על ההתנכלות בהקשר למינוי של יעקב פרנקל על דברים של מה בכך, נזכרתי בסיפור...

הנה הסיפור:

http://www.breslev.co.il/articles/%D7%95%D7%99%D7%93%D7%95%D7%99_%D7%94%D7%97%D7%99% D7%95%D7%AA_%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%99% D7%A7%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%94_%D7%95%D7%9C%D7%A2%D7%A0% D7%99%D7%99%D7%9F/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95% D7%A2.aspx?id=7528&language=hebrew

עמד הרבי ר' בונם זי"ע ממקומו, ויהס את העדה , ויאמר אליהם, קודם שאתחיל בטיעוני, אשאל אתכם - והלא כולכם אומרים תהלים - לומר לי פירוש הפסוק, שדוד המלך ע"ה אומר (תהילים קיט פסוק אחרון) : "תעיתי כשה אובד בקש"? מה הכוונה כי יתעה השה, ויהיה אובד בעד קש!!


ויאמר אליהם הרבי ר' בונם זי"ע, אני אסביר לכם את פירוש הפסוק, ובכדי שתבינו טוב - אפרש אותו על ידי משל:

וידוי החיות

פעם אחת, ביום מן הימים, נפלה מחלת דֶבֶר לא עלינו בין הבהמות וחיות היער, ועשתה שמות בין כל החיות והבהמות. ויזעק מלך החיות - האריה - את כל הבהמות והחיות לאסיפה גדולה, לחקור לשמוע ולידע, בשל מי הרעה הגדולה הזו! כי בודאי לא לחינם שלח ה' עליהם מכת דבר, רק בודאי, מחמת החטאים, העוונות והפשעים שעשו - שלח ה' עליהם חרון אפו. ואחר שיחקרו וימצאו את החוטא בעל העבירה שבגללו באה כל הרעה הזאת - יוציאהו וידונוהו למיתה, וה' הטוב יכפר. ויוציא המלך-האריה צו לאמור, כל הבהמה והחיה אשר במחנה, שיודעת בנפשה כי חטאה עיוותה ופשעה, תבוא לכאן להתוודות, ויצא דינה לזכות או לחובה.

ויבואו כל החיות והבהמות לפני המלך להתוודות. ויבוא הראשון הנמר, ויתוודה ויאמר, "את חטאי אני מזכיר היום. לפני זמן מה, הייתי רעב מאד, לא בא אוכל לפי כמה וכמה ימים. והנה לפתע, אני רואה שבאה לנגד עיני על אם הדרך, עגלה ובה כמה אנשים. התלבטתי מאד מה לעשות, לטרפם או לא, אולם הרעב גבר עלי מאד ולא יכולתי לעמוד בו, ובזינוק אחד טרפתי את אחד האנשים הנוסעים בעגלה, ובזה שברתי את רעבוני. ואולי בעוון זה" סיים הנמר את וידויו, "בא עלינו כל הצרה הזאת". ויתייעצו המלך והשרים ביניהם, ויען המלך-האריה ויאמר לנמר, "מה פתאום עלה על דעתך דבר כזה, שתתלה אשמתך בו? הלא אתה נמר, ולכך נוצרת בכדי לטרוף בני אדם. שב בני במקומך ואל יטרידך מצפונך, כי מה שעשית ימצא חן בעיני אלוקים ואדם".

אחריו באו כל החיות להתוודות על עוונם, ולא נמצא בהם כל מום. ויבוא גם הזאב, והתוודה גם הוא על חטאתו ויאמר, "שמעו נא השרים ובראשם אדוננו המלך האריה. פעם אחת, גם אני הייתי רעב מאד כי לא בא אוכל לפי זה זמן רב, ואלך לבקש טרף. ואראה והנה פרה רועה באחו, ועגל קטן ורך, הולך אחריה. והיות שהייתי רעב מאד, לא חשבתי הרבה, וטרפתי את שניהם יחדיו בהעלם אחד. אולם אחרי שהשקטתי את רעבוני, חשבתי בנפשי, אולי לא הייתי צריך לטרוף את שניהם בהעלם אחד, ואולי כל הצרה הזאת באה על ידי!" ויתייעצו השרים ביניהם, ויוציא המלך את פסקו ויאמר, "לא בשלך באה כל הרעה הזאת. אתה עשית את מה שמוטל על זאב כמוך לעשות. לטרוף כל מה שבא ליד, שור כשה ועז אותו ואת בנו ביום אחד, כי לך משפט הטריפה. על כן חזור למקומך ויהיה מצפונך שלם עמך".

כאשר כל החיות סיימו להתוודות ונמצאו זכאיות כשלג צחור, והנה לאחרונה, ניגשה גם הכבשה הדלה שעמדה כל הזמן בפינה הנידחת ורעדה, והתחילה גם היא בוידויה, ותכרע ברך לפניהם ותאמר, "כבוד המלך והשרים הנכבדים, אהיה כפרתכם ועפר תחת רגליכם. גם אני לא אכחיד מכם מה שקרה עמדי, כידוע לכם, אני מתגוררת בחצר של בעל הבית שלי ברפת קטנה. הרפת שבו אני גרה, פרוצה מכל צדדיה, בלי גג ובלי תבן על האדמה שאוכל להניח ראשי עליו. האוכל שאני מקבלת, הוא ממש בבחינת לחם צר ומים לחץ. אולם, אין לי מקום אחר לאן לילך, ולכן אני שמחה בחלקי. וככה עוברים עלי ימים קשים מנשוא, אשר אני מנסה לקבל אותם באהבה. אולם, פעם אחת, היה חורף קשה מנשוא, שלושים מעלות תחת האפס, ואני ממש קפאתי מקור והייתי רעבה לאין שיעור. ברפת לא היה מאומה מה לאכול, מהגג נכנס הכפור, וכל כולי מכאובים. התחלתי לגנוח ולבכות מאד, עד שבעל הבית שלי התעורר וראה בעניי, והכניסני ברוב רחמיו לביתו לחמם מעט את עצמותיי. וכאשר הוא נכנס בחזרה לישון למיטתו, התגבר הרעב עלי ללא נשוא, והתחלתי לחפש בדירה מה שהוא לסעוד את ליבי. והנה אורו עיני, מצאתי את נעלי העץ הגדולים של בעל הבית שלי, ובתוכם היה דחוף מעט קש רך, שמיועד למעשה, לחמם את רגליו של בעל הבית. ואני בהיותי מאד רעבה למעט אוכל, לא יכולתי לשלוט על עצמי, והוצאתי את מעט הקש מהמנעלים והחייתי את נפשי".

טרם כלתה הכבשה לדבר, ויקומו כל חיות היער ובראשם המלך האריה, והדוב והנמר והזאב והשועל, ויזעקו בקול גדול ויאמרו, "את הפושעת הגדולה! את הבאת עלינו את האסון, את מחלת הדבר הנוראה הזאת! בשלך כל הרעה הגדולה שבאה עלינו!! לך דין משפט מוות!!" ובחמת רוחם, זינקו על הכבשה האומללה וקרעוה כדג כהרף עין.

וזה שאמר דוד המלך עליו השלום - סיים הרבי ר' בונם זי"ע את דבריו - תעיתי כשה אובד, כאשר תעיתי מארצי, אז הנני כשה אובד. אבל במה אבדה חייה - בקש, בגלל מעט הקש שאכלה. לא בגלל מעשים וחטאים קשים, רק בגלל מעט קש, שהוא כלום וכלום. כן אהוביי - המשיך הרבי ר' בונם זי"ע - אתם, כל אחד מכם, חוטא חטאים גדולים ונוראים, ואין אתם מרגישים ולא רואים נגעי עצמכם כלום. רק על האברך האומלל החף מפשע הזה - קמתם כולכם כאיש אחד, לשפטו ולקנסו ולהטיל עליו עונש.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/