בראיה לאחור, האם ישראל הרוויחה מיציאתה למבצע זה ?
למרות שרוב הפעולות (חוץ מפעולות חיל האוויר והתותחנים) נשארו חסויות.

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, אשר שימש כקצין המבצעים של פיקוד הצפון במבצע, מתארו בספרו "מלחמה ללא אות". בהרצאה שנשא בכנס "דילמות בלחימה בשטחים צפופי אוכלוסייה" ב-2011 במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) טען כי למעשה החזבאללה הוא המרוויח האמיתי מהבנות מבצע דין וחשבון, משום שלמעשה זכה ללגיטימציה לפעולתיו ולא חל פיחות במוטיבציה שלו לבצע פעולות כנגד חיילי צה"ל ויישובי הצפון: "... המצב השלישי שעליו... כיוון שדן דיבר הרבה על הפעלת אש אני לא רוצה להיכנס אליו הרבה. אבל אני חושב שצריך להקדיש לו הרבה מאוד מחשבה של הפעלת אש מנגד. היו תקופות, בצה"ל, שהיינו משוכנעים שאנחנו בהפעלת אש מנגד יודעים לפתור את הבעיה הזאת בצורה מאוד חכמה. אנשים מאוד נבונים ומאוד משפיעים החליטו שיש דרך לעשות את זה, נתנו לזה גם שמות. ולצערי הרב התפישה הזאת נכשלה כישלון חרוץ! ואנחנו מבינים היום שלא משנה באיזה עוצמת אש אתה מפעיל כנגד סוג של אויב כזה, אם אתה לא בסוף יורד לרמה שבה אתה נכנס לתוך השטח הזה ועושה את הפעולות האלה, אתה יכול לדחות קצת, אתה אתה יכול ליצור איזושהי הרתעה. הדבר השני זה המחיר האוכלוסייה האזרחית משלמת בדרך כלל בהפעלת אש כבדה. נזרק פה 'ענבי זעם' ו'דין וחשבון' שהם שני מבצעים שאני לא חושב שצה"ל אי פעם חזר על זה, אנחנו השתמשנו ממש באוכלוסייה כמנוף. הגירוש של האוכלוסייה, הוא לא היה רק כדי להגן על האוכלוסייה, אלא הוא היה כדי לדחוף אותה ולהשפיע גם על הממשל הלבנוני ועל כל מיני... השיטות האלה שהרבה מאוד אנשים מדמיינים אותן נכשלו פעם אחר פעם, בעיני, כישלון חרוץ! אין קיצורי דרך בדברים האלה! 'ענבי זעם' הביא עלינו אסון יותר גדול, 'דין וחשבון' הביא עלינו את 'ענבי זעם', ואחד אחרי השני הרע את המצב שלנו בלבנון למצב מאוד קשה. פה אני רוצה לציין עוד אבחנה אחת בתוך המצב הזה- זה המשוואה שנוצרת. אנחנו אוהבים לדבר על הרתעה עם ארגוני טרור. זה בדרך כלל לא הרתעה. אנחנו אוהבים לייחס את זה להרתעה. אבל נוצר איזה סידור טוב, ולפעמים הוא לא כל כך נוח. אני סבלתי מה... גם בתור תושב הצפון וגם בתור חייל צה"ל סבלתי מההסכם שהיה לנו עם חזבאללה. כל זמן שאתם לא מפעילים עלינו נשק כבד, ואתם לא פוגעים בנו בתוך הכפרים, ואתם רק סובלים מהאש המדויקת שאנחנו יכולים לירות עליכם, ואתם יורים לנו, נניח, רק במקומות שאתם תופסים חמושים שלנו ואתם יכולים לירות, אם זה בכללים האלה אתם בסדר. ברגע שאתם חורגים מהכללים האלה, זאת אומרת, אנחנו יורים מרגמות עכשיו מתוך כפר, ואתם מורידים מטוס או מורידים ארטילריה לתוך הכפר הזה, אנחנו מכניסים את האזרחים שלכם לתוך המשוואה ואנחנו מיד יורים קטיושות על קריית שמונה, בהתחלה שתיים ואם אתם מרגיזים אותנו קצת יותר. ואוטומטית מה שקורה זה שהצבא מתחיל לעשות חישוב איזה כוח הוא רוצה להפעיל, כי הוא מבין שאם הוא מפעיל טיפה עוצמת אש יותר גדולה מיד האזרחים שלו הופכים להיות בני ערובה! אני מאוד מודאג מהמשוואה הזו שמתפתחת בדרום! אני שנתיים וחצי כמו שאמרתי הייתי מפקד עזה, ואחד החששות הגדולות ביותר שלי או הגדולים ביותר שלי היו שלא תתפתח משוואה כזו. זה משוואה שמעמידה את החיילים במצב בלתי אפשרי הם למעשה נלחמים ללא העוצמה וללא כל היכולת של צה"ל אפילו בקרבות טקטיים קטנים! ומצד שני היא ממררת את החיים של האוכלוסייה כי לאט לאט אי אפשר לפתח תיירות ואי אפשר לעשות, לאורך זמן אזור באמת לא יכול, לא יכול לסבול ולא יכול לחיות בצורה הזאתי. והדבר היחידי, הרווח היחידי שיש כאן זה הרבה יותר קל לאנשי הצבא. יש הרבה פחות נפגעים חיילים כי לא נכנסים לתוך השטח. המחויבות היא קצת יותר קטנה. וזה נוח לפעמים לדרג של מחליטים להישאר באש קטנה כזאתי. אבל זה כמובן דבר זמני, והוא טוב כל זמן שהוא נשמר זמני, וצריך לדעת מתי לשנות את כללי המשחק!" (מתוך הרצאה שנשא תא"ל משה "צ'יקו" תמיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ב- 06.12.2011)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

האם מבצע זה שונה בצורה קיצונית ממלחמת לבנון השניה ?

מתוך הכתבה:
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/411/899.html

נפתלי בנט מדבר על הכל: על ביבי, על הטייקונים ועל יוקר המחיה\ מאת אליענה שפר

בנט (41), נולד וגדל בשכונת אחוזה החיפאית למשפחת עולים מארצות הברית, ועד היום הוא חוזר מידי שבוע לבקר את ההורים שעדיין מתגוררים בעיר. "גדלתי בבית שמשובץ בתוך החורשה של נחל אחוזה. הבית שלי נמצא למעשה בתוך מה שהיום הוא שמורת טבע. אני בנפש לגמרי חיפאי, למדתי בישיבת 'יבנה' בעיר, הייתי מדריך בבני עקיבא", נזכר בנט עם חיוך נוסטלגי. "יש לי זיכרונות ילדות מחיפה הקשורים להמון טיולים ביערות הכרמל, טיולים זה הפאשן הגדול שלי", הוא מספר. כיום הוא מתגורר עם רעייתו וארבעת ילדיו ברעננה. בנט שירת בצה"ל בסיירת מטכ"ל לאחר שהושפע עמוקות מ"מכתבי יוני", אסופת המכתבים שכתב יוני נתניהו ז"ל למשפחתו ולחבריו. לאחר שיצא לקורס קצינים הוא שובץ ביחידת מגלן והשתתף בפעולות רבות בדרום לבנון, שם גם עוצבה תפיסתו בנוגע לדרך שבה ישראל צריכה להתמודד עם אויביה. "במגלן התעצבה התפיסה הביטחונית שלי. לצה"ל היו עשרות מוצבים בדרום לבנון, והמחבלים כל הזמן ניסו לדפוק את החיילים שלנו שם - בירי מרגמות, בחדירה של מחבלים ועוד. ביחידה היינו קצת מפונקים, כי באנו מישראל, 'התארחנו' בדרום לבנון כמה ימים, יצאנו למבצע וחזרנו הביתה. הגולנצ'יקים והצנחנים החזיקו קווים של ארבעה חודשים, הם היו הלוחמים האמיתיים. אבל אני למדתי אז שיעור לחיים - בכל פעם שיזמנו מבצע, ולמשל פעם אחת הרגנו שישה מחבלים, זה יצר חודשיים של שקט בגזרה. הגישה האלטרנטיבית של הגנה היא גישה פאסיבית; היא גישה של לשפוך בטון. גם ההגנה של 'כיפת ברזל' היא פאסיבית, זאת לא הדרך להתגונן. הדרך היא לא להרפות, וכל הזמן ליזום לחסל עוד ועוד שכבות של מפגעים ומחבלים. אגב, אולי בניגוד למה שאנשים מסוימים חושבים, דווקא בפעולות יזומות של צה"ל כמעט ולא נהרגים חיילים. אחר כך זה גם נותן הגנה לטווח ארוך"....

10 שניות להחליט

מעיון בקורות חייו של נפתלי בנט, נדמה שהוא אחוז תזזית. הוא קופץ מתפקיד אחד לשני, מפרויקט אחד לאחר. כך נהג בהחלטה שלו לעזוב את הצבא: "ברגע שמיציתי את תפקיד המ"פ, שזה הדרג המבצעי הכי גבוה, להיות עם החיילים במבצעים ובלחימה, מבחינתי לא עניין אותי להתקדם הלאה ולא להיות בלחימה", הוא מספר. האופי הבלתי מתפשר שלו, של אדם שלא מוכן לעשות הנחות לעצמו וגם לא לאנשיו, בא לידי ביטוי בסיפור הבא, שבנט מספר לראשונה: "במבצע 'ענבי זעם' לכל הכוחות היה ציר של לילה אחד, ציר קצר יחיד, ואילו לנו במגלן הציר היה ארוך מאוד, של שני לילות. לא הסכימו לתת לנו לצאת לפעולה לילה לפני, וזה היה יוצר מצב שאנחנו למעשה מגיעים לפעולה יום אחרי שהיא התחילה. אני ידעתי שזה ייצור מצב בעייתי, כי ברגע שנגיע לשטח שיש בו פעילות אז כל האזור לא יהיה מוגן, ויירו עלינו. אז קיבלתי החלטה, בלי תיאום עם הדרג מעליי. היה לי כוח ענק תחת פיקודי, של 67 חיילים, וכל אחד מהם נשא 45 קילו על הגב. אמרתי לחיילים שלי: 'בואו נהפוך עולמות ונעבור את הציר בלילה אחד במקום בשני לילות'. תכננתי את הלו"ז. נתנו ספרינט מטורף. היה לי חייל בשם בני, והתחלנו ללכת שם בלבנון בהרים מטורפים. פתאום העסק התחיל להאט, וראיתי את בני צולע. הוא אמר לי: 'תקשיב, נקעתי את הרגל ואני לא יכול ללכת מהר'. אמרתי לו: 'בני, יש לך שתי אפשרויות: או שאתה חוזר לארץ, או שאתה הולך איתנו בקצב שלנו ואני לא שומע ממך ציוץ. יש לך עשר שניות לחשוב'. הוא החליט להמשיך, ואנחנו עשינו את הציר הזה בלילה אחד במקום בשניים. במהלך הפעולה בני פונה במסוק. כשחזרנו לארץ הוא שכב עם גבס עד המותן, והתברר שהוא שבר את הרגל והלך על השבר במהירות שיא בהרים. זה מסמל את מה שאני דורש מעצמי ומאנשיי". (באתר "nrg מעריב", פורסם בתאריך 28 באוקטובר 2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מתוך הכתבה:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/456/218.html

המאבקים של יאיר לפיד מול נערי האוצר\ מאת שלום ירושלמי

בנט דיווח, האסון בדרך

ב-18 באפריל 1996, בחג הפסח, רעשו המדינה והעולם כולו. חמישה פגזים של צה"ל, בקוטר 155 מ"מ, נחתו על מחנה פליטים שהוקם במטה יוניפי"ל בכפר כנא, 15 קילומטר מדרום מזרח לצור. התוצאה הייתה טרגית. 102 אזרחים לבנוניים נהרגו, ובהם נשים וילדים רבים. המטווח חסר הרחמים עורר ביקורת חריפה בכל מקום על פני הגלובוס, וגם מיני-מלחמת גנרלים פנימית. הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק טען כי "צה"ל לא ידע שיש אזרחים במטה יוניפי"ל". ראש אמ"ן משה (בוגי) יעלון טען ההפך. "ידענו שאזרחים מפונים ברחו לתוך מתקנים של האו"ם", קבע יעלון. בפיקוד הצפון הלכו על גרסת הביניים ומסרו כי "הקצין התורן, אלוף משנה פ', ידע שהוא יורה לתוך מחנה האו"ם, אבל לא ידע שמאות פליטים ברחו לשם". אלוף הפיקוד היה אז עמירם לוין. הימים הם ימי "ענבי זעם". חיזבאללה פותח בירי של קטיושות על יישובי הצפון. ראש הממשלה שמעון פרס מחליט לצאת למבצע שיפסיק את הירי. ב-11 באפריל תקף חיל האוויר מטרות של חיזבאללה בביירות ובבקעה. כוחות שריון, תותחנים וחיל הים הפגיזו מטרות גם הם. תושבי דרום לבנון ברחו או פונו צפונה, ותושבי צפון המדינה ברחו או פונו דרומה. במהלך המלחמה פעלו כוחות מיוחדים במבצעים חשאיים בעומק לבנון, בעיקר יחידות מגלן ושלדג. שר הכלכלה נפתלי בנט היה אז מפקד פלוגת לוחמים במגלן שהוביל את הכוח הגדול ביותר פנימה. כאשר הכוח התגלה נורתה לעברו אש מרגמות מדויקת. בנט דיווח לחפ"ק מאור. החפ"ק הורה להשיב אש חזקה, מה שגרם לאסון הגדול במטה יוניפי"ל ולהפסקת המבצע. החברים של בנט ליחידה מודים בעובדות שנחשפות כאן לראשונה, אך לא מודים באשמה. "צריך להבין את המציאות", מספר אחד הקצינים. "היינו שמונה ימים בתוך השטח. חיסלנו מחבלים בכל פינה. ביום השמיני גילו אותנו. באמצע היום חטפנו ירי מרגמות. לא יכולנו לראות מהיכן הגיעה האש. היינו באמצע ואדיות ורכסים והמרגמות הגיעו מהשמים". בנט עצמו הצדיק ללא עוררין את ההחלטה של החפ"ק, שלה הוא בעצם היה אחראי. באירועי מורשת הקרב של יחידת מגלן טען בנט: "כל אזרח שנהרג זה אסון. חיזבאללה ירו מתוך בתי ספר ובתי חולים. אני באופן אישי לא הייתי מעורב בהנחיה או בכיוון, רק בדיווח. בחפ"ק זיהו מאין יורים על הכוח של בנט וקיבלו החלטה לירות על מקור הירי, ובצדק. כך הצילו את החיים שלנו. חיכינו לרגע החשכה, הגיע מסוק ולקח אותנו למחניים. רק שם נודע לנו על כל האירוע".
"היה הלם בארץ ובעולם", סיפר בנט לחיילי היחידה, "אבל מה שלא אשכח זה את אלוף הצפון עמירם לוין, שהגיע אחרי יומיים לבסיס שלנו והעניק לנו גיבוי מוחלט. זה היה רגע אדיר".

המניפולציה של פרס

נפתלי בנט הגיע למגלן מסיירת מטכ"ל ארבע שנים לפני האסון בכפר כנא. הוא היה מפקד צוות ובהמשך היה מפקד פלוגת הסיור המבצעית. לפני מבצע "ענבי זעם" הוא התמחה במבצעים ופשיטות על בסיסי חיזבאללה בעומק לבנון, בעיקר בגזרה המזרחית. "בנט היה עם סכין בין השיניים", מספר הקצין ביחידה. "אני זוכר את הימים ההם. חיכינו כל הזמן עם החיילים למבצע הבא. המפקדים אמרו הרבה פעמים 'לכו להתאמן, תעשו דברים אחרים'. לא רצינו כלום, רק מבצעים". בסוף 1996 היה בנט אמור להשתחרר. באפריל באותה שנה החליט ראש הממשלה פרס על מבצע "ענבי זעם". בנט היה אז מפקד הכוח הגדול ביותר בדרום לבנון. "היו לי 67 חיילים", סיפר בנט. "כדי להגיע ליעד היה לנו מסלול הליכה של יומיים, שני לילות. החלטתי לעשות הכל בלילה אחד כדי להגיע מהר ולמנוע ירי. "לא רציתי להפסיד יום של מבצע. הלכנו במהירות שיא, אבל באמצע הדרך חל עיכוב. אחד החיילים נקע את הרגל. אמרתי לו: 'תחליט, בני. אתה חוזר לארץ עם שני חבר'ה, או שאתה ממשיך בקצב שלנו'. הוא החליט להמשיך, הנקע הפך לשבר, אבל הוא לא התלונן. בסוף המבצע אשפזו אותו וגיבסו לו את הרגל עד הבטן". ב-25 באפריל 1996 התקבלה באו"ם החלטה שהכילה גינוי מפורש של ישראל ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ראש הממשלה פרס נקלע לצרה כפולה. התקרית פגעה בסיכויי הבחירות שלו שהתקיימו חודשיים לאחר מכן, סיבכה אותו עם השמאל והערבים, אבל גם עם הציבור במרכז המפה הפוליטית ועם הימין שדרשו תוצאות של ממש. "אלה ענבי זעם? אלה ענבים באושים", זעק אז דוד לוי מסיעת גשר מעל דוכן הכנסת. פרס החליט לפעול בשטח עוד כמה ימים. ההחלטה עוררה הפעם את חמתו של נפתלי בנט. "פרס הפסיק את המבצע בגלל כפר כנא", מספר קצין ביחידה, חברו של בנט. "הוא ראה שהוא נפגע בסקרים, ולכן המשיך את המבצע. נכנסנו שוב פנימה למבצע נוסף בפיקודו של בנט, הפעם הגענו למקום עוד יותר מסוכן. בנט הרגיש שההחלטה לשלוח אותנו שוב נעשית מסיבות פוליטיות. כאילו שאנחנו באים להציל את פרס". בנט אכן השתחרר בסוף 1996, פנה להייטק והפך מיליונר. שמעון פרס, למרות המניפולציה הפוליטית שעליה דיבר בנט, לא הצליח לנצח בבחירות, והובס בידי בנימין נתניהו. אגב, אחרי הירי על כפר כנא אמר פרס: "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים".
(באתר "nrg מעריב", פורסם בתאריך 29.03.2013 )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

צ'יקו תמיר אמר דברים מעניינים.
שהיכולת של חיזבאללה לירות על הארץ שלנו,
לא רק שהיא חסרת מענה מרתיע מהצד שלנו,
אלא שהיא עצמה מרתיעה את ישראל מירי על לוחמי חיזבאללה,
שמנסים לפגוע בחיילים שלנו.
לא רק שאין דרך למנוע את הירי הרקטי בעזרת אש מנגד,
האיום בירי רקטי גורם להפקרת בטחונם של חיילי צה"ל.
לפי מה שהבנתי מדברי צ'יקו תמיר יש חשד לפשע מלחמה חמור,
שבוצע על ידי מדינת ישראל.
אם הבנתי נכון את דברי תמיר, ותקנו אותי בבקשה אם אני טועה,
מטרת הירי על הכפרים הלבנונים לא היתה רק פגיעה בלוחמי חיזבאללה,
שניסו לפגוע בלוחמים שלנו והסתתרו שם.
לפי מה שהבנתי,
המטרה האמיתית של ההפגזות היתה לגרום לתושבי הכפרים לברוח
ולהפעיל לחץ על ממשלת לבנון שתגרום לחיזבאללה להפסיק.
אם זה מה שקרה אז מדובר לא רק באסטרטגיה לא יעילה,
אלא גם בהרג מכוון של בלתי מעורבים.
רצח בדם קר של חפים מפשע.
אני מאוד מקווה שאני טועה בהערכתי.
ולחשוב שאת המדיניות הזאת, אם זה אכן נכון,
הובילו רבין ב"דין וחשבון" ופרס ב"ענבי זעם".
ביבי לא היה מעז לעשות כזה דבר.
ועוד אומרים שה"שמאל" מרחם על הערבים.
האם היו הפגזות על כפרים שנועדו להבריח את המקומיים?
אשמח לקבל תשובה.

תעשה טובה לכל מי שקורא את ההודעות שלך ותחליף את הפונט...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי אספרסו קצר ביבי לא היה מעז לעשות כזה דבר. ועוד אומרים שה"שמאל" מרחם על הערבים.

כנראה שרמזים ויחס עדין לא עובדים עליך, אז בוא ננסה גישה קצת אחרת:
1. לפורום יש חוקים.
2. אחד מהם הוא איסור על פוליטיקה.
3. אתה שם ז** על החוקים והכללים של הפורום (לא רק במקרה הספציפי הזה), ובגלל זה אתה גם ככה תחת אזהרה.
4. היחס הסלחני נגמר ברגע זה. בפעם הבאה שתכתוב תגובה בלי לחפש אם ניתן מענה לשאלתך לפני כן, או תזכיר אפילו במרומז פוליטיקה, אתה עף מכאן כמו טיל.

ברור?!

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ביום 20.3.1996, נפל סאלח כמאל זידאן בלבנון, כאשר מחבל מתאבד הפעיל מטען שהתפוצץ על שיירה שהיתה באיזור כפר טייבה. סאלח הובא למנוחת עולמים בכפרו, בית ג'אן. בן עשרים וארבע היה בנופלו, שירת בגולני כמ"פ מפקדה,ב 4 במרץ 1996 נפלו המג"ד שלו ( סגן אלוף חוסיין עאמר) ואתו עוד שלושה חיילים, ממטען צד.ביום 6.1.1987, נפל אחיו הבכור, פואד, בעת שירותו בצה"ל.
ב-10 במרץ הופעל מטען על שיירה מגדוד 13 של גולני ליד שער פאטמה. חייל אחד נהרג.

ב 11 באפריל 1996החל מבצע "ענבי זעם".