על הקרקע עם חייליך. כדי להחליט ולפעול נכון, עליך לספוג מידע ממקור ראשון." (תפיסתו של "האל" מור את הפיקוד הקרבי, עמוד 60)

הספר "חיילים היינו וצעירים" מאת ליוטננט גנרל הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, מתאר את הקרב שהתרחש בעמק יא-דראנג בנובמבר 1965, והיה למעשה העימות הראשון בין צבא ארצות הברית לצבא צפון וייטנאם וללוחמים הלא-סדירים של הוייטקונג. בעוד שמור לחם בקרב כמג"ד שותפו לכתיבת הספר, גאלוויי, הוא עיתונאי שנלווה לגדוד בעת הקרב והפך לחברו.

סא"ל "האל" מור, קצין לא שגרתי כפי שהוא מעיד על עצמו, "כסג"ם בן 26, התנדבתי לסייע לקינארד בבחינה של מצנח ניסיוני. בשל כך קינארד תמיד יזכור אותי: בצניחת המבחן הראשונה שלי במצנח ניהוג חדש, נתפסו רצועות המצנח בזנב מטוס ה-46- C, ואני נסחבתי, התפתלתי ונגררתי אחריו במהירות של 110 מיל לשעה, ובגובה 1500 מטר מעל אזור הצניחה. לאחר מספר דקות השתחררו הרצועות שהסתבכו בזנב המטוס, התחלתי בנפילה חופשית, פתחתי את המצנח הרזרבי והגעתי בשלום לקרקע. כאשר דיווחתי לקינארד על המקרה, תגובתו הסתכמה במילים: "הלו! בחור בר-מזל"." (עמוד 37) שאף לפיקוד קרבי לאורך כל שירותו בצבא.

בשנת 1964 מונה מור למפקד גדוד חיל רגלים מוטס במסוקים, אשר היה חלק מאוגדת הפרשים המוטסת הראשונה שעיקר כוחה בשילוב שבין מסוקי סער לחיל רגלים קל ונייד בביצוע מבצעי איגוף אנכי. "ביום שני, 29 ביוני, בדיוק במועד שנקבע, קיבלתי פיקוד על הגדוד. הייתי בן 42 בוגר ווסט-פוינט מחזור 1945, לאחר 19 שנות שירות, כולל תקופת לחימה בת 14 חודש בקוריאה. בשיחת הפתיחה הקצרה שלי עם החיילים, אמרתי להם כי זהו גדוד טוב, אבל נעשה אותו טוב יותר. "אני אעשה את המיטב", אמרתי לחיילי, ו"אני מצפה מכל אחד מכם שיעשה את אותו הדבר"." (עמוד 38)

מור אימן את גדודו, הכשיר אותו לקרב והוביל אותו לקרב במתחם "קרני רנטגן" בווייטנאם. הגדוד בפיקודו נשלח למשימת "חפש והשמד", שבה היה על החיילים לנחות ביעד עליו היתה התרעה כי מתקיימת בו נוכחות אויב, לאתרו ולהשמידו. ביעד, כך נתברר מאוחר יותר, התמקמה חטיבת חי"ר מצבא צפון וייטנאם בת כ-4,000. הגדוד ביצע נחיתת סער ביעד ומצא עצמו עד מהרה נתון בקרב קשה, כפי שהגדיר את המצב מפקד הגדוד האל מור, "היינו נעולים על טקטיקה של קרב פראי, של תנועה ואש, של קרב הישרדות שבו רק צד אחד מנצח. למפקד בקרב יש שלושה אמצעים כדי להשפיע על הלחימה: אש סיוע – הנוחתת כאן ועכשיו כמבול; נוכחות המפקד בשדה הקרב; השימוש בעתודות והפעלתן." (עמוד 134)

ניצחונו של הגדוד בקרב, נוכח עדיפות הכוח הצפון וייטנאמי, הופכת את הקריאה בספר למרתקת. אפיזודה משעשעת שהתרחשה לאחר הקרב תפסה את תשומת לבי, כאשר המג"ד מור, מיוזע ומטונף כפי שרק מי שלחם מספר ימים עשוי להיות ושניים מחבריו לנשק נכנסו למועדון הקצינים:

"כאשר הם התקדמו לעבר הבר, המוזג אמר להם שהוא לא יכול לשרת אותם, בגלל שמור היה מלוכלך מדיי. מילס זוכר כיצד מור הסביר לו בסבלנות שהם חזרו זה עתה מהשדה, והיו מעריכים מאוד משקה. המוזג השיב: 'אתם מהדיוויזיה הראשונה, המועדון הזה אינו שייך לכם, ואתם תיאלצו לעזוב'. מילס סיפר כי האל מור החל לאבד את סבלנותו, ואמר: 'לך ותביא את הקצין האחראי על המועדון, ואנחנו ניישב את זה איתו. אבל, בינתיים, אני כאן ואני מתכונן לשתות, ואני מצפה לקבל את המשקה בתוך שתי הדקות הקרובות'. המוזג הזעיק את הקצין האחראי, אבל עדיין סירב לשרת את השלושה ולהגיש את המשקה. אז, הניח מור את ה-16M- שלו על הדלפק. קרנדל ומילס הלכו בעקבותיו, שלפו את אקדחי ה-38 שלהם, והניחו אותם לצידו, ואז מור אמר: 'יש לך בדיוק 30 שניות להניח את המשקאות שלנו על הבר, או שאני הולך לנקות את הבית'. המוזג התעשת, בחר בדרך הנכונה ומזג את המשקאות. באותו זמן, הגיע הקצין האחראי על המועדון. הוא כבר שמע הכול על הקרב בעמק, וידע מי הוא מור. הכול התהפך, וכך התנהגו כל יושבי המועדון. מאז, לא אפשרו לשלושה לשלם עבור המשקה שלהם. רק אז הם ידעו שלבסוף הסתיים הקרב על 'קרני רנטגן'." (עמודים 226-227)

את הספר השגתי באמצעות הזמנה באינטרנט באחד מאתרי רכישת הספרים המשומשים. מאחר והספר יצא בהוצאה צה"לית גברה סקרנותי לגלות מי מקציני צה"ל קיבל אותו (כנהוג בצבא) ונפטר ממנו. להפתעתי לא כך הוא המקרה, ובפתח הספר הופיעה הקדמה מאת מי שהיה מפקד החטיבה בה אני משרת במילואים (שפיקד עליה בין היתר במבצע "עמוד ענן") לחיילי ומפקדי החטיבה. וכך כתב המח"ט, "מחד, הצורך בשיתוף פעולה רב-זרועי, המסה הקרבית החסרה, העובדה כי האויב נמצא בכל היקף הכוח הפועל בעומק ובשלל טווחים, הקשיים בניוד לאחר הנחיתה וכן בקושי לפעול ברציפות ובהמשכיות לאורך זמן. ומאידך, המענה: כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד, יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה, לכידות היחידה, שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר ומעל לכל, המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם. פיקוד משימה המתבצע מלפנים." (מתוך ההקדמה שכתב לספר אל"מ ירון פינקלמן, מפקד חטיבת צנחנים במילואים)

תרגום הספר נהיר ובהיר והוא כתוב למופת ונקרא, אף שדובר בספר עיון, בנשימה עצורה. הספר מאיר עיניים בהקשר לחשיבות האיגוף האנכי האווירי, יכולת הלחימה ומורשת הקרב של הכוחות המוטסים האמריקניים ואודות מלחמת וייטנאם. הקריאה בספר מרתקת ומלמדת. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, בדגש על חיל הרגלים, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית יש מה ללמוד!!!

"חיילים היינו וצעירים" מאת ליוטננט גנרל הארולד ג' מור וג'וסף ל' גאלוויי,
באנגלית "WE WERE SOLDIERS ONCE... AND YOUNG",
By Lieutenant General (Ret.) Harold "Hal" Moore Moore and Joseph L. Galloway,
בשנת 1992,
יצא בעברית בהוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח,
בשנת 2006,
תרגם וביאר: אל"מ ד"ר יגאל אייל
מכיל 454 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #64  
ישן 13-10-2014, 00:15
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "עֹז 77" מאת אביגדור קהלני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

"החלטתי שזוהי שעת המפנה הגדול – לעלות לעמדות. חששתי מאוד שלא כל הטנקים יוכלו לשמוע אותי, וחשבתי על דרך חדשה לפנייה אליהם. כל דקה שחלפה היתה לרעתנו. הסורים היו מסוגלים לעלות על עמדותינו ואנחנו לא היינו מסוגלים לפגוע בהם. לא ייתכן שניסוג, חשבתי לעצמי, לא ייתכן שלא אצליח להעלות את הטנקים לעמדות. "תחנות 'שוטר', כאן המגייר. תראו באיזה אומץ עולה האויב לעמדות כלפינו. אני לא מבין מה קורה לנו, הרי הם בסך הכול ערבים ואנחנו חזקים מהם, התחילו בתנועה לפנים, וישרו איתי קו, אני מנפנף בדגל. נוע!" דיברתי בשקט, ורק את סוף דבריי הדגשתי בצעקה. לפתע כאילו השתחרר קפיץ סמוי. הטנקים החלו לנוע קדימה, מי מהר ומי לאט." (עמוד 122)

הספר "עֹז 77" מאת אביגדור קהלני (לימים תא"ל), אשר לחם כמפקד גדוד הטנקים 77 בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים, מתאר את לחימת הגדוד כנגד שיטפון הצבא הסורי ועל קרבות הבלימה הקשים, ובהם קרב עמק הבכא. הקורא נחשף דרך הספר באופן בלתי אמצעי ללבטיו ובפחדיו של מפקד ולוחם, אשר נתון בנחיתות קשה אל מול אויב נחוש ורב עוצמה, אולם דבקותו במשימה, יכולתו למצות את כוחותיו והאמצעים שברשותו הופכים את הקרב לשקול. גדוד 77 החל את המלחמה עם 44 טנקים, אולם מיד בתחילתה סופחות שתיים מן הפלוגות לכוחות אחרים ומצבתו עמדה על כ-20 טנקים. בעמק הבכא בבוקר ה-7 באוקטובר 73', בלם הגדוד כ-100 עד 110 טנקים, כשבתום הקרב נותרו ברשות הגדוד כשמונה טנקים מתפקדים. יומיים לאחר מכן, ב-9 בחודש, בסיום הקרב נותרו רק כחמישה טנקים שלא נפגעו ולהם מעט תחמושת ודלק. באותו יום לחם הגדוד בכוח בן 150 ל-160 טנקי טי-62, ולמרות שלא קיבל סיוע אווירי וארטילרי השמיד את רובם.
אחד הקטעים שריגשו אותי במיוחד בספר תואר באופן לקוני כמעט. הקטע נוגע לחילוצו של המג"ד יוסי בן-חנן, אשר שב מחו"ל עם פרוץ המלחמה, לאחר הקרב הכושל לכיבוש תל שאמס. בן-חנן היה חברו הקרוב של מח"ט 7, אל"מ יאנוש בן-גל, והלה לא ויתר ושלח כוח מיוחד למשימת חילוץ נועזת מן השטח שבשליטת הצבא הסורי. "יאנוש ארגן כוח קטן, בפיקוד רס"ן יוני מהצנחנים, ובסיוע יוסי, סגנו של יוס, הוא חילץ – לאחר שעות של מאמצים – את בן-חנן ואת הנהג. בקשר תודרך בן-חנן כיצד להפסיק את הדימום החזק בירכו. מערכת הקשר החטיבתית הופנתה כולה להצלתם של בן-חנן והנהג. השניים פונו מהשטח, שעדיין לא נכבש על-ידינו, לאחר שווידאו שאין איש חי נוסף באזור, והועברו לבית-חולים בעורף." (עמוד 201) רס"ן יוני היה לא אחר מיוני נתניהו ז"ל, יוצא הצנחנים אשר פיקד במלחמה על כוח מסיירת מטכ"ל. בעבור חילוץ זה, עליו פיקד, ופעולות נוספות עוטר נתניהו בעיטור המופת.

רבות נכתב לימים אודות קהלני וחטיבה 7, במיוחד לאור ספרים דוגמת "על בלימה" מאת אבירם ברקאי(שנועד להשיב את כבודם האבוד של לוחמי חטיבת השריון 188), אולם לא ניתן להכחיש כי קהלני ולוחמיו, כדברי רפול בתום קרבות הבלימה, הצילו את עם ישראל (זה אמנם נשמע קצת בומבסטי אבל חזית רמת הגולן היתה, כשם הספר שכתב ברקאי, תלויה על בלימה). קהלני עוטר על גבורתו במלחמת ששת הימים בעיטור המופת, ועל האופן בו לחם והנהיג את גדודו במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור הגבורה. לימים שירת כמפקד חטיבה 7, פיקד על אוגדה במלחמת לבנון ועל המכללה לפיקוד ומטה. הספר כתוב היטב והקורא אוחז בו ולא מרפה, ואינו יכול שלא להשתאות נוכח אומץ הלב שהפגינו לוחמי צה"ל נוכח תנאי פתיחה קשים ונחיתות מספרית מובהקת. הקריאה בספר מרתקת ומלמדת. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית יש מה ללמוד!!!

"עֹז 77" מאת אביגדור קהלני,
באנגלית "The Heights of Courage",
By Avigdor Kahalani,
יצא בעברית בהוצאת שוקן,
בשנת 1975,
מכיל 230 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-10-2014 בשעה 00:22.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #65  
ישן 05-11-2014, 10:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "ארמגדון" מאת מקס הסטינגס
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

לספר "ארמגדון" מאת ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס (שבעברו גם פרסם ביוגרפיה אודות יוני נתניהו) הגעתי בעקבות צפייה בסרט המלחמה המצוין "זעם" ("Fury") בכיכובו של בראד פיט כמפקד טנק אמריקני במלחמת העולם השנייה. הסרט הציג את הקרב על גרמניה כקשה, אכזרי ונעדר תהילה. גם "ארמגדון", כשמו כן הוא, מביא את סיפור המלחמה באירופה לאחר שהושלם מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. הסטינגס, שסיקר מהשטח את מלחמות וייטנאם ופוקלנד מאוחר יותר כתב ספרי היסטוריה צבאית רבים, במיוחד אודות מלחמת העולם השנייה, מתאר כיצד בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות הברית כי קריסתה של גרמניה הנאצית קרב ובא, עד כדי עניין של שבועות ספורים. צבאותיהן של בעלות-־הברית כבשו תוך כארבעה חודשים את צרפת ובלגיה, לאחר מבצע מרהיב בחופיה של נורמנדי, והגיעו לגבולה המערבי של גרמניה. במזרח ניצב הצבא האדום במבואותיה של ורשה, דרוך ומוכן להמשך. אולם קרב ההבקעה לגרמניה נתגלה כסיפור מורכב, קשה ומדמם בהרבה. ניסיונותיהם של הכוחות האמריקאים והבריטיים להמשיך להתקדם במערב הפכו לכישלונות צורבים, ובסוף 1944 הצליח הצבא הגרמני אף להפתיע את הגייסות האמריקאים ולהפליא בהם את מכותיו ב"קרב על הבליטה".

את אווירת הניצחון שליוותה את הנחיתה בנורמנדי החליפה תוגה מפוכחת. הסטינגס מתאר את האופן בו הצליחו כוחות גרמניים דלים יחסית לבלום בהצלחה כזו את תנופת התקדמותם של צבאות המערב. לשבחו של הסטינגס יצוין כי בספרו הוא מביא גם את סיפור החזית המזרחית, שנעדרה באופן כה בולט מספריהם של היסטוריונים מערביים רבים ומבהיר מדוע נחשבים הגנרלים הרוסים למצביאים הגדולים של המלחמה. כן מביא הסטינגס זוויות נוספות דוגמת זו של הנשים במלחמה, בדגש על קורבנות אונס ברוסיה ובגרמניה, שסיפורן עומעם ולעיתים קרובות לא סופר. באופן כללי מבהיר הסטינגס כי אף שאין להשוות בין זוועות הטבח והפשעים שביצעו הנאצים ובעלי בריתם, הרי שחיילי בעלות הברית נהגו לעיתים באופן מביש ואף שלחו ידם ברצח שבויים, ביזה לרוב ולעיתים אונס.

הקריאה בספר מראה כי הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. הסטינגס גם אינו מתאפק ועוקץ עד כדי עולב בהיסטוריונים החושבים אחרת ממנו בסוגיה, ובמיוחד סטיבן אמברוז (שכתב את "אחים בקרב" המופתי אודות פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה-101 ואת "יום הפלישה" אודות הפלישה על נורמנדי), ומקטינים מיכולת הוורמאכט ומאדירים את ביצועי צבאות בעלות הברית, בדגש על החיילים הבריטים והאמריקאים. הסטינגס כותב כי "היסטוריון צבאי אחד ממכריי העיר, בצדק ובלי קנאה, כי אחד מעמיתינו שכתב רב-מכר "נוטה להקמת אנדרטאות במקום לכתיבת היסטוריה". על-ידי פרסום סדרת ספרים רוויי הוקרה ללוחמים האמריקאים. אחד מוותיקי המערכה בצפון-מערב אירופה שיבח את חיבוריו של סטיבן אמברוז, באומרו "הם גורמים לי ולשכמותי להרגיש טוב ביחס לעצמנו". אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית. גם ספר זה מנסה להפיח רוח חיים בחוויות של הלוחמים, אך מטרתו העיקרית היא ניתוח אובייקטיבי. בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר." (עמודים 14-15)

לדידי, שני הצדדים צודקים. ראשית משום שגם הסטינגס מעלה על נס את יכולתן של אותן יחידות אמריקניות מהן התפעל אמברוז בספריו, ואף כותב כי "בצבא ארצות הברית היה הפער בין יכולתם של הרגלים מן השורה ליחידות העילית מסוג ה"ריינג'רס" והצנחנים בלתי נמנע, שכן יחידות העילית משכו אליהן את החיילים הנלהבים ביותר. אך אפילו כך היה ניגוד משווע בין החיוניות שאפיינה את הדיוויזיות המוטסות האמריקאיות ועוד כמה יחידות מצטיינות לבין רפיון הידיים שאפיין את היחידות הפחות מיומנות. דיוויזיה 82 והמוטסת 101 הוכיחו כי הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו. אך רק יחידות רגלים מעטות בצבא ארצות-הברית דמו להן בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית." (עמודים 121-122) לעומת זאת בתחום המצביאות היה לגרמנים יתרון מובנה, מקרב פיקוד השדה הבכיר של בעלות הברית "רק פטון התגלה כמי שחש בנוח בניהול יצירתי ועתיר דמיון של כוחות גדולים." (עמוד 63) קובע הסטינגס וקושר כתרים דומים בדרג הטקטי למפקדי הצנחנים מתיו רידג'ווי וג'יימס "הקופץ" גאווין. עיקר ספריו של אמברוז בהם שיבח את צבאות בעלות הברית עסקו ביחידות שכאלו, ודומה כי יכולתו של אמברוז לספר סיפור עולה על של הסטינגס.

הסטינגס מיטיב לתאר את המלחמה בדגש על הקרבות שנתחוללו במהלכה. אחד מתיאורים אלה, התופס את הקורא ומחבר אותו לאירועים באופן שהוא חש כי הוא חווה אותם מכלי ראשון, נוגע לחציית נהר הוואל בהולנד בעת מבצע "גן שוק" – המבצע המוטס הגדול ביותר במלחמה שנועד להשתלט על גשרים בהולנד ובהם גשר ארנהם שעל הריין המוביל לגרמניה. המבצע כידוע נכשל משום שנועד לכבוש "גשר אחד רחוק מדי" (כפי שנקרא לימים הספר הטוב ביותר שנכתב אודותיו). למרות שבתחילה השיג המבצע הפתעה מוחלטת בקרב כוחות הוורמאכט, מפקדיו התעשתו ועד מערכה ארגנו הגנה יעילה והגנו על הגשרים. נוכח זאת הגה מפקד הדיוויזייה המוטסת ה-82, הגנרל ג'יימס "הקופץ" גאווין, תכנית נועזת לתפיסת הגשר שבקרבת ניימכן:

"בערב ההוא היה גאווין משוכנע שהמתקפות החזיתיות יוסיפו להיכשל, והציע חלופה נואשת: אנשיו יחצו את הוואל, שרוחבו ארבע מאות מטרים, בסירות במרחק קילומטר וחצי משם, ויאגפו את גשר ניימכן. "חייבים לנסות", אמר לבראונינג, "כדי להבטיח את הצלחת 'גן שוק'".
בעודם ממתינים לשלוש המשאיות שיביאו העירה את סירות הצליחה המתקפלות העשויות ברזנט, קיבל בראונינג לאחר יומיים של דממת אלחוט את הידיעות העגומות הראשונות מארנהם על מצבה הקשה של הדיוויזיה המוטסת הראשונה. בשדר נאמר בין השאר כך: "היחידה העיקרית נמצאת עדיין סמוך לקצה הצפוני של הגשר הראשי, אך היא לא בקשר ולא יכולה לחדש את האספקה... ארנהם נתונה לשליטה מוחלטת של האויב. מבקשים לנקוט את כל הצעדים לשלוח סיוע מהיר. נלחמים קשה וההתנגדות חזקה מאוד. העמדות לא טובות". היה ברור שכל שעה חשובה עתה.
סירות הצליחה של גאווין עוכבו לאורך כל הדרך הפקוקה לניימכן, בין השאר עקב פשיטות של הלופטוואפה על איינדהובן. לבסוף הגיעו לגדת הנהר בשעה שתיים וארבעים אחר הצהריים ב-20 בספטמבר, עשרים דקות לפני שעת הש'. ההרעשה המקדימה של בעלות-הברית כבר החלה. תחת אש כבדה של מקלעים ומרגמות קפץ הגל הראשון של מאתיים ושישים אנשי הגדוד השלישי בחטיבה 504 של רס"ן ג'וליאן קוק בן העשרים ושבע למים, והחלו לחתור בכל כוחם לצידו האחר של נהר הוואל, במירוץ סירות עם המוות. כמה מכלי השיט המסורבלים יותר פוצצו במים. אחרים קרטעו, נוקבו וטבעו. רוח קלה פיזרה את מסך העשן שפיזרו מקלעני הטנק. בעוד האמריקאים הראשונים עושים את דרכם אל הגדה הרחוקה, אמר בראונינג להורוקס: "מעולם לא ראיתי פעולה נועזת יותר". הגרמנים שביקשו במאוחר להיכנע, רוססו באש אכזרית של הצנחנים, אשר איבדו את עשתונותיהם מזעם על האבדות האיומות שספגו. רק מחצית מבין עשרים ושש סירות הברזנט ש/הובילו את הגל הראשון היו כשירות לחזור ולהביא את הגל השני.
עד לשעה חמש אחר הצהריים היה כבר גשר הרכבת על הוואל בידיים אמריקאיות."
(עמודים 93-94)

ואולם, נראה כי בחירתו של המחבר להביא לעיתים קרובות עדויות חדשות שטרם פורסמו, בכדי לחדש ולהאיר זוויות חדשות, נעשית על חשבון הסיפור העיקרי. כך למשל, בתיאור ה"קרב על הבליטה" וההגנה על בסטון נעדר כמעט לגמרי סיפור עמידתם של לוחמי הדיוויזיה המוטסת ה-101 (שכותרה ונדרשה להחזיק מעמד בתנאים קשים של נחיתות בציוד, ובכוח אדם בחורף מקפיא) ותיאור התעשתות כוחות בעלות הברית הוא לקוני וחסר פירוט. דוגמה בולטת אחרת היתה בתיאור הבא: "על פטון הוטל לשקם את הגזרה הדרומית של ההבקעה הגרמנית. הוא נענה לאתגר, ובעבודת פיקוד ומטה מעולה, שזיכתה אותו בהערצת ההיסטוריה, סובב שלוש דיוויזיות של הארמיה השלישית בזווית של תשעים מעלות בתוך שבעים ושתיים שעות, ויצא עמן להתקפה מצפון לבסטון ומעבר לה." (עמוד 309) גם כאשר הוא בוחר להאיר קרבות פחות ידועים כמו הקרב על צרף שבגרמניה התיאור נותר יבשושי משהו: "ווקר, מפקד גיס 20, יזם מבצע מבריק בליל 23 בפברואר. עוד לפני שהחלה המתקפה של דיוויזיה 94 הוא שלח את גדוד הריינג'רס החמישי להציב חסימות סביב צרף, כדי למנוע מתגבורות גרמניות להגיע למקום. הריינג'רים ביצעו את המלאכה כרגיל – בתעוזה וביעילות. כאשר נבלמה התקדמותה של דיוויזיה 94 על-ידי מארב גרמני אופייני – טנק אחד, תותח 88 מ"מ אחד וכמה רגלים חמושים בנשק נ"ט (פאוסטים) – סבו הריינג'רס לאחור, תקפו את הגרמנים בעורפם והניסו אותם משם." (עמוד 465) חבל שכך.

תרגום הספר נעשה בידיה המוכשרות של כרמית גיא והוא במקרה הטוב חסר. כך למשל, מתערבבים מושגים כמו גדוד וחטיבה לכדי בליל בלתי מובן והקורא נותר תוהה על סדרי הכוחות בשדה הקרב. מנגד, הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב הן מנקודת המבט של הפיקוד הבכיר והן מזו של המפקדים והלוחמים הזוטרים. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ!!!

"ארמגדון - הקרב על גרמניה: 1944-1945" מאת מקס הסטינגס,
באנגלית "Armageddon: The Battle for Germany, 1944-45",
By Max Hastings,
בשנת 2004,
יצא בעברית בהוצאת דביר, משרד הבטחון,
בשנת 2007,
תרגום: כרמית גיא,
מכיל 736 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 05-11-2014 בשעה 10:19.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #66  
ישן 06-11-2014, 21:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "יום הפלישה" מאת סטיבן אמברוז
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

יום הפלישה


"אני חושב שזה פשוט מהמם; לחשוב על החיים שהוקרבו למען העיקרון הזה, על המחיר הנורא ששולם ביום ההוא בחוף זה לבדו, 2,000 נפגעים. אבל הם עשו זאת כדי שהעולם יהיה חופשי. זה מוכיח מה בני אדם חופשיים מוכנים לעשות כדי לא להיות משועבדים." (הגנרל דווייט אייזנהאואר על הפלישה בראיון שהעניק לוולטר קרונקייט בחוף אומהה בשנת 1964. עמוד 511)

הספר "יום הפלישה" מאת ההיסטוריון הצבאי האמריקני סטיבן אמברוז (שקודם לכן כתב את "אחים בקרב" המופתי אודות פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה-101), מתאר את סיפורו המדהים של אחד המבצעים הצבאיים המורכבים והקשים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה, "מבצע אוברלורד". תכנון המבצע ארך כשנתיים וחייב את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני אדם. זהו סיפורם של כ-175,000 חיילי בעלות הברית שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים בהם החזיק הצבא הגרמני. סדר הכוחות של הפלישה כלל כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים.

הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. גם כאשר לחמו בנחיתות מספרית ובתנאים קשים הסבו חייליו אבדות כבדות לאויביהם ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הפיקוד המעולה של פילדמרשל אירווין רומל (המנוסה בהרבה מיריבו האמריקני אייזנהאואר, שפיקד לראשונה על כוחות בלחימה רק כשנה קודם לכן במבצע "לפיד" בצפון אפריקה) הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה והצניחה, ובהם הבוקאז' המפורסם, וכמובן העובדה שמבצע איגוף אנכי ימי (אם כי המבצע כלל גם איגוף אנכי אווירי בקנה מידה רחב) נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים. למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. אלה הם גיבוריו של הספר הזה. כשהגיעה שעת המבחן והם נאלצו להגן על חירותם, הם לחמו בעוז והוכיחו כי חיילי הדמוקרטיה אינם רופסים, וביכולתם להביס את חיילי אימפריית הרשע הנאצית, תוצרי הקנאות והמשמעת העיוורת.

את הספר קראתי לראשונה בעיצומו של קורס מ"כים חי"ר, לאחר כמעט שנה לשירות בצנחנים. הקורס התקיים בלב הנגב במהלך החורף שבין דצמבר 2002 לפברואר 2003 (והוא זכור לי כקר ורטוב במיוחד). שקראתי את הספר באוהל לפני השינה או בשטחי האש בין תרגילים לא היה צריך הרבה כדי לדמיין את חיילי בעלות הברית בעת ההסתערות על החופים ובכאוס הנוראי ששרר בלילה בו הונחתו והוצנחו מן האוויר (מה גם שהסרט "להציל את טוראי ראיין", בו צפינו שוב בקורס, והסדרה "אחים לנשק" המחישו זאת טוב מאוד).

אמברוז הוא סופר מוכשר. דוגמה ליכולתו לתאר את האירועים באופן שקופץ ועולה מדפי הספר ניתן לראות באופן שבו הוא בקרב שניהלה פלוגת הצנחנים Easy מהדיוויזייה המוטסת ה-101 באחוזת ברקור. הפלוגה הוצנחה בליל הפלישה עמוק מאחורי קו הביצורים של האויב הגרמני, כשמשימתה, כחלק משימת הדיוויזיה המוטסת 101 כולה, לנתק את רצועת החוף מן התגבורות של הצבא הגרמני בפנים צרפת, ולפגוע בריכוזי אויב משמעותיים לכוח המגן על נורמנדי. הכאוס הנורא ששרר בעת הצנחת הכוחות הביא לכך שעיקר הצנחנים צנחו שלא בקרבת יעדיהם ונוצר קושי מהותי לכוחות להתכנס ולהתגבש במסגרות הלחימה האורגניות והמקוריות. הצנחנים, כמו צנחנים, לא ויתרו, גילו נחישות ודבקות במשימה לאור המטרה, התאגדו ליחידות ארעיות ומעורבות שכללו לוחמים משתי דיוויזיות הצנחנים האמריקניות. למן הרגע שהתארגנו מילואו בדבקות את משימתם:

"ב-08:30, ממש בעת שסמל סמרס פתח בהסתערות ב-WXYZ, תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה-506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה-105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.
במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה-עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה. כפי שסמל קרוד ליפטון אמר, הוא לקח אותו בוקר סיכון שלא יחזור עליו לעולם. "היינו מלאים כל כ באש ביום ההוא, הייתי בטוח שלא איהרג, שאם איזה כדור יבוא ישר אלי, משהו יסיט אותו או שאני אזוז."
לאחר השמדת התותחים ניתקה יחידתו הקטנה של וינטרס מגע. הגרמנים ששרדו הוסיפו להחזיק במשוכות סביב בניין האחוזה וירו אש מקלעים טורדני. סמוך ל-12:00 הופיעו שני טנקים מן החוף. וינטרס טיפס על חלקו האחורי של אחד מהם ואמר למפקד הטנק: "אני צריך אש לאורך משוכת הקוצים, ושם ושם ושם ומול הבניין. תגלח כל מה שנשאר."
הטנקים שאגו קדימה. לצוותים זאת היתה ההזדמנות הראשונה להפעיל את נשקם נגד האויב. שניהם היו גדושים תחמושת למקלעי 0.50 ו-0.30 ולתותחי ה-75 מ"מ שלהם.
"הם פשוט קרעו את המשוכות לגזרים," נזכר לוטננט הארי ולש מכוח וינטרס. "חשבתי שהם לעולם לא יפסיקו לירות."
בהולדי ביצעו אנשי הגדוד הראשון של רגימנט הרגלים המוצנח ה-506 התקפה דומה והשמידו את הסוללה. אחר כך עקרו לוחמי ה-506 את הגדוד של קולונל היידטה מסנט-מרי-דו-מון. בזאת פולסה דרכה של הדיוויזיה הרביעית לנוע לפנים הארץ ולהמשיך במלחמה. הדיוויזיה המוטסת ה-101 ביצעה את משימתה העיקרית, אף על פי שבשום מקום לא התקבצו יחד יותר מחיילי מחלקה אחת מאותה פלוגה. טיילור, קסידי, סמרס ורבים אחרים גילו יוזמה ועשו את העבודה."
(עמודים 267-268)

הספר עשיר במפות, וניכר כי המחבר הקפיד על מחקר יסודי ומקיף. אמברוז מציג לקורא תמונה בהירה ונהירה של יום הפלישה, ומבאר את אשר התרחש בשדה הקרב הן מזווית הפיקוד הבכיר של המסגרות הלוחמות והן מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים בכדי לספר את הסיפור כולו. אמנם, המחבר מעלה על נס את גבורת חיילי בעלות הברית באופן שנראה לעיתים כהאדרת יתר על חשבון העובדות ופוגם מעט בדיוק ההיסטורי, אולם רוחב היריעה, יכולתו לספר סיפור מרתק, ארוז היטב ומוגש כראוי לקורא, מכפרים על כך והתוצאה מעולה. הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר שראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"יום הפלישה" מאת סטיבן אמברוז,
באנגלית "D-DAY",
By Stephen E. Ambrose,
בשנת 1994,
יצא בעברית בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן,
בשנת 2002,
תרגום: מרדכי ברקאי,
מכיל 564 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-11-2014 בשעה 22:10.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #67  
ישן 16-11-2014, 14:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "פאטון – האיש והאגדה" מאת מרטין בלומנסון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


"אני יכול להבטיח לכם שהארמייה השלישית של ארצות הברית תהיה הארמייה הדגולה ביותר בהיסטוריה האמריקנית. אנו נגיע לברלין לפני כולם. על מנת להשיג מטרה זו, עלינו להיות ממושמעים יותר. אני אדחוף אתכם עד כלות כל הקיצין... אנחנו נהרוג ממזרים גרמני – הייתי מעדיף לפשוט את עורם בעודם בחיים – אבל, רבותי, אני חושש שחלק מהאנשים בבית יאשימו אותי בנוקשות רבה מדי." (נאום שנשא הגנרל ג'ורג' פאטון בפני חיילי ארמייה השלישית של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בטרם הפלישה לצרפת עמוד 143)

הספר "פאטון – האיש והאגדה" מאת ההיסטוריון הצבאי מרטין בלומנסון, הוא ביוגרפיה מוסמכת אודות המצביא האגרסיבי, היוזם והמיומן ביותר בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה בחזית אירופה. פאטון היה, ככל הנראה, המפקד ההתקפי, הבקי ביותר בשליטה ובהנעת כוחות שהיה ברשות בעלות הברית במהלך הקרבות באירופה, והיחיד אשר הטיל יראה וזכה לכבוד מצד הפיקוד הבכיר הגרמני (המוכשר יותר).

הספר סוקר את חייו ומסלולו הצבאי, החל מינקותו ועבור בכניסתו לאקדמיה הצבאית ווסט-פוינט. עם סיום הכשרתו באקדמיה הצבאית התגייס פאטון לחיל הפרשים, שהיה באותתה עת חיל קל ונייד, שונה לחלוטין מחיל הפרשים האירופי ודומה בהרבה לחיל הפרשים שהנחיל לאומה האמריקנית את המערב. אנשיו היו סיירים ושדאיים מצטיינים, שהוכשרו ברכיבה, צליפה וסיור. בשנת 1916 שימש כמפקד פלוגת פרשים ולאחר מכן כעוזר של גנרל ג'ון "בלאק ג'ק" פרשינג, אשר פיקד על החיל המשלוח שלחם במקסיקו כנגד פנצ'ו וייה ואנשיו. באחד הימים הוביל פאטון סיור, אשר כלל עשרה לוחמי חי"ר מן הרגימנט ה-6 וארבעה אזרחים שהתלוו לחיל המשלוח, במרדף אחר אנשיו של וייה. לאחר שהעריך כי הללו מסתתרים בחווה מקסיקנית בקרבת העיירה סלטיו, פשט עם הכוח שבפיקודו על החווה. הקרב שנתפתח היה לאגדה הראשונה שנקשרה בשמו:

"כשהוא נושא אקדח ורובה, הגיע פאטון ראשון לצד המזרחי והחל לנוע לעבר השער, דלת קמורה גדולה המובילה לחצר הפנימית. שלושה אנשים רכובים על סוסים דהרו החוצה. כשראו את פאטון הם פנו לינה הדרומית וכשהבחינו בכמה מאנשיו הרצים לעברם, הם שבו לעבר פאטון, שעמד עם אקדח שלוף. הם ירו בו והוא שיחרר חמישה כדורים. שניים מהם מצאו את מטרתם, אחד חדר לבטנו של הסוס, והשני שבר את זרועו של הרוכב.
מאחר שחייליו ירו והוא היה בקו האש שלהם, הסתתר פאטון מאחורי הפינה ושב וטען את האקדח, הוא לא יכול לראות את הפנייה לחצר של הרוכב שבו פגע.
כשהגיח שוב מן הפינה, הוא כמעט ונדרס על-ידי רוכב. פאטון ירה בסוס, שבר את מותנו והפילו ארצה. כשהרוכב שיחרר את עצמו מן הסבך ועמד על רגליו כשאקדח בידו, חיסלו פאטון ואנשיו את האיש מטווח של עשרה מטרים. השני היה במרחק של מאה מטרים ונמלט עד שהיריות של פאטון וחייליו הפילוהו חלל.
השלישי, שנכנס שוב לחצר הפנימית, ירד מסוסו הפצוע והמדמם, קפץ מהחלון, ורץ לאורך הקיר כאשר יריות החיילים פגעו בו. אחד מהצופים ניגש אליו, והאיש הפגוע עשה תנועה של כניעה. מקום להיכנע, הרים את רובהו וירה, אך החטיא. הצופה הרגו."
(עמוד 57)

במלחמת העולם הראשונה שובץ פאטון בחיל השריון האמריקאי שהוקם תוך כדי הלחימה. ב-1918 נפצע פאטון, והוא כבר מח"ט שריון, מירי מקלעים כשניסה לחלץ טנקים ששקעו בבוץ‏. למרות שנפצע הוסיף להכווין את הטנקים למקורות הירי וסירב להתפנות. על פעולותיו בקרב ובמלחמה כולה זכה פאטון ב"צלב השירות המצטיין" וב"מדליית השרות המצטיין" בנוסף לעיטור "לב הארגמן" המוענק לפצועי הצבא האמריקאי. בטרם מלחמת העולם השנייה שירת כמפקד דיביזיה אולם מהר מאוד הפך למפקדן של ארמיות. אירוע בולט שמתאר את סגנון הפיקוד של פאטון אירע בעת שפיקד על הארמיה השביעית בפלישה לסיציליה. כוחותיו של פאטון נחתו מן הים עם שחר:

"לאחר שנחת, בסביבות השעה 0930, נסע פאטון לג'לה, מתוך כוונה לנוע על ציר החוף ולפגוש באלן. כתוצאה מדחף – או שמא היתה זו אינטואיציה? – הוא עצר בעיר וביקר את הריינג'רס של ויליאם דרבי בדיוק כשדיביזיית חי"ר איטלקית ודיביזיה משוריינת גרמנית חידשו את התקפתם על ג'לה. אילו המשיך פאטון בדרכו, הוא היה נתקל בשבעה טנקים גרמניים.
קרב עז ניטש בקו הקדמי. פאטון, שהיה נרגש משום שנמצא סמוך כל כך למקום הקרב, הפגין נוכחות בולטת, שאג קריאות עידוד – "הרגו כל אחד מהממזרים האלה" – סייע לפלגה לפרוש את המרגמות שלה, ואין ספק שנוכחותו הקשיחה את ההגנה. פעם נוספת היה במקום הנכון ובזמן הנכון. חיילי החי"ר והטנקים של הציר היו קרובים להיכנס לג'לה, אך אחר-הצהריים, לאחר שהושמדו ששה-עשר טנקים גרמניים, הם נסוגו. רק דיביזיה עתירת ניסיון כדיביזיה הראשונה היתה יכולה לעמוד בפרץ ולהדוף את המהלומה של הציר."
(עמוד 130)

פאטון מצטייר מן הספר כבעל אישיות מורכבת רבת סטירות. מצד אחד היה מפקד המטפח את אנשיו ומניע אותם באמצעות חיבורם למשימה ותוך נטיעת תחושת שייכות בקרבם וגאוות יחידה, כפי שמצטייר מנאומו לארמיה השלישית בטרם הפלישה לנורמנדי: "כשהכל ייגמר ואתם תשובו בחזרה הביתה, תוכלו להודות לאלוהים שבעוד עשרים שנה, כשתשבו ליד האח עם הנכד על הברך והוא ישאל אתכם מה עשיתם בזמן המלחמה, לא תצטרכו להעביר אותו אל הברך השנייה, לכחכח בגרונכם ולאמר, 'זיינתי את השכל בלואיזיאנה'." (עמוד 145) מנגד מוזכרת התקרית בה סטר לחייל על היותו הלום קרב והצהרותיו האנטישמיות ובהן הקביעה כי על אף האמונה הרווחת כי "שהאנשים העקורים הוא יצורי אנוש, לא כך הדבר, במיוחד במקרה של היהודים, שהם נחותים מחיות." (עמוד 177) הדבר מעניין במיוחד לאור העובדה שהיו אלה יחידותיו של פאטון אשר שחררו את מחנה מאוטהאוזן וכי הוא עצמו לא היסס להפקיד את משימת חילוץ חתנו בידי קצין שריון יהודי בשם אברהם באום.

באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת, במהלך מבצע קוברה פיקד פאטון על מה שכינה "המרדף המהיר והגדול ביותר בהיסטוריה." (עמוד 150). הארמיה השלישית בפיקודו היוותה את ראש החנית של המתקפה, שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. פאטון העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. פאטון השתמש בטקטיקות דומות לאלו של הגרמנים בתקופת הבליצקריג, נמנע מקרבות הבקעה ותמרן מסביב למערכים גרמניים חזקים. מבצע זה רק הגדיל את יוקרתו בקרב בעלות הברית אולם גם בקרב הצבא הגרמני.

בסוף 1944 יזם הצבא הגרמני את הקרב על הבליטה - מתקפת נגד חזקה בארדנים. המתקפה הפתיעה את בעלות הברית שחשבו שצבא גרמניה אינו מסוגל עוד להתקפות חורף. "הגרמנים כיתרו את הדיביזיה המוטסת מס' 101 ויחידות אמריקניות אחרות שהיו בעיר, וערכו התקפה עזה כדי להשתלט על צומת הכבישים החשוב הזה." (עמוד 161), הדיביזיה המוטסת ה-101, עליה פיקד סגן מפקד הדיביזיה אתוני מק'אוליף, החזיקה בעיר בבסטון (Bastogne) ובצומת החיונית. פאטון נענה לקריאה של מפקדת בעלות הברית לחבור לצנחנים הנצורים. ""הממזרים המוכים של בסטון", כפי שכינו את עצמם, החזיקו מעמד דוחק. אנתוני מק'אוליף, שהתבקש להיכנע, השיב בצורה נוקבת: "השתגעתם"." (עמוד 162) בעוד הצנחנים מחזיקים מעמד כנגד כוחות עדיפים בהרבה הפנה פאטון את תנועת הארמיה שלו לכיוון צפון ותוך 24 שעות תקף את הכוחות הגרמניים וחבר ל"ממזרים המוכים של בסטון". הפניית כיוון הלחימה של הארמיה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמיה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה‏. מפקד כוחות בעלות הברית באירופה, הגנרל אייזנהאואר, כתב לו כי "הפכת את הארמיה שלך לכוח לוחם שאף כוח בסדר גודל דומה לא עולה עליו ביעילותו." (עמוד 165)

שלוש קביעות של פאטון נותרו חקוקות במוחי לאחר הקריאה בספר. הראשונה נוגעת למהותו של כוח צבאי וגורסת כי "הצבא הוא צוות: צוות שחי, ישן, לוחם ואוכל ביחד. כל הסיפורים האלה על הגיבור הבודד הם שטויות." (עמוד 144). השנייה היא עצתו לאנשיו כי בשעת התכנון וקבלת החלטות "אל תקבלו עצות מהפחד שלכם." (עמוד 142) הקביעה השלישית נוגעת למהות המנהיגות: ""מנהיגות", אמר פאטון, "היא הגורם לניצחון בקרב. ניחנתי בה – אך תיפח רוחי אם אני מסוגל להגדירה. קרוב לוודאי שהיא מורכבת מידיעה של מה שאתה רוצה לעשות, ואתה עושה את זה ומתרתח אם מישהו עומד בדרכך. מנהיגות וביטחון עצמי הם אחים תאומים." (עמוד 189)

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המפקד הבכיר של המסגרת הלוחמת. המחבר מביא כל העת רשמים מצד פקודיו של פאטון, מפקדיו וכן מתוך הצהרותיו שלו בנאומים, מכתבי וקטעי יומן ומאפשר לקורא לקבל תמונה שלמה של נשוא הביוגרפיה. מלאכת התרגום שעשה שמעון פופמן בוצע לעילא ולעילא והקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה. מומלץ!!!

"פאטון - האיש והאגדה" מאת מרטין בלומנסון,
באנגלית "Patton – The Man behind the legend",
By Martin Blumenson ,
בשנת 1985,
יצא בעברית בהוצאת מערכות-משרד הביטחון,
בשנת 1989,
תרגום: שמעון פומפן,
מכיל 189 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 16-11-2014 בשעה 14:05.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #68  
ישן 23-11-2014, 09:21
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "היום הארוך ביותר"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

הספר "היום הארוך ביותר" מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, מתאר את יום הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, ואת ההכנות אליו מנקודת ראותם של בעלות הברית ושל הנאצים כאחד. שם הספר נגזר כאמור מקביעתו של פילדמארשל אירוין רומל, מפקד קבוצת ארמיות ב' של הוורמאכט, המופקד על הגנת צרפת מפני פלישת בעלות-הברית, כי "עשרים וארבע השעות הראשונות של הפלישה תהיינה המכריעות... גם לבעלות-הברית וגם לגרמניה יהיה זה היום הארוך ביותר." (עמוד 28)

מספר צוותי תכנון ישבו על המדוכה מטעם צבאות בעלות הברית ו"בסופו של דבר העלו מחקריהם (שמאז נטל אייזנהאואר אותם לידיו נתרחבו נתעצבו לתכנית האחרונה של "אוברלורד"), שדרושים יותר חיילים, יותר אניות, יותר מטוסים, ויותר חימוש וחמרי-מלחמה משכונסו אי-פעם לצורך מבצע צבאי יחיד." (עמוד 55) ההכנות ארכו כשנתיים וחייבו את הירתמותם המוחלטת של מיליוני בני אדם. מבצע הפלישה לצרפת כלל כ-175,000 חיילי בעלות הברית שצלחו את התעלה האנגלית באוניות, ובעיקר על אנשי יחידות היבשה של בעלות הברית אשר ביצעו נחיתת סער אמפיבית על חופי נורמנדי המבוצרים בהם החזיק הצבא הגרמני. סדר הכוחות של הפלישה כלל כ-50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ-11,000 כלי טיס ו-5,333 אוניות וכלי שיט אחרים.

ראיין מביא יפה יפה את הדילמות בהם עמד הפיקוד העליון של בעלות הברית ובראשו הגנרל דווייט אייזנהאואר שקל ובחן את כלל החלופות. אולם לבסוף, כאמור יש לקבל החלטה על מועד הפלישה ועל ביצועה. "ועתה היה הכל תלוי באייק. בא הרגע לחרוץ את ההחלטה, שהוא ורק הוא יכול לחורצה. דממה שררה עת שקל אייזנהאואר את כל האפשרויות. הגנרל סמית, שהתבונן בו, נתרשם מן "הבדידות והגלמודיות" של המפקד העליון, היושב כשידיו שלובות-אצבעות לפניו ועיניו נעוצות בשולחן. השעון ציין את הדקות החולפות; יש אומרים שחלפו דקותיים, ויש הגורסים חמש דקות. לבסוף נשא אייזנהאואר את עיניו ופניו דרוכות, והודיע את החלטתו. לאטו אמר: "ברי לי לחלוטין שעלינו לתת את פקודת התזוזה... אינני שש לכך, אבל זהו זה... עתה אינני רואה שום דבר אחר שיכולים אנו לעשותו". אייזנהאואר קם, הוא נראה עייף, אך משהו מן המתיחות נגוז מפניו" (עמודים 64-65) כאמור, הספר מביא את נקודות המבט מרמת האסטרטגיה הגבוהה ועד לנקודת ראותו של החייל הפשוט, כאשר הוא מתאר את הרוח ששררה בגייסות הגרמנים בצרפת ושל בעלות הברית באנגליה בטרם המבצע ואת חוויות הלחימה שלהם במהלכו.

הצבא הגרמני, הוורמאכט, היה אולי הצבא היעיל והאיכותי ביותר בהיסטוריה של המלחמות. חייליו, גם בנחיתות מספרית ובתנאים קשים, הסבו אבדות כבדות לצבאות שלחמו נגדו ביחס של אחד לשלוש. היערכות הוורמאכט בחופי צרפת, הפיקוד המעולה של פילדמארשל אירוין רומל (שהיה מיומן ומנוסה בהרבה מיריבו האמריקני אייזנהאואר שהיה כמעט ללא ניסיון קרבי ורכש אותו רק שנה קודם לכן במבצע "לפיד" בצפון אפריקה) הביצורים והמכשולים שהקימו הגרמנים בשטחי הנחיתה וההצנחה וכמובן העובדה שמבצע איגוף אנכי ימי (אם כי המבצע כלל גם איגוף אנכי אווירי בקנה מידה רחב) נחשב למבצע הצבאי הסבוך והמורכב ביותר שיחקו לידי הגרמנים. למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת, מהלכי ההונאה המתוחכמים והמנהיגות רבת ההשראה, הרי שהחיילים הצעירים וחסרי הניסיון הם שקבעו ביוזמות האישיות ובהחלטות המיידיות שלהם את גורלו של מבצע מסובך זה. בחרתי לצרף לביקורת קטע קצר אודות לחימת רגימנט הצנחנים ה-505, מן הדיביזיה המוטסת ה-82 של צבא ארצות הברית. רגימנט זה היה מן המובחרים בצבא האמריקני ולקח חלק בפעולות קרביות רבות ובהן מבצעים מוטסים באיטליה, בצרפת ובהולנד. אנשיו היו לוחמים קשוחים ומחושלים ומעולם לא הוטלה עליה משימה קלה, אך תמיד יכלו לה:

"שעה שתושבי העיירה הדהומים בסט.-מאר-אגליז, התבוננו מבעד תריסים מוגפים, חמקו צנחני הרגימנט ה-505 של הדיביזיה ה-82, בזהירות דרך הרחובות הריקים. פעמון הכנסיה החשה עתה. על המגדל תלה, רפוי, מצנחו הריק של הטוראי ג'והן סטיל, ומדי פעם היו האודים העשנים של חוילת מסייה איירון מתלקחים ומאירים לרגע קט את מתארי העצים בכיכר. לפרקים היה כדורו של צלף מיבב ברוגזה לתוך הלילה, אך זה היה הקול היחיד; דממה דרוכה שררה בכל.
לויטננט-קולונל אדוארד קראוז, מפקד ההתקפה, ציפה ללחימה קשה על סט-מאר-אגליז, אולם לבד מקומץ צלפים דומה היה כי חיל-המצב הגרמני נסוג מן העיירה. אנשיו של קראוז ניצלו חי-מהר את המצב: הם השתלטו על בניינים, הקימו מחסומי-דרכים ועמדות-מקלעים, ביתקו כבלי-טלפון וחוטי-טלגרף. כיתות אחרות המשיכו בסריקה הטית דרך העיירה, נעים כצללים מגדר-שיחים אחת אל משנה ומפתח אל פתח, ופני כל אל מרכז העיירה, אל כיכר-הכנסיה.
בעוברו סביב עורפה של הכנסיה, הגיע טוראי-ראשון וויליאם טאקר אל הכיכר והציב את מקלעו מאחורי עץ. או-אז שלח מבטו אל הכיכר השטופה נוגה-ירח וראה מצנח ולידו שרוע גרמני מת. בעבר האחר של הכיכר נראו גופות אחרות, מקופלות ושרועות. שעה שישב טאקר באפלולית, משתדל להבין מה אירע בכיכר קודם לכן, התגנבה הרגשה אל ליבו שאין הוא לבדו – כי מאן-דהוא עומד מאחוריו. חטף את המקלע הכבד וסב לאחור. עיניו נמצאו במישור אחד עם זוג נעליים נעות לאטן אנה ואנה. חיש-קל נרתע טאקר. צנחן מת תלה בעץ, משפיל עיניו אליו.
עתה החלו צנחנים אחרים מגיעים אל הכיכר, ולפתע ראו אף הם את הגופות התלויות בעצים. לויטננט גאס סנדרס זוכר כי "אנשים פשוט עמדו לוטשים עיניים, מלאים בחימה נוראה". לויטננט-קולונל קראוז הגיע אל הכיכר. בעומדו מתבונן בצנחנים המתים, אמר שלוש מלים בלבד: "הוי, אלוהים אדירים".
אז שלף קראוז דגל אמריקני מכיסו. הדגל היה ישן ומרופט – אותו הדגל עצמו שהניף הרגימנט ה-505 בניאפולי. קראוז הבטיח לאנשיו כי "לפני עלות השחר על יום ה,ע' יתנופף דגל זה מעל לסט.-מאר-אגליז". הוא ניגש אל בית-המועצה, והניף את הדגל על התורן שאצל המבוא. לא נערך כל טקס שהוא. הלחימה תמה בכיכר הצנחנים המתים. דגל הכוכבים-והפסים התנופף מעל העיירה הראשונה ששוחררה על-ידי האמריקנים בצרפת."
(עמודים 162-163) קראוז עוטר על האופן בו ניהג את אנשיו בעיטור צלב השירות המצוין.

על בסיס הספר הוסרט בשנת 1962 סרט מלחמה בשם זהה, בסרט מככבים רבים מכוכבי הקולנוע של אותה תקופה ביניהם: שון קונרי, פול אנקה, ריצ'רד ברטון, ג'ון ויין, הנרי פונדה, רוברט מיצ'ם ורוברט ראיין. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר ומתוכם זכה בשניים. המונח "היום הארוך ביותר" הושרש בשפה ומשתמשים בו לעתים קרובות לציון יום הפלישה.

תרגומו של חשביה הוא קשה ולא נוח לקורא העברי העכשווי אולם מנגד משופע במונחים וביטויים מן השפה העברית היפה והעשירה שהיתה שגורה פעם במקומותינו. הספר חסר במפות ובתמונות וחבל אולם הדבר תואם לאופן בו יצאו ספרים באותם ימים. , כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המפקד הבכיר של המסגרת הלוחמת אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. הקריאה בספר נעימה ומהנה. מדובר בקלסיקה מרתקת (שהציבה רף לספרי העיון בתחום המלחמה) וראוי שיקראו בה קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"היום הארוך ביותר" מאת קורנליוס ראיין,
באנגלית "THE LONGEST DAY",
By Cornelius Ryan,
בשנת 1962,
יצא בעברית בהוצאת מערכות-משרד הביטחון,
בשנת 2000 (מהדורה שלישית),
תרגום: אריה חשביה,
מכיל 280 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #69  
ישן 25-11-2014, 10:00
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על "669 - סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


"669 היא יחידה שמצילה חיים, יחידה מיוחדת במובנים רבים ומגוונים, אך יותר מכול, היא יחידה מיוחדת בזכות האנשים שבה. אנשים מצוינים, המובחרים שבמובחרים, בכל המקצועות ובכל הדרגות, בשירות סדיר ובמילואים, בעבר ובהווה, שתורמים כל אחד את חלקו לשלמות המופלאה הזאת שבכוחה להציל חיים." (מהות היחידה כפי שהגדיר אותה מפקדה בשנים 2001-2004, גולן יאירי, בעצמו בוגר היחידה. עמוד 371)

"669 - סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי, יליד 1981, אשר גדל בבסיס חיל האוויר בחצרים ובשכונה הצבאית ביבנה ושירת כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. הוא בועל תואר ראשון במדעי המדינה ובתקשורת מאוניברסיטת תל-אביב, עובד כעיתונאי המתמחה בתחקירים ובכתבות מגזין וזהו ספרו הראשון. בכתיבת הספר היה לו עניין אישי שכן אביו, אל"מ אבנר אילנאי, "הוא ממייסדי 669 ומפקדה השלישי." (עמוד 12). החבר מתאר את ימיה הראשונים של היחידה, "בחיתוליה", כלקח ממלחמת יום הכיפורים הוחלט בחיל האוויר הישראלי להקים גוף מקצועי שתפקידו חילוץ טייסים שנטשו, בדגש על חילוצם משטח אויב. באפריל 1974, בשני צריפים קטנים בבסיס תל נוף, נוסדה יחידת החילוץ 669. ההתחלה היתה "פרטיזנית" וההתנהלות דמתה, כך עולה מן הספר לימי גניבת התרנגולות של הפלמ"ח ושאר מעשי קונדס. מנגד, התחלה זו היתה מנת חלקן של כמה יחידות מובחרות ובהן ה-101, סיירת מטכ"ל וכמובן הפלמ"ח.

מקריאת הספר נתרשמתי כי תא"ל ד"ר אפרים סנה, שפיקד על היחידה בשנים 1978-1980 הוא הדומיננטי והמשמעותי מכלל מפקדי היחידה באשר להתפתחותה ומיסודה כיחידת עלית. סנה אשר, "התגייס לחטיבת הנח"ל ולאחר שנתיים יצא ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, שלאחריהם חזר לשירות סדיר כרופא גדודי בצנחנים ואחר כך כרופא חטיבתי. סנה, שמעיד על עצמו שהתחום הצבאי והפיקודי קרץ לו הרבה יותר מזה ה רפואי, עשה בהמשך גם קורס מ"פ חי"ר וקורס מג"דים, שאותו סיים בהצטיינות.
בעת שעבר התמחות ברפואה פנימית, פרצה מלחמת יום הכיפורים. סנה הצטרף לקרבות כמפקד כוח רפואי בגדוד 890, השתתף בלחימה בקרב החווה הסינית ובהמשך צלח את התעלה והגיע עד לפאתי איסמעיליה. לאחר המלחמה החליט שמקומו בצבא ובתפקיד קרב ככל האפשר: "עברתי בהצלחה את כל קורסי הפיקוד הקרבי, פיקדתי על אנשים בקרב, ולאחר שסיימתי את ההתמחות לקחתי החלטה שאני מכניס את עצמי למסלול פיקודי בחיל הרגלים. הודעתי על כך למפקדי בחיל הרפואה. נפגשתי עם קצין חי"ר וצנחנים ראשי דאז, האלוף אורי שמחוני, והוא בנה לי תוכנית. 669 לא היתה בתוכנית הזאת."
אלא שלגורל היו תוכניות אחרות."
(עמוד 271)

כמפקד היחידה היה סנה שונה מאוד מקודמיו. כ"קצין חי"ר בעל רקע קרבי, ביקש להפוך את 669 קודם כל ליחידה קרבית במשרה מלאה. סנה ראה בעיני רוחו את 669, שהיו לה כוח אדם מובחר ופריווילגיה לערוך אימונים בתנאי קיצון, כיחידה שתהפוך בבוא היום לחוד החנית של חיל האוויר בפרט ושל צה"ל בכלל. הוא קיווה שאם או כאשר ישלוף צה"ל את הזרוע הארוכה שלו לביצוע משימת קומנדו באחת המדינות השכנות, יהיה זה לוחם 669 שיעמוד בקצה המשימה." (עמוד 286) מרתק לקרוא אודות הטרנספורמציה שעברה היחידה מיחידת חילוץ מוסקת לכדי יחידת עלית של ממש למבצעים מיוחדים. כך למשל בתיאור אחד המבצעים התקפיים הראשונים שביצעה היחידה: "המבצע הראשון ש-669 ביצעה בתקופתו של סנה היה מארב בלבנון. צוות של היחידה יצא למארב לצד צוות של שלדג, ונוהל הקרב נערך במשותף. "במבצע הזה היו שתי משימות: אחת קרובה יותר לגבול, והשנייה רחוקה יותר וקשה הרבה יותר. משום-מה מוקי בצר, מפקד שלדג, ביקש לעצמו את המשימה הקלה. אני הייתי מרוצה, כי רציתי את המשימה המורכבת יותר."
לאחר רדת החשכה חצו שני הצוותים, של 669 ושל שלדג, את גדר המערכת והחלו לנוע יחד צפונה. בשלב מסוים התפצלו הכוחות – הצוות של שלדג נותר במארב בנקודה הקרובה יחסית לגבול, ואילו זה של 669 המשיך בתנועה לעומק השטח עד לנקודה המיועדת לו. אלא שדווקא הצוות של שלדג היה זה שנתקל בשני מחבלים, פתח לעברם באש והרג אחד מהם.
עד היום, 35 שנה לאחר המארב, מתקשה סנה להסתיר את נימת האכזבה: "הם נתקלו ואנחנו לא. אבל לא משנה. מה שחשוב זה שאנחנו ושלדג יצאנו לאותו מבצע. שמנו את עצמנו באותו קו איתם"."
(עמוד 290-291)

בהמשך, מתוקף היותם מומחים לעבודה בשיתוף פעולה עם מסוקים, הוטלה על לוחמי 669 משימת אבטחת הטיסות החשאיות שביצעו בכירי המטכ"ל והממשלה ללבנון בטרם מלחמת של"ג. סיפור משעשע שבחר המחבר לשזור בספר בהקשר לכך מתאר כיצד אחד הלוחמים, יגאל כהן שמו, בחר להטיל את מימיו בשטח לבנון בסמוך למקום בו עשה זאת ראש הממשלה בגין. או אז פנה בגין אל הלוחם ושאלו "מר כהן, השתנת פעם עם ראש ממשלה?" (עמוד 285) הספר מתאר את פועלה של היחידה במלחמת של"ג, בחילוצים נועזים משטח אויב, ובהם התיאור המאלף של חילוץ הפצועים וההרוגים באסון השייטת, וגם חילוצים של אזרחי המדינה מסיטואציות מורכבות ומסובכות כמו חילוץ העובד הלכוד בארובת תחנת כוח. היחידה מיסדה את עצמה כיחידת עלית למבצעים מיוחדים וכיחידת החילוץ הלאומית של מדינת ישראל.

המחבר, בעצמו יוצא יחידה מובחרת, הצליח לספר את סיפורה של היחידה באופן מרתק. בראייה כללית יותר יצאו בעשור האחרון מספר ספרים הנותנים הצצה לעולם היחידות המיוחדות, החל ב"סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, "צוות איתמר" ו"חוצה גבולות" מאת אבנר שור, "כי בתחבולות" מאת עידו ועינב אודות יחידת דובדבן, "כצל ציפור" מאת יאיר אנסבכר אודות יחידת מגלן, "צאלים ב'" המצוין מאת עמרי אסנהיים אודות אסון צאלים ב' של סיירת מטכ"ל ועוד ועוד. לא כל הספרים טובים, ומה גם כי בשל מגבלות הצנזורה תמיד יישאר עיקר הסיפור תחת מעטה החשאיות, אך המגמה העיקרית חיובית ותואמת מגמה שקיימת כבר שנים בארצות הברית ובבריטניה. הקריאה בספר נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית ובני נוער השואפים לשרת שירות משמעותי קרבי בצה"ל. מומלץ!!!

"669 - סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי,
יצא בעברית בהוצאת כנרת, זמורה ביתן,
בשנת 2014,
מכיל 382 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #70  
ישן 25-11-2014, 21:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "גשר אחד רחוק מדי"
בתגובה להודעה מספר 69 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ביקורת על "669 - סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"על מנת שמיאוץ השריון יצליח, היה על כל הגשרים להילכד בשלמותם. הסכנות היו ברורות, אך בדיוק לסוג זה של סער-פתע אומנו הכוחות המוטסים. בכל זאת, לא חש בראונינג בנוח. בהצביעו על הצפוני שבגשרים, זה שמעל לריין התחתון בארנם, שאל, "כמה זמן יידרש לשריון להגיע אלינו?"
"יומיים," אמר מונטגומרי חדות.
"נוכל להחזיק בו ארבעה ימים," אמר בראונינג, עדיין שקוע במפה. אחר הוסיף, "אבל המפקד, דומני שאנו עלולים להרחיק לכת – גשר אחד רחוק מדי"."
(עמודים 65-66)

הספר "גשר אחד רחוק מדי" מאת ההיסטוריון והכתב הצבאי קורנליוס ראיין, מתאר את מבצע "מארקט-גארדן" שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1944 תמך אייזנהאואר ביוזמתו של הגנרל מונטגומרי להשיג הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון באמצעות הצנחת אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח מעל נהרות בהולנד וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין, אליו יחברו כוחות שריון גדולים. משם משיכו הכוחות בהשתלטות על חבל הרוהר. היוזמה, כמאמר הציטוט למעלה הייתה יותר מדי, מהר מדי בפחות מדי, על כן כשפירט הגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה המוטסת ה-82 בפני "מטהו את משימותיהם, מחה ראש-מטהו, אלוף-משנה רוברט וינק: "על מנת לבצע הכל נזדקק לשתי אוגדות." תשובתו של גייוין הייתה חדה. "זהו העניין, ובצע אותו באוגדה אחת"." (עמוד 85)

בספר מציג ראיין את מחדלי המבצע, עוד בשלבי התכנון, וכי הכתובת לגבי גורלו הייתה על הקיר עוד בטרם יצא אל הפועל. כן מתאר ראיין את התמודדות הגרמנים עם המתקפה המפתיעה, ומעלה על נס, ולא בכדי, את יכולתם להתעשת, ובפיקוד הגנרל הוותיק גרד פון רונדשטט, לצאת להתקפה כנגד הטובים והמנוסים בחיילי בעלות-הברית. במהלך המבצע הצליחו כוחות בעלות-הברית להשתלט על רוב היעדים המתוכננים וניכר הפער בין הגייסות האמריקנים חדורים ברוח לחימה, יוזמה והתקפיות לגייסות הבריטים המותשים משנים רבות יותר של לחימה, אשר התרבות הצבאית ששררה בהם שמה על כך פחות דגש (עניין שמונטגומרי נאבק בו כבר בקרב אל-עלמיין). כך למשל, במהלך המבצע הגנרל גייוין עצמו, מן הבולטים שבלוחמים והמפקדים האמריקנים במלחמה בכלל ובצנחנים בפרט, "שהתלווה לצניחת חטיבה 505," (עמוד 154) הוביל את אנשיו מלפנים. אין ספק שרוח הלחימה והתוקפנות הטבעית של הגייסות המוצנחים האמריקנים היוותה אנטיתזה לכוחות הבריטים, ובכלל זה אף לצנחנים. כך למשל, זמן קצר לאחר הצניחה "לכדה חטיבה 504 של אוגדה 82, שפיקוד בריגדיר-גנרל ג'יימס גייוין, את גשר כראבה החיוני." (עמוד 202)

כתוצאה מהתאוששות כוחות הוורמאכט בהולנד נכשלו בעלות-הברית בהשגת יעדו העיקרי – חציית מכשול המים הגדול של הריין, ואבטחת ראש גשר מצפון לנהר – וכוחותיהם המוטסים ספגו אבידות כבדות. כישלון המבצע גרם לאובדן הסיכוי להביא לסיום המלחמה באירופה לפני תום שנת 1944. תרגומו של אמיר אורן (לימים פרשן צבאי ב"הארץ") נהיר ובהיר. הספר עשיר במפות ובתמונות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב מזווית המפקד הבכיר של המסגרת הלוחמת אולם, על מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. בחרתי לצרף לביקורת קטע קצר אודות לחימת האוגדה המוטסת ה-101, אחת משתי האוגדות המובחרות בצבא האמריקני, אשר לחמה בהצטיינות בפעולות קרביות רבות ובהן מבצעים מוטסים, בצרפת ובהולנד, ובקרב על הבליטה לאחר מכן. אנשיה היו לוחמים קשוחים ומחושלים ומעולם לא הוטלה עליה משימה קלה, אך תמיד יכלו לה:

"תכסיסי הפגע- והברח המהירים והנוקשים של הגרמנים גבו את מחירם. כמעט 300 מאנשי 101 נהרגו, נפצעו או נעדרו בקרב. הצנחנים שבחפירות, משני צידי הכביש או בשדות שסביב בסט, נמצאו בסכנה מתמדת של הסתערות מהאגפים. ללילה הייתה אימה מיוחדת משלו. באפלה, כשקווי האוגדה נחדרים על-ידי הגרמנים, לא ידע איש אם הצנחן שבשוחה הסמוכה יראה את אור הבוקר. במהומת-הפתע של פעולות-אויב חדות אלה נעלמו צנחנים פתאום, וכשתמו היריות חיפשו אחריהם חבריהם בינות להרוגים ולפצועים בשדה-הקרב, בתחנות-האיסוף ובבתי-החולים.
כשהסתיים הקרב בבסט ושורותיהם הארוכות של השבויים הוצעדו למפקדת האוגדה, יצא סמל-ראשון צ'רלס דון לחפש את מפקדו, סרן לגרנד ג'ונסון. באנגליה, קודם לצניחה, היה דון כמעט "קהה מדאגה." תחושתו של ג'ונסון בן ה-22 הייתה דומה: הוא השלים שלא ישוב עוד מהקרב. בבוקר ה-19 בחודש הטיל ג'ונסון את פלוגתו להתקפה ליד בסט. "הברירה הייתה בין התקפה לבין טבח," הוא נזכר. בקרב העז, שאותו זוכר ג'ונסון כ"קשה ביותר שראיתי או שמעתי אי-פעם," נפצע בכתפו השמאלית. הפלוגה דולדלה מ-180 צנחנים ל-38 וכותרה בשדה של ערימות-חציר בוערות, אך עמדה בפני הגרמנים, עד שהגיעו למקום פלוגות-חילוץ, שהדפו את האויב. בדרך לתחנת איסוף הנפגעים, נורה ג'ונסון שוב, הפעם בראשו. בתחנת-האיסוף הגדודית הונח בינות לפצועים אנושים אחרים, במה שכינו החובשים "ערימת המתים." שם, לאחר חיפוש ארוך, מצא אותו סמ"ר דון. הוא כרע על ברכיו וגילה שביב-חיים.
דון נטל את ג'ונסון וארבעה פצועים אחרים מפלוגתו בג'יפ ונסע לעבר בית-חולים שדה בסון. כשכותר בידי גרמנים, נהג דון את הג'יפ למחבוא בחורשה; כשעבר הסיור הגרמני, המשיך בדרכו. בבית-החולים מצא שורות ארוכות של פצועים, בהמתנה לטיפול. דון היה משוכנע, שג'ונסון עתיד למות בכל רגע. הוא חלף על פני שורות הפצועים, עד שנתקל ברופא שבדק את הנפגעים לקביעת מיידיות הטיפול. "המפקד," אמר דון לרופא, שענד דרגת רב-סרן, "המ"פ שלי זקוק לטיפול מיידי." הרופא הניד בראשו לשלילה. "מצטער," אמר, "נגיע אליו בתורו." דון ניסה שוב. "המפקד, הוא ימות א לא תבדוק אותו מייד." הרופא עמד על דעתו. "יש לנו כאן פצועים רבים," אמר, "המ"פ שלך יקבל טיפול ברגע שנגיע אליו." דון שלף את אקדחו ודרך אותו. "זה עלול להיות רגע מאוחר מדי," אמר בשלווה. "המפקד, אהרוג אותך במקומך, אם לא תבדוק אותו ברגע זה." הרופא ההמום תלה עיניו בדון. "הכנס אותו," אמר.
באולם-הניתוחים ניצב דון, אקדחו בידו, ליד הרופא וצוות הרופאים שטיפלו בג'ונסון. מול עיניו הבוחנות של דון קיבל ג'ונסון עירוי-דם, פצעיו נוקו ושני כדורים הוצאו מגופו – אחד מגולגלתו, אחד מכתפו השמאלית. כשהסתיים הניתוח וג'ונסון נחבש, פנה דון אל הרופא והגיש לו את אקדחו. "בסדר," אמר, "תודה. כעת תוכל להסגיר אותי."
דון נשלח בחזרה לגדוד 2 של חטיבה 502, להתייצב בפני המג"ד. הוא קפץ לדום ונשאל, אם הוא ער לחומרת מעשיו, המחייבים העמדתו למשפט צבאי. "כן, המפקד, ברור לי," השיב דון. המג"ד התהלך בחדר כארי בסוגר. לפתע נבלם. "סמל," פסק, "אני שפוט אותך למעצר של – " הוא קטע את דיבורו והתבונן בשעונו, "דקה אחת בדיוק." השניים המתינו בדממה. אחר הביט הקצין בדון. "חופשי," אמר. "געת חזור ליחידה." דון הצדיע חדות. "כן, המפקד," אמר ויצא."

(עמוד 277-278)

על בסיס הספר הוסרט בשנת 1977 סרט מלחמה בשם זהה, בסרט מככבים רבים מכוכבי הקולנוע של אותה תקופה ביניהם: שון קונרי, אנתוני הופקינס, דירק בוגארד, רוברט רדפורד, לורנס אוליביה, ג'יימס קאן, ג'ין הקמן, ראיין אוניל ומייקל קיין. המונח "גשר אחד רחוק מדי" הושרש בשפה ומשתמשים בו לעתים קרובות לתיאור מהלכים שבהם מתקיים עיקרון "תפסת מרובה לא תפסת." הגנרל ג'יימס גייוין, מפקד האוגדה המוטסת ה-82 במבצע, הגדיר את הספר כ"מדהים וגדול מן החיים, תיאור מדויק, מרגש ומעורר הערצה של האומץ האנושי." (מתוך גב הספר) הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"גשר אחד רחוק מדי" מאת קורנליוס ראיין,
באנגלית "A BRIDGE TOO FAR",
By Cornelius Ryan,
בשנת 1978,
יצא בעברית בהוצאת זמורה-ביתן, מודן,
בשנת 1979,
תרגום: אמיר אורן,
מכיל 418 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 25-11-2014 בשעה 22:00.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #71  
ישן 13-01-2015, 10:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "בן לאדן – החיסול"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

""יש אור ירוק," אמר אובמה. "נלך על הפשיטה. הכינו את הצווים"." (עמוד 202)

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאימרק בודן מתאר את השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון, במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי יחידת העילית האמריקנית "אריות הים" על הקומה השלישית של מבנה מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעידה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך עשר שנים. מרק בודן הוא עיתונאי וסופר אמריקני הנחשב לאחד מבכירי הכותבים כיום אודות פעולות הכוחות המיוחדים של ארצות הברית. הוא כתב שבעה ספרים, בהם יצאו בעברית "התרסקות במוגדישו" (שעובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון") המשובח והספר ""אורחיו" של האייתוללה" שהיו מאירי עיניים, תוצר של מחקר מעמיק וכתובים היטב. בודן השכיל בהם לתאר היטב את תמונת האירועים, להקל על הקורא להפיק את הלקחים המבצעיים ולתאר היטב את עולמם של המבצעים הפועלים ביחידות המיוחדות (בין שהיה מדובר באנשי כוח דלתא בספרו אודות משבר בני הערובה באיראן ובין שבלוחמי הריינג'רס והמבצעים של כוח דלתא שפעלו בסומליה). לאור זאת מצפים קוראי הספרות צבאית ליותר מספר פרי עטו. האופן שבו תיאר באודן את האספקטים הפוליטיים בספר ובהם הדרג המדיני והרקע לפעולה, החל ממתקפת ה-11 בספטמבר ואילך מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר ספרים קודמים פרי עטו.

למרות הביקורת ראוי לציין כי בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד – נשיא ארצות הברית, אובמה; בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון; מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית; אנשי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. כן נחשפים הדיונים בחדרי חדרים, החלופות המבצעיות לפשיטה, המכשולים והסכנות שלא נצפו מראש. נראה כי בודן בחר לספר את סיפור הפשיטה דרך עיני שני גיבורים. האחד, הנשיא ברק אובמה, המפקד העליון של הכוחות המזויינים של ארצות הברית. אובמה נתפס פעמים רבות כהססן בהפעלת הכוח אולם קטע מנאומו שמביא בודן מראה כי לא כך הוא: "בל נטעה – הרוע אכן קיים בעולם. תנועה לא אלימה לא היתה מסוגלת לעצור את צבאותיו של היטלר. מי שאומר שלעתים השימוש בכוח הוא הכרחי איננו חוטא בציניות אלא מכיר בהיסטוריה, בפגמיו של האדם ובמגבלותיה של התבונה." (הנשיא אובמה בנאומו בטקס קבלת פרס הנובל, עמודים 94-95)

גיבורו השני של הספר הוא אדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, מפקד JSOC (פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית) בעת המבצע, והאיש שעליו הוטל לתכנן ולהוציא לפועל את מבצע "חנית נפטון". מקרייבן, יליד טקסס, גבוה ורחב, לוחם של לוחמים שהתגייס לצי והתנדב ליחידת הקומנדו המעולה שלו. "גם כששכב על גבו שמר קצין יחידת העילית "אריות הים" עלהופעה צבאית מובהקת." (עמוד 23) כבן 45, שירת מקרייבן קודם לכן כ"קומודור במספן ללוחמה מיוחדת בצי בקורונדו, והוא תיאר לעצמו שזה היה התפקיד הטוב ביותר שיהיה לו אי פעם. הוא יתגעגע במיוחד לאקשן. מקרייבן נלחם במלחמת המפרץ הראשונה והתאמן לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים." (עמוד 24) בשנת 1995 פרסם ספר אודות מבצעים מיוחדים ובו שישה ניתוחי אירוע של פעולות מיוחדות מן המאה העשרים. הפרק השישי והמרתק מכולם עסק במבצע אנטבה, במהלכו ביצעו הכוחות המיוחדים הישראלים פשיטה ליעד מרוחק, פעולת השתלטות וחילוץ בני ערובה ונסיגה מסודרת וזריזה. מקרייבן תפס את הפעולה כמודל וכמופת לפעולות מיוחדות כנגד טרור. לאחר הפיגוע באחד-עשר בספטמבר בבנייני התאומים שב לתכנון וביצוע מבצעים מיוחדים"ושירת בעיראק כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל מקריסטל; הוא העריץ את מפקדו על השילוב שיישם בפעילותו בין מודיעין מהיר ועבודת צלפים, ומדי פעם התלווה לאנשיו בפשיטות ליליות – כאלה שבהן היעד נמצא במרחק הליכה או נסיעה." (עמוד 151)

הפשיטה הזו הבשילה לא רק מודיעינית כי אם גם מבצעית. האמריקנים השכילו לשנות את אופי הלחימה מקרבות גדולים לשורה ארוכה של מרדפים וציד מחבלים בכירים בארגון אל-קעידה. הוגבר השימוש תקיפות מל"טים, שיטה שהפכה חביבה על הנשיא אובמה, ו"בו בזמן החלו ה-JSOC, בפיקודו של הגנרל סטנלי מקריסטל, להכות ביעילות רבה יותר בתאים המרדניים של לוחמי אל-קעידה המקומיים; הם יצאו לרצף מהיר של משימות, שבהן לכדו והרגו אויב בקצב חסר תקדים למבצעים כאלה. בשלהי 2003 הם מצאו את סדאם חוסיין מסתתר בתוך בור באדמה. זרקאווי עצמו נהרג מפצצה אמריקנית ב-2005. הצלחתו של מקריסטל, שנחשבת לאחד ההישגים הצבאיים הגדולים של זמננו, באה בזכות מה שהוא כינה "שיתוף פעולה מבצעי", כלומר שילוב בין "לוחמים מיוחדים" – צוותים של יורים מובחרים מכל יחידות הצבא ובין אותה יכולת ממוחשבת חדשה, שאיגדה נתונים אשר התקבלו מכל יתר המקורות." (עמוד 109)

הספר מתאר את התהליך בו חשפו ארגוני המודיעין האמריקני את המידע אותו מחבואו של בן לאדן באבוטאבאד, פקיסטן. אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC, נקרא לבחון את המודיעין שהושג. עליו הוטל לתרגמו למעשה. משקיבל את המשימה ידע מקרייבן מיד כיצד תבוצע: "אנשיו תקפו מתחמים כאלה בכל לילה כבר שנים, לעתים קרובות אפילו עשר פעמים בלילה ויותר. המתחם הזה לא היה יוצא דופן. הוא כלל מבנה מגורים תלת-קומתי, מבנה חיצוני קטן יותר וחומות אבן גבוהות שהקיפו אותו מכל עבר. התכנון והמיקום של המתחם הצביעו בבירור על הדרך הנכונה, בעיניו לתקוף – כוח מוסק קטן." (עמוד 153) בהמשך מתאר בודן את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת החלטות בתחום הביטחון הלאומי. היה זה מצב לא פשוט ואובמה הוכיח בו יכולת, תעוזה ואחריות. לימים תיאר זאת אובמה ואמר כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר. באותה נקודת זמן הערכתי שלא נוכל לעשות את זה טוב יותר בעוד חודש, חודשיים או שלושה. לא נוכל לדעת בוודאות רבה יותר אם בן לאדן באמת שם, כך שכל העניין היה פשוט ללחוץ על ההדק." (עמודים 201-202)

ככוח המבצע בחר מקרייבן בקומנדו הימי האמריקני (Navy SEALs), הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (עניין שבו צה"ל אינו שונה מאחרים) והן משום ש"כוח דלתא" ומפקדה, יחידת העילית של הצבא (אם "אריות הים" מקבילים בצה"ל לשייטת 13 ו"צוות 6" לפלגת הפושטים שבה, אזי "כוח דלתא" מקבילה לסיירת מטכ"ל) היה באותה עת בתעסוקה באפגניסטן ואילו "צוות 6" (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, זה עתה שב לארצות הברית מפעילות ממושכת."רוב לוחמי "אריות הים" היו מבוגרים בעשר שנים בממוצע, או יותר, מרוב החיילים. רובם היו בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, בוגרי כמה סבבים ביחידות רגילות, או בכוחות מיוחדים "לבנים", בניגוד ל"יחידות השחורות". חלקם היו בני ארבעים פלוס, והם הטו את גיל הלוחמים הממוצע לשלושים וארבע. חלק מהלוחמים ביחידות הללו נהגו להתבדח כי החשש הגדול ביותר שלהם איננו מאש אויב אלא מגב תפוס. הם הצטיינו בדברים רבים, אך במיוחד בפעולה שלשמה בדיוק נקראו לאבוטאבאד: לפגוע ביעד במהירות ובעוצמה, לדעת להחליט נכונה, ובתוך שבריר שנייה, אם לירות או לא לירות, ולהבחין בין אויב לידיד, בין לוחם לאזרח." (עמוד 189)

עדות נוספת לעומק התחקיר של בודן ניתן לראות בכך שהצליח להיפגש עם הקצין שפיקד על הפשיטה עצמה ולראיין אותו. "המפקד בפועל, האיש שיוביל אותם ברחבי מתחם היעד, היה קצין צי נמוך ומוצק בסוף שנות השלושים לחיו, בעל שיער חום ופנים מסותתות – אם בהוליווד יחפשו מישהו שיגלם את תפקידו יהיה להם קשה להתעלות על המקור. הוא כבר הפך למעין אגדה אפילו בשורות יחידת העילית, לאחר עשר שנות ניסיון כמפקד בשדה הקרב. זאת כבר היתה ממש שגרה בשבילו, והוא דיבר על עבודתו כפי שמהל עבודה מנוסה מדבר על מיזם בנייה חדש. נימת דיבורו היתה מונוטונית להחריד; בפעמים הנדירות שבהן סיפר בדיחה, עברו בדרך כלל כמה שניות עד שמישהו הבחין בכך." (עמוד 204)

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקים מסוג בלקהוק (שהיו מדגם חדיש בעל יכולת "חמקן"על-פי גל מיני פרסומים). ביעד הלוחמים זינקו מן המסוקים, בהם אחד שהתרסק אל תוך חצר המתחם (טייס המסוק הפגין אומץ לב וכישורי טיסה מרשימים והצליח להנחית את המסוק הפגוע באופן שהבטיח את שלום הצוות. המסוק הושמד בטרם עזבו הכוחות בתום המבצע). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן לא איבד מקרייבן את קור-רוחו ודיווח, ""אדוני ראש הסוכנות, כפי שאתה רואה, יש לנו מסוק שנפל בחצר," הוא אמר לפאנטה. "האנשים שלי מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו."(עמוד 218)

לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. "קבוצה אחת של "אריות הים" נכנסה לאזור החנייה של ביתן האורחים. צוותים כאלה כבר פרצו בעבר לבתים ממולכדים, ונתקלו באנשים עם חגורות נפץ. כשפגשו בגברים, נטו בדרך כלל לירות בהם בו במקום. כשהתקרבו קיבל את פניהם מטח אש קצר ויחיד, אך הוא היה חסר שליטה ולא יעיל. סביר להניח שהוא הגיע מכיוונו של הבלדר אבראהים סעיד אחמד – אבו אחמד אל-כוויתי. "אריות הים" השיבו אש, הרגו את האיש ופצעו אתת אשתו בכתפה.
קבוצה אחרת בצוות המשיכה אל המבנה הראשי, וטיהרה אותו בשיטתיות. אבראר אחמד, אחיו של הבלדר, היה בחדר השינה שבקומה הראשונה עם אשתו בושרה, שניהם נורו למוות." (עמוד 220)

כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. "שלושה מלוחמי "אריות הים" עלו במדרגות הללו, סרקו את השטח סביבם והחלו בחיפוש, שעה שהם מחפים זה על זה. על פי עדותו של אחד הלוחמים, הראשון שעלה זיהה גבר גבוה, מזוקן ושחום בכיפת תפילה, לבוש בבגדים פקיסטניים רפויים מסורתיים – חולצה שהגיעה עד ברכיו ומתחתיה מכנסיים דמויי פיג'מה. לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו." (עמוד 221)

בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן "מקרייבן שמע את המילים "למען האל והמדינה – ג'רונימו בידינו. ג'רונימו. ג'רונימו"." (עמוד 222). מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים מן המתחם במסוקים לעבר אפגניסטן. לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"." (עמוד 226) במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם." הוא קרא להם "כוח הלחימה הטוב ביותר בתולדות העולם"." (עמוד 250)

הקורא הישראלי יראה בוודאי קווי דמיון בין מבצע זה לבין מבצעים מיוחדים שביצע צה"ל ברבות השנים. שניים מהם, "מבצע אביב נעורים", פשיטת כוחות צה"ל בביירות בשנת 1973 בה חוסלו בכירי ארגון "ספטמבר השחור", ו"מבצע הצגת תכלית", במהלכו חוסל בתוניס סגן ראש אש"ף אבו ג'יהאדבידי סיירת מטכ"ל בפיקוד משה יעלון. אף שישנם קווים מקבילים אין הדבר דומה כלל. מבחינה לוגיסטית המבצע הישראלי בתוניס מורכב בהרבה שכן לאמריקנים היה בסיס מבצעים קרוב באפגניסטן ואילו הכוח הישראלי היה צריך לייצר כזה בלב ים, תחת חשש שיתגלה על-ידי לוויין רוסי ודומיו. הפשיטה בביירות, אף שיש בה דמיון מה, רחבה יותר בהיקפה. אף כי הכוחות המיוחדים האמריקנים הינם לוחמים עזי נפש, ומקצוענים שזו עבודתם (בניגוד מובהק לרוב היחידות המיוחדות של ישראל, זולת הימ"מ, שבהן יש מגויסי חובה לזמן קצר), הוכיח צה"ל שנים קודם לפשיטה זו בפקיסטן כי בכוחו לבצע פשיטות שכאלו ואף לקבוע סטנדרטים בקנה מידה עולמי לביצוע.

האלוף במיל' יואב גלנט, יוצא שייטת 13 שגם פיקד עליה, אמר כי "באופן מקרי כמובן, נודע לפני כעשרים וארבע שעות על פעולה שבוצעה בימים האחרונים על ידי האמריקאים, והיא חיסולו של אוסאמה בן לאדן. שהוא יותר מכל סמל של רוע וטרור שהופעל כנגד תפיסת העולם המערבית הליברלית והחופשית שבמרכזה עומדת ארצות הברית, אבל ישראל חולקת איתה את אותם עקרונות. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת על מנת לברך ולהוקיר את הכוחות האמריקאים הנושאים בנטל, הכוחות המיוחדים, הסילס האמריקאי. אנשים שאני מכיר אותם למעלה משנות דור היכרות אישית. גם כמבצע בדרג הטאקטי, כמפקד בדרג האופרטיבי, וכמי שדן איתם על דברים גם ברמה האסטרטגית. אני חושב שזה הישג ראוי. הוא מעיד גם על יכולת מקצועית גבוהה גם עם על נחישות וגם על קבלת החלטות בכל הרבדים מהדרג הצבאי ועד הדרג הפוליטי." (מתוך הרצאה שנשא באוניברסיטת בר-אילן בתאריך 03.05.2011)

מלאכת התרגום שעשה גיא הרלינג מדויקת ובהירה. הקריאה בספר נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי אלו המשרתים בחיל הרגלים וביחידות המובחרות, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ!!!
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-01-2015 בשעה 10:13.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #72  
ישן 13-01-2015, 10:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
ביקורת על הספר "כצל ציפור"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



הספר "כצל ציפור" מאת יאיר אנסבכר מתאר את שירותו של המחבר כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. אנסבכר בעת צאת הספר בן 26, מתגורר במעלה אדומים ועוסק בחינוך, שירת ביחידה במהלך האינתיפאדה השנייה. הספר מתאר את מסלול הכשרת הלוחם החל מן הגיבוש ליחידה וטירונות הצנחנים, עבור בתיאורי הניווטים, המסעות וסדרות האימונים המפרכות, וכלה בחיי היומיום ביחידה מובחרת בצה"ל. על רקע אלו מתעצב ההווי המיוחד שנוצר ביחידה, שנשען על התמודדות אישית ומשותפת עם קשיים ואתגרים פיזיים ונפשיים וכמובן הפעילות הקרבית.

בטרם אכתוב את התרשמותי האישית מן הספר אציין כי חלק מן הדמויות המופיעות בו מוכרות לי אישית היטב. כך למשל מפקד היחידה השני המופיע בספר היה המג"ד שלי בצנחנים (והערכתי אותו מאוד) וכמוהו איציק המ"פ (קודם לכן מ"פ המסלול שלי בגדוד שעבר לאחר מכן עם המג"ד למגלן). רבים מחבריו של המחבר ליחידה משרתים אתי במילואים. ואפילו עם המחבר יש לי (שנים לאחר יציאת הספר לאור) היכרות בלתי אמצעית. ראוי לציין בהקשר זה כי בשיחות עם חברי זכה המחבר לשבחים כלוחם מעולה (אם כי חייל בעייתי) ותיאורו את המתרחש מקובל עליהם כאמין וכמי שמביא ברים כהווייתם.

מאחר והמחבר שירת במהלך האינתיפאדה השנייה הספר שזור במבצעים מיוחדים בהם לקח המחבר חלק (או היה עד להם) כנגד הטרור הפלסטיני. באחד מהם, מבצע "אישית לוחצת", לקחתי חלק במסגרת כוח אחר. אנסבכר מציין בצדק כי ההישג האמיתי של המבצע התרחש כאשר "צוות של עורב צנחנים חיסל שישה מחבלים בכירים שהתחבאו בתוך סליק. הם גילו אותם במקרה כששמעו התעטשות חשודה בתוך קיר. הצנחנים לא לקחו שום סיכון מיותר שישה רימוני רסס וכמה רימוני עשן עשו את העבודה. כשנכנסו פנימה מצאו רק גופות." (עמוד 259)

לצד השבחים על יכולתו של המחבר לספר סיפור, ולעשות כן בכנות מפתיעה עד כדי חשיפה אישית גם לצדדים פחות חיובים שלו ולהתנהגות חיילית כושלת, עולה מן הספר גישה בעייתית כלפי הצבא. המחבר מצטייר כחייל בעייתי שלא הבין כראוי את הגישה הסומכת ואת העובדה שלצד ה"חבל המשוחרר" שניתן לחיילי היחידות המיוחדות מצופה מהם להפגין משמעת אישית גבוהה, ולא לערער על ההיררכיה היחידתית רק משום שדברים לעתים נעשים באופן הנוגד את גישתם. כך הודח המחבר מקורס המ"כים שעבר ולא ברור לי כקורא כיצד הצליח להשלים את מסלול הלוחם ביחידה.

מאוחר יותר הודח המחבר גם מפלגת הלוחמים ביחידה, עונש שלטעמי אין קשה ממנו, לאחר עימות עם מפקד הצוות החדש. זאת בשל אותה גישה מרדנית, וכחנית ונטייה לא בוגרת דיו להבין היכן הוא נמצא ומה מצופה ממנו. משהבין את מצבו פעל המחבר בכדי לשנות את רוע הגזירה ולשוב ולשרת כלוחם ביחידה המובחרת. באותה עת מתאר אנסבכר כי ליחידה מונה מפקד חדש, כאמור המג"ד שלי בצנחנים בעבר, לוחם ומפקד נחוש וקשוח, אשר מיד לאחר הגעתו נאבק באווירה הפלמ"חניקית ביחידה (רעה חולה שמאפיינת לא מעט יחידות שכאלו) עד שדיכא אותה. "מפקד היחידה החדש הכיר את הדילמה הזאת בין חופש למקצועיות אבל החליט חד-משמעית, "לי חשובה המקצועיות!" בשמה של ה"מקצועיות" הונהגו כללים חדשים ונוקשים ועונשים כבדים ניתנו לכל מי שהעז לחרוג מהם." (עמוד 254)

המחבר מצליח להיפגש עם מפקד היחידה ולשכנע אותו. הלה משיב לו: "שמע, חביבי, יש לך ולבחור השני מזל גדול שלא הייתי פה בזמן שכל זה קרה כי אז אתם לא הייתם בכלל נמצאים פה יותר. אבל כיוון שהמפקד הקודם שלכם עזב... מבחינתי אין בעיה שתחזרו לצוות בתנאי שאיציק יסכים לקבל אתכם." (עמוד 255) מהיכרות עמו אני משוכנע שהיה מדיח את המחבר מן היחידה, לו היה מפקדה בעת העימות עם מפקד הצוות. ואכן אנסבכר מצליח לחזור לפלגת הלוחמים ולשוב ולקחת חלק במבצעים השונים. בחרתי להביא כאן אחד מהם, מבצע מיוחד בשם "גיל הזהב", בו פיקד אחד מחברי על כוח הצלפים:

"בשתים-עשרה בצהריים מתקבלת הוראה ממפקד היחידה לחסל את המבוקשים במטח יריות מדויק של הצלפים. התברר שביעד שוהים שני מבוקשים עיקריים: "החמוש" – משופם לבוש חולצת תכלת, שומר הראש של המבוקש העיקרי, וה"קירח" – בעל בגדים כהים, שזוהה על ישי השב"כ באמצעות התמונות כראש התנז"ים בצפון השומרון.
בשלב מסוים הלך ה"חמוש" לכיוון ערימת סלעים גדולה והתחיל לפשפש ולנבור בה. התצפיתנים שעקבו אחריו דיווחו בקשר על ההתפתחות וציינו שלדעתם מדובר בסליק של המחבלים. כעת דיווחו גם כל ארבעת הצלפים על קו ירי נקי למחבל. "על החמוש – בוודאות!" התפרץ קול נרגש למערכת הקשר.
כעת אנחנו יוצאים מן העמדה המרוחקת שלנו, צופים לשטח ונצמדים למכשיר הקשר כדי לנסות ולשמוע יותר טוב את המתרחש.
"סוף סוף נחסל אותו."
"שקט! תן לשמוע."
"יש אישור! הם קיבלו אישור!"
הצלפים מבצעים ספירה לאחור כדי לפתוח באש. אני עוצם את העיניים... רואה בדמיוני את האצבע הרגישה על קצה ההדק... 7... סוחטת באטיות... 4... את הזיעה הנוטפת... 2... הריכוז המאומץ... 1... בום!
ארבעת רובי הצלפים יורים ביחד, כל הציפורים על הגבעה מתרוממות בבת אחת... ושוב משתרר שקט.
אני מסתכל על מכשיר הקשר, איש לא מדווח וקול לא נשמע, לא צריך לדבר. כולם יודעים – המחבל נהרג." (עמוד 267)

בחלק האחרון של הספר, שעוסק במלחמת לבנון השנייה, מעיד אנסבכר, שלחם בה כאיש מילואים בחטיבה מובחרת (ולא ביחידת מגלן כפי שנכתב בחלק מן הפרסומים) על תחושת החלום ושברו. "גם בפעם הבאה, אם שוב תפרוץ מלחמה - אני אבוא. אין מה לדאוג. רק שהפעם אבוא לאט יותר, בצעדים מדודים, בלי חיפזון. לא אהיה כשש אלי קרב, רק כפורע חוב לשירות מי שקוראת לי שוב ושוב אף על פי שהיא כבר לא נותנת סיבות טובות כמו פעם, אף על פי שכבר לא תמיד אפשר לסמוך על שיקולי מנהיגיה. אני אבוא להילחם. עודני מאמין ש'נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם' והרי אין דבר ראוי יותר מזה להילחם למענו." (עמוד 334) לדידי, המחבר טועה הן בהאדרת לוחמי היחידה וחשיבותה למערכה (היא חשובה ממש כמו יחידות נוספות, לא יותר) והן בגישתו כלפי המדינה ומנהיגיה. הדבר מאפיין את גישת החבר כלפי סמכות לאורך הספר ניכר ביטחונו העצמי כי הצדק עמו ובידו תמיד מצוי כלל הידע והתמונה כולה.

בראייה כללית יותר יצאו בעשור האחרון מספר ספרים הנותנים הצצה לעולם היחידות המיוחדות, החל ב"סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, "צוות איתמר" ו"חוצה גבולות" מאת אבנר שור, "כי בתחבולות"מאת עדו ועינב אודות יחידת דובדבן, "669 - סיפורה של יחידה מיוחדת" מאת איתי אילנאי אודות יחידה 669, "צאלים ב'" מאת עמרי אסנהיים אודות אסון צאלים ב' של סיירת מטכ"ל ועוד ועוד. לא כל הספרים טובים, ומה גם כי בשל מגבלות הצנזורה תמיד יישאר חלק מן הסיפור תחת מעטה החשאיות, אך המגמה העיקרית חיובית ותואמת מגמה שקיימת כבר שנים בארצות הברית ובבריטניה. המחבר, בין היתר כיוון שהסיפור הוא שלו והוא פסע בנתיב בטרם כתב עליו, הצליח לספר את סיפור מרתק אודות מסלול ביחידה מובחרת בתקופה רוויית מבצעים ואתגרים. נעים לקריאה, בהחלט אפשר.

"כצל ציפור" מאת יאיר אנסבכר,
יצא בעברית בהוצאת ידיעות ספרים,
בשנת 2009,
מכיל 335 עמודים.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #75  
ישן 26-07-2015, 14:54
  TR-RN TR-RN אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 21.06.07
הודעות: 88
Storm of Steel
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

Storm of Steel מפי ארנסט יונגר שנלחם בצבא הקיסרי של גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. סיפור מעניין ומפורט ובמיוחד החיים הקשים בקדמת הקרבות. כל מי שעבר אירוע קרבי כלשהו בחייו יכול להזדהות בקלות עם מה שנכתב על אירועים שקרו לפני כ-100 שנה.
http://www.amazon.com/Storm-Steel-P...r/dp/0142437905
לא ידוע לי אם יש תרגום לעברית. השגתי עותק אלקטרוני.

memoir of astonishing power, savagery, and ashen lyricism, Storm of Steel illuminates not only the horrors but also the fascination of total war, seen through the eyes of an ordinary German soldier. Young, tough, patriotic, but also disturbingly self-aware, Jünger exulted in the Great War, which he saw not just as a great national conflict but—more importantly—as a unique personal struggle. Leading raiding parties, defending trenches against murderous British incursions, simply enduring as shells tore his comrades apart, Jünger kept testing himself, braced for the death that will mark his failure. Published shortly after the war’s end, Storm of Steel was a worldwide bestseller and can now be rediscovered through Michael Hofmann’s brilliant new translation.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #76  
ישן 14-04-2019, 20:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
מאמר בבלוג "על הכוונת" על הספר החדש של תא"ל (מיל') אלישיב שמשי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

מפקד גדול מפצה בעוז רוחו על כל החסרונות | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

מפקד גדול מפצה בעוז רוחו על כל החסרונות | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

בספר "ארדוף אויביי ואשיגם" בוחן המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וצבא סדיר, וניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות. המסקנה – "מפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים".
... חשיבותו של הספר אינה רק בהדגשת היוזמה כמרכיב קריטי בהשגת הניצחון, אלא גם בחשיפתם של קרבות ומבצעים, ובהם פשיטה שביצע ב-1971 גדוד הנח"ל המוצנח בלבנון, בפיקוד סא"ל עמוס ירון (לימים אלוף). ירון היה מפקד מנוסה שעם גיוסו לצה"ל "התנדב לצנחנים ובמסגרת גרעין נח"ל הוצב בגדוד 50. הוא הוכשר בגדוד כלוחם, עבר קורס מ"כים וסיים בשנת 1959 קורס קציני חי"ר. לאחר תפקידים אחדים מונה למ"פ בגדוד" (עמוד 180).

13 שנים מאוחר יותר כמג"ד הוא נדרש להוביל פשיטה שכללה נחיתה מן הים בסירות גומי בחופי לבנון בראס א-שק. זמן קצר לאחר הנחיתה בחוף נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף ואלמנט ההפתעה אבד, אך ירון חשב אחרת.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
האלוף ירון, פיקד על גדוד צנחנים בפשיטה בלבנון, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

מאחר שלמד היטב את גזרת הפעולה, חש שהוא מסוגל לבצע את המשימה מכל כיוון. "החלטתי לא להמשיך באותה תכנית כי אם הייתי ממשיך בתנועה צפונה כמתוכנן, היינו נתקלים במארבים נוספים. במקום זה החלטתי לעשות איגוף עמוק מימין דרך הפרדסים, למרות תנאי השטח הקשים. המח"ט שאל אותי אם אני יכול להמשיך במבצע, אמרתי לו שאני ממשיך בביצוע המשימה וביקשתי שיניחו לי עם שאלות ודיווחים כל הזמן" (עמוד 185), סיפר למחבר.
הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי
הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי. "היעדים פוצצו, כלי נשק ותחמושת הושמדו ולמחבלים היו לפחות שמונה הרוגים ופצועים נוספים. לכוח עמוס היו ארבעה פצועים קל ואחד בינוני. תוצאות הפשיטה הורגשו חודשים אחריה" (עמוד 190), כתב שמשי, משום שהמחבלים בלבנון השקיעו משאבים ניכרים במגננה ולא בהוצאה לפועל של פיגועים.

11 שנים מאוחר יותר, פיקד ירון על משימה דומה, אך בהיקף גדול בהרבה, כאשר כמפקד אוגדה הוביל את עוצבת האש שנחתה מן הים במלחמת לבנון הראשונה, אחד המהלכים המורכבים ביותר שביצע צה"ל, בהצלחה רבה.

דוגמה אחרת למבצע כזה, שנחשף לראשונה, הוא מבצע "צעד מזרחי" ב-2005 גדוד שמשון במטרה להגן על היישוב נצרים. המג"ד, סא"ל אודי בן-מוחה, יוצא הקומנדו הימי שעשה את עיקר שירותו כקצין בחטיבת גולני, יזם מבצע שנועד לפגוע בחוליות מחבלים שנהגו לתקוף את היישוב והצירים המובילים אליו.

גדודו של בן-מוחה חדר בלילה לפרוורי השכונות הדרומיות של עזה והתמקם מבלי שהתגלה במספר בתים השולטים על השטח. בבוקר, יזם בן-מוחה הונאה טקטית. כוח משוריין יצא מן היישוב נצרים ושימש כפיתיון בעבור חוליות נ"ט פלסטיניות. כאשר אלה יצאו להציב מארבים לטנקים ירו בהם כוחות הגדוד. "הצלפים והקלעים שארבו להם בקומות העליונות היו מדויקים מאוד ולכל כדור הייתה כתובת" (עמוד 41). גדוד שמשון בפיקודו, פגע והרג מחבלים רבים ונסוג מבלי שהיו לו נפגעים.
הגורם העיקרי לתחושת ההחמצה במלחמת לבנון השנייה הוא הססנות
קשה להתווכח עם הטענה של שמשי וחיזוק לה ניתן למצוא במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות" תא"ל אחר, גיורא סגל, שבו קבע שהגורם העיקרי לתחושת ההחמצה בנוגע להישגי צה"ל בקרב היבשתי במלחמת לבנון השנייה, הוא הססנות והיעדר יוזמה מצד פיקוד הצפון.

לטענתו, "לפיקוד הצפון הייתה משימה, היו משאבים, והייתה יכולת מבצעית. המרוץ אחר קבלת אישור מבצעי של הרמה הממונה לתוכנית שכבר איבדה את הרלוונטיות שלה, לא אפשר לפיקוד להפעיל ביעילות את הכוחות שעמדו לרשותו. פיקוד הצפון צריך היה להתאים את התוכנית לנסיבות שהשתנו.

אין מדובר בפעולה חריגה. במלחמות קורה לא פעם שפיקוד מרחבי חייב לבצע התאמות כאלה על דעת עצמו, בלי לערב את הרמה שמעליו. יותר מכך: המטכ"ל זקוק לעיתים קרובות לפיקודים עצמאיים שמבינים מהי המטרה וחותרים להשיגה בלי להמתין לאישורים על כל צעד ועל כל יוזמה".
הדבר משמעותי במיוחד במלחמה נגד ארגונים דוגמת חיזבאללה וחמאס, המשלבים באופן היברידי בין מרכיבי טרור וצבא סדיר, שבה, כפי שכתב סגל, "התוצאה ביבשה היא המפתח לתוצאה הכוללת".
הספר, כמו ספרים קודמים בסדרה, כתוב בשפה פשוטה וישירה, שמבארת ומבהירה לקורא את הקרב הטקטי ואת מסקנותיו של המחבר. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של פעולות כוחות המשנה לאור הדילמות הערכיות והקרביות שבפניהן עמדו המפקדים והלוחמים.
מנגד, אף שהספר מרתק, הרי שסגנונו של המחבר דומה יותר לנוסח כתב צל"ש בצה"ל וחסרה בו המחשה של האפשרות שנקיטת יוזמה שמתבססת על קריאת שטח ומצב לא נכונה עלולה להוביל לשגיאות בשדה הקרב ואף לתבוסה.
לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

היוזמה היא הגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב, (מקור: אתר "עברית").

הגנרל הנאצי ארווין רומל, ששימש כמפקד פלוגת חי"ר מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כתב בספרו "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953) כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה" (עמוד 43).

כדאי שמפקדי צה"ל יוסיפו לחנך את פקודיהם ליזום ולהעז, אך האתגר, כמאמר רומל, הוא לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה.

(המאמר פורסם במקור באתר"וואלה", בתאריך 14.04.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת",
14.04.2019)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 14-04-2019 בשעה 20:10.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #78  
ישן 08-10-2019, 11:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
מאמר בבלוג "על הכוונת" על הספר החדש אודות אלוף (מיל') עמוס גלעד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

חלק מהמאמר מצורף



בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.
בספר "המתריע"(הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.
צה"ל נגרר לאסון
בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח.
האיש שמנע מלחמה
בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנע את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון...

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת",
23.08.2019)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #79  
ישן 08-10-2019, 11:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
מאמר בבלוג "על הכוונת" על הספר החדש של אלוף (מיל') מתן וילנאי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל

חלק מהמאמר מצורף


שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מתן וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל, שהיה לאגדה, אך לא לרמטכ"ל. בספרו האוטוביוגרפי, הסוקר את תולדות חייו על תפקידיו הרבים ומבצעיו הנועזים, ניכרת תחושת ההחמצה
כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי, לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ 1, ונשאל מה יעשה כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אלי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמוד 178). הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אפילו אמר לי עליו פעם שכשמתן היה מח"ט הצנחנים (1976-1975) אז כשבחטיבת גולני דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עטיפת הספר, בה מצולם וילנאי בימיו כמפקד סיירת צנחנים, (מקור: סימניה).

ניכר כי ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), שכתב ביחד עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים בהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ בל וביכולתם בעימותים החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור שבלבנון ב-2006, האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים ב-2002. ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.
שחצנות הפיקוד הבכיר
וילנאי (יליד 1944), בנו השני של פרופסור זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. וילנאי, נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין-שחק, צעד אתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמוד 243). בדומה לוילנאי, הצטיין ליפקין-שחק כמפקד בצנחנים, בין היתר בפשיטה על ביירות ב-1973 (מבצע "אביב נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין-שחק כיהן כרמטכ"ל ווילנאי סגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב-1965, השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים מהם. חלפו שנים רבות מאז אבל, כתב, הוא עדיין שומע את זעקות האנשים שהרג. "שומע ומהרהר במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמוד 79). בקרב, ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים, סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד 890, פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר 1973.
דרושות טיפות מזל
ב-1968, לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14).

נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה-עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עברו כ-70% מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש – והיתר נמלטו" (עמוד 23). לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמוד 24). המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר הביטחון משה דיין, וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו" (עמוד 25). בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו כואב את אי-מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד 890, חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד 1, אוגדה 36 ופיקוד הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 04.10.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 04.10.2019)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 08-10-2019 בשעה 12:24.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #80  
ישן 08-10-2019, 12:25
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,243
מאמר בבלוג "על הכוונת" על "תחנות שקמה, מי נשאר? עבור" ו-"רעידת אדמה באוקטובר"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "ספרים מומלצים בתחומי צבא ובטחון - מס' 3"

המלחמה נגמרה מזמן, המחקר ההיסטורי (והקרב על האמת) עודנו בעיצומו | מאת גל פרל פינקל

חלק מהמאמר מצורף



המלחמה נגמרה מזמן, המחקר ההיסטורי (והקרב על האמת) עודנו בעיצומו | מאת גל פרל פינקלתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

למרות שיש מי שחושב שנשכחה, מלחמת יום הכיפורים עודנה נוכחת בשיח ובזיכרון הציבורי. נוכחות שבאה לידי ביטוי הן בספרים והמחקרים אודותיה, שכמה מהם מתפרסמים כל שנה, והן בוויכוח החשוב באמת, על מוכנותו צה"ל למלחמה הבאה, וכיצד תראה.

בראיון שהתפרסם בסוף השבוע האחרון ב"ישראל היום" סיפר רמי סווט, קצין שריון שלחם במלחמת יום הכיפורים ושכל את אחיו, כי הוא עמל עם חבריו לנשק להקים את "המרכז למלחמת יום הכיפורים", עמותה להנצחת וחקר המלחמה ולהנחלת מורשתה. כשנשאל בידי המראיין, יואב לימור, מדוע נדרש מרכז שכזה ומדוע כעת, השיב שהמלחמה היתה "האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה מאז עצמאותה", והנה היא עברה ונשכחה כאילו היתה "אפיזודה זניחה בתולדות מדינת ישראל".

המרכז הוא יוזמה מבורכת, אבל הקביעה שהמלחמה נשכחה מן הלב תלושה מן המציאות. למרות שהזיכרון הישראלי קצר, מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית.

הסיבה לכך ברורה – היתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו ללחום בה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה.

כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.
זה סיפור טוב, אבל זו לא היסטוריה
דוגמה לספר מהסוג השני, שיצא לאור החודש, הוא "תחנות שקמה, מי נשאר? עבור"מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2019). הספר מתאר את נתיב הקרבות של גדס"ר 87, גדוד הסיור המשוריין של אוגדה 143, שעליה פיקד האלוף אריק שרון.

הדמות המרכזית בספר היא זו של רס"ן יואב ברום, "קצין בסיירת גולני שעשה הסבה לשריון" (עמוד 44), שמונה לפקד על הגדוד לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. סיור שערך הגדוד בפיקודו איתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עטיפת ספרם של כפיר ודור, בה נראה גדוד הסיור 87 בדרכו למבצע "אבירי לב", (מקור: אתר סימניה).

לפני היציאה למבצע "אבירי לב", קרב ההבקעה והצליחה בליל 16 באוקטובר, אמר ברום לאנשיו משפט אחד: "תילחמו באומץ, בנחישות. אל תוותרו. כל הזמן קדימה" (עמוד 80). מבצע צליחת התעלה עליו פיקד שרון, היה אולי המהלך הדרמטי ביותר במלחמה. במבצע סבוך שעליו שלט שרון ביצעו שלוש חטיבות השריון של האוגדה מספר מהלכי הטעיה והבקעה במקביל, בכדי לאפשר את הגעתם של הצנחנים לגדת תעלת סואץ דרך אותו "תפר" שאיתרו ברום ואנשיו. הגדוד שימש כמשמר הקדמי של חטיבת השריון 14 בקרב הצליחה, והטנקים שלו אבטחו את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר.

"בשעה 01:22, כמעט שלוש וחצי שעות לאחר שעת ה"שין", הגיעו הצנחנים של דני מט לשפת התעלה, ושש סירות גומי ראשונות ועליהן לוחמי פלוגת החה"ן, יורדים לתעלה. תשע דקות לאחר מכן נשמעה ברשת הקשר מילת הקוד "אקאפולקו": אנחנו בגדה המערבית. היהודים הראשונים בצדה המערבי של תעלת סואץ. "למשמע מילת הקוד הרגשתי צמרמורת. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", סיפר לימים מפקד חטיבה 14, אמנון רשף" (עמוד 100). התיאור הזה מרגש גם 46 שנים אחרי, ומקבל משנה תוקף עובדתי שכן כצנחן במילואים היה אחד ממחברי הספר, כפיר, בכוח שצלח ראשון את התעלה.

בבוקר כבר צלחו הטנקים ומשם קצרה הדרך, שכללה קרבות קשים למהלכי הסיום המכריעים בחזית הדרום ובהם כיתור הארמייה המצרית השלישית.

ברום נהרג בקרב. 45 מלוחמי הגדוד נפלו במלחמה והגדוד פסק מלתפקד כיחידה לוחמת לאחר אותו לילה, אבל בלחימתם אפשרו אנשיו את צליחת התעלה, שהביאה להכרעת המלחמה בחזית הדרום. לאחר מותו הועלה ברום לדרגת סא"ל והוענק לו עיטור העוז, שנוסף על צל"ש המח"ט שקיבל על לחימתו כקצין צעיר בפשיטה של גולני על המוצבים הסוריים בנוקייב.

הספר קריא מאוד. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק, יודעים לספר סיפור. אבל הספר מלא באי-דיוקים ובחזרתיות על טקסטים. עודד מגידו כתב על ספר אחר שכתבו השניים במאמר ביקורת ב"הארץ", הרי שהוא "הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה". הדברים תקפים גם כאן (כך למשל, שמואל ארד לא היה במלחמה סמג"ד גדוד הצנחנים 202, כי אם מפקד כוח צנחנים עצמאי בן שתי פלוגות סדירות).

מנגד, בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מי שטרם חצה את גיל הארבעים, נתפסת המלחמה כבור שחור שמסתכם ב"הופתענו בגלל המודיעין שלא ידע, התאוששנו, וניצחנו במחיר כבד". בהתחשב בכך, טוב שגם ספרים שכאלה, מלאי הירואיקה ונעדרי ביקורת (בספר הנ"ל, אין אפילו מילת ביקורת על המבנה העקום של הגדוד, שהסמג"ד לא מוגדר בו כממלא מקום מג"ד כי הוא מהסיור ולא מהשריון), יוצאים לרוב, ובלבד שיקראו אותם.
ספר שהיה רעידת אדמה של ממש
ולמרות שלא הכל נחשף, ולא הכל נחקר עד תום נותר ספר אחד אודות המלחמה מעל כולם "רעידת אדמה באוקטובר" (הוצאת זמורה-ביתן, מודן, 1974), שכתב הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף. הספר יצא לאור שנה לאחר המלחמה, לפני 45 שנים ונותר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. רק הביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב אודות דדו, הרמטכ"ל דוד אלעזר שפיקד על צה"ל במהלכה, וספרו של ד"ר עמירם אזוב אודות קרב הצליחה משתווים אליו באיכותם.

מאז פורסמו מסקנות ועדת אגרנט, נחשפו עדויות רבות, הצנזורה הסירה את הלוט והסיווג מעל מסמכים רבים, והתמונה אודות המלחמה התבהרה מאוד. ועדיין, מסקנותיו של שיף, שכתובות באופן החד והנוקב שייחד אותו, עמדו במבחן הזמן.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
שיף, היה אחד מטובי הפרשנים הצבאיים שהיו כאן, (מקור: צילום מסך).

המחבר, זאב שיף, היה אחד הפרשנים הצבאיים המוכשרים והחשובים בתולדות המדינה. הוא שירת כקצין ביחידה לתפקידים מיוחדים (הפעלת סוכנים) של חיל מודיעין בשנות ה-50 המוקדמות, ולאחר מכן הפך לכתב ולפרשן הצבאי של "הארץ". בקשריו ויכולת הניתוח שלו, כמו גם היכרותו עם הקצונה הבכירה ויחידות הצבא, לא היו לו מתחרים מימי בן גוריון ודיין ועד לימי ברק, מופז ואשכנזי.

בהקדמה לספר כתב שיף כי אינו סבור ש"עתונאים זכאים להיות שופטים לאלה שמונו לפקד על מערכות ישראל. גם העתונות בישראל, להוציא קולות בודדים, דיברה בלשון דומה לזו שנשמעה בצה"ל ובמשרד הביטחון" (עמוד 9). בשל כך, ציין, נמנע בספר ככל האפשר מלהיות שופט ולחלק ציונים. את זה הוא משאיר להיסטוריונים.

הוא עצמו, אגב, נמנה לדבריו החל מיוני 1973 על אותו מיעוט שהעז לחלוק על אשליית "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". עתונאי אחר, ששיף אינו מזכיר, הוא הפרשן הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, שהרקע שלו כמ"פ בגולני וקשריו הענפים בכל דרגי הצבא, מהשדה ועד למטה, סייעו גם לו לראות את הדברים נכוחה.

ארז ניסה להביא את הדברים לכדי פרסום אולם הצנזורה פסלה את רוב רובה של הידיעה שהביא, בדבר פריסה מדאיגה של הצבא המצרי בסדרי כוחות גדולים בתעלת סואץ.
הטעות היסודית
אחת העדויות שמופיעות בראשית הספר, שגורמי ההערכה במודיעין הישראלי לא השכילו להבין את משמעותה, נוגעת לדברים שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, אמר בראיון שהעניק במארס 1973 לשבועון ניוזוויק.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
במרכז: נשיא מצרים, סאדאת, מבקר במטכ"ל המצרים במלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

סאדאת אמר אז "כי המהלכים האחרונים במלחמת וייטנאם הם דוגמא לו. שם איבד וייטקונג במתקפת הטאט הגדולה כ-45 אלף איש. מתקפה זו היתה כישלון צבאי אולם גם נקודת תפנית פוליטית לטובת וייטקונג. משחזר הסכסוך לקיפאון, פתח צבא צפון-וייטנאם במתקפה כוללת. במתקפה זו – הסביר סאדאת לעיתונאי – איבדו הצפוניים למעלה מ-70 אלף איש ולא זכו בפיסת קרקע. בכל זאת נצחו. האמריקאים החליטו לחדול מהמלחמה. והנה עתה הם בתהליך הנסיגה. מהלך זה קוסם לנשיא מצריים וברי שגם הוא חותר להשגת מטרות פוליטיות ולערעור המצב בשביל לגרום לנסיגת ישראל" (עמוד 24).

הדברים נחתו בישראל על אוזניים ערלות, ואילו סאדאת מימש תכנית זו אחת לאחת. ניכר כי "המודיעין ראה את האילנות אך לא את היער" (עמוד 61). אך למרות החמצה זו, הבהיר שיף, המודיעין עשוי לטעות ואין זו הטעות החמורה מכל. "טעות המודיעין בין ראש השנה ליום כיפור אינה אלא תאונה, ותהיה חמורה ככל שתהיה. היתה טעות יסודית, קשה יותר מאשר התאונה הזאת. הטעות בהערכת יחסי הכוחות" (עמוד 243).

ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה.
צפה את האיום על העורף
אבל לא תיאור הקרבות, המאלף, הופך את ספרו של שיף לחשוב, אלא העובדה שעמד על חולשות צה"ל וזיהה אל נכון את האתגרים בעימותי העתיד.

שיף צפה כי במלחמה הבאה יגדל האיום על העורף, שלאחר מלחמת העצמאות ועד 1973 היה מוגן ומבודד באופן יחסי. על ישראל, כתב, "להתכונן למלחמה מסוג אחר. בניגוד לעבר אין היא יכולה למצוא את המענה לאיום הערבי בחיזוק האלמנטים ההתקפיים של צה"ל ולא די גם בחיזוק כוחות הנ"מ שלה. עליה לחזק את ההגנה הפאסיבית הרבה יותר משעשתה בעבר. לתת כיסוי מלא וטוב יותר לאוכלוסיה. אחרת תהיה ישראל חשופה לאיומים וסחיטות, מנהיגותה תתקשה לקבל החלטות וגם מוראל הגייסות ייפגע" (עמוד 251). מאז, האיום על העורף רק גדל.

בנוסף מתח שיף ביקורת על הפעלת הכוחות המיוחדים במלחמה וקבע כי "הצנחנים והסיירות לחמו, באומץ רב, אך בדרך כלל ליד השריון וכסיוע לשריון. הם הופעלו כחיל רגלים מעולה, אך לא כיחידות קומאנדו ופשיטה. מבחינה זו איכזב צה"ל" (עמוד 142). כשבוחנים את המבצעים המיוחדים שביצע צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", קשה להעריך שצה"ל הפנים מאז את הלקח.

דוגמה לפוטנציאל שהיה טמון בפשיטות מסוג זה היא "מבצע כותונת" כנגד חיל המשלוח העיראקי כמאה קילומטר מצפון-מזרח לדמשק, עליו פיקד שאול מופז.

הפשיטה הוטלה על "אנשי סיירת של חטיבת הצנחנים הסדירה. מעמידים לרשותם הליקופטר אחד, ועם חשיכה הוא חודר בטיסה נמוכה לשטח הסורי. הבעיה היא ניווט מדויק, בחשיכה המוחלטת עד למטרה. תחילה מפוצצים את הגשר הגדול, שאיש אינו שומר עליו. כנראה, אין הסורים דרוכים לפשיטות בעומק שטחם. ליבם נתון יותר לחוף – שם ריתקו שתי חטיבות צבא. לאחר הפיצוץ מתרכזים אנשי הסיירת במארב ליד הריסות הגשר. תוך שעה קלה מתחילות להתרכז בקרבת הגשר מכוניות צבאיות. זוהי שיירה של הצבא העיראקי, המכילה בעיקר מובילי טנקים. עכשיו מגיע תורה של השיירה. אש עזה נפתחת לעברה, ורבים מכלי הרכב נפגעים" (עמוד 151). הפגיעה בגשר עיכבה את הגעת חיל המשלוח העיראקי, שכלל 16,000 חיילים ו-250 טנקים, לרמת הגולן.

למחרת חזרו מופז ואנשיו על הביצוע, בגבול סוריה-עיראק, וכמעט ונלכדו. הם נחלצו בזכות קור הרוח שהפגינו הלוחמים ומפקדם וכן ובזכות האומץ של טייס המסוק, יובל אפרת, שהסתכן וחילץ אותם.

למרות המחדלים והטעויות, שיף התעקש, בצדק, להזכיר לקורא ש"אותו הפיקוד שנכשל בהכנת הצבא ובתפיסה האסטרטגית, גילה כשרון צבאי לאחר שלב הבלימה במלחמה. כושר ההתאוששות של צה"ל מעיד על רמתו המבצעית הגבוהה של צבא זה ועל יכולתו של הפיקוד, וביחוד על הפיקוד הזוטר, להסתגל למצבים חדשים. לחימת החיילים היתה נועזת ואמיצה. צה"ל הצליח לשבור, בשלב שני, מלחמת-בזק של צבאות ערב. אחרי כן פיתח את מיתקפותיו בשתי החזיתות והגיע להשגים מרשימים בשדה הקרב אף שתקף, כמו תמיד, בכוחות קטנים ביחס" (עמודים 245-244)...


(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.10.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת",
07.10.2019)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 05:02

הדף נוצר ב 2.61 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2019 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר