 |
12-03-2014, 17:51
|
|
|
|
חבר מתאריך: 17.02.14
הודעות: 2,099
|
|
|
עדי קול, אשה נאמנה (או תסמונת שטוקהולם בפוליטיקה הישראלית)
הכותרת בסוגריים שלי
פעם ראשונה מזה שנים שאני מסכים עם משהו שכתוב ב"אל ארד" (""הארץ"")...
http://www.haaretz.co.il/blogs/misg...emium-1.2267011
אני מרשה לעצמי לצתת הרבה, כי מלבד שתי פסקאות, רוב הציטוט זה הסטטוס המקורי של עדי קול מהפייסבוק:
ציטוט:
צריך להודות לחברת הכנסת עדי קול על הווידוי שפרסמה בפייסבוק השכם בבוקר, ולהעריך אותה על הכנות. אני כותב את זה ללא טיפת ציניות. מדובר בקריאת השכמה. זה טקסט חשוב, וחשוב לקרוא אותו. גם אם הקריאה איננה חוויה קלה. היא בעיקר מעציבה מאוד, וגם די מפחידה. הן ברמה האנושית, והן בזו הפוליטית. אין להכחיש שהיא גם מעוררת זעם רב, חוסר אמון, תסכול, אין אונים וייאוש. קשת הרגשות הזו היא גם הסיבה שנמנעתי מלהתייחס לסטאטוס של קול עד עכשיו (הנה, גם לי יש וידוי אישי), למרות שנחשפתי אליו לפני עשר שעות. תחילה הרגשתי חובה לבדוק שמדובר בטקסט אותנטי ולא בפרודיה משובחת, מהסוג שמיטיבים לייצר סאטיריקנים בנוסח "פי 1000 צוות יש עתיד". אחר כך העדפתי לנשום עמוק. כשכבר התיישבתי להעלות בכתב את מחשבותיי, מצאתי את עצמי בוהה חליפות בטקסט של קול ובמסך הריק. אז הנה ניסיון שני.
תחילה הטקסט במלואו:
"היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות.
חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד. וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן. הראשונה הייתה כשבחרתי להצטרף אליו למסע הזה שנקרא יש עתיד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת, אבל לו ודאי לא היה מושג במה (או יותר נכון במי) הוא בחר. יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא הייתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל.
הפעם השנייה שבחרתי בו הייתה בקלפי. כמו רבים אחרים גם אני הכרתי אותו רק מהקמפיין. שמעתי אותו בחוגי בית (אם תעירו אותי בלילה אוכל לצטט בלי בעיה מדבריו במהלכם), ראיתי אותו בטלוויזיה וקראתי אותו בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מיהו. ורק הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת. מה שכן הבנתי, וזה הספיק לי בשביל הבעד השני, זה שאני מאמינה לו. מאמינה שהוא רוצה באמת ובתמים (כן, בתמים, זו תכונה נפלאה בעיני), לעשות שיהיה פה יותר טוב. והוא מוכן לתת לשם כך את כל מה שיש לו. כלומר את חייו. וכמי שנתנה את חייה קודם לכן, בעד הרבה פחות, כל שיכולתי לעשות הוא לתת לו גם את הבעד שלי.
והיום בשלישית כאמור, אחרי שנה לא קלה לכל הדעות, אני נותנת לו אותו שוב. והפעם ממקום בוגר, מפוקח, וכן גם חכם יותר. היום אני יודעת שאנחנו לא מסכימים על לא מעט דברים. אבל שכן מותר לא להסכים. כל עוד הולכים ביחד כשהשעה מחייבת (והיום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל). אני גם יודעת שאני אחטוף על הפוסט הזה לא פחות משחטפתי על ההימנעות שלי. כי בסוף מי ש'רקד לי על הדם', 'הלך לי על הראש' או איך שלא תרצו לקרוא לזה, עשה זאת לא מתוך תמיכה בי אלא מתוך שנאה יוקדת ליאיר. והשנאה הזו תעוור אותו, אותם, אתכם, גם עכשיו. ותגרום לכם לחשוב שמדובר בפוסט פוליטי שמטרתו קידום עצמי ולא יותר.
ובכן אתם מוזמנים לחשוב כך, וכמובן מוזמנים לכנות אותי בשמות ואפילו להמשיך לשלוח סמסים (כבר קיבלתי אלף מאתמול, מה זה בשבילי עוד כמה). אבל אתם גם מוזמנים לראות שהשעה 6 בבוקר. להבין שאני כבר לא ישנה כמה שעות. ושבאמת לא קל לי. להסתכל אחורה על כל השנה האחרונה , על מי שאני, מה שעשיתי ומה שאמרתי, ולהבין שאני כותבת בכוונה שלמה, ומתוך רצון חופשי, ומאותה כוונה ורצון אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא 'שר האוצר', לא 'המנהיג', האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני. שיהיה לכולנו בהצלחה".
הטקסט הזה מגיע אלינו למחרת יום האשה הבינלאומי. אז הנה עוד וידוי אישי: אני מגדיר את עצמי פמיניסט קיצוני. עולם של גברים הוא עולם דפוק. הייתי שמח לו היו בכנסת 120 נשים. אין לי בכלל ספק שמצבנו היה אז טוב בהרבה. הדברים הבאים נכתבים לפיכך בצער עמוק, אבל אני חש שאין באפשרותי לא לכתוב אותם: זה נראה כמו טקסט של אשה מוכה. אשה שעברה התעללות (abuse), ומחפשת בכוח הצדקות. הצדקות למי שהתעלל בה, והצדקות לעובדה שהיא מוכנה להישאר היכן שמתעללים בה ועם מי שהתעלל בה. במקרה של קול ההתעללות היא נפשית-חברתית, כמובן, אבל התסמינים זהים למאפיינים של התעללויות אחרות.
|
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
