לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #3  
ישן 13-05-2014, 14:40
  orenp1 orenp1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.05.10
הודעות: 2,076
כתבה מעיתון במחנה מ 13 במאי 1987-שנתיים לנסיגת צה"ל מלבנון לרצועת הביטחון.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"

בראיון עם הגנרל לאחד הוא אומר, צבא דרום לבנון שנתיים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון הוא צבא שונה, עצמאי יותר מאורגן יותר, אך עדיין לא עומד לבדו
לפני כמה חודשים הספידו את צד"ל , טענו שהוא מתפורר, ואינו מסוגל לעמוד בהתקפות הרבות על מוצביו.
היום, לאחר כמה השגים שזקף לזכותו צד"ל במלחמה עם המחבלים והגדלת מספר המשרתים בו,הגנרל לאחד אופטימי: צד"ל הולך ומשתפר, המוטיווציה והמוראל של החיילים גבוהים, מצבו טוב מאי-פעם.
צד"ל ספג אבדות כבדות במשך השנתיים כ 300 הרוגים ופצועים רבים. היו מפלות, אך עם הזמן לומדים מטעויות והמצב נעשה יציב יותר.
צד"ל כיום מונה כ 2,700 חיילים, וזהו מספר שיא. הגדלת התקציב מאפשרת אימונים רבים יותר ובניית מערך לוגיסטי טוב יותר.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 21-05-2015, 11:39
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

אחרונים על הרכס
הסיפור שלא סופר על סופו של מוצב הבופורבספטמבר, עם מינויו למג"ד הרכס, קיבל סא"ל אורן אבמן מבתו ענבר ציור עם לב, שייקח איתו ללבנון כמזכרת ממנה. השאלה הראשונה שקידמה אותו ביום שבו הושלמה נסיגת צה"ל מרצועת הבטחון, כשחזר הביתה תשוש עייף ורעב היתה "אבא, הבאת את הציור שנתתי לך?".
תשעה חודשים היו המוצבים דלעת והבופור "חלקת אלוהים הקטנה" של אבמן. כשיצא מהם הוא לא השאיר אחריו שריד. האנדרטה לזכר ששת חללי הקרב על הבופור ביוני 82' הוחזרה לארץ בשלמותה. גם תמונתו של מג"ד הרכס משה מועלם, שנהרג באסון המסוקים, הושבה. ציורי הגרפיטי שנחקקו על הקירות כוסו בסיד, שלטים נמחקו, עקבות של שנים גורדו כלא היו, חמישה טון חומר נפץ פוזרו במוצב, ואז בא הפיצוץ הגדול שהפך את המוצבים לעיי חורבות. "אצלנו", שינן אבמן לחייליו במהלך עשרת הימים שלפני היציאה, "לא ימצאו אפילו פח שמן שיש עליו סימן צ'." לא בכל הגזרות התיישרו בהתאם לקו זה ואבמן חריף מאוד בביקורת שהוא מותח על התנהגות אותן מפקדות.
אפילו שחלפו כבר שלושה שבועות מאז הסתיימה הדרמה, אבמן, איש גולני, חי אותה כאילו כעת היא בעיצומה. רמת האדרנלין בדם עדיין גבוהה. "המראות רצים לי בראש כמו בסרט. אני ממשיך לשחזר דקה אחר דקה. אני משחק עם עצמי במקרים ותגובות. איך אני פועל אם יורים עלי עכשיו מהעיקול ההוא או מהגבעה ההיא. לא יעזור כלום, אני עוד עמוק בתוך העניין. אני אפילו חולם על זה בלילה".
כשהוא מתבקש לשחזר את האירועים הוא מתחיל את הסיפור ביום ראשון, 14 במאי, המועד שבו נפתח שלב הדילול. הכוחות מחטיבת הנח"ל עלו למוצבים רק עם הציוד ההכרחי. הם התחילו להפשיט את הרכס ביסודיות. בדלעת ישבה יחידת העורב בפיקודו של רס"ן רן כהנא ובבופור סרן אבי דהאן עם פלוגה של חיילי הנדסה. חודש לפני שהגיעו נהרגו על הרכס לוחמי גבעתי הסמלים עמיר מאיר וצחי איטח, במתקפת הטילים של החיזבאללה בפברואר השחור. לצורך הסחה וטשטוש כוונות הם הסיעו מדי לילה טנקים סביב למוצבים, כלי רכב שעלו אליהם חזרו לארץ כשהם עמוסים בציוד. הם החזירו לארץ את החומר הסודי, את חדר הכושר, את מכשירי הטלוויזיה, את חלקי החילוף, מכולות קירור, כלי נשק ותחמושת. בבופור ובדלעת נערמו במרחב המוגן שני מצבורים נפרדים שבהדרגה איבדו גובה. אחד שהועמס על שיירות האספקה של צד"ל והאחר עם ציוד רגיש יותר שהועבר בשיירות של צה"ל. ציוד המטבח הושאר עד הרגע האחרון ממש, כדי לצמצם ככל האפשר את התקופה הלא סימפטית של ארוחות המבוססות על מנות קרב בלבד.

יום ראשון, 21 במאי
רק לא לפספס את הנסיגה
ההרגשה היתה שזהו, נכנסים לישורת האחרונה. כשהגיע לביקור מפקד החטיבה, אל"מ משה תמיר (צ'יקו), הוא הציע לכהנא ולדהאן "לא להתבלבל ממה שכתוב בעיתונים. עם כל הכבוד, טייבה ורותם זה לא הרכס". הוא העריך שמועד הנסיגה יהיה בעוד שבועיים, אבל במקביל הורה לאבמן להיות ערוך כבר ביום חמישי הקרוב.
לוח הזמנים נראה היה מרווח מספיק כדי להוציא את הצוותים הוותיקים שבשני המוצבים הביתה. בתדריך למ"פים אבמן אמר שהוא רוצה שהם "יתאווררו, ינשמו קצת אוויר של מדינת ישראל, יתקלחו בלי לחץ, יישנו טוב ויבלו ואז ממש ערב הפינוי, כשהם רעננים וחזקים, יחזרו כדי שאיתם נעשה את הפיניש". בזמנים אחרים הבשורה היתה מתקבלת בשאגה אצל הלוחמים, הפעם היא עוררה מורת רוח. הסמלים פנו למ"פים והודיעו שהם דוחים את ההצעה הנדיבה. "אם המשמעות של החופשה היא שאנחנו הולכים לפספס את הנסיגה, אנחנו מוותרים", אמרו.
כהנא ודהאן הסבירו להם שלא זאת הכוונה. שתוכנית הנסיגה הרי מבוססת עליהם ושמטרת החופשה היא רק לתדלק אותם. כשהשתכנעו שהמלחמה לא תפסח עליהם ירדו בשיירה לילית תוך כוונה לעלות בחזרה ביום רביעי. גם אבמן היה איתם בדרכו לביתו בנהריה. על הרכס נשארו הצעירים, מחזור מארס 99', "כולה שנה בצבא". אלה עוד יתגלו כהפתעת העונה.
יום שני, 22 במאי
אבמן, איפה אתה? יש מלחמה
את הילדים הוא פיספס. ניתאי כבר הלך לגן וענבר לבית הספר. לפיכך נפל שדוד למיטה. "התעוררתי באחת בצהרים, הדלקתי את הרדיו ובום... כששמעתי מה קורה ברכס רמים, על התהלוכות שעולות על מוצבי צד"ל, לבשתי מיד מדים, אמרתי לאשתי שאני לא יודע מתי אני חוזר אבל רצוי מאוד שהיא תיקח מהר את שני הילדים ותיסע איתם להורים שלה בעכו, כי אם יירדו קטיושות על נהריה אני לא אהיה מסוגל להתמודד עם שתי חזיתות".
הוא דהר כל הדרך לקרית שמונה עם וינקרים מהבהבים. "בערך בצומת עמיעד קיבלתי צלצול מצ'יקו. 'אבמן איפה אתה? יש פה מלחמה'." כשהגיע, המח"ט הנחה אותו להכין שיירות לבופור ולדלעת במקביל. הוא היה כבר בעיצומו של התדריך, כשנקרא שוב אל תמיר שאמר לו "הלילה זה הלילה. בארבע לפחות בוקר המוצבים מוכנים לפיצוץ. אתה חושב שתעמוד בזה?".
אבמן התקשר לסמג"ד שלו רוני ברכאת ולמ"פים, הוא מסר להם את ההודעה בדבר ההתקפלות הצפויה והורה לפעול בהתאם. החיילים שבבופור ובדלעת לא ידעו את הסוד ולכן התקשו לפענח את התזזית שאחזה פתאום במפקדיהם. המטבח נסגר, קווי הטלפון האזרחיים והמבצעיים נותקו. בחסות החשכה הדגל הורד מראש התורן. "מה הלחץ, יש עוד שבועיים", הם התרעמו. כהנא, בדלעת, אסף את אנשי הפלנ"ט לשיחה והסביר להם כי הופעל נוהל "שהייה קרבית" שמשמעותו צמצום כוחות ודילול ציוד לחימה עד למינימום הכרחי. "מעבר לזה תופסים הכל ומורידים עכשיו לארץ עם השיירה". הוא לא הרחיב יותר, הוא אפילו לא רמז שהסוף ממש בטווח נגיעה. לקראת חצות נכנסו השיירות למוצבים, הועמסו בציוד ובחיילים והסתובבו לחזור. נותרו רק האחרונים על הרכס. 41 לוחמים בבופור, 29 בדלעת. כשליש מאוכלוסיית המוצבים בשגרה.
יום שלישי, 23 במאי
גינצבורג צועק "טילים, טילים"
באחת וחצי אחר חצות קרא תמיר לאבמן בקשר "קודקוד ארזי אני רוצה אותך בפלאפון". אבמן שהיה בבופור רץ לבונקר ה"לבן" שרק ממנו מתאפשרת הקליטה "וגם זה רק כשאתה נכנס בזווית מסוימת מאוד בין שק הפק"ל החמישי לשישי". לשאלת המח"ט "מה קורה", השיב אבמן "בדיוק כמו שסיכמנו, כבר גמרנו לפרוס את המטענים והפתילים".
"אבמן אתה לא מעודכן, אבל הלילה זה לא הלילה, תהיה מוכן להחזיק ברכס עוד מספר יממות", פוגג תמיר את המתח. אבמן הורה להניף שוב את הדגל. שקט מוזר השתרר על הרכס. לא נשמעו קולות אנשים ולא רעמי פצצות המרגמה. נפעם מהדממה שהיא כל כך בלתי שגרתית, השתרע מג"ד הרכס על המיטה לחטוף תנומה אבל זו ארכה דקות ספורות. באור ראשון פתח החיזבאללה בירי מרגמות על דלעת והבופור.
בצהריים דיווח קצין התצפיות סגן נועם גינזבורג לאבמן על זרימה של עשרות כלי רכב כשעליהם דגלי חיזבאללה לעבר הכיכר המרכזית של תבנית. מסוק הקרב שהיה באוויר הוסיף שזה עוד כלום לעומת הנחשול שהוא מזהה מרחוק. בינתיים התפנו בזה אחר זה ארבעת מוצבי צד"ל בגיזרה. בבופור ובעיקר בדלעת הסובלת מנחיתות טופוגרפית התעורר חשש כבד שאם ההתכנסות שבתבנית תחליט להתקדם, משתתפיה עלולים לעלות על הרכס, לשים טריז בין המוצבים ולבודד אותם. "זה היה מחייב אותנו לפלס את הדרך לארץ בלחימה מטווחים של אתי חפירה תוך כדי טבח אזרחים".
כדי לסכל את הכוונות אבמן ציין לדהאן ולכהנא קוים אדומים שאותם אסור למתקהלים לעבור, שחצייתם פירושה ירי אזהרה ומיד אש על מנת לפגוע. "היינו מאוד אגרסיווים. כל מי שהתקרב לנקודות הקריטיות חטף".
מאז הבוקר הם לא זזו מהעמדות. ישבו על 5 טונות של חומר נפץ בכל מוצב, משמאלם ומימינם בבונקרים, בשפניות ובחמ"ל היו זרועים מאות מוקשים מחוברים בפתיל רועם, ממתינים להפעלה. במרוצת השעות החיילים אף הסתגלו לחיים במחיצתם, רעיון שכמה ימים קודם היה מעורר בהם פלצות. בינתיים, תוך שניחתים עליהם פגזי מרגמה, גילח הטרקטור של דלעת את אדמת המוצב וכך היה גם בבופור.
כשירד הערב עדיין לא היה סימן שעוזבים. הפקודה הגיעה בתשע וחצי. "קיבלתי מצ'יקו הוראה שאחרי שריחן ועיישיה יפוצצו גם אני רשאי. בעשר רן ואבי דיווחו לי שהם כבר מוכנים, מאותו רגע השעה שעברנו היתה הכי ארוכה שעברתי. מלבד פתיל אחד הכל היה מחובר. אם היה נופל פגז על השרשרת שפרשנו הוא היה מאדה אותנו יחד עם המוצבים".
כדי לוודא שאין פינה שלא מכוסה במטענים כהנא רץ מהמחסה ואיתו עוד לוחם כשהם עמוסים שלשות של מוקשים על מנת לפזר אותם כגיבוי על גיבוי בכלביה, על הגנרטור, על הקבינה של משאית שנתקעה, על מיכל הסולר, בדלקיה. בבופור רק האגף הדרום מזרחי לא טופל כהלכה, ואבמן מתייסר עד היום על שתי תעלות שאותן לא כיסה במטענים, ועל 12 טילי עורב שלא נאספו, הגם שלפחות הטילים הושמדו בהמשך הלילה. בהתיעצויות לקראת הפינוי היו שהעדיפו לא לפוצץ את המוצב מחשש שהמבצר הצלבני הצמוד לו יינזק. אבמן התנגד נמרצות.
בשעה אחת עשרה נטשו הלוחמים את עמדות הלחימה בדלעת ובבופור ורצו אל כלי הרכב המשוריינים, חמישה של דלעת ושישה של הבופור. אבמן דרש לספור שוב ושוב את הנוכחים. לעתים זה גבל בנדנוד. "הסיוט הכי גדול היה שנשכח שם איזה חייל. שמונים אלף פעם בדקנו". לפני שהניע קרא לאבמן בקשר מפקד עוצבת הגליל, תא"ל משה קפלינסקי. "אתה יודע מה המקום הזה אומר לי", אמר, "שלח בשבילי מבט אחרון". אבמן, שהיה נער בן 14 כשקפלינסקי נפצע קשה בכפר ארנון בדרכו לקרב הבופור לא חש את פעמי ההיסטוריה, הוא היה ממוקד במשימה כשעבר ראש השיירה בצומת סוס, הידועה כמקום המסורתי להתקפות נ"ט הופיעה מעליו מטריה של פצצות תאורה ומיד בעקבותיהם זיהה גינזבורג, קצין התצפיות, שלושה הבזקים הטסים לעברם מצפון. "טילים, טילים", הוא צעק כשהוא מנסה לשווא למשוך אחריו את המג"ד.
בבופור היה דהאן במאסף. בדלעת כהנא. "הסתכלתי על האזור שבה ריכזנו את הציוד לוודא שלא שכחנו שום דבר", הוא נזכר, "נתתי מבט אחרון. לשנייה חלפה בי מחשבה על המשמעות של הרגע וגם על מה שצפוי לקרות הלאה בתנועה מהמוצב לגדר. ציפיתי לגרוע ביותר. בתרחישים שהתרוצצו לי בראש היה לי ברור שמעכשיו נהיה חייבים להילחם. אני זוכר שכשהסתכלתי על החיילים שלי ביציאה מדלעת הירהרתי לרגע שמישהו מאלה לא יהיה איתנו כשנגיע לגדר או במקרה הטוב יחזור מפורק".
התכנון היה שהמוצבים יפוצצו בו זמנית. המ"פים ואיתם קציני ההנדסה, סרן שמואל ריבוח וסגן שמואל גוטמן, גילגלו את הפתיל הרועם לעבר הנקודה שבה תפסו מחסה. אבמן נתן את האות. בשעה 23:50 הבופור התרומם באוויר, כשגושי בטון טסים בעקבות הנסוגים. מוצב דלעת נותר דומם.
"הפעלנו את הפצץ וזה לא תפס", משחזר כהנא, "חיכינו כמה שניות, ניסינו שוב. המצב לא השתנה, חשבתי שמדובר בנתק. אמרתי לגוטמן שחוזרים למוצב. היינו 300 מטר מתחתיו, והתחלנו שנינו לטפס למעלה לעבר הש"ג. כשהחיזבאללה ראו שהבופור פוצץ הם הבינו שעכשיו הגיע התור של דלעת ואז הם המטירו עליה גשם של פגזי מרגמה. הלכנו בין הפגזים לבדוק את התיילים. לא מצאנו שום נתק. ההערכה שלי היתה שהפצץ לא נתן מספיק כוח".
כל החרדות של העוצבה התמקדו כעת בכהנא. הוא היה כפסע לפני ההחלטה לוותר, אבל זה שמר על קור רוח. הוא החליט להתחבר למצבר של הנקפדו"ן (נגמ"ש פיקוד) ובאמצעותו לחולל את הניצוץ. עוד הוא ממתין שזה יתקדם אליו הוא השתעשע להנאתו בפצץ שהכזיב. לפתע, מבלי שתפס מחסה, הפכה דלעת לכדור אש מתגלגל.
יום רביעי, 24.5
האינטימיות של הגברים
כשהתפזר הערפל האירו "שני נרות נשמה" את פני השמים. "אם אני יוצא מזה", התחייב אבמן לעצמו, "אז אני שם עלי מחר ספידו והולך לשפת הים להיצלות שלוש שעות בשמש ואחר כך נוסע לתל אביב ויורד על ליטר של גינס קפוא וכבד אווז". הם היו דרוכים לקראת הנורא מכל אלא שהדרך למטולה היתה קלה משהעריכו. רגעים של אימה עברו עליו כשסמוך לגשר חרדלה החריד את הנקפדו"ן רעש שנשמע כפליטת כדור. "רק זה חסר לי", התרוצצו מחשבות בראשו, "מטר מהארץ נהרג לי חייל ככה סתם".
הוא החוויר וצעק "מספרי ברזל". איש לא נעדר. הצבע חזר לפניו. התברר שאת הבהלה עורר מטף כיבוי שהשתחרר מהתפס ונחבט ברצפה. כעת אפשר היה להתרווח ואפילו להתפייט. "הירח החל לבצבץ כשהשיירה נעה לאטה במעלה תל לוביה. היינו בתוך אי של שלווה כשמסביב פיצוצים, מדורות ורחש מסק"רים (מסוקי קרב)".
כשהטור התקרב לגדר החוד דיווח שהשטח רוחש עיתונאים. "תיראו כמו לוחמים, בלי נפנופי ידיים אידיוטיים, עמדו זקופים", הורה אבמן לחיילים. דהאן, מפקד הפלחה"ן, ביקש אישור לפרוש את דגל המדינה על חזית הנקפדו"ן. עשרות צלמים עטו עליהם. "לא הרגשתי שעשינו משהו יוצא דופן עד שהתחילו החיבוקים והפרוז"קטורים", משחזר כהנא את קבלת הפנים, "וואלה וואלה, חשבתי לעצמי, אם זה ככה אז כנראה באמת מדובר בחתיכת היסטוריה".
בין אלה שקידמו אותו כשדמעות בעיניהם היה גם צוות הסמלים שהחמיצו את אירוע חייהם בשל החופשה שנכפתה עליהם. "רן, אף פעם לא נסלח לך, זה היה התפקיד שלנו, זה אנחנו שהיינו צריכים לרדת מדלעת". כהנא מצידו מתנחם בעובדה שנבחרת הנוער שעלתה במקומם למגרש תפקדה ללא דופי.
כשאבמן קפץ מהנקפדו"ן הוא נעטף בחיבוקים. שלושה ימים של דריכות שיא, שבהם התקיים על צירוף קטלני של מרלבורו לייט ואין ספור ספלי קפה, השתחררו ברגע. הוא רץ נרגש לאמץ אליו את דהאן וכהנא מהנח"ל שהיו שותפיו הנאמנים למסע ההיחלצות. "האינטימיות המדהימה שנוצרת בין גברים אחרי קרב, גילויי האהבה שהם מרעיפים זה על זה", הוא סיפר לאשתו איריס כששב הביתה, "זה יישמע לך אולי מוזר אבל אפילו בסקס זה לא קיים".
מששככה מעט ההתרגשות, לקחו אותו המח"ט ומפקד העוצבה הצידה ואמרו לו להתארגן עם הכוחות שלו להיכנס פנימה כדי לסייע לגדוד "גדעון" של גולני שנתקע בגדר לאחד. בארבע לפנות בוקר הודיעו אבמן ולוחמי הנח"ל שהם מוכנים לפתור את הצרה. לאושרם בוטלה המשימה, אלא שאז "צ'יקו וקפלן (קפילנסקי) התחילו להסתלבט עלי שאני הולך להיות מג"ד הר דב. אמרתי להם "עד כאן, אם כבר אני מעדיף לחזור לבופור"."
כשנגמר קטע הפספוסים הוא נקרא לטלפון, לשיחה עם אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי. "החבר'ה פה בהיי", הוא מסר דו"ח מצב. "אם מגרדים עם סכין יפאנית את מעטה הפינוק של הבחורים האלה מתגלים לוחמים קשוחים. הם התנהגו למופת". כשנפגש עם הרמטכ"ל הוא אמר לו באותה רוח – "הלוואי שכל התרגילים הגדודיים שלי בתור מג"ד בגולני יהיו כמו הסיפור שעבר עלינו ברכס".
כיצד זה מתיישב עם הכותרת המיתולוגית ב"ידיעות אחרונות" על "יום של השפלה"? לאבמן אין הסבר לסתירה. הוא יכול רק להצטער על הרושם המוטעה לדעתו שהתקבל בציבור. "לא רק אצל האזרחים קיימת אי בהירות לגבי האירועים", מוסיף כהנא, "גם בתוך הצבא התמונה שהתקבלה היא מעוותת לחלוטין. אפילו צוערים שלי שנמצאים בבה"ד 1 חושבים שברחנו".
אבמן, 32, רואה עצמו זכאי עכשיו להתקבל למסדר הצנטוריונים, חבורה גאה אך מצומצמת שעמסה את משא לבנון על כתפיה. בין השורות אפשר להבחין אפילו בנימת ביקורת על שמעט מדי בצה"ל חלקו בנטל. "בשנת 93' הייתי מ"פ בריחן. המג"ד היה אז צ'יקו. קפלינסקי היה מח"ט גולני. ארז גרשטיין ז"ל מפקד החטיבה המזרחית. אשכנזי מפקד יק"ל. מלבד התפקידים והדרגות כלום לא השתנה, איך שמסובבים את זה תמיד חוזרים לאותם פרצופים".
אבמן הוא תוצר מובהק של דור שני של מפקדים שלבנון היתה הווייתם. רצועת הביטחון הנחילה לו הצלחות רבות לצד כישלון אחד בולט בדצמבר 96'. אבמן, שהיה סמג"ד אגוז, הוביל כוח שחזר מפעילות בסלוקי דרך הכפר מרכבה, מטען רב עוצמה שהופעל על החוד שנע בצפיפות הרג את סרן יוסי לוי ואת סמ"ר ניר גנדלברג ופצע קשה שני לוחמים נוספים. אבמן היה החמישי בסדר התנועה. עשרה מטרים בלבד הפרידו בינו למוקד הפיצוץ.
"יש הבדל תהומי בין אירועים של לחימה זעירה שבהם הולכים, יורים מטווח 200, הורגים, חוזרים מבסוטים לבסיס, דופקים שמפניה, מתקלחים, מורידים צבע פנים ונרדמים, לאינטנסיוויות שנדרשה מאיתנו בנסיגה מהבופור, אירוע שבשבילי הוא החשוב ביותר מאז שהתגייסתי לצה"ל. הייתי בהמון היתקלויות שבהן החיזבאללה ירה עלי את כל האמל"ח שיש ברשותו. במארב ליד סוג'וד הסתערנו על 30 מחבלים וגמרנו את זה בלי אף נפגע. השתתפתי בענבי זעם, צברתי המון מבצעים, מכל מה שעברתי סיפור הרכס הוא גולת הכותרת". את הדגל שהתנופף על דלעת אימץ הרס"פ של העורב. זה שהתנוסס על הבופור שמור אצל אבמן בסלון.
יום חמישי, 25.5
שוב בישראל
אבמן התעורר למציאות משונה עבורו, שאין בה יותר לבנון. ניתאי, בן שלוש, ממש לא שמח לבשורה כי הוא קיווה שאבא יקח אותו לעבודה בבופור. אבמן, כדי לסגור קצוות הקדיש את היום שאחרי למימוש ההבטחות שנתן לעצמו בנסיגה. הוא נשרף כהוגן על החוף, בערב בילה בברוהאוס, שפוך מבירה הוא נהג משדרות רוטשילד חזרה הביתה לנהריה. "במאי שנה הבאה אני הולך להיות מג"ד בגולני, עם המזל שלי, אין לדעת, עוד יטילו עלי לפנות את חברון".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 21-05-2015 בשעה 11:47.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 24-05-2015, 10:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" במלאות 15 שנים לנסיגה מלבנון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"



18 שנות מלחמה לשום מקום\ מאת גל פרל פינקל


18 שנות מלחמה לשום מקום\ מאת גל פרל פינקל
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
18 שנים ארוכות לחם צה"ל בלבנון, מבלי לבחון ברצינות האם זה משתלם, ונסוג משם בלילה אחד. בזיכרון הציבורי נותר טעם מר של בזבוז משווע. ככה זה במלחמה שבה אין מדיניות ואין כיוון – רק לחימה.


(מתוך הבלוג "על הכוונת", 24.05.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-05-2015 בשעה 10:41.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 24-05-2015, 17:10
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
15 שנה לנסיגה מלבנון: למה אין אנדרטה לחללי צד"ל בישראל?
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"

http://news.walla.co.il/item/2855436

אבסורד...

אחרי שלוש שנים של עבודה משותפת של הקבלנים הלבנונים שנבחרו, האדריכלים לבית רכטר, לוברני, צד"ל, משרד הביטחון וצה"ל – הושלמה המלאכה. ב-22 במאי 2000 נערך טקס מרשים ומרגש לחנוכת האנדרטה, בהשתתפות מאות המשפחות השכולות של צד"ל וקצינים בכירים בצד"ל ובצה"ל. למחרת בלילה כבר החלה הנסיגה מלבנון, וב-24 במאי, כאשר חייל צה"ל האחרון יצא מלבנון ואלפי צד"לניקים צבאו על גדר הגבול, חיזבאללה פוצץ את האנדרטה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-970/1908660-18.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 24-05-2015, 20:33
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר מאת סא"ל במיל' איתי לנדסברג, יוצא גולני וסמח"ט מילואים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"

מיד נשוב

מאמר מאת סא"ל במיל' איתי לנסדברג נבו אשר שירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני בין היתר, כמ"מ מחלקה בגדוד 17 (אריות הגולן), כמפקד פלוגה בגדוד 13 (גדעון)‏ וכמג"ד וסמח"ט חטיבה 408.


מיד נשוב

איתי לנדסברג נבו

ישראל שלא יודעת להכניע, לא יודעת גם להידבר, ובעיקר לא יודעת לטפל במצבה הנפשי
כשיצאנו מהימ"ח לכיוון שער הגבול, נפרדתי מחיי. מלחמה, אמרתי לעצמי. הרדיו ספר כבר עשרות הרוגים. פצצות תאורה הביטו על הקרבות מלמעלה, מנסות לנחש כמה-כמה. בבחמדון שכבו חצאי גופות של חיילים סורים והריח החניק את האוויר הנקי של הרי הלבנון.
בלילה הכריזו על הפסקת אש, אבל במפקדת האוגדה שאליה הגענו ספרו 65 הרוגים באותו יום ומשכו בכתפיים. קיבלנו הוראות להמשיך לירות, הם אמרו בתסכול, אל תקשיבו לקול ישראל או לגלי צה"ל. לבנון. 15 שנים לנסיגה, 33 שנים לבוץ המדמם.
"בשנים 1982-2000 נהרגו כ-1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמת לבנון הראשונה וכ-562 חיילים במלחמת רצועת הביטחון ,עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו כ-3,750 חיילים. אין תיעוד מדויק למספר חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת רצועת הביטחון, הערכה שמדובר במספר אלפים כולל לוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית".‏


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/lebanon%20karon%202.jpg]

מי שהיה חייל צעיר בשנות השמונים, הוא היום אב לחייל שמחכה למלחמה הבאה. איתי לנדסברג לאחר מארב באיזור קרעון

כך מסכם אתר ויקיפדיה את מלחמת לבנון הראשונה. הנתונים מלווים באות "כ", כי איש לא רוצה לספור במדויק ולא רוצה לדעת במדויק כמה נהרגו שם, כמה נפצעו וכמה נותרו הלומי קרב.
15 שנות הפרעות דחק פוסט טראומתיות חלפו. אל תתבלבלו. זו אינה הפרעת דחק של כמה לוחמים, אלא של מדינה שלמה. ממשלה ועוד ממשלה, מטכ"ל ועוד מטכ"ל ועוד רמטכ"ל ועוד אלוף צפון ועוד אוגדונר ועוד הרוגים ועוד פצועים, ועוד מבצע ועוד חטיפה, מטען, קטיושה, חילופי שבויים ושוב וחוזר חלילה כמו שירו הנבואי של מאיר ויזלטיר שנכתב כבר בשנת 1978 אחרי מבצע ליטני:
"המלחמה היא המשכה של המדיניות,/ ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון/ על כן אך טבעי שמדינה / תערוך מלחמה בלבנון"
(מתוך "המשך יבוא", מאיר ויזלטיר, 1978).
15 שנה לנסיגה, ליציאה או לבריחה מלבנון.
מי זוכר? מי רוצה לזכור? נדמה שמדינה שלמה מנסה לשכוח את לבנון. מדמיינת שמעבר לגבול הצפון יש ים כחול, עמוק ורגוע. מדינה בפוסט טראומה מורכבת. מנסה לשכוח את ליל הגלשונים ואת אסון המסוקים, לשכוח את רון ארד שלא חזר, ואת נעדרי סולטן יעקב, לשכוח את אסון השייטת, את דין וחשבון ואת ענבי זעם ואת יוסי פינק ורחמים אלשייח ז"ל. לשכוח את תא"ל ארז גרשטיין. את הבופור ואת אחמד ג'יבריל, את צור ואת צידון.
לשכוח בבוקר ולשכוח בערב. את ההורים המותשים, את "ארבע אמהות", את ההלוויות, ההפגנות ומספרי ההרוגים מול ביתו של רה"מ מנחם בגין, את ההסתגרות שלו ואת "אינני יכול עוד". לשכוח את סברא ושתילה ואת אמיל גרינצוויג, שנרצח הרבה לפני רבין. לשקוע עמוק בכרית ורק לא בבוץ הלבנוני.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/damur.jpg]

מדינה שלמה מנסה לשכוח את לבנון. לנדסברג נבו ואזרח לבנוני בדאמור

מעין פוסט טראומה מורכבת, שמנסה לגרש את הזיכרון המטריד שאי אפשר להתמודד אתו. נפשית ופיזית. המומחים אומרים שככלל, ילדים ומתבגרים רגישים יותר מבחינה אישית, משפחתית ותרבותית לפגיעה של טראומה. הם יפתחו פסיכופתולוגיה משמעותית יותר בעת חשיפה לאירוע טראומטי חוזר. רוב המקרים של PTSD מורכב הוא של מבוגרים אשר הטראומה החוזרת היתה בילדותם.
לבנון לישראלים היא טראומה חוזרת. מי שהיה חייל צעיר בשנות השמונים, הוא היום אב לחייל שמחכה למלחמה הבאה, כפי שמבטיח נסראללה השכם והערב. כפי שמבטיחים בכירי צה"ל ושרי הביטחון. המלחמה בלבנון תמיד מובטחת למפרע.
נסראללה. מי זוכר שהוא עלה לתפקידו אחרי חיסול ממוקד של השייח מוסאווי באמצעות טילים שנורו ממסוק של צה"ל. אחריהם באה הנקמה בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה ובבניין השגרירות הישראלית שם. נקמה שעד היום לא נחקרה ושיש מי שממשיך לשלם את מחירה בארגנטינה.
לבנון. פוסט טראומה לאומית. מי זוכר שאהוד ברק נבחר לראשות ממשלת ישראל בזכות הצהרתו בשנת 1999, שיוציא את צה"ל מהבוץ הלבנוני בתוך שנה. הוא לא היה צריך להמריץ את מצביעיו לקלפי בקריאות נגד השמאל האנטי ציוני או המוני מצביעים ערבים שמגיעים באוטובוסים לקלפי. ברק אמר "יוצאים מלבנון" וכל ישראלי הבין. הוא אכן עשה זאת ובמאי 2000 צה"ל יצא. רצועת הביטחון התמוטטה ובעלי בריתנו שם נסו כל עוד נפשם בם
אל מעבר לגדר הגליל העליון. מזל שדרום לבנון הוא המשכו של הגליל העליון.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/yetzia.jpg]

מאז לבנון, המנהיגות מתקשה לקבל החלטות שלא יותירו אחריהן עוד טראומה. משמאל: לנדסברג נבו. ברקע: מחסני הימ"ח

טראומת הבריחה והנסיגה ההיא הובילה שנה אחר כך להתפרצות האינתיפאדה השנייה. המומחים אמרו שהפלסטינים למדו שרק כוח משכנע את ישראל, וכי הנסיגה ההיא שברה את מיתוס עוצמתו של צה"ל שנבנה בעמל רב מאז 67'.
פוסט טראומה מורכבת. מנהיגות המדינה לא תודה, אבל היא שקועה בפוסט טראומה כבר עשרות שנים. מתקשה לקבל החלטות שלא יותירו אחריהן עוד טראומה. מתקשה לקבל החלטות על נסיגה כלשהי. דווקא אריאל שרון, שהודח בלבנון, היה אמיץ דיו לסגת מרצועת עזה. אבל מאז אין סיכוי לניסיון נקי מטראומת לבנון. בבחירות האחרונות האשים בנימין נתניהו את המתמודדים מולו כי הם יובילו לנסיגות. גם בירושלים. אם המלחמה היא המשכה של המדיניות, כמאמר השיר, הרי הנסיגה היא המשכה של הטראומה.
חיזבאללה ניהל מלחמת חודש ימים בלבנון השנייה, כשהוא יודע את מצבה הנפשי הרעוע של ישראל. נסראללה הגדיר זאת אז כקורי עכביש. הפחד הישראלי טמון בבוץ הלבנוני, טמון במספר ההרוגים שאין הסבר למותם, טמון בכישלון המדיני היום-יומי להגיע להסדר כלשהו עם מי שנמצא מעבר לגבול מתוך עמדת שיווין ולא ניצחון.
ישראל שלא יודעת להכניע, לא יודעת גם להידבר מתוך עמדת הכרה בדרישות אויביה וכוחם. ובעיקר עדיין לא יודעת לטפל במצבה הנפשי. לצאת למלחמות אין ברירה ולא לצאת למלחמות ברירה. להגדיר מטרות של שלום והסכמים ולא רק מטרות תקיפה באיראן. לפעול למציאת פתרונות ולא רק להתבצר מאחורי חומות. לנסות להשתקם מטראומת מלחמות העבר ולבנות באומץ עתיד מבלי להזדקק לטיפול של זריקות, כדורים ופסיכיאטרים לאומיים.
איתי לנדסברג נבו שירת כחייל בלבנון מ-1982. במילואים היה מ"פ של פלוגה חטיבתית

(פורסם באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 19.05.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 24-05-2015, 23:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
אל"מ אופיר לויוס, מח"ט הבקעה ולוחם ומפקד בחטיבת גולני, כותב על לבנון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"

אל"מ אופיר לויוס, מח"ט הבקעה ולוחם ומפקד בחטיבת גולני (בין היתר באסון השריפה בסלוקי ב97'), כותב על לבנון.


בין אשמה משתקת לאחריות מחייבת
\ מאת אופיר לויוס
אורן שומט, יידג, רועי ואושרי נשארו צעירים לנצח. הצלקות נחרתו בלא מעט פצועים, ואנחנו התבגרנו, בן יום, בכמה שנים. אז החלו לצמוח השערות הלבנות הראשונות. אלוף־משנה אופיר לויוס נושא עמו את לקחי אסון הסלוקי
נחל עיישיה מאחורינו, הלוחמים ואני רטובים עד לשד העצמות, שלג מתחיל לרדת ומארב אחרי מארב מקופלים על ידי החפ"ק הגדודי. המ"פ קורא לי אליו להתייעצות קצרה. מה עושים? מספיקות מילה או שתיים כדי להחליט שממשיכים לנקודת המארב על השמיס. ומה עם החפ"ק הגדודי? אם אין קשר - אין חפ"ק. מכבים את מכשירי הקשר וממשיכים לעמדות.
כך החל הפרק המשמעותי ביותר בעיצובי כמפקד, ולהבנתי, בעיצובו של דור מפקדים שלם. בלבנון למדנו מהי קשיחות ואיתנות פיקודית, שבראש סדר העדיפויות שלה ביצוע המשימה, דאגה לפקודים ורק לבסוף דאגה למפקדים. חריגה מסמכות, כל עוד אתה דבק בשניים הראשונים, לא רק שהיא נסבלת אלא נחוצה לא פעם בשדה הקרב.
לבנון התאפיינה בשטח, באויב ובאילוצי פיקוד ושליטה שחייבו את דרגי הפיקוד לאחריות ולעצמאות מלאה. מ"מים ומ"פים הכינו כוחות למשימות בהנחה כי מלוא האחריות מונחת על כתפיהם, צעירות ככל שיהיו. הם ידעו שאף אחד לא יהיה איתם בנוהל הקרב, בתנועה לעמדות ובלחימה בסבך, ושעתודות ופינוי רפואי הנן מותרות. לאף אחד לא הובטח שאם ייפצע, יגיע לאחד מבתי החולים בארץ לפני שתעבור "שעת הזהב" הנחוצה לטיפול.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/648/542.jpg]

''חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה''. אופיר לויוס
צילום: אריק סולטן


תודעת האחריות ליוותה אותנו בשגרה ובלחימה, ובמידה מסוימת הייתה מנגנון ההגנה המרכזי של המפקדים מפני "עקת הקרב". השתתפתי באירועים קשים ובמגע עם אויב, חילוצי פצועים והרג מחבלים, ואני זוכר את המטרות הארטילריות, וילונות המיסוך, מנחתי המסוקים, עמדות הטנקים וכל פקודה שפקדתי תוך כדי אירועים קרביים.
שנת 1997 הייתה שנה עקובה מדם - אסון המסוקים, אסון השייטת ואסון הסלוקי. האחרון אירע בפעולה שעליה פיקדתי באופן אישי. אורן, שומט, יידג, רועי ואושרי נשארו צעירים לנצח. הצלקות נחרתו בלא מעט פצועים, ואנחנו התבגרנו, בן יום, בכמה שנים.
אז החלו לצמוח, כבר בגיל 21, השערות הלבנות הראשונות (ואולי הייתה זו גנטיקה משפחתית?). אני לא השבתי את החיילים, ובמתח שבין המשימה לבין הפקודים, בחרתי באופן מלא בראשונה. האחריות כולה מונחת על כתפיי, באירוע זה ובאירועים אחרים. תחושת השליחות שבהגנה על הארץ, והמחויבות למשימה ולפקודים, הן המבדילות בין אשמה משתקת לבין אחריות - שמחייבת למידה, שיפור והמשך ללא לאות בהגנה על חלקת האלוהים הקטנה שלנו.
מרחב דרום לבנון, המשכו הישיר של הגליל העליון - על קימוריו הטופוגרפיים, צמחייתו הסבוכה ומגוון בעלי החיים שחלקנו איתם לא פעם שיח או שניים - הטמיע בנו את חשיבות הקרקע ללוחם. פיתחנו אצלנו את השדאות וחיילות הפרט, לצד היכולת לפעול בקרב משולב עם כלל מרכיבי החי"ר, הטנקים, ההנדסה, האש ויחידות האיסוף, שכולם עבדו כצוות קרב פלוגתי בכל אחד מהמוצבים. התנסינו גם בניהול קרב משותף יחד עם חיל האוויר, שהיה לא פעם המשענת המרכזית של כוחות מבודדים, כשנזקקו להפעלת אש ולפינוי רפואי.
השילוב שבין יכולות מקצועיות, פיקוד משימתי ומערכת ערכים, ובראשם ערכי הדבקות במשימה והאחריות, הוא זה שאפשר את הפעילות המבצעית על הצלחותיה ועל כישלונותיה. באלו ובאלו חשתי כאילו אני "הרמטכ"ל בשטח". כך ציפו ממני פקודיי, כך ציפו ממני מפקדיי, כך ציפה ממני עם ישראל, וכך אני מצפה מעצמי ומפקודיי היום בדיונות עזה, בטרשי יהודה ושומרון, באבני הבזלת של רמת הגולן או בין ארזי הלבנון. אנחנו טכנולוגים יותר, מדויקים יותר, קישוריים יותר - ועדיין ביום פקודה, הניצחון בקרב ממשיך להיות תלוי בעיקר בלוחמים ומפקדים חדורי תחושת שליחות ואחריות, חסרי פחד אך מלאים מורא מגודל המשימה, תהיה אשר תהיה.
(מתוך הכתבה "המפקד נפצע, חייבים לחלץ": 7 מונולוגים מלבנון מאת יעל (פרוינד) אברהם, "מקור ראשון", 22.05.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 25-05-2015, 12:30
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר ישן שכתב האלוף במיל' משה קפלינסקי על הלחימה בלבנון והנסיגה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"

לבנון ואני
האלוף (מיל') משה קפלינסקי
אנשי לבנון
בלילות הארוכים, שהפכו לשנות חיים, נוצרו על האדמה הלבנונית חברויות שאין להן אח ורע. חברויות בין מפקדים צעירים הבטוחים בצדקת המטרה שלשמה נשלחו לשם. אני עדיין נושא עמי את קלסתרי פניהם של החברים הקרובים שנותרו בלבנון גם אחרי שסגרנו את השער. צעירים ואמיצים, עם עיניים בורקות וחן נעורים – הטובים שבחבריי, מפקדיי ופקודיי חיים איתי לנצח: אמיר מי-טל, ארז גרשטיין, חוסיין עמאר ועוד רבים, רבים אחרים.
ההיכרות שלי עם לבנון התחילה כמ"מ במבצע ליטני, ארבע שנים לאחר מכן, כמפקדה של סיירת גולני, נפצעתי בקרב על הבופור, ועד היום אני נושא בגופי את הקליע שפגע בי אז. קודמי בתפקיד, רס"ן גוני הרניק, התייצב מיד להחליף אותי
צעירים, עם עיניים
בורקות וחן נעורים –
,הטובים שבחבריי, שנפלו
בלבנון, חיים איתי לנצח.
– ונהרג כעבור שעות ספורות. הסיירת איבדה שם שישה מטובי לוחמיה. לימים חקקנו את שמם על לוח פלדה כבד אותו קיבענו במוצב הבופור.
בזמן הנסיגה מלבנון, הייתי מפקד אוגדה 91. אורן אבמן, היום מח"ט כפיר, פיקד אז על הכוחות ברכס עלי טאהר ועלה מולי בקשר. הוא דיווח לי שלוח הפלדה עם שמות חללי הבופור לא נשכח על ההר והובא לארץ. ידעתי שהפרק הזה הסתיים.
שנתיים אחרי הנסיגה בהיותי אלוף פיקוד המרכז, קיבלתי בשורת איוב על פתק קטן. רס"ן (מיל') תמיר מסד, חבר קרוב שהיה מפקד צוות תחתיי בסיירת והיה בין כובשי הבופור נהרג באריאל, כמ"פ מילואים, שהסתער על מחבל מתאבד. הבנתי אז שאנשי לבנון לא צריכים את האדמה הצפונית כדי להיות מפקדים שמסתערים קדימה ושנמצאים תמיד איפה שצה"ל צריך אותם. כאלה היו המתים וכאלה הם ממשיכי דרכם.

האלוף (מיל') משה קפלינסקי שימש בתפקידו האחרון סגן הרמטכ"ל

(פורסם ב"במחנה", 21.05.2010, עמוד 27)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 25-05-2015, 13:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
"לא הייתי טרומפלדור" מאת חיים הר-זהב אודות חוויותיו כלוחם נח"ל בלבנון.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"


לא הייתי טרומפלדור

לא הייתי טרומפלדור
חיים הר-זהב

הייתי חלק מהחוד המנווט. ארבעה חיילים שהולכים קדימה לפני שאר הכוח, כדי לעלות על המטען כך שהחבר'ה האחרים לא ייפגעו

הייתי בן 18 וחצי כשהגעתי בפעם הראשונה ללבנון. מוצב סחלב שנחשב "חודר" - אבל הש"ג שלו היה בעצם בגדר המערכת ושימש כמקום מפגש עם ההורים בשבתות - היה מוצב בט"שיות שנסעו הלוך וחזור בגזרה שבין מוצב צורית למוצב נורית (בערך בין קיבוץ ברעם למצפה מתת). הבט"שית היתה אביר, קומנדקר צה"לי, שהרכיבו לו מא"ג מכל צד ועוד מא"ג אחד מקדימה, למפקד – ותפקידה היה "למנוע חדירת מחבלים לשטח ישראל".
שבועיים שלמים לתוך הקו התחננתי לעלות סוף-סוף לסיור על בט"שית. כמטוליסט, שמו אותי כל הזמן בכיתת הכוננות – מה שאמר שרוב הזמן הייתי תורן מטבח, רק כזה שלא יכול להוריד נעליים ובגדים בסוף המשמרת. התורנות אפשרה לי לבהות שוב ושוב בלוח תדריך המוצב שהיה תלוי בכל חדר אוכל בכל מוצב, הלוח שמעליו תמיד היה כתוב: "המטרה: ביטחון לתושבי הצפון!"
יום אחד הגיע החמ"ליסט ואמר לי שהיום אני לא במטבח – אני עולה לסיור בט"שית. קשה לתאר כמה התרגשתי מגודל המעמד: חשבתי על אלכסנדר זייד, על טרומפלדור, על אבא קובנר ועל אבא שלי שהיו לו אותות מלחמה מארבע מלחמות והתכוננתי לפגישה שלי עם ספרי ההיסטוריה של העם היהודי. שפצרתי את הציוד, החרשתי את המימיות והלכתי לתדריך, כשאני משוכנע מעל לכל ספק סביר שחיים הר-זהב הולך להציל הערב את תושבי הצפון מפני עשרות אלפי לוחמי חיזבאללה שבאים לטבוח בהם, ולהיזכר כאחד מגדולי הלוחמים של עם ישראל ששב למולדתו אחרי 2,000 שנות גלות.
קצת יותר מעשרה חודשים קודם לכן התגייסתי. ביום הראשון בבסיס הטירונים של הנח"ל בתל ערד אסף אותנו המ"כ שפיקד עלינו בטרום טירונות בחי"ת. הוא עבר אחד-אחד עם תמונת סטילס ואמר לנו להסתכל בה טוב. כשהוא הגיע אלי והסתכלתי ראיתי איש מוטל על הרצפה, עם מדים מנומרים, במעין תנוחה עוברית.
"אתם רואים אותו, צוות 8?" הוא שאל ומיד ענה: "זה חיזבאלון שהרגנו בהיתקלות בשנה שעברה. יום אחד אתם תגיעו ללבנון ותחסלו גם מחבלים". מישהו שאל אותו אם הוא חיסל את המחבל, והוא ענה במבוכה שהוא בעצם יצא הביתה באותו השבוע, אבל ההיתקלות היתה של חבר'ה מהפלוגה שלו, אז זה לגמרי נחשב.
ובכלל, כל הטירונות והאימון המתקדם היו סביב לבנון. כל הזמן לבנון, לבנון, לבנון. כשפישלנו במסדר המפקדים היו אומרים ש"זה מתחיל במא"ג לא נקי ונגמר במארב שנדפק בלבנון!". כשלא עשינו פזצט"א כמו שצריך בתרגיל, היו אומרים לנו "בלבנון זה יהרוג אותך!". כשמישהו רץ לאט (אוקיי, כשאני רצתי לאט) אמרו מיד: "איך תסתער בלבנון?! איך?! אתה תיהרג בהיתקלות הראשונה!"
לבנון. כל הזמן לבנון.
השירות בלבנון, טפטפו לנו יומם וליל, הוא פסגת השאיפות, מטרת קיומנו, סיבת הגיענו לעולם וסיכום כל החלומות לעתיד שראוי שיהיו לנו. לבנון היא הכל, והיא המקום שמבדיל בין ילדים לגברים.
לא ממש מפתיע, אם כך, שכשנקראתי לדגל (או יותר נכון – לרחבת התדריכים ליד פינת הסילור והניקוי של הנשק מחוץ לחדר האוכל) דמיינתי את עצמי כנצר למסורת מהוללת של לוחמים עזי פנים ועתירי ניצחון. הבט"שית התחילה לנסוע, ואני מגלה שהמא"ג שלי פונה לצד הלבנוני של הגדר. חיפשתי בעיניים את המחבלים שעושים את דרכם לגדר. סרקתי כל סנטימטר בצד השני כשאני אוחז במא"ג ומוודא נצירה כל הזמן עד שדני, המ"כ שפיקד על הסיור, אמר לי "אידיוט, תעזוב את המא"ג לפני שתפלוט לי פה כדור".
והמחבלים, מנוולים שכמותם, לא באו.
למעשה, הם אף פעם לא באו. בכל שלוש שנות השירות הסדיר שלי שחצי מהן לפחות ביליתי בתעסוקה מבצעית בלבנון, לא יריתי בנשק האישי שלי ולו כדור אחד בנסיבות מבצעיות. מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה, ומעולם לא יריתי על אחד כזה – אבל הם ראו אותנו וירו בנו, וזה קרה לא מעט.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/FullSizeRender_4.jpg]

חשבתי על אלכסנדר זייד, על טרומפלדור, על אבא קובנר ועל אבא שלי. חיים הר-זהב, נובמבר 1995

אבל הפצמ"רים המשיכו
שלוש השנים שלי בלבנון, אלה שבין 1996 לסוף 1998, היו השנים שעיצבו בדיעבד את התודעה הציבורית לכך שלבנון היא בעיה. זו היתה התקופה שבה לא דיברו על כך שאנחנו חוטפים על הראש, כדי לא לבאס את העם והאומה. אם היו יותר מהרוג או שניים ביום קרב, קראו לזה בשמות המכובסים "אירוע כרכום 2" או "אירוע בז" או "אירוע הנגמ"שים בעישייה". ואם היו ממש הרבה הרוגים אז היו קוראים לזה "אסון השייטת" או "אסון השריפה בסלוקי" (שלא לדבר על "אסון המסוקים").
זו היתה התקופה שבה היו מתפוצצים עלינו מטעני צד והיינו חוטפים פצמ"רים וטילים לעמדות במוצבים דרך קבע, וצה"ל היה מקפיד "להשיב למקורות הירי". המשמעות של הביטוי המכובס הזה היתה על פי רוב שהתותחנים ירו פגזי עשן כדי למסך את המוצב כך שכווני הסאגרים של חיזבאללה לא יראו את המטרות שלהם ויפספסו, והמון המון ירי ארטילרי על שדות נטושים או ואדיות ריקים שאיזה גנרל בבור של פיקוד צפון החליט שבטח יש בהם מחבלים באותו יום.
כשהיו לנו הרוגים לא היו מסתפקים בתותחנים, והיו מקפיצים גם צמד מטוסי אף 16 שבטח היו ממילא באימון איפשהו והם היו זורקים לוואדי התורן פצצות חצי טון שנשארו עליהם, כדי לחזור קלים הביתה ולהספיק לארוחת צהריים בטייסת. הפצצות שלהם היו מרעידות את האדמה ועושות בום גדול, אבל הפצמ"רים המשיכו לנחות על הראשים שלנו למרות המפגן הפירוטכני המרשים: ככה זה כשמפציצים סתם, בלי תכלית.
אבל צריך להודות שהפצמ"רים היו מפחידים רק כשנפלו עלינו כשהיינו מחוץ למוצב. המוצבים עצמם היו עשויים כל כך הרבה שכבות בטון, עד שנדרשה פגיעה ישירה בחלון העמדה כדי להרוג חיילים. גם זה קרה, אבל זה היה די נדיר.
למרות המשפט המפורסם "הפצמ"ר מחפש את הסמ"ר" – משפט שהעיד על כך שלקראת השחרור מוטב לצאת כמה שפחות מהמוצב, כי רגע לפני האזרחות כבר יש ערך לחיים שלך וחבל להיהרג דווקא עכשיו – הפחד האמיתי של חי"רניקים בלבנון לא היה מהמרגמות של חיזבאללה. אמנם שנאנו לנסוע בשיירות האטיות מהגדר למוצבים כי המשאיות הכבדות היו מטרה קלה לטילי נ"ט, אבל שום פחד לא השתווה לפחד מהמטענים.
חיזבאללה הניח אין-ספור מטענים באזור הביטחון כדי לפגוע בכוחות שנמצאים בדרך למארבים, אז היינו מציבים מארבים במטרה לחסל את מניחי המטענים. זה אפשר לנו, כמה חכם, לעלות על המטענים שהם הניחו. מין שטות מעגלית שכזאת.
הכל נראה הגיוני בלבנון, ויש דברים שרק בדיעבד הבנתי את הטמטום העצום שהיה בהם. אחד התפקידים שלי, בתור מפקד צעיר שחזר זה עתה מקורס סמלים לפלוגה המסייעת, היה להיות חלק מהחוד המנווט. ארבעה חיילים שהולכים קדימה, לפני שאר הכוח (בדרך כלל שמונה חיילים נוספים). התפקיד המרכזי של החוד – ואין דרך לייפות את זה – היא לעלות על המטען לבד, כך שהחבר'ה האחרים לא ייפגעו ויוכלו להציל אותם.
בחלק מפתיחות הציר הייתי סורק תילים: התפקיד של סורק התילים היה לסרוק אחר תילים של מטעני חבלה ולהזהיר את הכוח. מכיוון שמדובר בחוט דק ולא מעט פעמים הוא היה כמעט שקוף, נתנו לנו דקר חבלנים (מעין מקל דקיק באורך 80 ס"מ עם ידית בקצה) שאותו היינו מניחים בצורה רפויה על אצבעות יד פשוטה קדימה ומנענעים קדימה ואחורה בעדינות לאורך כל ההליכה - מחווה למקלות ההליכה של העיוורים. ההיגיון הצבאי אמר שדרך הנענוע העדין הזה נרגיש את התיל כשהדקר יפגוש בו וכך נדע להזהיר את כולם מפני המטען.
אני זוכר שמשום מה לא עלתה על דעתי המחשבה על כמה זה הזוי לעשות את הדבר הזה. זאת אומרת – נגיד שהדקר פוגש את התיל, אז בעצם כל תנועה שאעשה עכשיו יכולה לסיים את חיי. זה מטומטם. זה הזוי. זה פסיכי.
וזה נראה לי נורא נורמלי בזמן אמת.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/FullSizeRender%20%282%29_3.jpg]

שום פחד לא השתווה לפחד מהמטענים. הדרך לבינת ג'בל, ברקע כפר דבל

מרד באמצע הלילה
לאחד המארבים יצאנו עם ד', מ"מ שהגיע למחלקת המרגמות במסייעת ממגלן. הפגישה בין הצנף מהיחידות המובחרות לבין הנחלאווים החפ"שים שהתגייסו בבקו"ם ורק רצו להגיע הביתה בשלום, היתה עניין לא פשוט מהרגע הראשון. הוא לא האמין בצעירות-ותיקות שהיו בבחינת קודש בפלוגה, אבל כן האמין בסדר וניקיון ובכך שהעמידה במשימה קודמת לצורך להכין נס קר. בקיצור: הוא והמסייעת לא ממש התאימו.
יצאתי למארב הזה כסגן שלו, בחוד המנווט. מצד ימין ושמאל שלי היו שני חיילים מהמחלקה שלי (מחלקת דראגון, כבוד!), ומאחורי קיבוצניק ממחלקת הסיור עם ההמצאה פורצת הדרך שהגיעה באותם ימים לצה"ל, ג'י-פי-אס. את הדרך לאוכף הבציל, שנמצא צפונית למוצב כרכום בגזרה המערבית, אני זוכר בעל פה גם היום, בחיי, אבל רצו שנשתמש בחידוש הטכנולוגי. קראנו לו "טטריס" על שם המשחק הפופולרי ביותר באותם ימים וגם מפני שהמכשיר, שכיום הוא לא יותר מפיצ'ר בכל סמארטפון, היה בגודל של טאבלט.
אחרי שיצאנו מישראל ועקפנו את כרכום מימין, בדרך לאוכף, ד' אמר לי בקשר לעצור. הוא עבר בריצה שפופה את 50 המטרים שהיו בינינו (כאמור, כדי שרק ארבעתנו נמות ולא כל הכוח). "הולכים מסביב ולא ישר. יש לי תחושה שזו הדרך שבה אנחנו צריכים ללכת", הוא פקד עלינו בשקט בגלל הלילה שמסביב.
"זה לא רעיון טוב", אמרתי לו, "הרי בכל התדריכים ומפות התיאום אנחנו מופיעים כמי שהולכים ישר". "זו פקודה וזהו", הוא אמר. הקיבוצניק מהסיור הראה לו בליל של מספרים ונקודות על הג'י-פי-אס, כדי להבהיר לו שהוא טועה, והתחיל לרטון ולכעוס. בינתיים שאר הכוח סגר את הפער, והחיילים של ד' ממחלקת המרגמות איימו במרד באמצע הלילה, באמצע לבנון.
"זו פקודה, ומי שלא יבצע אותה יאכל ממני משפט וייכנס לכלא לחודשיים", הוא אמר בתקיפות, והראה לי מאיפה הוא רוצה שאקח את הכוח. הלכנו מסביב, כמו שביקש, עם תפירה של 2 ק"מ בערך והגענו למקום המארב באיחור של שעה. בבוקר, כמו שהיה נהוג אז, נכנסנו לתוך השיחים הסבוכים שבוואדי שבו התמקמנו כשאנחנו מחופשים לעצים ולא זזים. חוץ ממני, אף אחד מהכוח לא דיבר עם ד', במעין חרם לא מוכרז. בלילה יצאנו מהשיחים בחזרה למקום המארב, אלא שלפנות בוקר קיבלנו הודעה להתקפל – ממארב מתוכנן של 96 שעות הפכנו למארב של לילה אחד בלבד. ההוראות היו לפגוש צוות של היחידה לסילוק פצצות כמה ק"מ דרומית לנו על ציר התנועה שלנו, לכיוון ישראל.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/FullSizeRender%20%281%29_4.jpg]

אני זוכר שהבנתי שאני בטח לא רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת. עמדה במוצב תורמוס

כשהגענו לזירת המטענים המוהנדסים מהיחידה לסילוק פצצות כבר היו במקום עם כוח של גדוד 50. מסתבר שאיש צד"ל שעבר במקום ביום שלפני כן איתר זירה של עשרה מטעני קלימגור (מטען שיורה מאות כדוריות קטנות ברדיוס של 200 מעלות ובמהירות עצומה כלפי הכוח שמפעיל אותו – כנראה הרוצח מספר אחד בדרום לבנון). אם לא היינו עושים את העיקוף שד' דרש, היינו עוברים באמצע הזירה הזאת ומפעילים בוודאות את המטענים.
ד' לא אמר כלום כשלחצתי לו את היד כדי להודות לו על כך שתחושת הבטן שלו הצילה אותנו. הוא היה בעיקר חיוור מאוד. אחד מאנשי סילוק הפצצות, עם קסדה ושכפ"ץ ומשקפי שמש של גולשים, ביקש שאתלווה אליו.
"שים את זה על הגב", הוא אמר לי, "אני צריך שמישהו יסחוב את זה". הוא נתן לי פק"ל שהיה מין מכשיר מרובע בגודל חצי מטר על חצי מטר, שאליו מחוברת סוללה גדולה ומעליו אנטנה קטומה. "מה זה?" שאלתי. הוא שאל אם אני יודע מה זה שלגון. בטח שידעתי: שלגון היה מכשיר שהיה על כל כלי בדרום לבנון ושידר תדר משבש, כדי למנוע הפעלת מטענים באמצעות שלט רחוק. "זה שלגון חי"ר", הוא אמר, "וחייבים להפעיל את זה כדי שלא נתפוצץ בזמן פירוק המטענים".
הוא הראה לי איפה כפתור ההפעלה, הסביר לי שזה חייב להישאר מופעל עד שתסתיים משימת נטרול זירת המטענים, אמר שחשוב שאוודא שהאנטנה מופנית למעלה כל הזמן – ואז ביקש שאחכה עד שיתרחק ממני לפני שאני מפעיל את המכשיר. אני זוכר ששאלתי את עצמי "למה?" ואני זוכר שהבנתי שאני בטח לא רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת, אבל בכל זאת שאלתי. "זה פולט קרינה אדירה, ואני לא רוצה להיות ליד כשזה מופעל", הוא ענה לי בזמן שהוא מתרחק.
שלוש שעות ישבתי בין הסלעים במעגל ההיקפי שמאבטח את אנשי יחידת סילוק הפצצות כשאני עם רגליים מוצלבות ומוצמדות מעל הביצים, ועם שכפ"ץ שמונח על הירכיים מתוך תקווה להישאר בוועד הורים. ייתכן שעמוק בלב ביקשתי שאחד המטענים יתפוצץ כשהוא נמצא מולו.
ולא סיפרנו כלום לאף אחד, כי מי רוצה להלחיץ את ההורים וכי החברים לא ממש התעניינו והיו להם סיפורי צבא משלהם, וכי מאוד אהבנו להרגיש גיבורים. הרי פמפמו לנו שלשרת בלבנון זה הטופ ושאנחנו ולוחמי תש"ח זה כמעט אותו דבר, כי אנחנו מצילים את הגליל כאשר אנחנו עולים על מטענים באמצע אזור הביטחון.
היו לי חברים שנהרגו בלבנון, ויש לי חברים שנפצעו בלבנון, ואני לא מכיר אף אחד שהיה בלבנון ולא נשאר שם בצורה כזאת או אחרת ושהיא לא נשארה בו. אני חושב שכולנו הדחקנו אז ומדחיקים עד היום המון, כי זו הדרך היחידה להתמודד.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/IMG_9575_0.JPG]

"אם תעלה על מטען גם ככה לא תדע מזה: בום, וזה נגמר". "מא"ג לבנון" בגדר המערכת

הדחקנו את המארבים של שלוש וארבע יממות, והדחקנו את השיירות, והדחקנו את התמונות של אנשים שנפגעו מולנו, והדחקנו את הקולות והדחקנו את הריחות והדחקנו את השקט שמופר ברגע, והדחקנו את מספר הפעמים שבהם אמרנו לחייל מפוחד את המשפט שאמרו לנו בעבר: "אם תעלה על מטען גם ככה לא תדע מזה: בום, וזה נגמר".
הדחקנו את הפחד למות.
הדחקנו את הפחד להרגיש ברגל "קליק" של פס דריכה שמפעיל מטען ואת הפחד לשמוע את הרעש של פצמ"ר שנופל ישר על הראש ונשמע אחרת לגמרי מכזה שפוגע "קצר" או "רחוק" מדי. הדחקנו את התחושה הקלאוסטרופובית של להיות כלוא בתוך משאית עם יציאה צרה אחת כשאנחנו עם ציוד כבד על הגב ופוחדים שלא נספיק לברוח בזמן כשאנחנו יודעים שהטיל בדרך לפגוע בה.
והדחקנו את זה שהיינו מעטים כל כך, לא יותר מ-1,500 חיילים בכל רגע נתון בלבנון, ובעיקר את זה שלאף אחד לא היה אכפת שיש חיילים בלבנון: שחוץ מהמשפחות שלנו אף אחד לא זכר שאנחנו שם, אלא אם היו הרוגים.
הדחקנו, כי אי אפשר אחרת.
הייתי בן 18 וחצי כשהגעתי בפעם הראשונה ללבנון. שלושה ימים לפני שהייתי בן 19 נפלו החברים הראשונים שלי. הייתי בן 20 כשנהרג חבר שלי מהתיכון וביום שבו השתחררתי מהצבא בן מחזור שלי נפצע קשה וחייל שלו נהרג.
ולא הייתי אלכסנדר זייד, ולא הייתי טרומפלדור, ולא הייתי גיבור כמו אבא קובנר וגם לא כמו אבא שלי, כי אפילו אות מלחמה לא חילקו על השירות בלבנון.
וגם את זה, כמו שאר הדברים, מזמן הדחקתי.

‎חיים הר-זהב שירת בגדוד 931 של הנח"ל מנובמבר 1995. היום כתב בתוכנית ״הצינור״ בערוץ 10 ובעל טור ב"מקום הכי חם בגיהנום"


(פורסם באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 19.05.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 27-05-2015, 10:40
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"


היציאה מלבנון - החלטה טובה של ברק

עמוס גלבוע

היציאה מלבנון - החלטה טובה של ברק


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.news1.co.il/uploadimages/NEWS1Y-814190089702607.jpg]


אהוד ברק, גבי אשכנזי. הסכמה פורמלית בינ"ל (צילום: פלאש 90)

שלא בצדק תוקפים את ברק על היציאה של צה"ל מלבנון, ומכנים אותה "בריחה". ברק רצה לצאת מלבנון בהסכם עם סוריה ולבנון, אך משהשיחות עם אסד התפוצצו, הגה ברק רעיון מבריק: אם ככה, אז נעשה הסכם עם האו"ם על בסיס החלטה של מועצת הביטחון, ונזכה בלגיטימיות בינלאומית


לפני 15 שנים, בלילה שבין 23-24 מאי 2000, ישב גבי אשכנזי, אלוף פיקוד צפון, בחדרו ועקב אחר היציאה של כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. לאט-לאט המוצבים מתפנים, מפוצצים, והשיירות עושות דרכן ארצה. מבוצע ירי של חיזבאללה על השיירה היורדת ממוצב הבופור, ועל שיירה המגיעה למוצב "כרכום" של צה"ל, אך אין אבידות. כל שיירה החוזרת ארצה ללא פגע, מוציאה מגבי אנקת רווחה. חיל-האוויר מופעל מדי פעם בפעם לחסימת צירים ולתקיפת מוצבי "צבא דרום לבנון" (צד"ל) שננטשו ונתפסו ע"י חיזבאללה. הוא גם מופעל להפצצת ציוד וכלי רכב צה"ליים שהושארו בשטח. לקראת השעה 5 בבוקר, 24 מאי, מרבית המתפנים כבר בישראל, אין נפגעים. ואז מקבל גבי שיחת טלפון בקו אזרחי. על הקו האלוף במילואים עמנואל סקל, ששכל את בנו בכורו בדרום לבנון. "כששמעתי שצה"ל יצא מלבנון ובלי אף נפגע, אמרתי שאני מוכרח לדבר אתך", אמר לו עמנואל בקול נרגש. גבי התאפק שלא לבכות. בשעה 0648 הוא מדווח לרמטכ"ל, מופז, שאחרון החיילים עזב את לבנון. מופז מברכו, כולו שמחה על כך שאין אף נפגע. לא עוברות דקות ואהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון, מברכו על היציאה, על כך שאין נפגעים, על כך שאין אש. "אני עולה לצפון", הוא מודיע לגבי.

אהוד ברק "חתום" על היציאה מלבנון במאי 2000. מה כבר לא נאמר היציאה: "צהל ברח בצורה משפילה", "בזיון", "דרום לבנון הופקרה לחיזבאללה", ואלו תארי גנאי ולעג הוצמדו לברק, כאילו היה אויב מספר אחד של המדינה. דעתי הברורה היא שהייתה זאת אחת ההחלטות הטובות ביותר של ברק, בעלות תרומה חשובה לביטחון ישראל. כמובן, וזה טבעי, שהיו טעויות לפני היציאה, ובעיקר מיד לאחריה כשלא הייתה תגובה הולמת לחטיפת החיילים בהר דב, אך כל המהלך, ובוודאי בראיה לאחור, היה מוצלח וראוי.

הסיפור האמיתי על כל תהליך קבלת ההחלטות על היציאה מלבנון, והיציאה עצמה ב-23-24 מאי, טרם סופר במלואו לציבור. כל זה יסופר בקרוב בספר חדש. במאמרי זה אני רוצה לגעת בשיא התמציתיות בנקודה מרכזית שמאפיינת את היציאה מלבנון, בהשוואה, למשל, ליציאה מרצועת עזה ("ההינתקות"). ברק רצה לבצע את הנסיגה מלבנון כחלק מהסכם מדיני עם סוריה, שיביא גם להסכם עם לבנון. אבל, משהתפוצצו השיחות עם סוריה בתחילת 2000, היה ברור שהיציאה מלבנון תהיה ללא שום הסכם, ועל כן רווית סיכונים צבאיים ומדיניים. כיוון שכך, החשיבה המדינית של ברק אמרה לערך כך: חייבים לצאת עם הסכם שיעניק גושפנקה בינלאומית ליציאה שלנו, ואם אין הסכם עם סוריה ולבנון, אזי נעשה הסכם עם האו"מ, ונצא מלבנון על בסיס החלטה של מועצת הביטחון. איך עושים את זה? במאמץ מדיני רחב היקף ברק גייס לרעיון הזה את הנשיא קלינטון, את הקהילה האירופאית ואת מזכ"ל האו"ם.

צה"ל יצא, האו"ם אישר וסימן את קו הגבול ונוצרה עליו חומה של לגיטימיות בינלאומית: חומה המונעת טרור של חיזבאללה נגד ישראל משטח לבנון, והמאפשרת לישראל להגיב והיה ובכל זאת מבוצע טרור. כמובן שלא הכל היה חלק, וחיזבאללה התמקד באזור של "חוות שבעא" (שהן בגבול בין לבנון ורמת הגולן), אך ככלל הגליל שב לפרוח ותיירות הצימרים פרחה.

כל זה לא היה בכלל בהינתקות מרצועת עזה. יצאנו בלי שום הסכם, לא עם אבו מאזן ברשות הפלשתינית ולא עם הקהילה הבינלאומית. עד היום ה"עולם" רואה בנו "כובש", האחראי לרצועה. אם יש בכל אלו לקח לעתיד, הרי הוא זה, לדעתי: בכל מקרה בו ישראל תשקול בעתיד לבצע יציאה חד-צדדית משטחי יהודה ושומרון, חובה עליה לנסות ולתת ליציאה הזאת מעטפת כלשהי של הסכמה פורמלית בינלאומית.

(פורסם באתר "מחלקה ראשונה", 26.05.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 30-05-2015, 14:28
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
שנים של למידה שעיצבה דור של מפקדים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"

15 שנה לאחר שצה"ל יצא מלבנון, תא"ל (מיל') ניצן נוריאל, לשעבר קצין האג"ם של פיקוד צפון, על מה שנלמד בשנים הארוכות של ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון מבחינת טכנולוגיה ואיכויות הכוחות והמפקדים

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=324

תוואי השטח בו פעלנו (הו הסאלוקי) כמו מרחבי סוג'וד דרשו יכולות פיזיות שתרמו תרומה משמעותית לקשיחות המתחייבת. ברבות השנים, עת הייתי מח"ט, שומרון עברו תחתי פלוגות המסלול השונות של חטיבות החי"ר. בנוסף לפעילות המבצעית בגזרתי, עסקתי רבות להכינם לימי לבנון שעוד נכונים להם. אחד הנושאים המרכזיים היה להמחיש להם את ההבדל המשמעותי ברמת הקושי הפיזי בין הפעילות במרחבי יהודה ושומרון ל?ין הפעילות המבצעית בלבנון (ההבדל נטה לפעמים בפער של עשרות ק"ג וק"מ רבים) ועל זה נאמר "זר לא יבין זאת".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 28-05-2016, 01:14
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,780
תמונות מאוסף התצלומים הלאומי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי orenp1 שמתחילה ב "14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
פינוי ונסיגת צה"ל מדרום לבנון. בצילום, טנקים של צה"ל מפנים את דרום לבנון. צילום: אלפי בן יעקב, לע"ם

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
פינוי ונסיגת צה"ל מדרום לבנון. בצילום, הטנק האחרון של צה"ל, עובר דרך "שער פטמה" לישראל, בתום נסיגת צה"ל מדרום לבנון. צילום: אלפי בן יעקב, לע"ם
(הטנק היה של מ"פ או מג"ד מחטיבה 7, בתמונה אחרת הוא נראה מניף את כיסוי הגלגל ספייר של הג'יפ עם סמל החטיבה).

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
פינוי ונסיגת צה"ל מדרום לבנון. בצילום, חיילי צה"ל מניפים את דגל ישראל מפנים את דרום לבנון. צילום: אלפי בן יעקב, לע"ם
(מניף את היד מתחת הדגל - סמ"ר שרון שיטובי ז"ל. חצי שנה לאחר הנסיגה נהרג שיטובי ביישוב כפר דרום שברצועת עזה, בקרב עם מחבל)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
פינוי ונסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון. בצילום, עשרות כלי רכב של אנשי צד"ל ממתינים לעבור את הגבול לישראל, ליד "שער פטמה", בתום פינוי ונסיגת צה"ל מדרום לבנון. צילום: אלפי בן יעקב, לע"ם

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
פינוי ונסיגת צה"ל מדרום לבנון. בצילום, פיצוץ מוצב ציפורן בדרום לבנון. צילום: אלפי בן יעקב, לע"ם
(המוצב הוקם מחדש על גדר המערכת, ליד קיבוץ מנרה)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מראה כללי של טנקים ושריון של צה"ל, לקראת הפינוי והנסיגה מדרום לבנון. צילום: משה מילנר, לע"ם
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 31-05-2016, 09:58
  orenp1 orenp1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.05.10
הודעות: 2,076
ידיעות אחרונות 23 במאי 2000
בתגובה להודעה מספר 41 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "תמונות מאוסף התצלומים הלאומי"

מאות פעילים של חיזבאללה חודרים לרצועת הביטחון וכובשים 12 כפרים , 2 גדודים של צד"ל מתפרקים והחיילים נמלטים. מוצבים לאורך הגזרה המרכזית ננטשים.
מגד גדוד 70 התבצר בתחילה בביתו שהוא מגן עליו באמצעות טנק.
אולם גם הוא מיהר ונטש את ביתו על מנת לחפש מחסה במפקדת צד"ל במרג' עיון. החיילים והמפקדים הזוטרים נפוצו לכל עבר, חלקם התרכזו בכפרים מיס א-ג'בל וקילה, עשרות אחרים התפזרו לבתיהם.
כ 100 אנשי צד"ל ערקו והסגירו את עצמם לידי חיזבאללה אמ"ל וצבא לבנון.כמה מאות אנשי צד"ל הגיעו בשעות הצהרים עם בני משפחותיהם למעברי הגבול עם ישראל בתורמוס ובבירנית.
ההתפתחויות הדרמטיות ברצועת הביטחון לוו בחילופי אש בכל הגזרות. חיל האוויר ביצע במשך היום עשרות גיחות תקיפה. ובמקביל הפגיזו תותחי צה"ל וספינות חיל הים מטרות בגזרה המערבית, על מנת להניס את אנשי חיזבאללה שניסו להשתלט על מוצבי צד"ל באיזור.
מהפגזות החיזבאללה נפצעו שלושה חיילי צד"ל אחד מהם באופן קשה כשטיל פגע במכוניתו. .
התקשורת הלבנונית דיווחה על כשישה הרוגים ויותר מ 20 פצועים לבנונים מאש צד"ל.
בצה"ל ניסו להמעיט מעוצמת המכה שחטף צד"ל.
אלוף פיקוד הצפון אמר "בגזרה המערבית צד"ל מחזיק מעמד ובגזרה המזרחית מצבו יציב".
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 06:46

הדף נוצר ב 0.18 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר