|
ניתוח מסודר: עת לצמצום מערך הטנקים הצה״לי?
מספר אשכולות מעניינים שעלו כאן לאחרונה העלו את סוגיית עתיד השריון בצה״ל, הן מבחינת מעמד הטנק בכלל,הן מבחינת השפעתם של קיצוצי תקציב משמעותיים והן מבחינת החלפתם האיטית של טנקים מיושנים יחסית בטנקי מרכבה סימן 4. על כן, ברצוני להעלות ניתוח מסודר לגבי סד״כ השריון הרצוי לצה״ל, ואשמח להערות והארות.
כיום, לצה״ל יש לפי פרסומי המכון למחקרים אסטרטגיים, 3100 טנקים מבצעיים, מהם כ1700 טנקי מרכבה לדורותיהם והשאר בעיקר טנקי מג״ח. השאלה היא האם ישראל באמת זקוקה למספר טנקים כה גדול, והאם לא עדיף להסתפק בסד״כ המרכבות בלבד. לפני שאכנס לניתוח השאלה האם 1700 הוא סד״כ סביר יחסית לאיומים, האם יש בכלל יתרון בהוצאת המג״ח מצה״ל? התשובה לכך היא להערכתי חיובית, ובגדול.
יותר מאלף טנקים באחסנה עולים לא מעט כסף. עצם הקרקע שדרושה לאחסון היא יקרה בישראל, שלא לדבר על עלויות של פעולות תחזוקה שוטפות, העסקתם של אנשי צבא רבים בכל הקשור לאחסון ותחזוקה, וההוצאות הכרוכות בדירוג הכלים מעת לעת. סגירת יחידות באופן כללי תחסוך כסף לצבא, וכמובן, הוצאת המג״חים תאפשר קיום של מערך תחזוקה, חימוש ואימון אחיד. משמעות הדבר היא התייעלות משמעותית וגם זו שוות כסף. בעידן של קיצוצים חמורים, מדובר בשיקול קורץ מאוד. יתרה, הצלחה במכירת הטנקים (בין אם בשלמותם, ובין אם של תת מערכות וחלפים) תכניס לא מעט כסף, אשר ניתן יהיה להקדישו לשידרוג המערך הנותר.
ברור כי במידה וכל הטנקים הקיימים חיוניים לביטחון ישראל אזי כל השיקולים הכלכליים שצוינו הם חסרי משמעות. אולם, האם באמת הם חיוניים? מה גודל בסד״כ שדרוש לצה״ל נוכח שדה הקרב המודרני והאיומים האסטרטגיים? כדי לענות על כך, רצוי אולי לחזור לבסיס, לשאלת מקומו של הטנק בשדה הקרב.
כידוע, הטנק פותח כמענה להשתכללות הרבה בדיוק ובעוצמות האש של הארטילריה והנק״ל, כמו גם להתפתחותם של ביצורים משוכללים. בתהליך שהחל כבר במלחמת האזרחים האמריקאית (והגיע לשיאו במלחמת העולם הראשונה) הוברר שהחי״ר הלא מוגן יתקשה מאוד לתמרן בשדה הקרב רווי האיומים, ובייחוד יתקשה בקרב הבקעה. תקיפות של מערכים ממוגנים ומגובים בארטילריה ונק״ל מדויק ומהיר ירי הסתיימו לעיתים קרובות מדי בשפך דמים רב ובדרך כלל גם בכישלון טקטי. מה שהיה נכון אז נכון אולי אף ביתר שאת היום-חי״ר קל פגיע מאוד. גם בלחימה נגד גרילה ונגד טרור לטנקים ולרק״ם הכבד חשיבות רבה לאפשר חיפוי אש כבד מקרוב ללוחמי החי״ר, לאפשר הגעתם לזירת הלחימה באופן בטוח יחסית, לאפשר תימרון קרקעי עמוק ולאפשר השמדת מטרות קשות ופינוי נפגעים. נכון הוא שלמטרות אלו אפשר להשתמש בכל רק״ם כבד ולאו דווקא בטנק אך לצריח נושא התותח עדיין יתרון גדול מבחינת הוורסטיליות של התחמושת.
ועם כל זאת, אחת הסיבות המרכזיות לכך שמדינות שונות,כולל ישראל, החזיקו בצי טנקים גדול היה בשל תפקידו המרכזי של הטנק כאמצעי לבלימה והשמדה של שריון האויב. התפתחויות בתחום הנ״ט מאפשרות לפיכך צימצום סד״כ השריון ובמידה מסוימת רואים זאת היום גם בצבאות מערביים וגם צבאות של שכנינו,אשר מקדישות משאבים בתחום הנ״ט תוך הזנחת השידרוג של צי הטנקים שלהן.
במקרה הישראלי, להתפתחות השריון הייתה דינמיקה מעניינת ורלונטית לדיון: עד מבצע קדש, צה״ל התבסס בעיקר על חי״ר ולשריין נועד תפקיד מסייע. הצלחת חטיבה 7 באותה מערכה, כמו גם פעילותם הנמרצת של אישים כישראל טל הביאה לשינוי תפיסתי וראיית הטנקים כמרכיב המרכזי. מלחמת ששת הימים נתנה כמובן חיזוק משמעותי לכך ולדבר היה ביטוי משמעותי בשש השנים עד מלחמת יום כיפור. בתקופה זו צי הטנקים גדל באחוזים רבים כמותית, וכלל מספר גבוה של טנקים חדישים או משודרגים. ישראל טל ואחרים קידמו תפיסה לפיה הטנק הוא אמצעי הנ״ט הבלבדי כמעט, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בתלות המעוזים בתי גבור טנקים (על חשבון פיצול מסוכן של יחידות השריון ונגד עיקרון ריכוז הכח). תוצאות המלחמה הביאו ללקחים פשטניים עד היסטריים.
במידה רבה התקבלה התפיסה שייצג דיין באמירתו שהבעיה היחידה במלחמה היא שחשבו שיש די טנקים אבל לא היו די טנקים. לכן, אחרי המלחמה צי הטנקים של צה״ל גדל עוד יותר, כמותית ואיכותית. במקביל נוצרה הכרה מאוחרת בחשיבות הנ״ט וישראל עסקה גם ברכש מאסיבי של רקטות וטילי נ״ט מהשורה הראשונה, וגם החלה בפיתוח עצמי שהפך אותה בסופו של דבר למובילה ופורצת דרך בתחום. כך, יש כאמור לצה״ל כיום גם צי טנקים גדול מאוד (באיכות לא אחידה של הכלים והאימון) וגם מערך נ״ט גדול ומשוכלל ביותר. יתרונו הפוטנציאלי הגדול של השני היא ביכולתו להחליף את הראשון אך גם אם כך אכן קרה פה ושם מבחינה מבצעית הרי שמבחינת היקף הסד״כ של צה״ל הדבר כמעט לא בא לידי ביטוי.
כיום, איום השריון על ישראל למעשה זניח. לחיזבאללה ולחמאס, האויבים הישירים והמידיים ביותר, אין טנקים. לסוריה, האויב המסורתי, יש אומנם טנקים רבים אך מדובר בצי שריון מיושן ומתיישן. יתירה, סוריה נחלשה מאוד בגלל מלחמת האזרחים ומאוד לא סביר לצפות להתקפת טנקים סורית מסיבית ברמת הגולן בשנים הקרובות. גם ירדן, בחולשתה האסטרטגית המסורתית, אינה צפויה להיות איום של ממש מבחינה זו. למצרים אומנם יש צבא גדול וחזק יחסית, כולל צי של טנקים מודרניים, אך יש לה תלות נמשכת בארה״ב וחוזה שלום עם ישראל שנשאר איתן גם בהתחלפות השילטון שם. ואפילו אם המצרים יצאו מדעתם וינסו לתקוף את ישראל, הרי הדבר יהיה כרוך בחציית מדבר סיני ונפילת טורי השריון שלהם טרף לעליונות האווירית הישראלית ול חמ״מ הקרקעי ארוך הטווח.
כמובן, לטנקים יש כפי שציינתי חשיבות טקטית רבה גם כשלאויב אין טנקים משלו. והרי ייעודו המקורי לא היה. לחימה בטנקים...אך לצרכים אלו סבור אני שאין צה״ל זקוק ליותר מ1700 טנקי המרכבה שברשותו. היתרה, מעין ביטוח למה שמכונה ״מקרה הכל״, נראית לי כמו כסת״ח שראשי מערכת הביטחון חוששים לוותר עליו.
ונקודת נוספת מלקחי העבר: פגיעות בטנקים, בייחוד בטנקי המרכבה המודרניים, אין משמעם בהכרח הוצאת הכלי מהמערך לצמיתות. ישראל צברה נסיון רב ומיומנות בהחזרה מהירה של טנקים פגועים לכשירות מבצעית וזהו שיקול נוסף לטובת החזקת מערך טנקים בגודל סביר ולא ענק.
נערך לאחרונה ע"י קגנס בתאריך 08-08-2013 בשעה 17:01.
|
ראשי
צ'אט
08-08-2013, 16:56
).
(קרדיט למרשי)
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
